תורת המהות והעצמות

 הרב אריה חיים נווה שליט"א / השיעור התקיים בתאריך 11/11/19

תורת המהות והעצמות- מציאת מקום הבורא בתוכי

בתורת ההגות יש שינוי גדול מאוד (כמו שאנחנו אמרנו בפעם האחרונה ועצרנו שמה) בן זה לבן תורות המדיטציה - אני יעמוד על זה כשאני אלמד את ''תורת ההגות'' במסלול החדש החל מ ג' בכסלו.. אבל אתם צריכים לדעת' שבלי ריסון התודעה בלי הכוונון של התודעה אין באמת השגה. האדם לא יצליח לטעום מן האמת הוא לא יצליח לטעום מהחיים הרוחניים האמתיים. והמטרה שלנו היא באמת לעשות את הכל כדי לחוש את זה.

מקובלים ממש דחקו בכל יהודי להגיע לרוח הקודש - זה מופיע בגמרא, זה מופיע במשנה של 'רבי פנחס בן יאיר' וזה מופיע במסילת ישרים. כל מסילת ישרים, שזה ספר הדרכה בכל ישיבה, מדבר על הדבר הזה, רק משום מה הם לא דוחקים לרוח הקודש. הם לקחו את הספר הזה לכיוון מוסרי התנהגותי 'בדרך עבודת ה'' אבל הספר עצמו הוא ספר הדרכה לרוח הקודש.

לא צריך להיבהל מזה ולא צריך לחשוב שזה יומרני זה עניין של תודעה זה עניין של המראת התודעה - של לנתב את התודעה החוצה מן הגוף החוצה מענייני העולם הזה. כי אנחנו כלואים פה מאוד. ובגלל שאנחנו כלואים פה אז השקפת העולם שלנו לא נכונה, מערכת החושים מטעה אותנו, אנחנו נתונים לאינסטינקטים גופניים מאוד נמוכים, המחשבות שלנו נורא נמוכות. וברגע שאתה קצת טועם מן העולם העליון ההתנהגות שלך מתחילה להיות אחרת לגמרי, אתה אומר': אהה אוקי אני מבין מה קורה פה. וזה שווה אלפי ספרים, אלפי ספרים לא יוכלו להעביר לך את הטעם של מה שמתרחש מעבר לגוף. ולכן לכולנו יש סוג של חובה בהעמקת התודעה, בריסון שלה, בלצמצם מאוד את כל החלוקת קשב וריכוז הלא נורמאלית שיש היום צריך לקרוא לזה התפזרות קשב וריכוז ולרכז את הכל באמת למקום אחד.

מכיוון שזה שייך גם לבריאות שלנו - חלק גדול מאוד מענייני הרפואה נובעים מחלוקת קשב וריכוז - הגוף נורא מפורק. ידוע ויש על זה מחקרים בכל העולם, שכשאנשים עוסקים במולטיטסטינג הם יותר מביאים על עצמם מחלות. אבל זה די ברור מכיוון שהגוף לא מכוונן. אנחנו מאוד עסוקים כשאנחנו נניח מרוכזים במשהו שגם הגוף יהיה מכוונן לזה כי זה מחשבה רגשות ואח''כ הגוף והם חייבים לשדר באותו וייב באותו תדר. וכשאתה במולטיטסטינג הגוף לא יודע איזה מסר לקבל עכשיו. אנחנו מאטים את הקצב, אנחנו מגבירים את הקצב, אנחנו בלחץ, אנחנו לא בלחץ - באיזה מצב אנחנו נמצאים. וזה גם מבלבל, בסוף היום אתה יוצא עם כ''כ הרבה רעש בראש שאתה מת לישון. ואין פלא על כל המחלות כמו פיברומיאלגיה או מחלות של התשה ודברים מן הסגנון הזה.

אנחנו מאוד מאוד צריכים להיות מכוונני מטרה ולהיות מרוכזים במה שאנחנו עושים והריכוז גם יוצר עומק הוא מכניס אותך לעומק ברגע שיש פיזור וחלוקת קשב וריכוז זה מחייב אותך להיות שטחי כי אתה נוגע קצת בכל דבר ואתה לא מצליח לכוונן את המודעות כדי להיכנס פנימה. כי כדי להיכנס פנימה פתאום מתגלה רמת עדינות חדשה פתאום מתגלה טקסטורה רוחנית חדשה. ומשמה אתה שואב המון ידע המון חוכמה. וע''פ רוב רוב האנשים בכלל לא מודעים לזה הם לא נותנים את הצ'אנס בכלל לחדור פנימה.

ולכן לצורך העניין הזה - אנחנו מדברים על הגות כחובה -  הקב''ה נמצא בהגות, אדם הראשון היה בהגות, כל המקובלים עד בעל הסולם היו בהגות כולל הרב שלנו הוא בהגות. מי שרואה אדם בהגות - רואה. אתם יכולים לראות את הפנים שלו. תראו כל תמונה שלו זה תמונה שהוא בהגות הוא לא פה בכלל. הוא שומר מאוד איפה שהתודעה שלו נמצאת. ומשמה אתה יונק הכל. הכל - כי אתה חשוף להכל. וזה חשוב מאוד לעבוד מתוך המקום הזה. אבל אם אתה מאבד את המקום הזה ואתה נהיה אנושי רגיל אתה גם נהיה מסוכן. אתה נהיה אגואיסט ואתה קשוב לעצמך בלבד, כל התחלואות של אינדווידואליזם. אז אפשר וזה בנמצא לעשות תהליך של ריסון התודעה והריכוז שלה ולהיכנס פנימה לעומק ולאט לאט לעשות את העבודה שהיא באמת נדרשת.

ההבדל בין זה לבין מדיטציה - שבמדיטציה זה המתה כי המטרה היא להגיע לסוג של no mind (הרב נווה - ופה מאוד חשוב לי שאתם תדעו שאני לא עושה trashing לשום דבר חשוב לי להעמיד בפניכם את העובדות להציג אותן אבל בסופו של דבר צריך לקרוא גם לילד בשמו) כי אין מחשבה. אתה לא מפעיל מחשבה, אתה לא מפעיל רצון, אתה לא מפעיל אף רגש אלא אתה עושה המתה והמתה ביהדות זה טומאה גדולה מאוד. בזמן שבהגות אנחנו מגבירים את הכוחות הרוחניים על פני הכוחות הגשמיים ואפילו מוציאים אותם. וזה לא שאנחנו לא חושבים, המחשבה בעולם הרוחני נקראת 'הגות' - אנחנו הוגים. ותיכף אני יסביר במה אנחנו הוגים.

הקונספט ''איפה הקב''ה''

אחד הדברים הראשוניים שמוסברים לתלמיד קבלה זה הקונספט (אני אומר את זה בשפה חופשית) איפה הקב''ה, הרי אם אתה פונה אליו ואתה נמצא אתו באינטראקציה אז כביכול איפה הוא. עכשיו המושג ''איפה'' מיד בהתניה שלו נותן מושג של מרחב וזמן. אהה איפה הוא? הוא בשמים אז 'איפה שהוא' הוא לא פה. והתת מודע משדר לך שהוא לא פה. ז''א, אתה מתנהל, אתה מדבר עם בני אדם, אתה זז בבית ובמחשבה שלך אם משהו יעצור אותך': שניה רק רגע איפה הבורא עכשיו? אז אולי אתה תגיד, כמו ילד קטן, ''הוא בכל מקום''. אבל התת מודע שלך אומר לך משהו אחר, שהוא כן נמצא בשמים ואם אתה צריך אותו אתה פותח איזה חלון או יוצא החוצה או כל מיני דברים מן הסגנון הזה. והתת מודע הוא מאוד חזק הוא משדר לך דברים לא נכונים שהם עובדים והם פעילים בפנים. ואתם צריכים לדעת שהגות זה לפתוח ולפרום לגמרי את התת מודע כדי לאפשר לה הליכה ודרך אל הבורא אז צריך להיכנס המון פנימה כדי לפרום המון דעות קדומות פרימיטיביות ולא נכונות צריך לפוצץ אותן לגמרי כדי לאפשר את האינטראקציה עם הבורא בכל דרך.

יש שאלה רוחנית שנקראת ''איפה''

איפה זה כמו שאני אשאל אתכם ''איפה האהבה שבכם'' ''איפה השמחה שבכם'' אז אף אחד לא יחשוב שמדובר כאן במרחב כל אחד יבין שמדובר במקום רגשי מקום פנימי. עכשיו תתארו לעצמיכם שהייתי לוקח כאן קבוצות, לקבוצה אחת הייתי אומר: שנה אנחנו הוגים ולומדים ומתעסקים רק במושג ''אהבה''. שנה שלמה מהבוקר עד העבר אתם שומעים רק על זה ואתם מפיקים רק את זה. קבוצה אחרת הייתי אומר להם: שנה אתם רק על ''שמחה''. קבוצה אחרת, שנה אחת אתם רק על ''שלום''. וככה כל אחד הייתי שם אותו באיזה וויב מסוים. הוא היה מוצא בנפש שלו איפה זה נמצא ומוציא את זה. ולא צריך בשביל זה שנה כי אצלנו ע''פ רוב זה קורה ע''פ מצבי רוח, אתה מוצא את המקומות האלה בנפש ואז אתה פועל מתוכם. פעם אתה נורא שמח, פעם אתה באהבה גדולה מאוד, פעם אתה בחסד בא לך לעשות חסד גדול, פעם אחת אתה ממש בקטע של שלום וכו'. אז לזה אנחנו קוראים ''איפה''.

מרחב וזמן - מקום בתודעה (בנפש)

מרחב

אנחנו לא אומרים ''איפה'' במרחב. כי אין מרחב. תנסו כמה שיותר לאיין את הקונספט ''מרחב'' ו''זמן'' את הפיזיקאליות תנסו להבין שכל הדברים האלה נמצאים אצלנו בתודעה. גם מרחב וזמן נמצא אצלנו בתודעה. כל מי שנוסע לירושלים מרגיש שהוא נכנס למרחב חדש. משהו אחר העיר הזאת, לא יעזור, הרגשנו גם כשהיינו חילונים. אז לא סתם נאמר שישראל מקודשת מכל הארצות וירושלים בתוכם והרי החומה וההיכל עד שמגיעים לקודש הקודשים. אז מן הסתמא ההליכה שלנו היא נראית כמו הליכה פיזית פה הליכה במקום גאוגרפי למעשה זה הליכה במקום בתודעה אז יש את הקורלציה הזאת.

הבבא סאלי היה עושה לעצמו מנהג פעם בשבוע להגיע ללמוד בכותל. שאלו אותו: למה אתה לומד בכותל למה לא בנתיבות? אז הוא אומר: ששעה בירושלים משולה לשש שעות בכל עיר אחרת בארץ. אז זה ברור כי זה במקום פנימי עמוק יותר. אבל לא מחויבים לזה אפשר להיכנס למקומות האלה בתוך הנפש ולהיות בהם. ז''א האדם יכול להיות אפילו בקודש הקודשים בתוך עצמו. רבי נחמן מברסלב אמר (כשהוא היה בברסלב) כשאני הולך האדמה של ארץ ישראל מתחת לרגלים שלי כל הזמן ואני כל הזמן נושם אוויר של ארץ ישראל. אז אפשר להיכנס לזה בתודעה - הקב''ה עשה את זה. מישהו גשמי אז אומרים לו' פיזית לך לירושלים. משהו מאוד רוחני לא צריך כלום הוא יכול להיות איפה שהוא לא יהיה והוא יהיה בכל המקומות גם יחד. אז קודם כל מבחינת מרחב המושג שנקרא ''איפה'' זה מקום בתודעה שאליו אני צריך לגשת.

אז גם המושג ''הקב''ה'' ששואלים אותך ''איפה'' אל תרים את העיניים לשמים.. כי בתת מודע אתה אומר שהוא לא פה, הוא לא אצלי הוא לא בחדר. הוא בן כל התווך שבן פה לבן השמים. וגם בשמים שאתה מסתכל אז זה נראה לך כמו מסך כחול שהוא יושב מאחורי זה. ואז מתחילים כל מיני דמיונות ואתה שם אותו כביכול באיזשהו מקום במרחב ובזמן. וזה אסור שזה יקרה. עכשיו, למה אני אומר את זה? כי בהגות זה נורא נורא חשוב (תיכף אתם תבינו). זה לגבי המושג מרחב של המושג שנקרא ''איפה''.

'איפה' זה כמו 'איה' ''איה מקום כבודו להעריצו'' זה השאלה שאנחנו רוצים לענות עליה - איפה המקום שהוא למעשה נמצא אצלי. כמו שאני אשאל את האדם: תמצא בתוכך את האהבה ותעניק אותה, תמצא בתוכך את השמחה ותוציא אותה. אז זה לוקח זמן. אתה באמת מתבונן בעצמך ואתה מחפש את המקומות האלה. אומנם אתה עושה דברים שיעודדו את זה. נניח אדם רוצה לעודד עצמו להיות בשמחה אז הוא ירצה קצת מוזיקה הוא ירצה קצת מילתא דבדיחותה הוא ירצה שמשהו יצחיק אותו שמשהו יבשר לו בשורות טובות, שיעלה לו קצת את מצב הרוח אז הוא ימצא את המקום הזה של השמחה. וככה זה לגבי כל מקום בנפש. אז גם הקב''ה הוא מקום בנפש כביכול - הרב נווה - אני אומר 'כביכול' כי אין לו מקום הוא לא מוגבל אבל זה מקום אצלנו בנפש זה התכווננות נפשית שלנו לעומתו ולכן כשאנחנו אומרים ''איפה''. זה שאלה חשובה מאוד לשאול אותה כי זה המקום שאנחנו צריכים להתכוונן אליו בהגות.

זמן

גם זמן זה מקום בנפש. 'העתיד' זה ברוח הקודש 'ההווה' זה כביכול כאן ועכשיו ו'העבר' נמצא אצלנו בזיכרון. וכאשר אנחנו חווים זיכרון (זיכרון אמיתי לא מפוברק) אתה כן חווה את העבר ואתה כן משפיע על העבר. ז''א, המשמעות של המעשים של העבר מקבלים עכשיו משמעות חדשה. זה עניין שאם אדם עושה תשובה מאהבה ''זדונות נהפכים לו לזכויות''. אתה אומר: מה זאת אומרת, אבל בעבר משהו רצח אז מה עכשיו הוא יעשה תשובה מאהבה ומה, הרצח יהפוך להיות מצווה? והתשובה היא כן. עכשיו זה נראה כאילו הוא חוזר אחורה בזמן. עוד פעם, אל תדמיינו את זה פיזיקאלית. כי אם תדמיינו את זה פיזיקאלית זה ילך. זה זיכרון בתודעה העבר נשאר אצלך בתודעה. אתה חוזר לאותו מקום בתודעה ואתה מקדש אותו. העבר נמצא בכולנו הוא נמצא בתוכנו הוא נמצא כתודעה בתוכנו.

מקדשים את העבר – נותנים לו משמעות מחודשת

נניח כדוגמא שב- 1993 היה מקרי רצח ומקרי אונס ולוקחים את כל האנשים שהיו חלק מתהפוכה חברתית מאוד לא יפה. אם ניקח את כל הצילומים ואת כל הווידאו משמה אנחנו נראה כמו 'מהומות לוס אנג'לס' איום ונורא. עכשיו אתה לוקח את אותם אנשים שהשתתפו בזה פה ואתה אומר להם' בואו נחזור אחורה רק רגע בזיכרון - בואו נהפך את זה בואו ננסה להבין מה קרה שמה. ואז הם מבינים, שזה חלק מהמסע הרוחני שלנו ואנחנו היינו צריכים להיות שם. היום אתה לא מזוהה עם זה אתה לא מאלה שעשו את המהפכה אתה מצטער אבל אתה גם לא צריך לוותר על החוויה. החוויה הייתה חשובה כי החוויות האלה למעשה הן ממנפות אותנו ל''ואהבת לרעך כמוך'' הן ממנפות אותנו לאהבה הן גורמות לנו להבין שככה לא נוהגים. אז זה חשוב מאוד להבין שמה שממנף אותנו הוא ממה שהוא לא - אנחנו לומדים הן מלאו ''יתרון האור הוא מן החושך'' אז טוב שעברנו שמה אבל אני כבר לא שמה אז זה מינוף. אז אם משהו ממנף אותך למצווה אז הוא בחינת מצווה. אז כל דבר שהוא בבחינת המינוף למצווה זה בחינת המצווה עצמה אז לכאורה אתה חוזר אחורה בזמן. וכולם נניח היו עושים את זה אז למעשה כל התהליך הזה שהיה שמה הוא מצווה גדולה מאוד איך? בגלל המשמעות שאתה נותן לאירוע - לא עצם האירוע הוא המשמעות אלא המשמעות שאתה נותן לאירוע. זה מאוד חשוב. אירועים כל הזמן מתרחשים אבל הם עומדים עדיין תלויים בן שמים לארץ והם עדיין לא מקבלים את המקום הרוחני שלהם עד שאדם לא ייתן להם משמעות. אז אם האדם נותן להם משמעות רעה זה רע אם האדם נותן להם משמעות טובה זה טוב.

דוגמאות

אין מציאות אובייקטיבית האדם מכריע ע''י המשמעות שנותן

זה כמו העניין של התנור של עכנאי. יש תנור, עוד אף אחד לא החליט מה הוא, אבל קודם יש תנור כזה יש תנור שעשוי מחוליות (כמו אקרשטיין). עשו תנור חיברו אותו עם מלט, תנור. זה לא תנור חמר או תנור בטון שהוא אחוד אלא זה תנור חוליות. עכשיו הוא עומד, עוד אין לגביו החלטה. יושבים עכשיו שני פלגים, אחד אומר 'טהור' אחד אומר 'טמא' וכל אחד יביא את הטיעונים שלו. אבל בינתיים עד שהם יחליטו מה הוא התנור כשלעצמו? אז התשובה היא - אין תנור, הוא עומד עוד אין לו דין. ברגע שיחליטו מה יהיה התנור ויגידו: עכשיו הוא כזה, אז עכשיו הוא כזה. ולא צריך ללכת כ''כ רחוק. כל חודש כשהאישה בנידה, יש כתמים עד שהיא מלבינה את עצמה. עכשיו יש כתם שהוא עשוי להיות כתם שיש לגביו ספק היא לא יודעת אם זה כתם טמא או כתם לא טמא. בינתיים היא טמאה בגלל הסטטוס שהיא נמצאת בו היא עדיין נחשבת נידה. אבל עכשיו מסתכל הפוסק על התחבושת ואומר לה: את טהורה באותו רגע היא טהורה. שלכאורה אם משהו היה מסתכל עליה בעיניים רוחניות שנייה לפני שהיא נכנסה אליו הוא לא היה רואה שהיא טהורה הוא היה רואה שהיא טמאה, כי עדין היא נידה. אבל ברגע שהסתכל על זה הפוסק והוא אמר לה: את טהורה, איך שהוא אמר ''את טהורה'' הוא הופך אותה לטהורה אז מי שמסתכל עליה רואה אותה כטהורה לגמרי. אז אין כשלעצמה - אי אפשר לשאול מה היא כשלעצמה. אין כשלעצמו אין אירועים כשלעצמם זה הולך רק על פי המשמעויות שנותן להם האדם - אז גם העבר שלנו למעשה תלוי ועומד - בינתיים הוא לפי מה שאתה נתת לו. חשבת שאתה הרעת? הרעת. חשבת שהצקת למשהו? היצקת. גנבת ממשהו? אז הערך של זה גניבה. אבל אם אתה חוזר אחורה בזמן ואתה לוקח את אותו אירוע ואתה נותן לו משמעות אחרת יש לו משמעות אחרת - האירוע הוא לא כזה.

למה כתוב ''כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא'' זה שאלה. שאלו חז''ל, מה זה? עם ישראל עסק כמעט בכל הטומאות עסק בכל הפשעים, אין פשע בתורה שהעם הזה לא עשה, הפך את כל העולם הוא היה היפך ה' ממש הפכנו להיות עמלק. אז איך ''כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא''? כי ככה זה בינתיים. כשאנחנו נחזור אח''כ עם עולם של משמעויות להבין מה עשינו אנחנו נבין שלא עשינו באמת מה שחשבנו שעשינו ואנחנו ניתן לזה משמעות אחרת לגמרי ואז מן הסתמא זה יהיה משמעות של מצווה ולא משמעות כזאת.

סיפור

אבא היה לו כמה ילדים הם היו בגדלים שונים והוא הכין אותם לבית הספר. נותן לגדול את הסנדוויץ' שלו הוא כבר הולך, בא השני לוקח את הסנדוויץ' הולך וכו' והגיע הילד הקטן שב''ה הגיע להיכנס לתלמוד תורה וחוץ מסנדוויץ' השאיר לו גם סוכריה כדי שיהיה לו צופר ליום. עכשיו הילד רגיל שביום יום כל הילדים נמצאים בבית אין סוכריה סתם מונחת.. אוכלים אותה אבל הוא ראה אז הוא חשב שאחים שלו שכחו את זה אז הוא גנב את זה הכניס את זה ורץ, כאילו עשה מעשה קונדס. אף אחד לא יודע את זה כי אבא רק השאיר והלך. יום למחרת אותו סיפור הילד עוד פעם חושב 'אהה האחים שלי שכחו כאן סוכריה אז אני אגנוב להם'. וככה כמה ימים עד שהאבא חוזר בחזרה ורואה אותו עושה את זה. ושואל אותו: מה אתה עושה? אומר: האחים שוכחים כל הזמן את הסוכרייה ואני גונב להם. אומר: אתה לא גונב אני השארתי לך את זה. אז בחוויה שלו עד השלב שאבא לא תיקן לו את המחשבה הוא גנב. כי למה אתה לא שואל של מי הסוכרייה, מי השאיר אותה. אולי אחד האחים שלך אמר' אני רוצה לשים פה את הסוכרייה שהיא תחכה לי לאחר הצהרים ואני רוצה שהיא תישאר כאן, למה אתה גונב לי אותה? אתה בחזקת גנב. עד שהאבא בא ואומר לא זה לא גנבה אני השארתי לך אותה פה. אז מה המציאות האובייקטיבית? אז לגבי הילד אין מציאות אובייקטיבית הילד במציאות הסובייקטיבית שלו חושב שהוא גנב אבל למעשה אבא השאיר לו את זה.

''כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד''

פקיחת עיניים וסדר, הסתרה וכאוס

עכשיו הרבה פעמים אנחנו לא מודעים לזה שהמציאות היא באמת ככה. נניח אפילו אם באמת אדם גונב מהחבר שלו בגלגול הקודם הוא היה חייב לו. יש לזה עניינים הלכתיים, באיזה אופן ניתן לי למחוק חוב אם משהו חייב לי חוב גדול מאוד, האם מותר לי ללכת ולקחת מהרכוש שלו אליי? אחת הדעות אומרת כן, שאם משהו בעל חוב גדול מאוד עלי ואין לו דרך לשלם והוא ניחל אותי יש לי היתר לבוא להיכנס אליו לגינה אם יש משהו בעל ערך אני יכול לקחת אותו. (הרב נווה - זה לא נפסק להלכה.. לא לעשות את זה.. אני אומר אחת הדעות בגמרא אומרת את זה). אוקי, אז יש מצב שכביכול אתה גנב וקיבלת דחף לגנוב אבל אמרו לך אתה לוקח את שלך אבל אתה בראש חושב 'אני גנב' ואתה לא יודע שלקחת את שלך. אבל למה אתה לא יודע? בגלל שאתה לא יודע תורה אתה לא יודע לתת לזה משמעויות. בגלל שאתה לא יודע לתת לזה משמעויות אתה חושב שאתה גנב אז הדין שלך זה גנב, עד שמשהו יבוא ויגיד לך' אתה יודע אתה לא גנבת תכל'ס זה היה שלך ומה ששלך היית צריך לבוא ולקחת בחזרה.

אז לפעמים האנושות היא פאתטית ברמה הזאת - כמו ילדים קטנים עובדים תחת הסתרה שזה גונב וזה נואף. והנואף למשל לא יודע שהוא מייבם בכלל. רבי שמעון בר יוחאי ראה את זה והוא אמר ''אני יכול לפתור את כל העולם מן הדין'' כי אני רואה איך כולם עושים פה מצוות.

רק אף אחד לא יודע את זה כולם חושבים שהם חוטאים. כל אחד תחמן וחושב שהוא גונב נואף עושה משהו. זה לא יודע שהוא מייבם את אשתו של אח שלו, זה לא יודע שהוא גונב את מה ששייך אליו, זה לא יודע שהוא עושה בכלל מצווה והוא השליח. הם לא יודעים את זה, אבל בגלל שהם פועלים בהסתרה ובקטנות כמו ילד קטן כל אחד חושב שהוא גונב נואף רוצח. ורק לעתיד לבוא שתהיה לנו הדעת אז אנחנו נדע את זה.

כ''כ חשוב לדעת את זה כי אדם שיש לו פקיחת עיניים ומסתכל על זה אומר ''למה אתם משתוללים'' חבל שאתם משתוללים, סתם אין טעם להשתוללות הזו. אתה כמעט יכול לראות כל אחד מה מגיע לו ובאיזה דרך זה יגבה ואתה רואה אותו הולך ולוקח את זה. וזה בסדר גמור. רק אותו אדם חושב שזה בעבירה. ויש דברים שבאמת השתיקה יפה להם כי אסור להגיד את זה. אסור להגיד מי באמת האישה האמתית של מי והוא חושב שעכשיו הוא בוגד איתה אבל בעצם הוא הולך עם האישה האמתית שלו, או כל מיני דברים כאלה. אבל דברים שקורים פה נראה לנו כאוס כשבעולם העליון זה סדר מופתי.

שוב, זה לא נפסק להלכה ואל תסיקו מזה שום דבר רק אם אומרים לכם ''כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד'' צריך להאמין לזה. כי אתה אומר איך אפשר להגיד ''כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד'' כשאתה רואה את כל הכאוס שיש בחוץ, איך אפשר להגיד את זה? אתה רואה תינוקות מתים, גננות 'הורגות' את הילדים בתוך הגן עצמו, חוסר אחריות משוועת, הזנחה נוראית, חוסר מוסר בכ''כ הרבה תחומים, כ''כ הרבה גנבה ושחיתות. אתה אומר: איך אפשר לעשות מזה טוב? ואנחנו לא מבינים שזה מעברי אור והאור עובר ככה בצורה כזאת.

וכשמשהו מסתכל כמו שאמר 'רבי נחמן מברסלב' הוא אמר את זה לפני 200 שנה והוא חי בתקופה של קוזקים שהרגו את היהודים ואנסו וגנבו ילדים.. והוא אומר ''אני עומד על גג העולם וצוחק''. אז לכאורה אפשר להגיד לבנ''א כזה: מה, אתה הזוי? העם שלנו בגלות, אנחנו חווים פה פוגרומים. איך אתה יכול להגיד את זה? אפילו אל תכתוב.. מה זה ''אני עומד על גג העולם וצוחק'' אתה צוחק עלינו? המציאות לא נעימה ועוד לפנינו שואה.. איך אתה יכול להגיד את זה? ''גג'' זה הכתר. אז במציאות שהוא נמצא הוא עומד והוא רואה שהכל בסדר הוא רואה שהדברים עוברים בדיוק מה שהם צריכים לעבור רק בגלל שאדם נמצא בהסתרה אז הוא חושב שיש כאוס אבל אין כאוס.

המסע למציאת מקום הבורא בתוכי

עיקרון - יתרון האור הוא מן החושך

כשבנ''א נכנס למפעל זה מפחיד, אתה שומע רעש מפה רעש מפה פתאום אתה רואה עשן.. אבל הכל מסודר כל מכשיר עושה את מה שהוא צריך לעשות, אם יוצא אש או קיטור מכל מיני מקומות.. יוצא אש וקיטור. דברים עוברים ממכונה למכונה, בסוף יצא לך איזה מוצר, אין כאוס. זה שאתה מבוהל כי נכנסת למפעל ואתה לא מוצא את הידיים ואת הרגלים זה בעיה שלך אבל המפעל הזה מסודר. זה מפעל ליצור ''ואהבת לרעך כמוך'' זה מפעל ליצור אחדות זה מפעל ליצור שלום. בסוף - זה המוצר שיהיה אז זה נראה לנו הפוך. ורבי נחמן מברסלב נתן את המשל של הנגר שחייב להרכיב כיסא הוא מרכיב אותו על שולחן אז הוא מרכיב אותו הפוך ואחרי שהוא מסיים את הכל, משהו מסתכל ואומר לו: מה עשית? כיסא. איך רואים כיסא זה נראה כמו ארבע עמודים? ואז צריך לקחת את הכל להפוך ולהגיד לו ''הנה הכיסא''.

אז כביכול זה נראה לנו כאילו העולם שלנו מורכב הפוך אבל המושג שנקרא ''מורכב הפוך'' זה בגלל שאנחנו חייבים לעבור דרך המון רע אנחנו חייבים לעבור דרך היפך האור, דרך היפך האהבה. כדי שתתקיים האהבה אנחנו חייבים היפך האהבה כי אנחנו לא נצליח להבין מה זה אהבה ועד כמה היא מדויקת בלי שיהיה לנו קונטרה לזה. ברור שאתה חייב שיהיה לך איזשהו דואליות שתמחיש לך את זה כי אי אפשר סתם להגיד ''אהבה''. אי אפשר סתם להגיד ''אחדות''. אתה צריך לדעת כמה אחדות היא אחדות עד כמה שתדע כמה פירוד זה פירוד וכמה אהבה זה אהבה עד שתדע כמה זה שנאה. וככה, אתה לא תדע מה זה חסד עד שאתה לא תדע כמה זה קמצנות ואתה לא יודע כמה זה פרגון עד שאתה לא תדע כמה זה קנאה. וככה על כל דבר ודבר - אתה חייב לחוות את ההיפך שלו - וזה בסדר וזה לגיטימי.

הבנת העיקרון ותמלול מחודש של הסיטואציה

ולכן כשאנחנו עוברים שמה זה לא רע - זה לא רע אתה לא עובר את זה על צד הרע שאתה תגיד 'איזה קנאי.. אני קולט שאתה קנאי' אתה לא קנאי אתה עובר בקנאה וזה חשוב שאתה עובר בקנאה כי תיכף אתה תצא משמה. ואז אתה תראה אח''כ מה זה לא קינאה ומה זה פרגון ומה זה להיות מספר שתיים של משהו ומה זה להאדיר משהו.. אז אל תיקח את זה עכשיו ותסגור על עצמך את התריסים ותגיד: אני קנאי, אני קמצן, אני קולט שאני כעסן גדול מאוד יש לי מלא אישו עם ההורים שלי יש לי מלא אישו עם האישה שלי. לא צריך להגיד את הדברים האלה אתה לא צריך לייחס את זה לעצמך, אין צורך. אתה צריך להגיד לעצמך אני עובר כרגע בתחנות האלה ואלה תחנות חשובות מאוד ולכן לפעמים אפילו יש שהייה בתחנות האלה.

חלק מהתחנות למשל זה תחנות של בטלנות ושל שעמום ושל שממון מחשבתי שנראה לך ואתה אומר' זה שאני נמצא שעות בבית עם הרגלים על הקיר סתם לא עושה כלום חוץ מלהתבונן שעות ביוטיוב.. אז אתה אומר: מה זה טוב לעולם? אז אח''כ אתה תבין באמת 'מה זה הגות' ו'מה זה חריצות' ו'מה זה להתבונן בדרכי ה'' ואיך משיגים את הדקויות הרוחניות. אבל עכשיו אין לך דחף לזה יש לך את הדחף בדיוק להפוך. אז גם אם אתה תנסה נורא נורא במסירות נפש נוראית לעלות מעלה מעלה אתה תמצא את עצמך יורד מטה מטה.. וזה למה? כי אתה צריך לחוות את זה ולכן זה מצווה לא פחות - הירידה מטה מטה היא מצווה לא פחות.

תזכור' אתה מחובר בכל רגע נתון

בספר יצירה אברהם אבינו כותב - יש עשר ספירות ''עשר ולא אחת עשרה עשר ולא תשע'' אז הוא לא רצה להגיד שהן מדויקות 'בדיוק עשר', לא צריך להגיד את זה, אלא הוא רצה להגיד ''עשר ולא אחת עשרה'' כי זה לא כולל את ספירת הדעת. כי ספירת הדעת נמצאת מחוץ לספירות. זה התחברות זה משהו עמוק, אנחנו נדבר עליו. ''ועשר ולא תשע'' שלא אל תחשיב את ספירת המלכות ש''לית לה מגרמא כלום'' שאין לה משל עצמה שום דבר והיא נראית ריקה היא נראית חשוכה והיא נראית שזה מקור הרוע ואתה אומר: אני יכול להבין איך הקב''ה אפשר לדבר עליו בתשע ספירות שהן אלוקיות והן הארה והן נתינה, למה אומרים עשר, העשירית חשוכה לגמרי זה רוע היא נקראת גם סיטרא אחרא. אז איך מכלילים ''סיטרא אחרא'' בתוך העשר? אז בעל ספר יצירה אומר ''זה עשר ולא תשע'' אתה צריך להגיד ''זה עשר ספירות''. רק מה, אברהם אבינו הזהיר לדבר בכל המונחים של העשר ספירות לא לקצץ בנטיעות דהיינו לא לדבר על ספירה כזאת על ספירה אחרת, על החלק העליון על החלק התחתון, אתה צריך לדבר על הכל כמכלול.. כשאתה מדבר על הכל כמכלול זה יסתדר לך.

אז אתה אומר אבל אם אני מסתכל על הכל ברזולוציה של הכל כמכלול יש זמן שאתה נמצא בתוך המלכות בתוך החור השחור הזה שזה לא טוב, זה מאוד לא טוב. אומר לך' כן אבל אתה בתוך מכלול אל תסתכל על עצמך שאתה נמצא בסטרא אחרא כאילו אתה רק נמצא בסטרא אחרא אתה בלא יודעין גם קשור בעוד תשע ספירות יש עוד תשע ספירות שמאירות לך מעל הראש והן אלוקיות לגמרי. אז גם אם אתה מוצא את עצמך בספירת המלכות בדרגת הנפש דנפש ואתה חושב שאתה בהמה אתה צריך לדעת שגם 'רוח' 'נשמה' 'חיה' 'יחידה' מאירות בך במקביל. אז זה שיש דומיננטיות לאחת הספירות והיא נורא משפילה אותך כלפי מטה, בסדר אז מה?! אבל יש לך עוד ארבע שהן עדיין פעילות. אז זה כמו בן אדם, לא עלינו, שהוא נכה קצת ועכשיו הוא מושבת על כיסא גלגלים אז הוא מפעיל בעיקר את הידיים שלו הוא לא מפעיל את הרגליים. בסדר, אבל יש לך רגלים ויום אחד אתה תעמוד עליהן.. אבל יש לך גם רגלים.

אז מאוד חשוב לא להתנתק שתזכרו שאתם נמצאים בשיא החשיכה ובשיא הקטנות ובשיא הרוע יש לכם עוד תשע ספירות שמגיעות עד לאין סוף אפילו עד לעצמות הבורא ואתם עדיין מחוברים בכל רגע נתון. יש פשוט דומיננטיות לתודעה להיות כרגע בחשיכה וזה בסדר יש זמנים לזה. למה? כי אם נאמר ''עשר ולא תשע'' אז אתה צריך לבקר גם בספירה העשירית אתה לא יכול להיות כל היום בגר''א דגר''א. אתה לא יכול, אתה לא אמור להיות שמה. והקראנו את זה בפעם הקודמת על החטא של חווה - שזה היה עניין גדול מאוד שהיא תרד למטה כי אחרת היא לא תבין את משמעות האור אי אפשר להבין את משמעות האור כשאתה נמצא רק באור.. לתולעת טוב בחזרת היא חייבת משהו אחר כדי לדעת איפה היא נמצאת.

אז לכן אנחנו חייבים המון תקופה של חשיכה, כולנו. ותקופה של חשיכה זה גם כן סדר זה לא כאוס. לנו זה נראה כאוס בחוויה האישית שלנו זה נראה כאוטי לגמרי. זה לא נעים, זה מכאיב, זה מייסר, זה משפיל, זה מפחיד. מסכים, בסדר אבל אתה בצוללת תרים פריסקופ כאילו אתה לא טובע הכל בסדר. אין אבדון, אין אובדן ובטח ובטח ברוחני ''אין אובדן ברוחני'' תמיד יש משהו שקושר אותך לעולמות העליונים תמיד ע''י קפיצה בתודעה אתה יכול לבקר במקומות הכי גדולים שיכולים להיות. ואני אומר לכם כבר ''כל דבר נמצא במרחק של מחשבה בלבד'' אבל לפעמים זה קל להגיד את זה, גם הרשאה להעביר אותך מחשבה זה גם אם מהשמיים לא נותנים זה סרט כי ממש אתה יכול לעבור בן האור לבן החושך בשנייה ורבע.

הגות

בהגות החשיבות המרכזית היא קודם כל האינטראקציה עם הבורא - והאינטראקציה עם הבורא גם צריכה לקבל איזשהו סוג של משמעות. וכשאנחנו שואלים ''איפה הוא'' אז אנחנו לא שואלים ''איפה הוא'' במרחב - האם הוא רחוק ממני האם הוא נמצא למעלה או נמצא למטה. כי כל זה לא רלוונטי אנחנו לא שואלים שאלות על המרחב והזמן, אלא אנחנו שואלים ''איפה הוא'' כביכול בנפש, זה השאלה.

שלב הבא - לעבור למשמעויות - מכיוון שהתודעה שלנו נמצאת בקטנות אני לא רוצה שלדברים שאני מתאר לכם לא לעשות לעצמכם בראש לא תמונה ולא צליל וגם לא צבע, תשתדלו - תעברו למשמעויות (הרב  נווה - אם בהתחלה קשה לכם כי נניח אני מדבר מהר אז או שתרשמו או שתשמעו את ההקלטה ולאט לאט תשמעו עוד פעם ועוד פעם עד שתישאר לכם רק משמעות). למשל אם ילד ישאל אתכם': אבא מה גודל האהבה, אתה אומר' אני אוהב אותך הרבה, כמה הרבה''? כמה שוקלת האהבה שלך? איזה צבע יש לאהבה שלך? אז אתה אומר לו: זה אהבה זה רגש. אז נניח הוא ילד אז הוא לא יודע כי אתה אומר לו ''אני אוהב אותך ככה'' הוא מנסה ממש לתפוס אותך ליטראלי על מה שאתה אומר לו אבל זה דברים שחשים אותם. כי אם אתה אומר למשל ''אהבה חזקה'' אנחנו יודעים שאין לזה מרחב וזמן אין לזה תיאור זה רק תחושה בנפש, זה נקרא משמעות - התחושה בנפש זה נקרא משמעות - יש דברים שיש להם רק משמעות אין להם נראות.

בסופו של דבר המטרה היא לעשות את כל הפשט בעל משמעות.. כל הפשט אפילו דברים כאלה (הרב מדגים) לעתיד לבוא לא נראה אותם אלא אנחנו נהייה רק בהרגש של משמעות לגביהם כל דבר ייהפך להיות הרגש. גם 'שולחן' יש לו משמעות גם 'כיסא' יש לו משמעות גם 'רצפה'. רצפה זה לשון רצף, כיסא לשון התכנסות, שולחן לשון שילוח (כמו שילוח הקן ושילוח חללית) זה תמיד לשלח מלמטה למעלה. בגלל זה לומדים על שולחן או אוכלים על שולחן לא ישנים על שולחן לא שמים רגלים על שולחן, זה דבר קדוש זה כמו מזבח. אבל אח''כ אתה תבין שזה מקום בתודעה שזה כאילו המקום שלפני שהרעיון מקבל תובנה, אז זה נקרא שולחן.

עד שלאט לאט אתה לא תצטרך בכלל שום דימוי אתה תחייה בעולם של משמעויות וזה עולם של תענוג זה עולם של ניגון פנימי זה עולם של אהבה גדולה מאוד. אבל באהבה הזאת זה ניגון של אהבה עם משמעויות פנומנליות מאוד יפות שרובן מדברות על התודעה על מבנה התודעה ועל תפקוד התודעה. אז לאט לאט. אבל לפחות בהתחלה במיוחד כשאנחנו מדברים על הבורא אנחנו בעצמנו צריכים להיזהר מאוד לא לעשות לזה שום דימוי; לא לתפוס אותו לא במקום, לא לדמות, אורות או כל מיני דברים כאלה. וגם כשאומרים את המילה ''אור'' המילה 'אור' הכוונה לגילוי 'חושך' זה הסתר ו'אור' זה גילוי. אז אם בנ''א יבוא ויגיד לכם ''אני רואה אורות לבנים'' אז הוא מדומיין זה דמיונות, למה אתה צריך לראות אורות לבנים זה לא מופע אור קולי?! גם אם הוא פנימי כאילו מה אתה חושב שאתה נמצא תחת סמים וזה ייתן לך מופע אור קולי?! זה לא ייתן לך שום דבר. הרי אנחנו רוצים להבין אנחנו רוצים פקיחת עיניים, אני רוצה לדעת מתוך זה שאני נמצא שמה כבר, אני רוצה לחוות את זה בעצמי.

דוגמאות להארה

ילדים לא מבינים את מערכת היחסים שיש בן גבר לבן אישה אין להם הארה לזה הם חשוכים לזה לגמרי. כשהוא מגיע לגיל מתאים אז הוא מואר בדבר הזה, כי המון דברים קורים כדי שיהיה מואר בדבר הזה. עוד דוגמא, נניח אדם לעולם לא יבין אדם בדיכאון. מי שלא היה בדיכאון קליני אתה לא תבין את זה, תקרא על זה ספרים אתה תראה אותו הוא ידווח לך מהמקום שלו אתה לא תבין אותו ''אל תדון אדם עד שלא תגיע למקומו'' כי במקום שלו יש אור איפה שאתה נמצא אין אור אתה לא תהיה מואר במקום שלו. אז הארה זה הבנה זה פקיחת עיניים. כי אז אתה תגיד 'אהה ככה זה מרגיש דכאון'. ואותו דבר לגבי אדם שחווה חוויה של אונס אם אתה לא נאנסת אתה לא תבין מה זה אונס. וככה זה לגבי כל דבר.

הרגש הזולת

לכן הקב''ה פרופורציונאלית מעביר את כולנו באותו מסע כדי שלא ייווצר לעתיד לבוא מצב שמשהו יסתכל על החבר שלו ויגיד לו ''אני לא מבין אותך'' הרי אם המסע הוא לקיים ''ואהבת לרעך כמוך'' אני חייב להבין את כולם. כדי שאני יבין את כולם אני חייב לחוות את אותו מסע הוא לא יצטרך לשבת ולהסביר לי ואני אהיה הפסיכולוג שלו ואני יגיד לו 'כן אחי אני מבין אותך' הוא לא צריך את הטובות שלי הוא צריך את ההבנה האמתית שלי אבל זה רק אחרי שאני יהיה במקום שלו והוא יהיה במקום שלי. אז היום אני חושב שבגלל שאנחנו חווים כ''כ הרבה חוויות ובגלל שגם חווינו חוויות כאלה בעבר, אולי משהו בגלגול הזה לא נאנס אבל בגלגול הקודם בוודאי שהוא נאנס כשמשהו יתאר לך את זה הוא יפתח אצלך טריגר ואתה כן תרגיש אותו ובהרגש הזולת אתה תחווה את החוויה שלו. ועיקר העניין הוא פשוט להגיע לאי שפיטה, לא לשפוט לא להעיר לאף אחד שום דבר, לא להגיד: אני במקומך הייתי עושה ככה, לא להגיד את הדברים האלה. אם אתה מגיע לאיזשהו סוג של התנשאות איזשהו סוג של קיר דיסטנס או משהו שמרחיק אותך ואומר ''אני לא לגמרי מבין אני לא לגמרי מקבל ומסכים'' סימן שאתה לא עברת את זה. ואתה צריך לעבור עד שאתה תסתכל ואתה תגיד 'יש כאן פשוט הבנה נוכחת אני חווה הוא פשוט מתמלל את מה שעובר עלי' מה יש להגיד על זה?! וזה המטרה. כשהמשיח יבוא הוא לא יעביר לנו שיעור בתורה, שיהיה לכם ברור, הוא לא ישמיע משהו שכולנו לא יודעים הוא יתמלל את כל מה שכולנו עברנו ואז אנחנו נדע שזה המשיח. הוא ידבר כ''כ ברור שהוא ידבר את הקישקע שלנו אנחנו נשמע את הקישקע שלנו מדבר. וזה החשיבות ומשמה אנחנו ניקח ונמשיך אתו הלאה. אבל עד שלא תהיה הבנת הזולת עד שלא יהיה הרגש הזולת עד שלא נשמע אחד את השני שנפסיק לדרוס אחד את השני ונפסיק להיות בדיסטנס זה לא ייגמר.

'ואהבת לרעך כמוך' זה שיא האינטימיות

כשמדברים אתנו על דבקות מדברים אתנו על דבקות ליטראלי. 'דבקות' זה אומר שאני ואתה אחד לחלוטין - מה שאצלך קורה אצלי קורה, זה הדהוד זהה לחלוטין. לא רק שאני מרגיש את מה שאתה עובר כל מה שעובר עלייך עובר עלי אני עובר את זה בוא זמנית. אז אם הדור עדיין לא הבין את זה אז צריך עוד לעבור.. אין מה לעשות - הרב נווה - אבל נדמה לי שאנחנו מאוד קרובים לבשלות הזאת כי כולנו עברנו מצבים כלכלים ומצבים משפחתיים ומצבים זוגיים מתוסבכים ומורכבים מאוד אבל היום כשאתה תשב ואתה תספר למשהו על מה שעובר עלייך הצד השני יגיד לך 'אני מבין' רוב מה שאתה מספר אני עברתי בצורה כזאת או אחרת. וזה נפלא. אז זה לא אחים לצער זה אדרבה זה אחים לכלים אנחנו אחים לכלים. וזה עניין של לעתיד לבוא (שזה אוטוטו) אנחנו נהיה ''כאיש אחד בלב אחד'' כי מה יהיה אפשר להגיד אחד על השני אבל כל עוד אתה מסתכל על הזולת ויש לך מה להגיד על הזולת יש לנו עוד דרך.

לכן גם בנ''א אחר הוא מקום אצלי בנפש - שישאלו אותך ''איפה אח שלך'' אתה תגיד ''פה'' ויש אנשים שהם כ''כ אצלך בפנימיות שאתה תוכל ממש להכניס אותם ולשוחח איתם בתוכך.

המקובלים לא נוהגים לקיים מערכות יחסים ישירות

כי מערכת יחסים ישירה בד''כ היא של גדול לקטן יותר והוא רוצה להעניק לו הרבה מעבר אז השיחה הצד השני לא יבין כמה אתה אוהב אותו וכמה אתה מורכב וכמה אתה נמצא כבר בלב הפנימיות שלו. אז הוא רוצה לכבד אותו, אז מה הוא עושה? הוא מזמן את הנשמה שלו. לזמן את הנשמה זה לא לקרוא לה מרחוק הוא פשוט חושב עליו, כשהוא חושב עליו זה מספיק כדי להבין מה הוא עובר. והוא מכניס את זה אליו למקום בנפש. המקום הזה בנפש מרגיש אי  נוחות -  אישה שנאנסה, גבר שנמצא במצב כלכלי רעוע, כל מיני מצבים. והוא עכשיו עושה את התהליך כאילו הוא חווה את זה, אותו אדם הוא כאילו נהפך להיות הדאגה שלו זה נהפך להיות הכוח בנפש שאצלו עכשיו פעיל. וכשם שהוא מרגיע את עצמו הוא מרגיע את אותו אדם וההיפך כשם שהוא מרגיע את אותו אדם הוא מרגיע את עצמו. כשהוא ירגיע את הנפש שלו, זה גם מגיע אליו זה פועל עליו. ואפשר לרפא ככה אנשים, מבעיות פסיכיאטריות מבעיות בריאותיות כמעט מכל דבר וככה גם מעבירים מוחין. אחד מהאתגרים הגדולים של הרב זה שהוא חייב לדעת מה התלמיד שלא לא מבין הוא חייב להבין חזק מאוד מה התלמיד שלו לא מבין והוא חייב להבין שזה לא קשור לרציונאל זה לא קשור לשכל זה לא קשור ל'מה לא הבנת אני הסברתי משהו מה לחזור'.. זה לא רציונאלי לפעמים מה שמפריד בן האדם לבן הבנה זה ניסיון. אז לפעמים מה שיעשה אותו רב הוא ידחוף את אותו תלמיד לניסיון ואותו תלמיד יהיה לו חריגה במציאות הרגילה השגרתית שלו הוא יגיע למציאות חדשה שהוא יגיד 'רגע זה לא מאפיין אותי איך אני הגעתי למצב כזה' ודוחפים אותו.. אבל זה טוב ואז כשהוא יגיע לניסיון אז יש לו עכשיו את הכלי ועכשיו הוא יעביר לו את המוחין.

אז המציאות שאנחנו חיים בה היא מופלאה ונפלאה אבל צריך קשב

אתה צריך המון קשב אתה צריך להרגיש מה עובר, כל הזמן אתה צריך להרגיש שיש אתך משהו כל הזמן יש אתך משהו. הצדיקים שלא נמצאים בעולם הזה פה, המלאכים פה, גדולי הדור פה ואם יש לך רב שהוא אדם רציני מאוד הוא פה והוא אתך 24 שעות ביממה. עכשיו, שוב איפה הכשל? אבל איך, אני לא רואה איך. ואז מתחילים לנסות. אל תנסה, תרגיש אתה תרגיש ואתה תראה את זה במציאות. ואתה לא צריך לראות את זה במציאות כמו מציאות הוליוודית 'מעניין אם ייפול ספר' אתה לא צריך לראות אם נופל ספר בסלון לא להיות ילדותי אתה תרגיש. ההרגש של מה שעובר עלייך בנפש הריפוי זה יהיה לך עדות פי מיליון מאשר שספר נפל. כי ספר נפל זה עדות רציונאלית וזה שהנפש שלך התרפאה מה אכפת לך ע''י מה היא התרפאה.. אבל אם אתה תרגיש אתה תדע למי זה מיוחס.

אז זה מאוד חשוב ללכת עם הצדיק כל הזמן

זה העניין של ''הרני מקשר את עצמי לצדיקים האלה האלה.. ולצדיק האמת החי'' אתה חייב צינור וגם עד למקום שבו אתה נמצא. יש אנשים שמקשרים את עצמם עם 'רבי שמעון' נפלא אבל איפה אתה ואיפה הוא.. עם כל הכבוד.. זה תדר רחוק מאוד. בעל הסולם התגלה לאחד הנכדים שלו שהיה חולה מאוד מאוד ודעך וממש על ערש דווי הוא ראה אותו יושב על המיטה שלו אז הוא אומר לו: סבא אתה פה? אז הוא אומר לו: אני מאוד רחוק מפה אבל באתי כי אני סבא.. אני מאוד מאוד רחוק אבל אני קרוב כשצריך. אז הוא גרם לו להבין' טוב זה תדר של בעל הסולם זה עולמות מאוד גבוהים. וגם אנחנו יודעים בפתקא המיוחדת שנפלה מהשמים שבה כתוב ''נ נח נחמ נחמן''.. זה פתקא אמתית היא נמצאת אצל הרב שלנו. אז רבי נחמן כותב לו 'היה לי מאוד קשה לרדת אלייך' וזה רבי נתן. רבי נתן היה אדם גדול הוא היה מקובל עצום הוא נחשב גלגול של 'יהושוע בן נון'. רבי נחמן זה נחשב לגלגול של 'משה רבינו' ורבי נתן נחשב לגלגול של 'יהושוע בן נון'. אז הוא אומר היה לי מאוד קשה לרדת אלייך. אתה אומר: זה התלמיד שלך, זה גלגול של קדושים, עדיין בעולמות הוא צריך להיות נורא גס הוא צריך לרדת מתדר נורא נורא עדין להיות נורא נורא גס כדי להגיע לעולם הזה. אז גם אליהו הנביא שמקבל הרשאה הוא צריך להתלבש באווירים כדי להגיע להתלבש ולהראות פה לתלמיד חכם.

אבל מה שצריך לעשות זה סולם - ויש סולם לכל אדם יש סולם של תודעה עד למקום שבו הוא נמצא, זה צריך לדעת. ז''א, אתה יכול אפילו להגיד 'אני מקשר את עצמי לאין סוף' נפלא אבל אתה רחוק מזה.. אבל יש סולם של תודעה שמגיע עד אלייך. ולכל אדם לכל אישה יש סולם של תודעה שמגיע עד אליו בדיוק שיכול ללחוש לו באוזן ולהגיד לו ''הנה אני'' וכל מה שיש בעולם העליון אני מסוגל להעביר עד אלייך. אז אתה צריך לקשר את עצמך לכל הסולם.

החיבור לצדיק בהרגש הלב

אנחנו מתנהגים קצת בילדותיות ותמיד אנחנו רוצים את הכי טוב 'אני רוצה את הצדיק הכי גבוה הכי טוב' איפה כתוב על משהו.. אותו אני רוצה, בלי שאתה יודע מי הוא ומה הוא.. סתם משהו עשה איזה הרצאה זה מצא חן בעינך ואתה הולך על זה. זה לא ככה כל כך, לא להיות ילדותי אתה צריך מאוד מאוד לדעת וללמוד עליהם : מי הם, מה הם, האם זה שייך לשורש הנשמה שלך, אתה מתחבר לנאמר אליו, אתה מתחבר למעשים שלו. יש צדיקים נכון שהם צדיקי ענק אבל הם לא שייכים כאילו אתה תגיד נניח שאתה תלמד עליו 'לפי דעתי הוא יותר מידי דין אם הוא יהיה פה אני יפחד ממנו מידי ואם יהיה צדיק אחר אני יותר יאהב אותו אני יותר מרגיש שאני יכול לדבר אתו'. אז יש, יש כאלה שהם יותר מחוברים לצד הזה ויש כאלה שהם יותר מחוברים לצד הזה ואלה שאתה תהיה מחובר אליהם אתה ענף שלהם. אז למשל, הבן איש חי (רבינו יוסף חיים) הגיע לכאן לארץ הוא עבר דרך הקבר של 'בניהו בן יהוידע' שנמצא ליד צפת וכשהוא ניכנס לשם הוא קיבל הארה גדולה מאוד שבה הוא קיבל את ההבנה שהוא ניצוץ ממנו. הספר הראשון שהוא כתב זה ''הבן איש חי'' בניהו בן יהוידע קרוי הבן איש חי ככה זה כתוב בספרים מלכים ולכן הוא נקרא על שמו אבל הוא ידע שזה ממנו. עכשיו הבן איש חי היה יכול לבוא ולהגיד' מה עכשיו ''בניהו בן יהוידע'' אני שייך לרבי שמעון אני גלגול של האריז''ל  לא הוא ידע למי הוא מחובר וזהו. עכשיו כל הספרים שהוא כתב היו על שמו ''רב פעלים מקבצי אל'' ''בן איש חיל'' הכל היה על שמו של ''בניהו בן יהוידע'' אז הוא הלך על הרב שהוא מחובר אליו. בגלל זה אני אומר.. אבל הרבה פעמים זה הרגש והרבה פעמים גם תעלה שאילתה. בעולם העליון כשאדם מעלה שאילתה הוא מיד מקבל את התשובה וכשהוא תמהה מאיפה הוא מקבל את התשובה, התשובה בתוכו. איפה התשובה בתוכו? בשאלה. בתוך השאלה יש את התשובה. השאלה היא כלי וכשאתה הופך את הכלי האור שלה זה התשובה שלה. אז זה נמצא בתוכנו והתשובה מידית. פה זה לוקח כביכול זמן לשאילתה לקבל את התשובה, למה? בגלל שיש גוף בגלל שיש רציונאל בגלל שיש ספקות בגלל שיש חוסר אמון וחוסר אמונה אבל אם אתה אדם נקי ואם אתה פשוט ואתה טהר לב אתה תקבל את זה ואתה תקבל את זה יחסית מהר. אז אתה יכול לשאול וזה לגיטימי ''למי אני שייך'' ''את מי אני ממשיך'' ''אני ענף של מי'' זה לגיטימי לשאול את זה זה לא יומרני כי אתה הרי צריך להמשיך אותו. אז נניח באמת שאתה ענף של חסד ואתה הולך בדין נניח שאתה ענף של דין ואתה הולך בחסד זה אולי לא מתאים לך בכלל. אומנם יש דחפים וממילא דוחפים את האדם לגורלו אבל עדיין אדם צריך בכל זאת להתדייק וההתדיקות תהיה ע''י הזדככות וע''י עדינות.

איה מקום כבודו להעריצו  

הדבר הראשון - לחפש את המקום אצלנו בנפש

אז כשאנחנו מדברים על העניין של הקב''ה - חשוב מאוד שאע''פ שזה רחוק וזה נמצא בתדר אפס ואנחנו נמצאים בתדר מאוד גס אע''פ כן זה צריך להיות לנגד ענינו זה לא יעזור. אז בראש ובראשונה שאנחנו מחפשים ''איה מקום כבודו להעריצו" אנחנו לא מחפשים את המרחב לא שהוא בשמים ולא בשום מקום אלא את המקום הזה שנמצא אצלנו בנפש.

הדבר השני – לנקות רגשות

הדבר השני שצריך לעשות זה לנקות (וזה יהיה המסלול השני שלנו) המון רגשות אנחנו מאוד שרוטים רגשית. חלק גדול ממה שגורם לנו להסתרה - זה רגשות. מבוכה, בושה, דברים שאתה חושב שאתה עשית, דברים שאתה לא גאה בהם, מוגבלויות שלך, מבוכות שלך, כל מיני דברים שהם למעשה ממש מכשול ומכשול יותר גדול ממכשול פיזי. אתה יכול להגיד לבנ''א לך תוציא טופס מביטוח לאומי לא שילמת הרבה זמן כדי שלא יתבעו אותך.. לך תוציא תמלא תעשה את הכל.. בשבילו רק לדמיין את זה שהוא הולך לביטוח לאומי ועולה שם לחדר 216 הוא לא מסוגל לא מכיל את זה אז הוא נשאר בבית ומזניח. אז איפה המחסום? רגשי. משהו מונע ממך ללכת לשמה פיזית או להרים טלפון? לא, רגשית אתה לא מסוגל. מגיע יום כיפור אתה צריך להרים טלפון לחבר לבקש סליחה, אתה פגעת בו תבקש סליחה. אתה לא מסוגל רגשית 'לא מסוגל רגשית' זה מחסום נוראי. אז אחד הדברים שאנחנו צריכים ללמד את עצמנו

איך להסיר את כל הרגשות?

עזות דקדושה

אנחנו צריכים ללמוד הרבה מהסיטרא אחרא - הסטרא אחרא הוא נקרא ''עז''. השטן נקרא ''עז'' זה השם שלו לכן כתוב ''עז פנים לגיהינום ובושת פנים לגן עדן''. אבל העזות שלו מביאה אותו למצב שהוא עושה הכל. תראו מה השטן עושה.. הוא מסוגל לעשות הכל. בספורט, במוזיקה, בכל דבר. העזות דקדושה שלו מביאה אותו לכל דבר שהוא רוצה לעשות כל דבר שהוא רוצה לעשות הוא עושה - הוא לא מתבייש, הוא לא נבוך, אין לו שום מחסום. עכשיו הוא עושה את זה לעבר הטומאה אבל אתה יכול להיות ''בעזות דהקדושה'' - לעשות את הדברים האלה בקדושה. צריך ללמוד להוריד את כל העכבות וצריך כביכול לשכוח את העבר לגמרי וכשאתה מתמודד עם הקב''ה אל תבוא עם פקלאות של מבוכה 'אני חוטא' 'ואני פושע' אל תבוא עם זה, זה מיותר לגמרי אתה צריך ללכת אליו בדוך ''הנני''. אז שם לא צריך את כל הדברים האלה. צריך ללמוד לנקות את כל הרגשות לעבוד בקודש בלי שאתה מסתכל בכלל על הרגשות המרים ועל הפשעים ועל החטאים. אל תסתכל על זה בכלל לך ותרוץ בקודש. אם צריך לעצור אותך כי אתה לא נקי מספיק המציאות תעצור אותך כי אתה לא נקי מספיק אבל אתה אל תעצור את עצמך יש לנו מספיק מניעות חיצוניות אתה לא צריך גם למנוע מעצמך לעשות את זה. אדם צריך לרוץ בקודש.. אתם לא תאמינו כמה הדרך למעשה סלולה ופתוחה.

''דרשתי קרבתך בכל ליבי קראתיך ובצאתי לקראתך לקראתי מצאתיך''

צריך לשנן את זה היטב.. אז ברגע שאתה מבין שאתה בכלל ''דרשתי קרבתך'' אני רוצה את הקרבה שלך ''בכל ליבי קראתיך'' ''ובצאתי לקראתך'' כאילו עד שכבר החלטתי שאני יוצא מעצמי ''לקראתי מצאתיך'' אני ראיתי שאתה כל הזמן בעצם בא אלי. אני כל הזמן חושב שאני יוצא אלייך ואני צריך עכשיו לעשות כ''כ הרבה תרגילים מחשבתיים ורגשיים כדי לצאת אלייך ''לקראתי מצאתיך'' פתאום אני רואה שאתה באת לקראתי כל החיים. אז אנחנו מפספסים את זה קצת מפספסים את העובדה שהאור נע לעברנו כל הזמן כי האור הוא ''אור אין סוף'' אז ממילא אין לו סוף אין לו תבנית ממילא הוא לא חוסם את ההגעה אלייך רק אתה חוסם. מדמיונות, מרגשות, ממבוכות, ממחשבות - מה עשיתי, מה הייתי, מה הייתי יכול לעשות, ניצלתי את הפוטנציאל/לא ניצלתי את הפוטנציאל. מיותר. מה שאתה עכשיו מושלם, עם כל מה שאתה עשית עד עכשיו זה מה שאתה היית צריך לעבור.

הראיתי את הסרטון - מוות קליני של אוסטרלי שמת במסיבת טבע מסמים ופתאום הוא ראה את האור הגדול והוא הבין הוא אומר ''אני רואה את ה'.. אני רואה את ה'' והוא כאילו מנסה להוריד את הראש כדי לא לראות אותו. אז הוא אומר לו: למה אתה מנסה לא לראות אותי. אז הוא אומר לו: אני מתבייש. אז הוא אמר לו: לא עשית משהו שאני לא רציתי שאתה תעשה. אז זה בדיוק המשפט - לא עשינו משהו שהקב''ה לא רצה שנעשה - כי עברנו בדיוק באותם מקומות שהוא רצה שנעבור בהם. אז אתה בא עם זה, אדרבה.. אל תגיד ''גנבתי את הסוכרייה'' ''אבא אתה השארת לי את הסוכרייה אז אני מגיע אלייך עם כל הסוכריות שהבאת לי'' והכל כאן זה בחינת סוכריות אין כאן משהו שזה לא בחינת סוכריה.

אז לא להגיע עם בושות לא להגיע עם מבוכות. תדבר תיפתח. אבל זה לוקח טיפה זמן אני לא אומר אני גם לא דורש מן הסתמא שזה יהיה בבת אחת זה לוקח זמן. זה ממש כמו פרח שנפתח. כי צריך קצת לעמוד במעמד הזה ולעשות הכנה נפשית שזה יקרה כי בכל זאת צריך לשחרר. חלק מהדברים שנמצאים בנו נמצאים כאינסטינקט כ''כ חזק יש לנו סגירות אינסטינקטיבית כ''כ חזקה בנפש שזה כאילו לא נשלט. אז לפעמים אתה צריך לתת לעצמך להיות במעמד הזה כדי שהנפש תתרגל ותיפתח מאליה. לכן אני אומר' זה רגיש.

עדינות

עכשיו כדי להשיג את זה אחת המיומנויות הגדולות ביותר - ואנחנו נעשה את זה היום - ואנחנו דברנו על זה – עדינות. עדינות זה מיומנות זה מיומנות נרכשת. וחייבים לרכוש עדינות בלי עדינות זה לא ילך אתם לא מבינים כמה העולם הרוחני עדין. לפעמים ההבדל שאתה תראה משהו או לא תראה זה עניין של עדינות אם יש לך טיפה גסות 'גסות' לא חייב להיות גסות של בריון 'גסות מחשבתית' אפילו מציצנות 'אני רוצה לראות' זה גם ירחיק אותך 'רצון לקבל לעצמי' ירחיק אותך אבל ככל שתהיה יותר עדינות אפשור ונוכחות אז זה יקרה. אבל זה עולם ומלואו כל מילה כזאת שאני אומר לכם אני צריך לחשוב איך אני ממיר את זה לשלושה ארבעה שיעורים כי זה עולמות, זה לשבת שמה ולפתח ולפתח ולפתח את זה. הגן שהיינו בו נקרא ''גן עדן'' זה לא סתם נקרא ''גן עדן'' זה גן של עדינות זה עולם שלם שכל ההוויה שלו היא עדינות.

אנחנו מאוד לא עדינים. המחשבה שלנו נורא גסה היא נורא אלימה אנחנו מאוד אלימים הגישה אלימה ועדינות זה להיפתח – אני רוצה קצת להסביר לכם את זה – עצם העובדה שלעולם יש ספירליות הרי אין חלקיקים, אמרנו, זה יותר חורים שחורים זה כמו מערבולות שיש בתוך טווח של אור. הסיבה של זה היא גסות. גסות הרוח יוצרת מצב של סגירות. עדינות זה יוצר מצב שאתה לאט לאט ניפתח. אין משהו שפותח את הנפש של האדם חוץ מעדינות. וזה מיומנות שצריך לרכוש אותה בפני עצמה. עדינות זה עולם ומלואו. מדברים בעדינות, חושבים בעדינות, מתפללים בעדינות לפעמים אפילו באמצע דיבור אתה צריך להפסיק כי אתה צריך לשהות בעדינות ואח''כ לדבר.

יש ניגון שנשמע כל הזמן אתה לא תשמע אותו אם אתה לא עדין.. וזה כ''כ דק שאתה צריך להיות כ''כ קשוב.. כי אתה מבין שהעדינות הזאת היא בשביל משהו אחר היא בשביל מישהו אחר אתה עדין בשביל משהו אחר אתה עדין כאילו להרגיש משהו אחר. ואתה לא תוכל לעשות את זה .. טיפה גסות רוח זה אומר שזה ''אתה'' אתה מייצר את עצמך ועדינות זה כאילו אתה קשוב למשהו אחר אתה קשוב למישהו אחר. ואתה חייב להתעדן מאוד. אבל כדי להתעדן מאוד אתה צריך גם לשחרר בעצמך המון עכבות המון דברים.

אז הקב''ה מדבר אתנו 24 שעות ביממה יש אינספור ניגונים שמנוגנים לעברנו אינספור שיחות שיש כאן. ואדם שהוא עדין נפש ושהוא כ''כ קשוב. כי זה התכווננות בנפש. אם אתה שומע את עצמך זה נקרא ''גסות הרוח'' אם אתה שומע את הזולת כאן מתחילה עדינות הנפש. כי בעדינות הנפש אתה נותן לעצמך כמה הרבה מאוד עדינות יש בי כדי לחדור לצד השני כדי לשמוע אותו.. ואם העדינות הזאת אתה יכול לחדור עד האין סוף ולשמוע הכל. אבל טיפה גסות כדי לנסות לעשות עם זה משהו, להשתמש בזה באופן רכילותי או לנצל את זה, זה נעלם.

מה שקורה למשל לאנשים שמתים מוות קליני זה שהם חווים את כל מה שהם חווים בעולם העליון אבל בגלל שהם חוזרים בחזרה לגוף הגסות שבגוף מעלימה את רוב המידע אם הם היו עדינים בגוף כמו שהם היו עדינים מחוץ לגוף הם היו עדיין זוכרים הכל.

במערכת יחסים בן גבר לבן אישה - אין עדינות. היום בכלל בזוגיות, אין עדינות. אני רואה איך אנשים מדברים אחד לשני זה מזעזע את הנשמה. זה פשוט מזעזע את הנשמה איך שמדברים אחד לשני. בזוגיות זה קריטי. לא צועקים על אישה, לא נוזפים. וגם בילדים, לא סוגרים אותם בביקורת ובשפיטה. וגם בתפילה. כל התפילה היא תפילה של עדינות. חלק מהמקובלים אומרים את 'תפילת חנה' לפני שמתחילים הרוב לא אומרים אבל למשל 'עולי בבל' וגם 'הבן איש חי' מציין שכדאי להגיד את זה, כי התפילה באה מחנה. ''שפתותיה מרחשות וקולה אינה נשמע'' כולם חושבים שזה מרוב צער, זה לא מרוב צער זה מרוב עדינות. התפילה שלה כ''כ הזדככה שהיא לא נשמעה. בכלל ההזדככות יוצרת מצב שאתה עובר לעולם חושי חדש.

הגות ועדינות

אז הגות בכלל בנוכחות עם הקב''ה כשאתה שואל ''איפה הוא'' הוא נמצא במקום מאוד עדין.. מאוד מאוד עדין.. וההתנהלות אתו היא עדינה. עכשיו זה מאוד חשוב לי להגיד לכם כדי שאתם תבינו שלא צריך לעבור 'שולחן של בית דין' הוא לא נמצא מעבר לשולחן של בית דין ואתם נמצאים במקום של הנאשמים - זה מקום מאוד פתוח מאוד אינטימי מאוד עדין.

דבר נוסף, החישה. החישה עוברת מהראש (אתם תרגישו את זה) והאוזניים זה עובר ללב. כאילו כל השיחות הם בלב כל המפגש הזה נעשה בלב אבל זה דברים שלוקח זמן. זה תוך כדי ההגות אתם תרגישו לאט לאט דומיננטיות באברים מסוימים אצלכם בגוף ואברים מסוימים אצלכם בתודעה.. ואתם תרגישו שאתם עוברים מלחשוב רציונאלית ללהרגיש. ובהרגש אין מילים אתה עובר למקום שבו אין מילים. ומבינים את הכל ואתה נמצא בנוכחות מלאה ועם הבנה מלאה להכל ואתה אומר: למה צריך מילים.. לא צריך מילים. מילים - אני צריך לעבד את האור לשים אותו בתוך קפסולה, להנגיש אותה. אתה לא צריך את כל זה, זה תהליך ארוך מידי מסורבל מידי, זה לעלות מהאין סוף לכן סוף זה בכלל ממש צמצום. יש ''אבנתא דליבא'' במקום הזה יש ''אבנתא דליבא'' הבנת הלב ''בינה ליבא ובה הלב מבין'' (כך כתוב בתיקוני הזוהר) ובמקום הזה אתה מרגיש את הקונספט ''להשתאבא בגופא דמלכא'' אתה נשאב לגוף המלך. וזה העדינות עושה וזה קשב הלב עושה אז ההגות היא בכלל לא כאן.

כל פעם שאני רואה את האנשים מנסים להיכנס להגות ישר עוצמים את העיניים מתרכזים בכל מיני מקומות בראש רוצים לעשות להם שקט והלב לא נמצא. הגות היא בלב היא לא בשכל. לכן אנחנו לא קוראים לזה mindfulness, no mind כי אתה ב-mind ואין mind אנחנו לא משתמשים ב- mind אנחנו משתמשים בלב. ושוב, אל תנסו לדמות לב, זה מקום בנפש הלב הוא מקום בנפש זה לא המקום שפועם דם. ולאט לאט פשוט תרגיש את העולם עם הלב שלך וכשאתה מרגיש תבין אותו אל תשפוט אותו פשוט תבין אותו - תקבל אותו ותבין אותו.

אפשר לעשות את זה עם כל דבר ועם כל נברא. פשוט תראה בנ''א תעבור ללב פשוט רק תבין אותו תבין למה הוא מתנהג ככה אפילו אם הוא מתנהג בצורות הכי נלוזות שיכולות להיות עדיין תגיע שאתה מבין את כל הדברים האלה. וזה להבין ילד, זה להבין יתוש, זה להבין המון דברים.

אני אתן לכם למשל דוגמא תנסו אתם לענות לי על זה. אתם מכירים את הפרפרי לילה האפורים חומים.. יצורים הכי מוזרים בעולם.. נראים כ''כ קלמזים שהם לא יודעים לעוף.. נכנסים בקיר נכנסים ברשת, עפים לא יודעים לאן. אתה אומר' איזה יצור זה? הכי לא מוצלח.. איך אבולוציוני הוא צלח, איך הוא הגיע לפה בכלל? עכשיו תכנסו למקום של להבין אותו.. תנסו להבין את הברייה הזאת. ברייה ממש משונה אבל תנסו להבין אותה.. בלי מילים אתם לא צריכים להגיד' אני מבין לכן.. אין מילה שתתאים לזה.. אבל יכולה להיות לזה הבנה. יכול להיות גם לא עכשיו אבל תתנו לזה זמן יכול להיות שאתם תתקלו בזה אתם תסתכלו, יראה לכם מוזר, אתה אומר' הוא לא מפחד אני יכול לבוא לגעת בו להזיז אותו. אבל תנסו להבין למה בכל זאת הקב''ה שם אותה פה? למה היא כזאת? למה הוא שם אותה? מה היא עושה פה? אבל אפשר לראות את זה על כל דבר ולא סתם אני מפנה אתכם לחיות - חיות זה כוחות בנפש מאוד חשובים - אבל יש המון דברים כאלה בטבע שאי אפשר להבין אותם. רציונאלית אתה לא יכול להסביר את ההתנהגות שלהם אבל להבין כן אתה יכול להבין את ההתנהגות שלהם. זה תנועה של חיים שממילא עוברת דרך קלמזיות של גוף אבל זה תנועה של חיים. אל תסתכל על הקלמזיות של הגוף תסתכל על תנועה של חיים שצריכה לעבור דרך קלמזיות של גוף אז אתה תבין את זה יותר טוב.

וזה כמו בעצם לראות אדם רגיל שאתה מכיר אותו ביומיום הוא שפוי הוא רציונאלי פתאום הוא שותה לך בירה והוא משתכר והוא מנסה ללכת ואז אתה רואה אותו ככה מטלטל, ואז אתה אומר לו: 'מה זה הדבר הזה' אבל הוא מנסה ללכת הגוף מפריע לו. אז למעשה אם אתה תתרגם את זה לחיים שרוצים להתבטא אז אתה תראה את החיים מנסים להתבטא, ולא פרפר. אל תנסה לראות את התוצר האבולוציוני, שאתה תגיד' המוצר הזה מקולקל. המוצר הזה לא מקולקל זה חיים שמנסים להתבטא. דרך אגב, כל החיות הן קלמזיות אין חיה שהיא לא קלמזית.. אבל אל תסתכל על זה ככה תסתכל על חיות שמנסה להתבטא כשהיא נמצאת בתוך גוף - מה היא מנסה לעשות..

ככה זה יעזור להבין גם את עצמך.. גם אתה חיות שמנסה להתבטא והיא לא יוצאת טוב. לא בתנועות הגוף שלך לא בתמלול שלך כשאתה מנסה לתמלל גם לא ברגשות שאתה מנסה להעביר. אבל אפשר יהיה להבין אם משהו יבין את החיות שרוצה לעבור דרכך כי אתה כן רוצה להגיד הרבה דברים.. רק משהו שמה לא הולך. אגב, שהייה בקונספט עדינות מאוד עוזר כן להוליך את זה כמו שצריך.

גם תקיעה בשופר. אנשים חושבים שתקיעה בשופר כמו שזה נשמע שאתה תוקע ממש חזק. לא, צריך לתקוע ממש בעדינות. השופר בעצמו מעצים את הכל ומוציא כזה צרימה אבל התוקע תוקע נורא נורא בעדינות. ויש דיסוננס. בהתחלה אלה שמנסים לתקוע בשופר זה לא מסתדר להם אתה אומר': אני חושב שאני צריך ממש להתאמץ ולהוציא את זה בכוח. לא, ממש אתה צריך לעשות תנועה מאוד עדינה עם השפתיים וחלל התהודה בפנים כבר מרעים את זה מאוד.. לא צריך לתקוע כ''כ חזק.. אז זה כך יוצא. אבל שוב, אתה צריך להתכוונן לעדינות שאתה נמצא בה. למשל חלק מטעויות שמלמדים על כאלה שתוקעים בשופר, שאומרים להם:  ברגע שאתה תהיה בתפילה אתה תתרגש מאוד וכשאתה תתרגש הלחץ הראיתי שלך עולה ואתה תנסה לתקוע חזק וזה כבר אתה לא תצליח פתאום אתה תיחנק. ואומרים לו' תשמור על העדינות כל הזמן תהיה במצב של עדינות. כמה זמן מתכוננים לשופר? כל השנה 'בעל תוקע' צריך לתקוע בשופר הוא צריך להיות חשוף וכל השנה לתקוע בשופר. זה עולם, זה עולם ומלואו הדבר הזה.

לכן בהגות אנחנו צריכים לאפשר לעצמנו את העדינות הזאת זה גם מאוד ירפא את עצמנו וירפה זה עצמנו של 'להיות אותו' של 'לאפשר לו להתבטא'. להיות במקום שבו אני כן מצליח לשמוע ואז אתה תבין מה זה המקומות בנפש. גם כאן אתם צריכים להבין, אין לי את כל המילים להגיד לכם גם לנו יש נכות במילים כדי להעביר את התחושות שיש שם. אומנם אני הולך לעשות את זה מסלול שבו אני ארקום את זה.. עוד חוט ועוד חוט ועוד חוט ''שתי וערב'' ואני ינסה שלא יהיה חורים בכלל ושתתנסו ותתנסו עד שאתם תבינו.. אבל עד שאתם לא תהיו שמה אתם לא תבינו כי נפתחים המון מקומות בנפש שאתה תגיד' אהה לזה לא ציפיתי, על זה לא דיברו, פתאום אני חווה משהו או מרגיש משהו שלא ידעתי לא בדיוק אמרו את זה או לא הבנתי שזה מה שאמרו. אבל זה עולמות, זה עולמות שלמים שנפתחים במקום הזה.

חלק ב'

אז התהליך של ההגות ומציאת האלוקות היא כמו שאנחנו אמרנו – בנפש זה למעשה מקום בנפש זה מסע בתוך הנפש וזה לאט לאט מה שנקרא ''למצוא אותו''. על זה אנחנו גם כן נדבר.

ניתוב התודעה

יש מאמר בזוהר שנקרא ''ארמית ידי בצלותין''- הרמתי ידי בתפילה, המקובלים והספרדים קוראים את זה לפני התפילה בבוקר.. כתב את זה ''רבי שמעון בר יוחאי''.. לפני ''פרשת העקידה'' אנחנו אומרים ''ארמית ידי בצלותין'' ושם הוא אומר שהמחשבות אין להן גבול אלא הן מופיעות אחת אחרי השנייה ורודפות אחת את השנייה וגורמות אחת לשנייה אז ממילא זה מוביל לעומקים שאליהם אנחנו צריכים להגיע. למעשה כמו שאני אמרתי בהתחלה זה ''ניתוב התודעה'' אנחנו מנתבים את התודעה שהיא תגיע לאנשהוא אנחנו מכוונים אותה שהיא תלך לאנשהוא היא מחפשת משהו - כאן אני צריך להגיד עוד משהו - בחלק מספרי המקובלים אתם תמצאו שהם מדברים שהמהות שלנו היא אור כמו למשל שבעל התניא אומר שאדם הוא ''חלק אלוק ממעל'' ממש ושאנחנו נולדנו ''בצלם אלוקים'' וחלק מהמקובלים כמו 'הרב אשלג' כותב 'בהקדמה לספר הזוהר' בפסקה ז' שהמהות שלנו זה שאנחנו הרצון לקבל לעצמו - שאנחנו כלים. אז איך זה מסתדר? איך אחד המקובלים כותב ככה ואחד המקובלים כותב ככה? אז אנחנו 'אור' או 'כלי'? התשובה היא כזאת - מכיוון שאנחנו היינו אור והשתלשלנו למטה כדי להיות כלי אז כרגע אנחנו כלי. אז אם הוא רוצה להתייחס אלינו במצב שבו אנחנו נמצאים אז המהות שלנו היא 'כלי' אנחנו 'רצון לקבל לעצמו' אבל המהות המקורית שלנו היא אור - הכלי צריך להפוך להיות אור. למה אני אומר את זה? האור למעשה הוא השפעה הוא גילוי. והכלי אע''פ שהוא נמצא בחושך הוא ניכר בעיוורון שלו אומנם עיוור אבל יש לו רצון יש לו השתוקקות העיוורון לא משתק אותו העיוורון מותיר לו רצון לצאת לעבר האור. אז אותו דבר מתרחש אצלנו אנחנו צריכים לקחת את כלי ההשתוקקות שלנו ואנחנו צריכים לנתב אותם לאנשהוא וזה למעשה מה שיגרום לתודעה לרדוף אחרי הבורא ולמצוא אותו בנפש ולרדוף ולמצוא אותו.

ניתוב כלי ההשתוקקות

אבל כאן אנחנו צריכים מאוד מאוד לנתב את הכלים שלנו ואת כלי ההשתוקקות שלנו –הקב''ה הוא עונג גדול כתוב ''אין באור למעלה מעונג'' עכשיו מכיוון שזה ככה אתה יכול להתבלבל בהרבה מאוד סוגים של עונגים שיכולים לתפוס אותך בדרך. תאוות - זה יכול להיות אכילה, זה יכול להיות שינה, זה יכול להיות מיניות, זה יכול להיות כסף, זה יכול להיות כל מיני דברים שיכולים לעורר לך תאוות ותענוגות, זה יכול לעכב מאוד.

עכשיו כדי שזה לא יעכב - שוב אני ניכנס לעניין של העדינות - אתה תצטרך להבחין בן סוגי עונג, כי יש עונג ויש עונג. יש עונג של אוכל, יש עונג של שינה, יש עונג של מיניות, יש עונג אלוקי. ואתה צריך לדעת להתביית על להבין מה זה עונג אלוקי.

אנחנו עוד רחוקים מזה ובגלל זה רוב בני האדם לא חושקים לזה כי הם לא טעמו את זה. זה כמו שילדים במחוזות מסוימים בעולם לא משתוקקים לשוקולד, לא טעמו לשוקולד אז הוא לא משתוקק לשוקולד. תעבור ליד ילד שבחיים שלו לא טעם שוקולד תראה לו את הקובייה החומה תגיד לו 'אתה רוצה את זה' הוא לא יודע מה זה אז אין לו כרגע הבעת רצון. תן לו לטעום את זה פעם אחת, זהו הוא יגיד לך שהוא רוצה שוקולד. אז אותו דבר, ההשתוקקות לבורא לא ברורה וכל הספרים כתוב שצריך להשתוקק אליו ''צמאה נפשי לאלוקי'' איך צמאה נפשי אני לא יודע בכלל מה זה, אין לי הרגש לזה. אז מכיוון שאין לנו הרגש לזה איך נדע איך לנתב, איך אני אדע למה אני משתוקק.

ולכן בהגות אם אתה לא משתמש בהשתוקקות הזאת אז יש בעיה זה מעמד מביך. מעמד מביך כי אתה אומר': מה בעצם אני עושה פה? כשאדם נניח ביום הכיפורים נורא רעב והוא מפנטז עכשיו על אוכל אז הוא חושב עליו והוא מדמיין אותו הוא מריח אותו הוא משתוקק אליו והוא יכול להחזיק את המחשבה הזו דקות ארוכות, כי יש לו את זה. אז אתה יכול להתביית על משהו אם הכרת אותו.

בעקרון כמובן שהכרנו את זה ויש לנו אבל יש על זה כ''כ הרבה חסימות וכ''כ הרבה שכבות בגלל ההשתלשלות שהשתלשלנו לעולם הזה שאנחנו לא זוכרים את ההשתוקקות הזאת למה בעצם אני משתוקק ויש כאן סכנה גדולה מאוד בלהגדיר את זה כי אני לא רוצה לגרום לכם להתבייתות לא נכונה בהבנה לא נכונה של ההשתוקקות. וגם קשה מאוד להגדיר ולהסביר את זה גם אם אתה נותן לזה את המילים המתאימות אבל בכל זאת אני רוצה להגיד, זה השתוקקות להתאהבות - זה לא השתוקקות לקבל אהבה זה השתוקקות להיות מאוהב זה הרגש של העונג וההשתוקקות להיות מאוהב זה השתוקקות עצומה.. לחזור להיות מאוהב לא נאהב לא שיאהבו אותך לחזור להיות מאוהב כמו שאתה היית בגיל 16 ואתה היית מאוהב עד מעל לאוזניים ואתה רצית לתת את כל כולך.. אז זה משהו מן הסגנון הזה.

אז כביכול אתה רודף אחריו ובתת מודע אתה אומר': אני רוצה לקבל, יש כאן איזה אלמנט של קבלה, הבורא עם הנברא, אבא עם הבן אבל למעשה זה הפוך, כי אתה לא יכול לבוא עם כלי קבלה אחרת לא תהיה השוואת הצורה אתה חייב לבוא בהשוואת הצורה. הוא - השם המפורש שלו הוא 'אהבה' הוא אור אין סוף הוא נתינה. אז אותו דבר גם אתה - אתה צריך לבוא עם הקונספט הזה.

ההשתוקקות להתאהבות

אז ההשתוקקות בשעת ההגות היא להיות מאוהב - להתאהבות, לחזור למקום שרוצה להעניק אהבה. זה מאוד חשוב להבנה. כי תמיד נופלים בהגות 'אני רוצה להתלונן' 'אני רוצה להתפלל על משהו' 'אני חש קורבנות' 'אני צריך שהוא יטפל בי' 'אני מרגיש פצוע' או כל מיני מקומות כאלה שאתה זקוק שאבא יעטוף אותך. ואתה צריך לדעת, זה בסדר זה דרגה מסוימת, בהתבודדות של ברסלב נוהגים לעשות ככה אבל מצד האמת עצמה הוא אור ואתה כלי ואין לך הופכיות הצורה יותר גדולה מזאת, זה לעולם לא ידבק. אז ככל שאתה תרדוף אחריו עם עובדת היותך כלי והוא יהיה אור זה לעולם לא ייפגש אבל אם אתה תבוא כאור לאור אז זה ייפגש.

כשמכניסים כוס לים הכוס לא יכול להגיד אני בדבקות עם הים כי מה שמבדיל זה עובי הכוס יש את עובי הכוס ששם אין ים יש שם זכוכית. אז בדופן הפנימית מרגישים ים בדופן החיצונית מרגישים ים באמצע אין ים אבל אם אתה טיפה מן הים אז אתה כמו הים. ואז אתה יכול להתחבר ולעשות השתוות הצורה עם הים עצמו. אז אף אחד לא מבקש שאתה תהיה אוקיינוס אבל אתה צריך להיות במצב צבירה של ים. אתה לא יכול להיות כלי אתה חייב להיות אור.

אז יש השתוקקות בהגעה לעונג. אתה צריך להיות אור עם אור. והאור של הבורא הוא אור של אהבה בראש ובראשונה.. לדברים שמוכרים לנו, זה אור של אהבה גדולה מאוד, אז זה השתוקקות להתאהבות (הרב נווה - אני ממש נזהר בלשוני אבל המילים בכל זאת קצת מדויקות לחוויה הרוחנית.. אתה צריך להידלק. אתה לא יכול לבוא כבוי אתה לא יכול לבוא עוד פעם לאיזשהו סוג של בכיה של אני נצרך בסיטואציה.. אל תבוא במצב הזה.. עוד פעם אני אומר, זה אפשרי ואם אתה זקוק ואתה נפול ואין לך כוחות אז בסדר גמור. כותב את זה רבי יונה מגירונדי ''בשערי תשובה'' אומר אם יש לאדם כתובת אחת זה גם טוב. בסדר, אבל אי אפשר להשאיר את זה ככה. אי אפשר לראות את היהודי כל היום יושב מול הכותל ודופק את הראש בכותל, אי אפשר.. זה בסדר יש מצבים כאלה, נכון יש עת לזמן הזה, בסדר, אבל לא כל החיים הגיע הזמן שגם אתה תהיה חלק מאבני הכותל לא זה שדופק את הראש על הכותל וזה כ''כ חשוב קצת להתעוררות הזאת).

להגות מגיעים ממקום משתווה עם כוח

אז להגות אתה צריך לבוא קצת עם כוח ממקום משתווה לא ממקום' אני מסכן אני עלוב, כי הרי על מי אתה מפיל את זה? עליו הוא עשה לך את זה.. אז אתה בא מסמורטט אז הוא אומר לך' אני עשיתי את זה אז אתה בא לזרוק עלי את מה שעשיתי לך. אז שוב אני אומר, אם עדיין משהו צריך לעבור את כל השלבים החיצונים הרגשיים שמוצע בברסלב.. בסדר, אני לא אומר שלא ויש מצבים שבאמת העומס הרגשי גדול מידי.. אני לא חס ושלום מדכא את זה או יורד על זה הפוך אני מכבד את זה מאוד ואם משהו זקוק לזה שיעשה את זה, זה טוב מאוד אבל זה לא הגות. כשאנחנו מדברים על הגות קבלית אתה מגיע מתוך מקום משתווה מתוך מקום מואר עליון יותר רוחני יותר עם כוח לא להגיע חיצונית - עם כל עול היום עם הפשעים שלי עם החטאים שלי עם הצרכים שלי עם החסרונות שלי עם כל הבעיות שלי. עוד פעם אני אומר גם לזה יש מקום אבל זה חיצוני מאוד אנחנו מדברים על עניינים פנימיים של רוח לרוח. וזה בכלל נקרא ''זיווג'' - יש הדבקות רוחה ברוחה שזה נקרא ''נשיקה'' יש חיבוק יש את כל מה שיש בינו לבינה מתקיים ברגעים האלה אבל זה בעניין של הענקה הדדית לא בעניין של מקבל ונותן. אז אם אתה כל הזמן תהיה במקום הזה של 'אני מקבל' 'אני נצרך' 'אני חסרוני' 'אני קורבן' זה פשוט לא ילך. דרגת העדינות כמו שאנחנו אמרנו זה הרגש. עדינות ניתנת להישג ע''י הרגש הזולת. הרגש הזולת זה לאוו דווקא להרגיש אנשים גם להרגיש אלוקות זה הרגש הזולת גם להרגיש מלאך זה הרגש הזולת, להקשיב זה הרגש הזולת. וכל זה נמצא ומתכלל תחת הקונספט עדינות. אז זה מקום משתווה זה מקום מכובד זה לא מקום נצרך אז לכן שמגיעים לזה לא להגיע עם כל עול היום ועם החובות הכלכליים ועם הצרות בזוגיות..

עכשיו לדברים האלה יש שלבים - היום ניתן את השלב הראשוני (הרב נווה - זה עדיין מאוד מבחוץ עד שאני לא אתחיל את המסלול אני לא אתן את כל השלבים הנדרשים. אבל כמו שמטוס עולה למסלול ההמראה אז בראש ובראשונה הוא צריך לצאת קודם כל מהחנייה שלו ואז הוא מסתובב ככה לאט לאט ומסובבים אותו ויש איזה משאית קטנה שנמצאת על הגלגלים הקדמיים שלו ולוקחת אותו קדימה.. בכלל מובילים אותו למסלול ההמראה אז אנחנו במקום הזה - המקום של ההובלה בכלל למסלול) אנחנו נדבר על עניין של ריסון התודעה.

הגות

הגות ראשונה

שישים שניות לעצור הכל

אני אכוון את השעון לשישים שניות בלבד - מה שאנחנו נצטרך לעשות זה קודם כל לעצור את כל הדחפים שבאים מתוך הגוף - לעצור הכל. בזמן שבנ''א עוצם את העיניים (הרב נווה - או אפילו שאתה לא עוצם את העיניים אבל עכשיו בגלל שאנחנו ניכנס להגות נעצום את העיניים כדי לראות באמת מה קורה מבפנים) יש כ''כ הרבה דחפים. דחפים של הגוף דחפים רגשיים דחפים מחשבתיים (מחשבות טורדניות זה גם כן דחף) וזה משגע אותנו יש המון רעש פנימי.

אנחנו רוצים לקחת שישים שניות לעצור הכל (הרב נווה - ושוב אני אומר זה לא מדיטציה אנחנו לא מתים ואנחנו לא מפסיקים את פעולת המחשבה אנחנו מפסיקים את פעולת המחשבה באופן יזום זאת מחשבה שמדכאת מחשבה כאן הרוחניות משתלטת על הגשמיות) לכן אנחנו נכנסים פנימה דורשים את השקט ואנחנו דורשים עצירה. ממש לעצור את הכל ששום דבר לא יבוא שלא תהיה היסחפות עם המחשבה שלא תהיה היסחפות עם הרגשות, לא לגרד לא לזוז. שישים שיניות עצרת היא לכם – לעצור הכל. עכשיו יהיו דחפים שיגיעו מכ''כ הרבה חזיתות, לא להגיב אליהם, לעצור הכל ולעמוד שם כמו מלך שנכנס לארמון כאילו 'באתי אני רוצה לראות מי זז פה' ולהשתיק את זה ולעצור את זה ולהיות מודע לזה ולא לתת לזה.

המטרה - השקטה ועצירה

השקטה ועצירה זה הולך תמיד ביחד. אתם רוצים לוודא שיש לכם לפחות שישים שניות של וידוי של שקט בתוככם. אח''כ נעשה את זה שתי דקות. ונראה תוך כמה זמן פתאום אתם עפים. פתאום יש איזה סחיפה מחשבתית פתאום יש איזה סחיפה רגשית פתאום בא לכם לגרד בא לכם לזוז קצת בא לכם להשתעל.. למרות שאתה לא צריך..

הגות שישים שניות

אחרי ההגות

דקה אחת של עצירה נראה כמו נצח. כמה כבר נסחפו? כמה עצרו לגמרי שישים שניות שקט מופתי?

הגות שניה

בואו ננסה עוד דקה פשוט לעצור את הכל..

לא לחשוב שום דבר אתם חייבים להיות בגלל זה פעילים בפנים חיים בפנים בעלי כוח אם אתה קצת תרפו כאילו אתם הולכים לישון אז מחשבה תעלה. לא לתת למחשבות לעלות לא לתת לשום דבר להשתלט עליך בפנים כאילו אתה נמצא שם אתה לא חושב אתה רק משגיח אתה נמצא שמה אתה מתבונן - עוצר את כל התהליכים ושומע שקט. ולא לתת לשום דבר לסחוף אותך אתם לא מבינים זה בשנייה.. אתה רק מוריד את ההשגחה לשנייה אחת טלאק אתה נסחף עם מחשבות.. וזה בסה''כ שישים שניות

הגות שישים שניות

הגות שלישית

עכשיו אנחנו נעבור להקשבה שתי דקות..

אותו דבר בדיוק כמו שעשיתם אבל לא סתם לעמוד על המשמר עכשיו להקשיב בפנים שתי דקות כאילו אתם מחכים שתי דקות שמשהו יקרה בפנים אתם מקשיבים שתי דקות. וכאן צריך להיכנס לעדינות כאילו אתם מקשיבים למשהו שמדבר אתכם באופן מאוד מאוד עדין

(הרב נווה - אני אמרתי התאהבות.. כל מה שאנחנו זה הצמצום שלו) אתה הצמצום של שיא ההתאהבות כי בפוטנציאל הוא שיא הפוטנציאל שלך אז אתה ההתאהבות בקטן והוא ההתאהבות בגדול אתה תבנית קטנה הוא העדר תבנית אתה אחדות קטנה הוא כל האחדות כל מה שאתה זה הצמצום שלו. ולכן זה אינטראקציה עם שיא הפוטנציאל שלך. כל ההגות היא אינטראקציה עם שיא הפוטנציאל שלך זה לא עם משהו לגמרי חיצוני זה עם כל מה שאתה תתהווה אי פעם לשיא הפוטנציאל אבל כדי לעשות את זה אתה צריך להיות קשוב. כי 'קשב' זה כלי חיצוני 'דיבור' זה כלי פנימי אז כדי שנוציא את הכלי החיצוני שלנו להרגש הזולת להתפתחות - צריך קשב.

אז ננסה לעשות עכשיו את ההשקטה את העצירה שתי דקות אבל על מנת להקשיב למשהו פנימי. לחכות. זה נקרא ''כתר''. בכתר כתוב ''כתר לי ואחווה לך'' תמתין לי אני יראה לך.. לא לזוז בלי שום דחף .. שתי דקות.

הגות שתי דקות

אחרי הגות

תתארו לכם שעושים כזה דבר חצי שעה או שעה ביום אפשר להגיע לעומקים אינסופיים לעומת זאת אפשר לשרוף שבעים שנה של שטחיות - לעבור ממחשבה למחשבה מרגש לרגש מסחף לסחף.. תנסו להרים את זה משתי דקות לשלוש דקות.. אל תרימו יותר מידי.. ותראו איזה דחפים מטורפים יש בגוף כי באיזשהו שלב הגוף לא יוותר הוא יגיד לך ''תזוז'' ויתחיל להפעיל את המחשבה ויהיה המון דחק. אבל אם אתה תצליח ליצור שקט פנימי השקט הזה הוא רק פלטפורמה אח''כ לעדינות והעדינות היא הפלטפורמה לשמיעה ומשם ''השמים זה הרצפה''..

אז במהלך השבוע תתנסו בזה קצת..

וזה כ''כ חשוב כי למשל הרמב''ן אומר ''חשוב הדבר קודם שתוציאנו מפיך'' עניין שהתפילה עצמה אנחנו רצים איתה אבל אף אחד לא מבין מה הוא קורא.. גם בלימוד אין עומק הלימוד לא ניכנס מספיק ללב ומפעיל אותך. אז יש כ''כ הרבה פספוס שיוצר דיסטנס בנינו לבין שיא הפוטנציאל שלנו תנסו עכשיו לחשוב על הבורא כשיא הפוטנציאל שלנו כל ההפרעות האלה זה הפרעות בנינו לבין שיא הפוטנציאל שלנו .. תחשבו על זה.. זה יכול להישמע לרבים כמו אי הבנה או כפירה כאילו הקב''ה זה איזה ישות עצמאית שהיא כל יכולה אבל הוא שיא הפוטנציאל שלך איך שלא תסתכל על זה אם אתה 'חלק אלוק ממעל' הוא 'אלוק ממעל' אם אתה צמצום שלו אז הוא הכל. וכל הרעיון כאן שאם אתה נבראת בצלם המטרה היא להחזיר ''עטרה ליושנה'' הרחבה של האדם. אז החיץ שיש בינך לבינו זה לא קירות לא שדים לא אלפי מילים של שמים לא שום דבר שמפריד בינך לבינו - תחשוב שזה אתה ושיא הפוטנציאל שלך.

כמו שמעמידים אתלט בתחילת הדרך ואומרים לו תראה עד היום בספורט הגיעו ב 100 מטר ריצה בערך ל 9.5  שניות נניח אנחנו מעריכים שהפוטנציאל שלך יגיע ל 9.4 . עכשיו כמה אתה רץ? 9.7 אני חושב שאפשר לשפר מאוד את הפוטנציאל שלך - בוא נאמן אותך כדי שאתה תגיע לשיא הפוטנציאל שלך. אז זה כביכול הוא תבינו שזה הוא לא ישות אחרת הוא רק צריך להתאמן מאוד ולשכלל את עצמו להביא את עצמו להישג הזה.

אותו דבר זה האדם - אפשר להגיד לאדם: על מה עכשיו אתה חושב? מה הרגשות שלך כרגע? מה אתה יודע כרגע? למה אתה מחובר כרגע? אוקי.. יש את שיא הפוטנציאל שלך שבו אתה האחד אתה האהבה אתה השלום אתה הצדק אתה החסד זה אתה.. אל תעמיד עכשיו שום שטות בינך לבן שיא הפוטנציאל שלך לא ''חטאתי עוויתי פשעתי'' ולא שום דבר פשוט תגיע לזה.. שכלל את עצמך עד שתהיה החסד שכלל את עצמך עד שתהיה האהבה שכלל את עצמך עד שאתה תהיה השלום - כשאתה תפגוש במקום ההוא אתה תפגוש את הבורא..

זה מה שאנחנו דברנו על העניין של 'דני ומשה' זה אותו אדם שקיבל אמנזיה זה אמנזיה - זה סיפור של אמנזיה - אז לכן להעמיד משהו בינך לבין שיא הפוטנציאל שלך מכל מיני סיבות.. אין לך דמיון יותר גרוע מזה זה הדמיון הכי מתעתע..

בתפילה וחסידות אני מלמד איך לדבר עם שיא הפוטנציאל שלך - איך אני מדבר עם האני העתידי שלי איזה שיחה אני מייצר עם שיא הפוטנציאל שלי..

זה כ''כ חשוב להבין כמה נפלא תורת הסוד כי לא היה להם מילים לזה - המציאות היא פרדוכסלית כי היא דואלית תמיד יש אותי כנברא ואותו כבורא וזה כאילו שתי ישויות חיצוניות. אבל תחשבו: שאלה ראשונה - אם הכל אחד אז איזה תהום יש ביני לבן הבורא הרי הכל אחד? שאלה שניה - איך הכל אחד? פיזית הכל לא אחד אז המציאות היא לא פיזית. רגשית לא הכל אחד אז המציאות היא לא רגשית אבל תודעתית הכל אחד יש רצף בנינו לבינו.

עכשיו מה זה הוא?

הוא זה שיא הפוטנציאל שלנו

איך שלא תסתכל על זה.. הוא המצב המיטבי שלך איך שלא תסתכל על זה.. אתה עושה חסד הוא החסד.. אתה מקנה אהבה הוא האהבה.. כמה שלום שאתה לא עושה וכמה אחדות שאתה לא עושה כי אתה צדיק הוא האחדות והוא השלום. אז כשאתה גדל לעבר מה אתה גדל.. אתה לא גדל לעבר אישיות אחרת אתה גדל לעבר השיא שלך - את הכל הקב''ה צמצם למקום שבו אתה נמצא יש טעימה בך לכל דבר אפשר לטעום ממך את האלוקות רק צריך לפתח את זה.

ולכן כל מחיצה שאנחנו שמים בנינו לבן הבורא זה דמיון נוראי זה כמו לשים מחיצה בינך לבן הפוטנציאל שלך. זה כמו לקחת ילד ולהגיד לו אתה לא מסוגל לכלום אל תנגן אל תצייר אל תשיר חבל אתה שר גרוע אח תלך ותלמד מתמטיקה אתה לא טוב בזה. ככה הדברים הכי גרועים שאפשר לעשות בחינוך זה להפיל משהו ולהגיד לו אתה לא מסוגל או אתה משוחרר מלעשות את זה אדרבה דווקא לשכלל את הקיים - כל מה שיש בנו יש בנו במעט בזעיר אנפין ולדבר הזה יש אריך אנפין ואפשר לפתח את עצמנו עד אין קץ בכל ההיבטים.

אני רוצה שתחשבו על זה

הבורא למעשה זה שיא הפוטנציאל שלך

ואין לדבר הזה גבול..