הכנה לראש השנה
סוד משמעות הדיבור והטבעת התודעה
הרב אריה חיים נווה שליט"א
טהרה
....ידוע שכל עניני ארבעים זה עניינים של טהרה 'טהרה' זה לשון זרימה ופתיחה של חסימות. 'טהרה' לשון 'רהט' רהט זה שקתות המים שמובילות מים ממקומות גבוהים למקומות נמוכים
פעם היו עושים את זה מגזע שחתוך לשניים בחתך רוחב והיו עושים לו מעין קערה ומחברים אותם למעין צינור ארוך שמעביר מים ממקומות גבוהים למקומות נמוכים בד''כ לפלחה. זה נקרא רהט. והקב''ה נקרא ''מלך אסור ברהטים'' שאע''פ שהוא אור אין סוף עדיין הוא עובר דרך צינורות מקובלים של חוקיות ואין כאוס. אז המילה 'טהרה' יש בזה את אותו עניין הרי היפוך אותיות אצלנו זה נקרא 'תמורות' ומקבלים מעין אותו מידע כאשר עושים החלפת אותיות. זה לא משחק לא לגיטימי זה משחק קריטי להבין את זה שיש תמורות באותיות כדי ליצור מילה חדשה שנותנת מידע חדש זה ממילא מדבר על אותו נושא. אז 'טהרה' מלמדת על זרימה. כאשר האדם הוא טהור אז יש זרימה של אור שעובר מהמקום הכי גבוה עד המקום הכי נמוך ואדם מבטא את זה בלי חסימות כאשר האדם טמא 'טמא' לשון 'אטם' אז האור לא עובר כמו שצריך. וזה דומה לזכוכית מפויחת שלא מעבירה את האור כמו שצריך אז האור שיש בעששית זה אותו אור (יכול להיות נר) ואם יש זכוכית שהיא כ''כ נקיה וזכה 'בדולח' אז היא מעבירה ולא מפריעה אבל אם הזכוכית מפויחת אז היא פשוט מעכירה את אותו אור. למה ארבעים? זה 4×10. יש לנו ארבעה עולמות: אצילות בריאה יצירה עשיה ויש עשר ספירות בכל עולם ועולם. אז אנחנו למעשה מעכשיו מתקנים כל עולם ועולם עד שמגיעים למקום הכי גבוה. יש שסופרים 'מלמעלה למטה' המקובלים תמיד סופרים 'מלמטה למעלה' זה שיטת האריז''ל. האריז''ל עושה את כל העבודה שלו תמיד מלמטה למעלה. אז כביכול עכשיו אנחנו מעין סוג של ''ספירת העומר'' אם אפשר לקרוא לזה שמתחילה מלמטה ומגיעים לשיא הטהרה.
המטרה היא להגיע לשיא הטהרה בראש השנה
אם מגיעים לשיא הטהרה בראש השנה אז זה מלמד שנולדנו מחדש
כי כתוב גם שארבעים יום לפני צאת הוולד מכריזים על הוולד ''פלוני לפלונית'' מכריזים על זיווג אבל זה לא רק זיווג פיזי כי גם על אדם שהוא מגיע לראש השנה זה בחינת לידה מחדש כי מי שנולד בראש השנה זה ''אדם הראשון''. בכ''ה באלול במוצאי שבת נברא העולם שישה ימים לאחר מכן נוצר האדם הראשון אז זה יוצא ב א' בתשרי ('בראשית' זה אותיות א' בתשרי) שזה התחלה של הכל אז יש מעין לידה מחודשת. אז שמכריזים עליו 40 יום לפני צאת הוולד ''פלוני לפלונית'' זה אומר ''אורות לכלים'' ז''א איזה אורות ואיזה כלים יקבל האדם. תלוי, אם הוא יהיה כלי איזה אורות הוא יקבל אם הוא יהיה אור איזה כלים הוא יקבל. לכן הרבה נקבע בראש השנה. ראש השנה אנחנו אומרים שזה ''בניי חיי ומזוני'' תלויים בזה 'בנים' שזה ילדים 'חיים' ו'מזון' פרנסה אבל אנחנו לא נתפסים בעניינים הגשמים. בכלל תלמידי קבלה אסור להם לחשוב משהו גשמי לא לדמיין דמיונות לא להוריד את הדברים לכאן גם אם אתם שומעים דברים כמו: פרנסה חומר כסף זוגיות ילדים זה הכל משלים לדברים הרוחניים. 'ילדים' זה משלים לתולדות למה שהאדם צריך לעשות הוא צריך להוליד 'תולדות' מעצמו שיהיה המשכיות למעשים שלו. 'חיים' זה העלייה הרוחנית שהאדם למעשה מקבל חיים חדשים. 'מזון' כמה תורה נגזר על אותו אדם לקבל. אז אנחנו מגיעים למעשה בראש השנה ללידת אדם הראשון שזה בחינת האבא הקדמון ומכיוון שכך יש לכולנו בחינת יום הולדת בזמן הזה ואנחנו נולדים מחדש.
מנגנון התפתחות ולידה מחדש
עכשיו, כדי שאדם ייוולד מחדש צריך לעשות לו מעין דין למה לגזור לו חיים מחודשים למה לאפשר לו עוד שנה אז מן הסתמא תמיד הגזירה נבחנת - האם תהיה ממנו עוד התפתחות. והתשובה לזה מחולקת לשניים. אם אפשר להוציא את זה ממנו בתורה ואם אפשר להוציא את זה ממנו בייסורים - באיזה דרך אפשר למעשה להוציא מהאדם את ההתפתחות שלו -
(הרב נווה - אני יודע שיש הרבה מאוד מחשבות על זה הרבה מאוד רעיונות על זה כלומר הרבה מאוד אנשים יכולים להגיד': מה, בנ''א צעיר או תינוק שמת אי אפשר היה להמשיך ולפתח אותו במה הוא שונה מאדם אחר. אז אצל הקב''ה החישובים הם אחרים והוא יכול לדעת האם טוב יותר לאדם שימשיך ויתגלגל מכאן ואילך או שימשיך ויתפתח כאן. כי יש לזה משמעויות. והקב''ה תמיד חושב בצורה היעילה ביותר והטובה ביותר בשביל האדם. כל מה שהוא הכי טוב לאדם אז הקב''ה מחליט אותו. אז לכן אנחנו לא יודעים את החשבונות האלה רק אנשים בעלי רוח הקודש וצדיקים יודעים את החשבונות האלה גם משתפים אותם. יש בזה המון המון שיקולים ואפשר להכיל את השיקולים האלה רק אם אתה בעל רוח הקודש. השיקולים קצת כוללים את העלייה של השכינה כולה של התודעה הקולקטיבית כולה ז''א איזה משקולת יש כאן לכל בנ''א. יש אנשים שאתה אומר': הם יכולים להתפתח. זה לא בעיה, אם אתה מייסר בנ''א אתה יכול לפתח אותו אבל הוא משקולת כבדה מידי על כולם אז עדיף להמשיך ולפתח אותו בן הגלגולים או בגלגולים הבאים מאשר להשאיר אותו כאן. והדבר תקף אפילו לתינוקות. כי עוד פעם זה שיקולים של התפתחות של תודעה רק כאשר עוברים לתודעה מבינים את זה אבל זה מתגלה בנסתר וזה מתגלה לחלק מהצדיקים. צדיקים לא רואים את זה כעונש הם רואים את זה כמסע - אנחנו נמצאים פה בתוך מסע. ולמעשה אם אנחנו רוצים לדקדק בזה בגלל שאתם תלמידי קבלה אנחנו צריכים להסתכל על הדברים בצורה אחרת לגמרי - אנחנו לא מסתכלים על הדברים כאילו זה פעולה ותגובה. לנו זה נראה כאילו אנחנו פה בפעולה ותגובה. עשיתי לא עשיתי, נענשתי לא נענשתי, אני יקבל שכר לא יקבל שכר. בקבלה המקובלים במיוחד בחלקים הגבוהים של הקבלה הם לא מתייחסים לזה ככה
וזה הבשורה של היום
אנחנו מתייחסים לזה כמו שהקב''ה למעשה ברא את זה
יש 'מחשבת בריאה' מחשבת הבריאה היא שלמות היא כבר מכילה את הכל זה שאנחנו קוראים כאילו בדיעבד שהיה זמן שהקב''ה החליט 'עכשיו אני בורא את העולם' והוא בחר להוציא לאור שלמות פעולותיו ושמותיו וכינויו זה קריאה לא כ''כ מדויקת. המקובלים כל הזמן רוצים לדייק את ההסתכלות שלהם. יש הסתכלויות של תורת הפשט, יש הסתכלויות של תורת המוסר, יש הסתכלויות של מדרשים, אבל לאט לאט המקובלים רוצים להגיע לדברים כהוויתם. למה בעצם הקב''ה בכבודו ובעצמו התכוון. למה הוא התכוון, איך הוא ברא את הדברים. בעיקרון הדברים לא סותרים רק צריך ליישב אותם. צריך ליישב את הכל. אבל מכיוון שאנחנו נמצאים לקראת סוף הזמן אז אנחנו לומדים את המקום הגבוה ביותר.
שלמות
במקום הגבוה ביותר יש כאן כבר מחשבת בריאה יש כאן כבר שלמות ככה גם כותב ''עץ החיים'' (חלק א' שער א' היכל א') הוא כותב את זה שם במפורש' הכל נמצא כבר בשלמות ואע''פ שאתה קורא את זה כאילו היה זמן הוא אומר: אין זמן אלא האדם כביכול פקח את העיניים שלו לאמצע תהליך אבל אע''פ שהוא פקח את העיניים שלו לאמצע תהליך זה כבר נמצא. כי אצל הקב''ה אין התחלה ואמצע וסוף כמו שאנחנו חושבים כתוב אנחנו אומרים ''אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא.. לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא.. בלי ראשית בלי תכלית'' שהקב''ה ''בלי ראשית ובלי תכלית''. אז מה יש בעולם הזה שהוא ''בלי ראשית ובלי תכלית'' אז להבדיל אלף הבדלות זה כמו פרפטום מובילה 'מכונה נצחית' (פרפטום זה נצחי ומובילה זה מכונה) שהיא פושטת צורה לובשת צורה פושטת צורה לובשת צורה והמצב הזה נצחי. וכאן הקב''ה ברא את הכל כדי להוציא לאור ''שלמות פעולותיו ושמותיו וכינויו'' ולמעשה בכל התפשטות צורה ולבישת צורה חדשה מתגלה 'שם' 'פעולה' או 'כינוי' חדש.
עבודת האדם
להסתנכרן לשלמות
כשאדם ניכנס לזה הוא צריך למעשה ללמוד את זה ולהסתנכרן לזה. זה כמו ריקוד. צריך ללמוד את הריקוד הזה. איך הקב''ה למעשה מנהיג את עולמו, איך הוא עושה את ההשגחה הפרטית, איך הוא עושה את כל הדברים האלה. ולאט לאט בנפש אתה לומד לקלוט את זה. כמו אדם שמסתכל על מנוע ואומרים לו: תראה אנחנו לא נלמד אותך הנדסת חומרים ולא נלמד אותך הנדסת מכונות. זה המנוע והוא עובד. קח את האוטו הוא עובד עכשיו תנסה ללמוד עליו אבל אל תיפגע בו אל תפרק אותו לאט לאט פשוט תנסה ללמוד עליו. דוגמא נוספת זה על גוף האדם. גוף האדם כבר עובד. אנחנו כבר פעילים אנחנו כבר עובדים הכל נמצא. אז אומרים לרופא: תלמד אבל אל תיגע, אל תשבש את זה תלמד את זה ותסתנכרן לזה.
בגין דישתמודעון לה'
אז ככה יש לנו: נפש רוח נשמה חיה יחידה ומערכת תגובות בעולם ולאט לאט אנחנו לומדים להסתנכרן. זה הרעיון של הדבקות. הדבקות היא בתודעה. זה הרעיון של 'בגין דישתמודעון לה' שכתוב בתיקוני הזוהר, למה בכלל הקב''ה ברא את העולם. בגין דהשתמדעון לה, שיתוודעו לזה שיהיו מיודעים לזה. עכשיו, זה יוצר עולם מאוד מופלא שצריך לאט לאט לפענח אותו וזה ייקח זמן (הרב נווה - בגלל זה אני לא ממהר להוריד את הכל בשיעור אחד. בן שיעור לשיעור אתם צריכים לבנות את זה בראש. זה תהליך עמוק עמוק עמוק שצריך לאט לאט להכיל אותו. זה הסיבה שהסתירו את חוכמת הקבלה כי היה קשה להכיל את המסרים שלה).
נדידה בתודעה
אנחנו חיים בסופראורגניזם רוחני אחד שלם מלא ואדם עכשיו פוקח את העיניים שלו ולאט לאט הוא צריך ללמוד איך המכונה הזו עובדת אבל היופי הוא שהוא נמצא בתוך הדרמה האנושית והוא גם יכול להיות מחוץ לדרמה האנושית בעת ובעונה אחת. הוא גם 'השחקן' הוא גם 'התסריט' הוא גם 'הדרמה' והוא גם 'מחוץ לדרמה'. וזה הסיבה שיש לנו חמש רמות של תודעה: נפש רוח נשמה חיה יחידה. בחלקים הנמוכים אנחנו בתוך הדרמה בחלקים היותר גבוהים אתה יכול ממש להיתלש לרגע ולהסתכל על הכל מבחוץ ואתה אומר: הכל בסדר הכל מושלם. ובאמת רואים צדיקים שפתאום החליטו להתבטא ככה. היו להם תקופות חיים שהתבטאו בצורה מאוד קשה' למה הקב''ה מענה אותנו ולמה הוא עושה את זה ולמה המציאות היא כזאת ולמה העם שלנו סובל. והתפילות שלהם מרות ובזעקות. ובסוף הם יכולים לכתוב איזה אגרת ''אני עומד על גג העולם ואני צוחק'' ''ניצחתי ואנצח''. שאתה אומר': איך הגעת מפה לפה. אז אתה רואה שהוא נודד בתודעה שלו והוא מבין שהכל בסדר.
הכל נצחי
לנו יש חשיבה שהכל זמני אבל הכל נצחי אצל הקב''ה אין זמניות מה שאצלנו נראה כאילו הוא קמל ועובר מן העולם אצל הקב''ה זה נותר בזיכרון. אין משהו אחד שעשינו מאז אדם הראשון ועד ימנו אנו (כולל לגרד באף) שנשכח, הכל נמצא רק זה נמצא בזיכרון ''כתוב זאת בספר זיכרון לפניך'' אז יש זיכרון כזה אבל אפשר לטפס אליו. בתודעה גבוה מטפסים לזיכרון הזה ואז הכל נמצא. עכשיו זה לא 'נמצא' במושגים רעים אלא זה נמצא במושגים של 'שלמות'
יש כאן מוזיקה שלמה וזה הרמוניה פנטסטית
לפעמים בקונצרט רואים אסופה של מאה מאתיים נגנים ואחד עומד בצד עם משולש רק מכה עליו, אתה אומר: 'מה הוא עושה פה הוא כזה חשוב יש פה איזה מאתיים איש כמעט לא שומעים אותו'. אבל האמת היא שזה כן מוסיף וכן שומעים אותו. וזה מוסיף המון זה מוסיף להרמוניה. לפעמים הדברים באים כדי לאזן. לפעמים שמורידים לך את הצליל אז אתה פתאום שומע את הצלילים הגבוהים או כשמעלים את הצליל אתה פתאום שומע את הנמוכים. אז הם חייבים להיות קונטרסט כאלה. ואז אתה רואה שהכל מושלם ואתה לא יכול להוריד אף אחד מהם ובאמת כל אחד מהם נצרך - אז אנחנו צריכים להגיע לזה - אבל בגלל שאנחנו נמצאים בתוך הדרמה האנושית יש לנו תחושה כאילו אנחנו מפסידים ואנחנו יוצאים פראיירים ואנחנו מפספסים. היום בפסיכולוגיה יש מושג שנקרא ''חרדת fomo'' זה 'חרדת החמצה'. כאילו כולם עושים משהו טוב ורק אני תקוע בבית, בטח כולם נמצאים במסיבה ורק אני נמצא במקום משעמם, כולם חיים חיים טובים ורק אני חי בחיים לא טובים. אנשים מקבלים מזה חרדה זה נקרא חרדת fomo (בעברית לא ראיתי את זה כתוב רק באנגלית ראיתי את זה כתוב) אז זה פלא גדול. וידוע שאם הדברים האלה נמצאים בגשמי יש להם שורש רוחני. אז צריך לתקן את זה כאילו יש כאן אזשהיא 'חרדת החמצה' כאילו אנחנו מחמיצים פה משהו ואנחנו לא מחמיצים פה שום דבר מה שאתה צריך לעבור אתה עובר אותו בצורה מדויקת בן אם זה שעמום ובן אם זה דיכאון ובן אם זה כל תחושה אחרת היא אמורה להיות היא חלק מההרמוניה ומהניגון הזה.
איפה הבעיה המרכזית ומה צריך ללמד בני אדם?
צריך ללמד בני אדם לצאת מעצמם כי אם אתה חי את העולם שלך אז אתה לא מבין שאתה נמצא במקום הרבה יותר גדול ואז אתה מפתח חרדות עצמיות רק מעצם העובדה שאתה סגור בתוך העולם שלך כל אחד בגולמיות שלו בקונכייה שלו ואז משמה הוא מתחיל להתענות. כל העינויים של האדם זה רק בגלל זה שהוא לא קולט שהוא בתוך מוזיקה ענקית והוא כלי נגינה חשוב לא פחות מכולם והוא מנגן אפילו אם הוא נמצא בתוך הבית שלו אבל הוא לא מודע לזה אז החיים שלו לא חיים מבחינתו הוא אומר': אז אפשר בלעדי.
אז הפעולה שלנו,
איך מתחילים ימי הטהרה - איך מתחילים להיטהר - מה גורם לטומאה ומה גורם לטהרה. ואיך אנחנו נטפס בארבעים יום האלה.
(הרב נווה - ולכן אני אצטרך להוציא לחילופין או הקלטות או טלמסר. אני מעדיף טלמסר מכמה סיבות: א. אתם קוראים את זה בלב שלכם ב. זה הרבה יותר יעיל מאשר הקלטה. המילה הכתובה הרבה יותר חזקה ומשמעותית מאשר המילה הנאמרת. ג. ראיתי שההקלטות הולכות לאיבוד ויש עם זה בלגן. הנכון הוא שכל אדם ישמע את עצמו זה הדבר הכי נכון שיכול להיות).
תאור התופעה והגדרת הבעיה
בעיקרון אנחנו נולדנו כבר כחלק אלוק ממעל - הרב נווה - קצת דברנו על זה לאחרונה אבל חשוב לי מאוד להדגיש את זה כדי שזה יעשה לנו סדר. אני חווה את זה בקבלת קהל שרוב הבעיה אצל אנשים זה כאוס אטומי שיש בראש. כאוס גדול. אז אדם לא יודע לאן לכוון את עצמו. לא יודע מה נכון מה לא נכון, איפה להפעיל כוחות איפה לא להפעיל כוחות, איפה לעמוד על העקרונות איפה לא לעמוד על העקרונות, איפה לנוע לאן לנוע. ואז בוחרים לשבת להישאר במקום וזה נראה כמו פאסביות אבל זה לא פאסביות זה פאסביות מאוד מסוכנת זה פאסביות שמתחילה לתקוף את האדם. ואז זה פוגע במערכת החיסונית הבריאותית, במערכת החיסונית הרגשית זה יכול לגרום ממש לתוצאות של מוות זה להפעיל ממש 'מנגנון השמדה עצמית'. ואחד הדברים החשובים הוא למעשה לשחרר כל אדם. לאפשר לו את הפתח הזה של ההליכה לאפשר לו את הפתח הזה של הפעולה לא לתקוע אותו. ברגע שאתה רואה אדם תקוע ולא זז הוא לא זז עם כלום. לא לומד לא עושה לא מתפתח. חי את העולם שלו ככה כל יום אותו דבר. אז זה הסכנה הכי גדולה. למה. לזה קוראים מוות. 'מוות' בחוכמת הקבלה זה 'הפסק התפתחות התודעה' אם התודעה הפסיקה להתפתח ואתה היום כמו אתמול זה נקרא ''מוות'' ואם התודעה מתפתחת זה נקרא ''חיים'' ואנחנו חייבים כל הזמן להיות באיזשהו סוג של תנועה. ויש דרך להיות בתנועה אדירה אפילו אם האדם (לא עלינו ולא עליכם) עיוור חירש נכה בלי ידיים בלי רגלים. עד כדי כך. ואפשר לא לזוז מילימטר אם אתה אדם הכי זריז בעולם.
נבראנו בצלם
הטבע הרוחני קיים הוא טבוע בתוכנו
אז בראש ובראשונה מאוד חשוב להבין שאנחנו נבראנו בצלם. וזה שנבראנו בצלם זה אומר שיש כבר בתוכנו טבלה בריאה של מה נכון ומה לא נכון לעשות, של הטוב והרע. והעמודה הימנית (אני אומר את זה במשל, זה הרעיון של ''עץ הדעת טוב ורע'') יש לנו ערכים כמו: אמת צדק שלום חסד נתינה חיבוק. כל הדברים הטובים שיש לנו אליהם הרגש חיובי. ובטור השמאלי יש ערכים שהם ההיפך מזה: עיוות הדין, קמצנות, שנאה, פירוד, כעס, עצב. שיש לנו לגביהם תחושות לא טובות. וזה ממש עניין הרגשי. אפילו לילד קטן אתה יכול להגיד את זה. ילד קטן יודע מתי הוא גונב מאח שלו במבה ואם זה בסדר אם הוא נותן או לא בסדר אם הוא נותן. יש לו כבר בישנות טבעית (אני מדבר אתכם על ילדים בני שנתיים) להגיד לו: למה אתה לא נותן לאח שלך במבה. הוא מיד יוריד את הראש כי הוא יודע שזה לא בסדר ואם הוא נותן ואתה אומר': איזה צדיק אתה שנתת הוא מיד מתנפח. אז יש את ההרגשים האלה אנחנו נולדים עם זה. אפילו עוד יותר מוקדם מזה ילד קטן, תינוק, איך שהוא יצא מהרחם של אמא שלו הוא מגיב לחיבוק הוא מגיב לאהבה הוא מגיב לחום. ואם אתה תעשה את זה בצורה קלמזית או אלימה הוא יבכה מזה. לכאורה זה יכול להיות אותה לחיצה אבל הוא כבר מרגיש את זה. כמו שתראו את התינוקות בוכים בתינוקייה ושקטים אצל אמא. אז יש לנו את זה מגיל אפס.
אחדות פשוטה
הסיבה שיש לנו את זה מגיל אפס, פה אנחנו לומדים 'בתלמוד עשר הספירות' איך זה בא, אבל כולנו יצאנו מהאין סוף כולנו יצאנו מאחדות פשוטה כולנו יצאנו מהעדר תבנית. רק שהאין סוף הזה הוא מלא במידע זה לא כלום. היום במדע מתחילים להבין שהשדה המאוחד האנרגטי מלא במידע information הם קוראים לזה. רק אין להם מושג 'מה'. למה. כי כשאתה מנסה לקלוט משהו מהשדה המאוחד אתה מנסה להמיר אנרגיה מהשדה המאוחד לפה לעניינים גשמים אתה מצליח. אז אם קיימת שמה אנרגיה קיים שם מידע. אז להבדיל אלף הבדלות אצלנו ב'אור אין סוף' בראש ובראשונה זה ''אור'' זה לא סתם ''אין סוף'' אז האור מלא במידע אבל המידע הזה בראש ובראשונה לפני שהוא נהפך להיות מידע זאת ''אחדות פשוטה'' שמה כולנו מחוברים. אין הבדל בן אף אחד מאתנו האורות שלנו זה אותו אור וכולנו מחוברים זה לזה לאור אחד גדול. תחשבו על הרבה טיפות שמחזירים אותם לים. כולנו ככה בלי יוצא מן הכלל אנחנו טיפות שיצאו מן הים ואנחנו טיפות שנחזור אל הים. לכן אין שום הבדל. אין יחוס, אין טעם לא לגזענות ולא להתלהמות ולא לרוע ולא להיררכיה רוחנית או להיררכיה אחרת. בכל הדברים האלה אין שום טעם. אם אנחנו היינו יודעים כמה אנחנו ''אחד'' וזה לא רק בשורש באיזה ''קוצו של יוד'' ממש אחד זה היה מבהיל אותנו כי האחדות הפשוטה שאנחנו עשויים ממנה היא כ''כ דרמטית היא כ''כ משמעותית שלא סתם חז''ל אמרו ''כל שנאה נקראת שנאת חינם'' אז זה ממש כמו ששתי טיפות מים ישנאו אחת את השנייה.
כל הערכים בנויים כדי שנחזור בחזרה לאותה אחדות
עכשיו מכיוון שיצאנו מהאור העליון הפשוט הזה זה יוצא ואז זה מתחיל לקבל תכונות הוא כבר מפסיק להיות ''אור עליון פשוט'' הוא מקבל תכונות. הוא מקבל תכונה של 'אמת' כי הוא היה באקסיומה הוא מקבל תכונה של 'חסד' כי האור משפיע הוא מקבל תכונה של 'צדק' כי באור הכל שוויוני זה ''אור עליון פשוט ממלא כל המציאות'' (אין למעלה אין למטה אין ימינה אין שמאלה אין חלל אין כלום) הוא מקבל תכונה של 'שלום' מכיוון שאין שמה הפכים אין שמה מחלוקת. אז פתאום למטה יותר כשזה משתלשל בעולמות ויורד לתודעה זה מקבל ערכים אבל כל הערכים האלה בנויים כדי שנחזור בחזרה לאותה אחדות. אז מאוד חשוב שנבין מאיפה בכלל נובעות התכונות האלה מי 'תקע' לנו את התכונות: צדק שלום חסד אחווה הרצון להיות מחוברים תקשורת. אז צריך לדעת שבאופן טבעי קורה זה כמו אפקט של קפיץ. קפיץ יכול לעמוד לא מופעל עליו כוח (לא למעלה לא למטה) ברגע שאתה לוחץ עליו למטה הוא מפעיל כוח למעלה אם אתה מושך אותו הוא מפעיל כוח למטה אז זה 'פעולה ותגובה'. אז מהרגע שהקב''ה צמצם את עצמו וברא אותנו כל תכונות הייחוד יצאו. הכל יצא. למה. כדי שתחזור בחזרה כדי שיהיה בך כוח גדול מאוד שיהיה לך 'מנוע' לחזור בחזרה אחרת אם היינו נתלשים ולא היה שום כוח שיחזיר אותנו זהו אז היינו בפירוד, מי היה חושב לחזור מי היה חושב אחדות. אז יוצא שאנחנו יוצאים עם ערכים בתוכנו שכל המטרה שלהם זה להחזיר את כולנו לאחדות פשוטה. זה כל הערכים הטובים ויש לנו לגביהם הרגשים טובים הרגשים חיובים.
הרגשים
אין אדם שאין לו הרגש חיובי: לצדק לאמת לשלום ולאהבה. ואין אדם שאין לו הרגש שלילי: לכעס לעצב למחלוקת לשנאה ולפירוד (הרב נווה - תעשו רשימה כזאת. העברתי מצגת ועשיתי רשימה של מאתיים תכונות אבל אתם יכולים להוסיף עוד אפילו היא לא חייבת להיות תכונה מהמילון אתם יכולים להגיד: שמתי לב למשהו טוב ואני ארשום אותו נניח 'יכולת ניהול טובה' תרשום את זה אין בעיה או 'אני אוהב שלמות' אין בעיה תרשום את זה. אז תעשה לעצמך תכונות כאלה בצד הימני (החיובי) בצד השמאלי תרשום משהו אחר. תנסה לעשות את המכנה המשותף. אתה תראה שהטור הימני מגיע לאחדות ולשלום ולאהבה. זה תמיד ככה. והטור השמאלי רק לפירוד מחלוקת ומלחמה). עכשיו אם נשאל את עצמנו,
למה אנחנו מערבבים את זה?
למה לאדם יש כעס תמידי ועקשנות תמידית ולמה הוא נמצא בדיכאון ולמה הוא רב עם אנשים. זה פלא גדול אע''פ שיש לו מזה רגשות מרים, למה הוא עושה את זה (תיכף נדבר על זה). אפילו בבריאות רואים את זה (תעזבו דת או רוחניות) אתה רואה רופא שיכול לבוא ולהרצות איך הריאות נראות מבפנים כשאתה מעשן סיגריות ואיך הן נראות בחוץ והפרצוף שלך והריחות. והוא יוצא ומעשן סגריה. אז איך אנשים שיודעים כמה זה לא בריא עדיין עושים משהו שהוא לא בריא וזה נגד עצמך. אנשים שאוכלים לא בריא כשהם יודעים טוב מאוד כמה הדברים הם לא בריאים. שותים קולה. אתה יודע שזה לא בריא למה אתה עושה את זה.
בלבול סדרים
בלבול הסדרים יצר מצב שבלבלנו את הטוב עם הרע. הרע נהיה לנו טוב מאזשהיא סיבה והטוב נהיה לנו רע מאזשהיא סיבה. ואנחנו עכשיו צריכים לבדוק מה גורם לבלבול סדרים, מה 'הפך' אותנו אנחנו הפוכים - בעקרון זה החלק של הטיפול הרגשי - כשעושים טיפול רגשי נכנסים לתוך האדם ואז מתחילים לעשות אצלו סדר בתוך הנפש כדי שלא יבלבל את הסדרים.
דוגמא לבלבול סדרים
למה אתה כועס. אני רוצה משהו ולא עושים את הרצון שלי. למה אתה רוצה שיעשו את הרצון שלך. כי אני חושב שזה יותר נכון. בוא תיתן לי דוגמא, מה אתה חושב שזה יותר נכון. אני חושב שהילדים שלי צריכים ללמוד, שיגעו הביתה מהלימודים שישבו שיכינו שיעורים, אני לא רוצה לראות אותם כל היום בטבלטים עד שתיים לפנות בוקר והם לא קמים בבוקר, זה לא בקשה לגיטימית. הבקשה לגיטימית אבל למה אתה כועס בגלל זה. מה התגובות שלהם מזה שאתה כועס. ריבים צרות. אז אתה רואה שזה לא פועל, אתה ממורמר המשפחה ממורמרת ההישג הנדרש שלך לא מגיע, מה עשינו בזה. אולי אפשר למצוא משהו מהטור הימני של הטבלה ובצורה יצירתית גם לעשות את הדרך נכון וגם להביא את זה למה שאתה חושב שנכון.
פרדוכסים
ושוב אנחנו רואים את הבלבול סדרים הזה שאנשים בוחרים להגיב לא טוב לערך שהוא כן טוב (מיד אני אתן לזה את השורש) אנשים מוצאים איזה אידאל (זה תמיד היה ככה בהיסטוריה) כובשים את העולם אתו או כובשים מדינה אתו (ככה היו עושים משטרים ומלכים) והם היו אומרים: עכשיו זה החוק. ואתה אומר לו: ואם משהו לא ישמור את החוק שלך. אז אני יהרוג אותו נכניס אותו לכלא נתעלל בו נהרוג אותו. וזה פרדוכס. מה יעשה משטר פציפיסטי (שוחרי שלום) הוא עולה לשלטון ואומרים להם': מה החוק. אהבה אחדות שלום. ואם משהו לא יעשה את זה. אנחנו נהרוג אותו. אז זה פרדוכס כי באמת מה יעשה משטר פציפיסטי אם אנשים לא ישמרו על זה והם באמת יריבו יגנבו ויעשו בלגן. אז אתה חייב להשתמש בכוח אז אתה חייב להכניס לכלא אז אתה פועל בדיוק הפוך לחוקיות של הפציפיזם. וזה הפרדוכסים שיש בעולם זה מה שיוצר בלבול סדרים פתאום פציפיסט מתנהג בצורה מאוד אלימה.
ביהדות איך זה נעשה
הקב''ה הוא טוב ומטיב ובאמת כל המעשים שלו זה רק עניין של אהבה ללא תנאי אבל אם משהו עושה משהו שהוא נגד היהדות, איך הוא מתנהג. אז נראה הרבה פעמים שהוא מתנהג באלימות. ככה זה נראה. אבל באמת מי שיודע אתה לא יכול להיות אלים למשהו שהוא נצחי. כולנו נצחיים. אז הוא לא יכול להיות אלים למשהו שהוא נצחי כי הוא לא מתכוון להכחיד את זה הוא רק מתכוון לתקן את זה. הוא יעשה פעולות כדי לתקן את זה הוא יביא אותך למצב שתהיה ''שוחר שלום'' הוא יביא אותך למצב של ''אהבה''. איך עושים את זה - האם יש דרך לעורר בלי אלימות יסורים וצרות. התשובה היא – כן, אם נעלה באמת מה גורם לבלבול סדרים.
הגורם לבלבול הסדרים'
בלבול בן הצורך האגואיסטי האישי לבין הצורך האחדותי
מה שגורם לבלבול סדרים זה שני דברים שצריך לשים אותם בטור השמאלי ובטור הימני. בטור השמאלי מה שיושב שם והורס לנו את החיים זה אגוצנטריות ואגואיזם. ברגע שאדם חושב על עצמו הוא הורס את כל העולם ומבלבל את כל הסדרים. כי למה הסדר בא. לאחדות. אם הסדר בא לאחדות אם כל התכונות היפות האלה נמצאות בתוכך כדי לעשות אהבה אחווה שלום ורעות. מה שייך שאתה אגואיסט. זה לא שייך. אם יושבים אנשים ומחלקים להם בשולחן כל מיני דברים ואתה גומר את הסלט ואתה מעביר את הצלחות לכיוון שלך ואנשים עומדים ומסתכלים. צריך להבין' משהו לא בסדר בשיקול הדעת שלך. וממש אפשר לראות את זה, אתה יכול לראות אנשים שמתנהגים כמו בהמות ואז זה מעלה לאנשים אחרים את הכעס, איפה הצדק איפה השוויוניות למה אתה לא מתחשב בעוד אנשים. ובטור הימני יש השפעה.
ז''א יש לנו שתי אישיויות יש לנו אישיות אגואיסטית ויש לנו אישיות אחדותית
מבנה המוח
גם במבנה המוח יש לנו את זה בשתי האדרות ''אדרא רבא'' ''אדרא זוטא'' - למעשה יש ארבעה מוחות אבל זה מחולק לשני מוחות מרכזים. 'מוח ימין' ו'מוח שמאל' (הרב נווה - אני מציין את זה אבל אל תתפסו בפיזי כי הפיזי לא משנה). 'מוח ימין' נקרא חוכמה. 'מוח שמאל' נקרא בינה. ובאמצע יש את 'קפיס המוח' שמחבר בן 'חוכמה' לבן 'בינה' נקרא 'דעת' חלק קוראים לו 'מוח' וחלק לא קוראים לו 'מוח'. הוא רק המחברים בין הצד הימני ולצד השמאלי (תיכף אתם תבינו למה יש שם מחבר כזה). המוח הימני שלנו חושב אחד, הוא חושב אהבה, אין לו מילים הוא נמצא מעל המילים (כי מילים מפריעות לאחדות) אין לו מרחב וזמן, לגביו הכל פה ''אני כאן הכל כאן'' והאישיות שלו היא אחד הוא כל הזמן חושב 'אחדות' 'כולם' 'כולנו'. המוח השמאלי שלנו בדיוק הפוך. הוא חושב בטור במקום במקביל (אז הדברים באים לו לאט לאט), הוא מאוד מרגיש את הגוף הוא מאוד אגוצנטרי, יש לו שפה ויש לו אג'נדה. אז יש לנו שני מוחות (הרב נווה - אנחנו לא קוראים לזה 'אונות' ביהדות 'מוחות') תפתחו את הגולגולת אתם תוציאו משם שני מוחות שאם תפרידו אותם באמצע יהיה כבל. הכבל הזה זה 'ספירת הדעת' והיא מחברת. יש שם 32 מיליון מחברים, זה ל''ב נתיבות חוכמה. המטרה שהם מחוברים כדי שתהיה שאלה במוח שמאל ובמוח ימין יש כבר את התשובה והחלק האמצעי זה כמו סימן שווה (=).
אין שלום בעצמי מפני איוולתי
אז נניח במוח שמאל אתה מסתכל ואומר': אני רואה עיוות דין. מוח ימין אומר לך': נכון יש עיוות דין. מוח שמאל אומר': נראה לי אני ייקח אני יעשה על משהו כסף. מוח ימין אומר לך': לא נכון זה לא בסדר זה לא צודק אל 'תגזור קופונים' על אנשים אחרים. מוח שמאל אומר': אני ישקר אני יסתיר. מוח ימין אומר': לא תהיה כנה תגיד את האמת - זה המלחמה שיש בתוכנו - אפשר לקרוא לזה 'מצפון' כי זה לשון 'צפון' אבל בעקרון אצלנו זה 'ספירות' וזה ידוע טוב מאוד מה הן משדרות כל הזמן אבל זה תשדורת הפוכה. לא סתם אמר דוד המלך ''אין שלום בעצמי מפני איוולתי'' קודם כל אצלי אין שלום. אני שומע את הקולות האלה לי יש את הרגשות האלה כל הבלגן הזה קודם כל מתחיל אצלי. אז איך אני יצליח לאהוב משהו אחר או להיות בשלום עם משהו אחר כשיש לי מוח אחד שלם שכל הזמן חושב: אגוצנטרי, ברור שאני יפגע במשהו.
מה הדרך לעשות את זה? כניעה
מוח שמאל חייב להיכנע למוח ימין
זה לא אומר: 'תודעה של מוח ימין' אנחנו לא משביתים את מוח שמאל זה רק נקרא ''זיווג אב סג'' זיווג של 'חוכמה' ו'בינה'. אנחנו לא צריכים להתאדות אנחנו אמורים להיות אנחנו אפשר לשמור על הנראות אבל בתנאי שהיא לא תסתור את ''מוח ימין'' זה נקרא ''הרצון לקבל בעל מנת להשפיע''. אם אנחנו נהיה רק 'רצון לקבל לעצמנו' אנחנו נהרוס את העולם. והקטע הוא שיש כל הזמן קולות ממוח ימין והקולות האלה זה הביקורתיות שלנו. משם מגיעה הביקורתיות. כי ביקורתיות מגיעה ממקום שהוא מושלם. שאתה מסתכל על משהו אתה אומר: 'הנה התמונה עקומה' אז יש לך בראש אתה יודע שתמונה צריכה להיות ישרה אם אתה רואה אותה עקומה אתה מיד מתריע. כל הביקורת מגיעה ממוח ימין אבל זה לא ביקורת רעה זה בגלל שזה שלמות יש שם שלמות הוא יודע טוב מאוד מה צריך להיות. אז ברגע שאתה מתנהג לא יפה הוא נותן לך בראש ואז הוא אומר לך: אתה מעוות, אתה משקר, אתה גוזל, אתה מאחר, אתה עושה דברים לא יפים. וצד שמאל יש לך כל הזמן את 'החרדה הקיומית' ואתה כל הזמן לחוץ לנצח, לעשות עכשיו, להשיג עכשיו, לנצח בקרב, לנצח בוויכוח, להשיג עכשיו כסף. ומה יקרה אח''כ. לא מעניין אותך שום דבר. ופה זה המוות שלנו זה שדה קרב שיש לנו אותו בראש ושמה זה המחלות שלנו ושמה זה הדיכאונות שלנו ושמה כל הבעיות שלנו. למה. בגלל שהם קוטביים. מוח אחד הוא אגואיסט ברמות מטורפות והמוח השני נותן לו בראש. וכדי לעשות את זה חייבים להביא את מוח שמאל לכניעה. חייבים הכנעה. וזה לא הכנעה של 'להיות פראייר' או 'אז מה יהיה איתי' - אני אכנע לאנשים אבל הם כן בהמות ואני לא בהמה אז אם אני אהיה מלאך הם ידרכו לי על הראש אז אני לא יכול להיות ככה אז אני חייב להשתמש במרפקים.
כאן ניכנס הקטע של הקב''ה - איפה הקב''ה בכל הסיפור כולו - חושבים שהוא נעלם שהוא הלך שהוא לא מופיע. ''אוי ואבוי'' זה עבודה זרה הכי גדולה. עצם העובדה שאתה לא חושב שהקב''ה כאן עכשיו יותר מציאותי ממך יותר ממשי ממך יותר משגיח ממה שאי פעם אתה יכול להיות משגיח. זה עיקר הבעיה. החוסר אמונה הזה בין מה שבאמת קיים במציאות לבין מה שאתה מחשב בראש זה הדיסוננס הכי גדול. אם אתה חושב לגנוב ממשהו שקל בשביל להרוויח את היום ואתה לא קולט מה ההשגחה תעשה. צריך להבין את זה' זה לא דיבורים של אמונה זה דיבורים של הרגש. אתם צריכים להרגיש את זה - אנחנו נמצאים פה בתוך תווך
כל המציאות שאנחנו חיים בה היא תווך של אחדות אז אם אתה עושה משהו שהוא נגד האחדות יש פעולה ותגובה מידית.
אם אתה גוזל אם אתה גונב אם אתה משקר היקום מגיב מיד ואתה יכול לראות את זה תפקח את העיניים אתה תראה את זה. גזלת למשהו כסף זה ירד לך בתאונה בנזק. זה ירד. וככל שה' יותר מרחם עליך ויותר אוהב אותך זה יותר מידי ככל שזה יותר מוסלק זה יבוא אח''כ (בעוד כמה חודשים) אבל גם הגמרא מציינת את זה שאם ארבעים יום אדם לא קיבל יסורים שידאג (מסכת ברכות). למה. אתה לא יכול לשקר ולצאת עם זה אתה לא יכול לתחמן את המערכת אתה לא יכול להיות אדם אגואיסט. התווך שאתה חי בו לא יקבל אותך התווך חייב יהיה לעשות איזשהם פעולות כדי לקבל אותך וזה מה שמענה אותנו. אנחנו למעשה טובלים בתוך ים האין סוף וים האין סוף כל הזמן מפעיל עלינו לחץ ''זיווג דהכאה'' של להתרכך זה נקרא ''נימוח'' (לעשות את האבן נימוח) להמיס אותו. וזה מה שהקב''ה עסוק כל הזמן הוא עסוק בלהמיס אותנו. אז אם נפלת לדיכאון לעצב למרה שחורה. תשאל את עצמך: למה היקום מגיב אלי ככה. כי מי שעושה לי את זה זה היקום, היקום מכניס אותי למקום הזה. וע''פ רוב זה בד''כ מה שעשית או מה שלא עשית.
מתי הקב''ה מעיר ? הקב''ה מעיר כשאתה לא עוסק באהבה
(גמרא מפורשת מסכת ברכות)
אדם נולד להפיץ אהבה וכשהוא לא עוסק באהבה הוא חוטף. זה שתדעו, אנחנו 24 שעות ביממה צריכים לעסוק באהבה בנתינה בשלום ובדיבורים חיובים. זה לא קלישאות זה אמת. זה נהפך לקלישאה כשחוזרים על האמת הרבה פעמים זה נהפך לקלישאה אבל אמת לא תשתנה. ככה לפני ישב משה רבינו ולפניו ישב על הכיסא אברהם אבינו הקהל אותו קהל והרב אותו רב... אבל צריך להשמיע, כל רב מבין שהוא טיפה בסלע של רבי עקיבא.. אבל תפתחו את הראש תקלטו כי לשבת בבית ולהיות עצוב כל היום זה למות ממש זה למות חי.
אינטראקציות חברתיות והשפעה
בלבול הסדרים נובע – בלבול בן הצורך האגואיסטי לבין הצורך האחדותי
עכשיו הקב''ה עוזר לנו. שוב, מה זה השגחה פרטית. אז עד לפני 70 80 שנה חיינו בשטעטלים באירופה זרוקים אחד בעיר אחד בכפר אבל עכשיו אחרי השואה קיבלנו את הארץ ואנחנו חיים בערים צפופות מאוד, שהולכות להיות עוד יותר צפופות. וזה בכוונה שזה ככה כדי שיהיו אינטראקציות חברתיות. וחייבת להיות אינטראקציה חברתית אנחנו צריכים לחשוב במושגים של ''אנחנו'' להפסיק להיכנס לקונכיות שלנו ולפתור את עצמנו מן העולם, זה לא טוב שאנחנו פורשים מן הציבור זה לא טוב אדם צריך לחיות חיי חברה. אז תבינו למה יש גזירת עבודה. יש גזירת עבודה כדי שלפחות תצא תראה חברה תראה אנשים תעבוד איתם אם לא אדם היה כל היום בבית לבד. אז כאילו מכריחים אותנו לצאת החוצה. כל הרעיון של עול הפרנסה וכל שאר המעמסות שהקב''ה מעמיס על האדם זה רק כדי להוציא אותו לציבור. אבל האדם כל הזמן אומר: טוב אני ילך אני יעשה את העבודה האגואיסטית שלי אני ירוויח משכורת ואני יחזור הביתה כדי להיות לבד. ואז הוא חוטף. התגובה הכי מרה של היקום לאדם שפורש מן הציבור זה עצבות שמורידה לדיכאון. זה ידוע כי זה כל שלבי האבל. יש שלבים שמובילים לאבל למוות וזה עצבות ודיכאון. וזה לא פוסח על אף אדם. זה לא עונש זה חוק פעולה ותגובה של היקום.
איפה נמצא עוד בלבול סדרים,
בתחושה עזה לרצות אהבה בזמן שאנחנו צריכים לתת אהבה
אתה לא תחוש אהבה אם אתה תקבל אותה אתה תחוש אהבה רק אם אתה תיתן אותה. אדם שישב ויגיד: למה לא אוהבים אותי. לא אוהבים אותך כי לא משנה כמה יאהבו אותך אתה לא תרגיש את זה. ואנחנו רואים את זה. כולנו היינו כפוי טובה להורים שלנו וכפוי טובה לבני זוג שלנו וכפוי טובה לעוד כמה אנשים שאהבו אותנו אבל אנחנו לא הרגשנו את זה. אתה לא יודע להרגיש אהבה אתה יכול להרגיש מחוות זה מאוד מחמיא ומחמם את הלב שעושים לפניך מחוות של שלום ואהבה. זה בסדר אבל זה לא נצבר, אין לך תא שצובר את העונג של האהבה. אתה יכול בשקט לבעוט - מתי אתה מרגיש? כשאתה אוהב - אז רק הורה מרגיש את האהבה לילד אבל כילד אתה לא מרגיש את האהבה של ההורה שלך אלייך, כהורה אתה מרגיש כמה אתה מודאג זה ממש מטריד, הילדים אכלו לא אכלו, מתי הם ישנו, הם בסדר לא בסדר, איפה הוא היה היום, עם מי הוא נמצא כרגע. ממש זה מחשבות שמטרידות אותך וזה הכל מתוך אהבה גדולה. וכשהילד מאושר אתה מאושר הוא אוכל אתה מבסוט על לב השמים. אבל הפוך כשזה קרה ואימא דאגה לגבינו זה היה כמו ניגו'ס. ככה זה מרגיש. עכשיו אותו דבר גם כן לגבי זוגיות. אין בני זוג שלא מתלוננים 'הרב הוא לא מעריך את האהבה שלי הוא לא מעריך מה אני עושה בשבילו הוא לא מבין כמה אני מתרוצצת בשבילו, כמה אני חושבת כמה אנרגיות אני מוציאה. והוא כלום שום דבר: בא אוכל ישן הוא לא מרגיש. שזה לא משנה שאני ישאיר לו פתקים 'אני אוהבת אותך', זוכרת את יום ההולדת שלו, עושה לו כל מיני מחוות ווטסאפים קטנים, כלום. אז המסקנה מזה: אנחנו לא יודעים לקבל אהבה אין לנו מנגנון כזה של קבלה זה בריא וזה בסדר זה לא תקלה בגלל שאנחנו אלוקים ובגלל שאנחנו אלוקים האלוקות לא מקבלת לאלוקות אין כלי קבלה. אז מה יש לאלוקות. רק כלי השפעה.
מגמה של השפעה תנועה ועשייה
אז אנחנו צריכים להיות כל הזמן במגמה של השפעה של נתינה. אני לא אומר: התאמצות גם לא צריך לעשות את זה 24 שעות ביממה אני מדבר על ''מגמה'' של השפעה. ואנשים לא יודעים (כי הם כל הזמן מחפשים רגשות) שאם הם יתחילו תהליך התהליך הוא כלי תחתון שמחקה פעולה של ''אור עליון'' זה מה שנקרא ''ענפים'' ו''שורש'' תזיז את הענפים למטה השורש למעלה ינוע. תעשה פעולות של אהבה אתה תתאהב האהבה תצא אבל פשוט תתחיל לעשות פעולות של אהבה. חושבים כל הזמן – עוד פעם בלבול סדרים – שזה צביעות זה לא צביעות (הרב נווה - צביעות מוגדרת טוב מאוד. כל הערכים ביהדות מוגדרים להפליא כמו מתמטיקה אתם לא מאמינים באיזה רמה של דיוק) צביעות זה רק כאשר אתה מנסה לנצל משהו אם יש כאן נוכלות אז אתה צבוע אבל אם אין נוכלות ואתה אומר: כרגע אין לי רגש ואתה מנסה להפיק רגש אז אומרים לך' תעשה את זה זה עניין של ''נעשה ונשמע'' קודם נעשה אח''כ תבוא המשמעות אז אנחנו מחויבים בעשייה.
עשייה ואמונה
מה גם העשייה שלנו היא תלוית אמונה. למה היא תלוית אמונה. אני יודע שהאהבה נמצאת שם. אהבה נמצאת שם המצב הטבעי והבריא שלנו הוא שאנחנו אוהבים המצב הלא טבעי (איפה שאנחנו עכשיו עומדים) זה שאנחנו חסרי רגשות. זה חולי. אנחנו עכשיו חולים. אבל כדי שחולה יתרפא מה שהוא צריך לעשות זה לזוז להניע את עצמו. להבדיל (לא עלינו) כמו שיש לבנ''א בעיה אורתופדית הוא אומר: אני מרגיש כאב ואני צולע. מאמינים לך אבל אתה צריך לקום וללכת אתה צריך לעשות פעולות. אז הוא אומר, אבל אם אני יעשה פעולות זה מכאיב לי הכאב לא יגרום נזק. לא ההיפך תתחיל ללכת תרגיל את הגוף שלך והוא יחזור על כנו ואתה תראה שאתה מבריא. אז כביכול אתה עובר דרך יסורים אבל למקום של הבראה. עוד דוגמא. כשנכנסים לחדר כושר. אתה ניכנס לחדר כושר זה כואב ואז אתה אומר: אם היום בקושי הצלחתי להרים שלוש ק''ג מחר בטח זה יהיה פחות ולמחרת אתה קם ואתה רואה שאתה יכול להרים יותר משלוש ק''ג ואז אתה מרים עשר ק''ג.. יוצא שהפעולה מביאה להתחזקות אתה מושך אור וזה נקרא ''יהיב חוכמתא לחכימין'' לכאורה היה צריך להגיד: יהיב חוכמתא לטיפשין' מה זה ''יהיב חוכמתא לחכימין'' מי שמתעסק בחוכמה והולך ומאדיר אותה הולך ומחזק אותה נותנים לו עוד. אז לכן אנחנו צריכים להתעסק עם זה גם אם אין לנו רגשות. ואם תשאל: תוך כמה זמן זה יגיע. אני לא יודע אין לזה מדד אבל זה פוקד. זה יכול לפקוד כל אחד.
כלים של השפעה
אדם פוגע בך וזה קשה אבל אפשר לא להיכנס לרגשי אלא לעשות פעולות: להיות בקשר כל הזמן, להרים טלפון, להגיד שבת שלום, תשלח לו משהו, תזמין אותו לארוחה, תשב תדבר אתו - וזה נפתח. אבל אם אתה יושב בבית ואתה מתחיל לשחק עם הדמיונות השנאה רק מעמיקה והפירוד הזה גם יכול לקחת עשרות שנים. זה מה שקורה במשפחות לפעמים אחים רבים עשר שנים לא מדברים עשרים שנה לא מדברים. סתם דמיונות והדמיון מעמיק את המשבר - הייתה נקודה טראומטית ואתה משחק עם זה עם הדמיון. אבל אם היית עושה עכשיו משהו בנידון: שולח 'סליחה' אע''פ שלא אתה פגעת, שולח 'שבת שלום' שולח 'חג שמח', מזמין אותו לארוחה, בוא נשב, בוא נעשה יומהולדת לילדים יחד. לאט לאט הלב נפתח כי אם אתה עסוק בהשפעה של אהבה אתה נותן כלים לאהבה ''אור האהבה'' עובר אבל אם אתה עסוק בכלים של פגיעות ובכלים של קורבנות אז הפגיעות והקורבנות עוברת.
איפה שאתם עכשיו' הכלים שלכם זה האור שאתם מושכים
כלי העשיה שלך זה האור שזורם דרכך
אנשים מצפים הרבה פעמים לשינוי מצב רוח. אנחנו לא ילדים ואנחנו גם לא בני עשרה שהיה לנו שינוי מצב רוח קיצונים מאוד, בערב היינו יכולים לישון בעצבות בבוקר לקום סופר שמחים אנחנו לא ילדים אנחנו מבוגרים זה לא יקרה לנו. ואני רואה הרבה מאוד אנשים מצפים לרגשות שיפקדו אותם רגשות לא יפקדו את הגיל שלנו אחרי גיל 18 זה כבר לא קורה אם אתה לא תעשה משהו זה לא יפקוד אותך - אחרת זה סותר את כל 'תלמוד עשר הספירות' זה סותר את כל התורה שלנו. כל הרעיון כאן' שעכשיו כלי העשיה שלך זה האור שזורם דרכך. אם אתה בכלי עצבות יפקוד אותך עצבות אם אתה בכלי פאסיביות יפקוד אותך דיכאון. כל מה שאתה עושה כרגע פיזית זה גם הכלים הרוחניים שמתלבשים עליך.
נעשה ונשמע
ולכן אנחנו צריכים להתחיל קודם כל פיזית לא סתם אמרו: ''נעשה ונשמע'' זה לא הייתה אמירה של עם מטופש זה עם עמוק. למה הוא אמר ''נעשה ונשמע'' הרי עוד לא הייתה תורה מאיפה הייתה להם החוכמה הזאת. ממצרים. במצרים הם כל הזמן ציפו שמשהו טוב יקרה להם אבל הם אמרו: לא, משהו טוב לא יקרה לנו. ואיך הם יודעים על ''נעשה ונשמע''. כי הקב''ה תפס אותם תלש אותם ואמר להם: צאו ממצרים. והתחילו לצאת ממצרים פתאום השמחה האהבה והחריצות התחילו לחזור. עד שלא עשו בשבלהם את ההחלטה הם שקעו מבחינתם זה להמשיך ככה הם היו בשקיעה עמוקה מאוד אז מיד אחרי שהם קלטו שהעשייה מובילה לאור חדש הם אמרו ''נעשה ונשמע'' . גם למה הייתה אתעוררותא דלעילא. בדיוק בגלל הסיבה הזאת - אל תחכה שמשהו טוב יקרה לך אם אתה לא תקום ותעשה זה לא יקרה.
אתעוררותא דלעילא ואתעוררותא דלתתא
''אתעוררותא דלעילא'' גם הייתה רק פעם אחת זה היה עניין. ליקום יש מגמות. יש מגמות 'מלמעלה למטה' וזה נגמר מהר סיני. מהר סיני זה 'מלמטה למעלה' כל העבודה ''אתעוררותא דלתתא'' אין לצפות יותר לאתעוררותא דלעילא. הייתה סיבה למה הקב''ה עשה אתעוררותא דלעילא כי לא הייתה תורה. אז מכיוון שלא הייתה תורה הוא אמר: אם אני לא יציל אותם מה יציל אותם אין להם משהו שיציל אותם אין להם רועים רוחניים אין משהו שידע גם איך להוציא אותם אני חייב להוציא אותם. אז הם ירדו לשער 49 של הטומאה תקע ברקס הציל אותם אבל מהרגע הזה אפילו אם אנחנו ניכנס לשער ה 50 של הטומאה חובת העלייה מונחת עלינו.
איך חובת העלייה מונחת עלינו?
יסורים
אתם בטח מכירים את הסיפורים שהתרחשו על 'אקהרט הולי ' ו'ביירון קייטי' שירדו לשיא הדיכאון ומשם הייתה הארה וזה נקרא ''תשב אנוש עד דכא'' זה קורה המון הם פשוט מפורסמים אבל זה קורה המון - זה דרך אחת - אבל צריך לדעת ששני האנשים האלה עברה להם מחשבה להתאבד ה' ריחם עליהם והחזיר את השניים. ויש הרבה שמגיעים לנקודה הזאת ומתאבדים. וה''תשב אנוש עד דכא'' אמור להיות לתודעה קולקטיבית לא לפרטים זה שהקב''ה נותן פרטים זה עם החישובים שלו אבל ע''פ רוב לא כדאי לחכות לזה שאני יכנס לדיכאון קליני ובסוף הוא ירחם עלי ויוציא אותי מזה כי דיכאון קליני מביא באופן טבעי למחשבות אובדניות.
הגות
דרך אחרת - וזה מתגלה יותר ויותר עכשיו ב''ה הקב''ה פותח, מתגלה - תורת ההגות. ההגות הייתה נהוגה מאז אדם הראשון הייתי אומר עד האריז''ל ועד בעל הסולם.
ההגות נועדה לאנשים פאסיביים. הפסביות נועדה כדי שאדם ייכנס פנימה לתוך התודעה שלו וישחרר את עצמו מהמצב הנפשי שהוא חי בו ז''א מה שקרה לאקהרט הולי ולביירון קייטי זה משהו שהזיז להם את התודעה למרות שהגוף שלהם היה גמור והרגשות שלהם היו גמורים. ליהודים יש את האפשרות הזאת. אע''פ שהמצב רוח גמור והגוף גמור ואין לך חשק לעשות כלום אין לך חשק לחיות אין לך מוטיבציה רגשית לנוע. נניח אפשר להגיד לבנ''א: תראה אתה צריך לעשות דיאטה, אתה צריך להפסיק לעשן, אתה צריך להפסיק לכעוס הוא אומר לך: כן כן. אבל אין לו כוח לעשות את זה אין לו כוח לשקם את עצמו - כאן ניכנס המקום של ההגות - המקום של ההגות למעשה נועד להגיד לגוף: אתה בדיכאון תשב בדיכאון. לרגש: אתה בדאון תישאר בדאון. אני עכשיו נע, אני נע בתוכי. ואז יש אפשרות עכשיו לנוע למקומות הכי גבוהים שיכולים להיות בתודעה (הרב נווה - פתיחת השערים לנוע בתודעה ולעלות אותה לדור שלנו הכי גבוה ממה שהיה לתנאים, הכל פתוח עכשיו. ולכן, צריך לנצל את ההגות מאוד מאוד).
הפאסביות והחולשה
מתי זה התחיל. מתקופתו של הבעלש''ט. הייתה גזירה גדולה מאוד כי התחילה תנועת ההשכלה ועשו בלגן גדול מאוד. העם היהודי שנא אחד את השני, מאבקים ליטאים חסידים ותנועת ההשכלה נגד הליטאים. כולם נגד כולם. והבעשל''ט עשה עליית נשמה והראו לו את הכלייה שצריכה להיות. השואה הייתה צריכה להיות בתקופה שלו ואמרו לו: בגלל שאנחנו מכבדים אותך שואה לא תהיה פה היא תהיה אח''כ אבל זה רק בגלל שאנחנו מכבדים אותך. אבל אתה צריך לעשות משהו עכשיו. אז הוא אמר: איך אני מונע גזירת מוות של אלפים. אז אמרו לו': אנחנו ניקח קצת חיות מכל אחד - תרד חולשה לעולם - ומהופעתו של הבעלש''ט ירדה חולשה גדולה מאוד על כולם כי לקחו מכולנו חיות - איך החולשה באה לידי ביטוי - מה שאנחנו קוראים שאבותינו היו מסוגלים לעשות פיזית (ואני לא מדבר כרגע על גבורה של 'הרקולס' זה לא ילדותי פשוט פיזית מה שהם היו מסוגלים לעשות) הליכות ממושכות הוא הולך ברגל מאור כשדים לא''י ומא''י הוא יורד למצרים והוא מגיע לגרר. מטורף, אתה אומר: איך אתה מצליח לעשות את זה. צריך להבין זה זקן זה בנ''א בן מאה וזה היה רק לפני 4000 שנה. עם שלם שמסתובב במדבר 40 שנה, ילדים זקנים נשים וטף . 40 שנה מסתובבים, יש הערכות של כמה ק''מ הם גמעו אבל זה להקיף את כדור הארץ כמה פעמים. והכוחות של הנשיאה שלהם מה אדם אחד יכול היה לשאת - מה שהם כתבו - על הכניסה לארץ ומה שהם נשאו פה. דברים מטורפים שאתה אומר: איזה כוח היה להם. אבל אפשר קצת לראות מסבא ומההורים שלנו איך הם עבדו בשמש והיה להם כוח. ואנחנו הדור שלנו בצניחה. וזה לא קשור לחוסר פעילות ירדה חולשה לעולם וחווינו צניחה. והצניחה הזו היא משפיעה על הנפש, עזבו חולשה פיזית אנחנו לא כ''כ צריכים פיזיות היום אבל זה משפיע על הנפש אנחנו חווים חולשה נפשית מאוד גדולה. ולכן, הרבה עשייה אי אפשר לבקש מהאדם.
מה כן אפשר לבקש ממנו עכשיו. תעשה הגות. אם לא הגוף שלך יהיה הקבר שלך. אתה חייב להגות. הגוף שלך גמור, אין לו כוח לעשות כלום. נפשית, אין לך חשק לזוז אתה חסר מוטיבציה לעשות משהו אבל עם התודעה שלך אנחנו יכולים לקחת אותה למקום מאוד גבוה (הרב נווה- אם תשאלו אותי זה בכלל הייתה כל התוכנית מהתחלה ועד הסוף) לאט לאט התנועה הפיזית הולכת ודועכת והלחץ 'כובד המשקל שמונח עלינו' נעשה כבד יותר. והפתרון היחידי שלנו זה רק לעשות הגות. ושמה צריך לכוון מאוד לנתב את האדם לאן להגיע להגות הזאת. אבל ההגות יכולה לתת כ''כ הרבה כוח ולהפוך את הקערה על פיה זה ממש תחיית המתים.
נסכם עד עכשיו,
במהלך הארבעים יום האלה צריך לעשות הגות. המטרה של ההגות עצמה היא להגיע למצב של לגמור את 'האני' ולהיות עם 'אנחנו'. לפחות בתוך המחשבה שלך אתה צריך לאפשר את זה לחשוב במושגים של 'אנחנו' ולא במושגים של 'אני'. להפוך את התפילה לתפילת רבים לא לתפילת יחיד. כל מה שאתה מייחל לעצמך תייחל לכולם. כל מה שאתה חווים כצער תחוו את זה כצער של כולנו ביחד, אתה לא הרווק היחידי ואתה לא הבנ''א עם בעיות הכלכליות היחידות ואתה לא חולה היחידי ואין רק לך בעיות עם הילדים שלך. כל מה שקורה, קורה לכולם. ומכיוון שאנחנו באותה רקמה באותה שמיכה בדיוק ואין שום הבדל בנינו (הרב נווה - אתם צריכים לדעת - הקב''ה בוחן את כל השכינה הוא לא בוחן פרטים אע''פ שיש השגחה פרטית אבל עדיין זה נבחן בתוך שכינה שלמה) אז אנחנו צריכים לחשוב כמו שכינה שלמה. לחשוב בצורה של רבים. להתחבר בכל מקום לרבים. כל ברכה, כל תפילה, כל דבר , להפוך לעניין של רבים.
כל התקהלות של אנשים להפוך אותה להתקהלות חברית. תשתדלו לא להיות לבד מה שאתה יכול לעשות' תמיד לעטוף את עצמך באנשים. אל תהיה לבד - היצר הרע כ''כ מהתל שהוא מוריד את האדם לשאול והוא גונב לו ערך מהצד החיובי ומביא אותו לצד השמאלי הוא עושה לו בזה בלבול סדרים. מה הוא מבטיח לו. מנוחה. תהיה בבית לך תנוח ''אל יבטחך יצרך שהשאול בית מנוס לך'' (פרקי אבות) היצר אומר לך: אתה תנוח. וגם אם אתה נופל לדיכאון אז אתה חושב 'אפילו אם אני ימות' אז אתה חושב שמוות זה מנוחה.
''אל יבטחך יצרך שהשאול בית מנוס לך''
אדם צריך לדעת מוות זה היפך המנוחה. אחרי המוות יש טרטור גדול מאוד אין מנוחה. אין שום מנוחה לא לצדיקים ובטח לא לרשעים. אז תיקחו בחשבון': למות זה לא אופציה. אדם צריך לעשות הכל כדי להישאר פה. ברגע שיוצאים החוצה, זהו גמרנו. זה איום ונורא כי האמת שם היא כ''כ גדולה וכ''כ חשופה שכשאתה יוצא אתה מבין כמה מניפולציות וכמה דברים עשית ושמה לא מוותרים ושמה יש כוח. אז לא כדאי לצאת. ולכן צריך כל הזמן להגיד ''לא אמות כי אחיה ואספר מעשה יה'' ולא להיכנע לעייפות זה כמו ארס שמחדיר סם של הרדמה משכנע אותך 'רק תירדם' שתי דקות תירדם ואז הוא מחכה לך מחוץ לגוף וזהו. ושם אין מנוחה. לנו זה נראה כאילו המתים נחים בגלל שהוא נראה שלוו זה הגוף שלו התודעה למעלה מאוד סובלת. הדין בחוץ מאוד קשה כי הקב''ה לא מוותר כתוב ''מי שאומר שהקב''ה וותרן יוותרו מעיו'' הוא לא מוותר על כלום. שיקרת' תשלם על זה. גנבת' תשלם על זה. וזה רק העניינים האלה זה רק איפה אתה חטאת לאחדות איפה חטאת לאהבה איפה היית אגואיסט. ואע''פ שזה נראה ואתה משכנע את עצמך שאתה בנ''א טוב תחשוב שנית. אם אתם תסתכלו על המצוות שבין אדם לחברו ועל הרגישות שאנחנו מחויבים בה אחד כלפי השני אנחנו לא קרובים לזה בכלל. אנחנו מאוד גסי רוח. הטון דיבור שלנו, צורת הדיבור שלנו, השפיטה והביקורת היא נוראית, האדם לא מוותר על כלום, כל דבר עומד על שלו ומתווכח ומתעקש ונלחם ''אין דורש את אלוקים אין טוב אין גם אחד''. והאלימות הזו כשיוצאים החוצה חייבת לקבל את האיזון שלה. ואז קולטים שמה שהוא עושה בחוץ הוא מאזן אבל זה לא נעים האיזון הזה מאוד לא נעים. וזה טרטור מאוד גדול. לכן אין מה להיות כאן חכמולוג אין כאן גם מה לכעוס. יש הרבה שעברו לכעוס לקב''ה. זה שאתה כועס לא אומר שאתה צודק יש הרבה מאוד אנשים שנכנסו למוד: 'אני כועס משמע אני צודק' שמה לא מתרשמים מהצעקות לא מתרשמים מהבכייה. אתה יוצא אתה רואה את האמת ומיד אתה מקבל את הכל בפרופורציה.
הדרך של אדם היא רק ענווה ורק הכנעה ורק לעשות את הדבר הנכון
אל תתווכח עם הבורא, דוד המלך אמר ''טרם אענה אני שוגג'' הוא פחד בעצמו, הקב''ה שואל אותו כמה שאלות, תענה לי למה עשית כך וכך הוא ישר אמר לו: ''טרם אענה אני שוגג'' כאילו שלא תחשוב שאני עונה לך בכלל כאילו אני לא מתכוון להצדיק את עצמי. וכל מה שהקב''ה שלח לו את 'נתן הנביא' וכו' הוא הרשיע את עצמו. בגלל זה אני אומר: עכשיו זה נראה כאילו אתה יכול להיכנס לסוג של כעס פנימי שאתה אומר': אני יראה לקב''ה כמה אני כועס אז הוא גם ירחם עלי. אל תעשו את זה. יש טעויות שכולם נופלים אליהם. בעלי רוח הקודש חווים את כל החוויה הזאת הם רואים את כל עם ישראל כל מי שעולה הם חווים את בתי הדין הם רואים את כל המחשבות וחווים את הכל בבת אחת. שום דבר למעלה לא עוזר יש אמת שצריך להתיישר אליה. אתם צריכים לדעת זה לא עוזר כי הטיעון שלך לא יכול להיות רלוונטי כי הוא לא רלוונטי לתווך שאתה נמצא בו זה תווך של אהבה אז מה אתה רוצה להגיד: למה לא היית באהבה. כי הוא עשה לי וזה אמר לי. זה פשוט לא רלוונטי. אז חושבים שאולי הקב''ה הוא מתעלם או שהוא אכזר הוא לא מתעלם והוא לא אכזר זה פשוט לא רלוונטי. אתה ניסת לשמר את עצמך ויראו לך את זה. אחד הדברים שמראים בבית דין מראים לאדם את האמת הפנימית שלו ואת השקר שלו. מראים את זה ממש הוא יודע הוא רואה והוא מבין שהוא שיקר הוא מבין שהוא היה מניפולטיבי ואז לבד הוא מוריד את הראש.
למה אני אומר את זה
כי עוד ארבעים יום יש לנו סוג של בית דין כזה
הבית דין הזה זה כאילו יצאנו מהגוף כי כל יציאה חוץ גופית כזאת גם אח''כ זה לידה מחודשת. צריך להחליט אם מחזירים אותו. אנחנו רואים אנשים שחוו חוויה של מוות קליני אתם צריכים לדעת שגזרו עליהם להיוולד מחדש אז הם נולדו מחדש. אז אותו דבר. בראש השנה גוזרים אם נחזור לגוף או לא נחזור לגוף אבל יש בית דין. עכשיו אנחנו לא מודעים לזה אבל בבית דין הזה הנשמה עולה ושואלים אותה שאלות. הכל. רק על השנה הזאת. אנחנו לא באמת חיים שבעים שנה אנחנו חיים שבעים פעם שנה כי כל שנה מחליטים מחדש אם להחיות אותך או לא להחיות אותך והגזר דין הוא לשנה אחת. אין דבר כזה שמקציבים לבנ''א 'הוא יחיה עד גיל 73.5 בערך' אצל הקב''ה הכל נורא מחושב כל שנייה פה היא כ''כ יקרה לו. ולכן אומרים לאדם: תהיה בחשבון נפש. ואם אתה רוצה לשמוע קולות שפויים בראש ובראשונה תוריד את הכעס תוריד את הטענות. אל תבוא בטענות. לקב''ה לא זורקים זכויות, אין לך זכות, אין לך שום דבר. אתה נולדת לאהוב ואתה לא עושה את זה. אתה חלק אלוק ממעל ונולדת כדי לתת ואתה לא עושה את זה ואין לך שום סיבה בעולם כדי להצדיק את העניין הזה. ולכן אנחנו צריכים להפוך את המוד בראש למוד של 'אנחנו' ו'אני אוהב' - אם יש כבר 'אני' זה 'אני אוהב'.
צריך לחשוב על זה ולדבר על זה ולחקור את זה וללמוד על זה ולהגות בזה ולהתפלל על זה ולבכות על זה (הרב נווה - אחרי החגים נעשה שינויים גדולים מאוד בנווה קודשך. גם נקים בתי אומה שהם יהיו למעשה חברותות עם סדר לימוד לשנה שלמה שיוביל אותנו מנקודה א' לנקודה ת' ויהיה פה גם סוג של שינוי של סדר שבו אני רוצה לתת המון כלים להנהגה עצמית ולהשתנות. ושנבחן את עצמנו בן שבוע לשבוע. בסה''כ יש 50 שבועות בשנה. אז צריך לראות את זה בחמישים מדרגות. כל שבוע לראות איפה אתה נמצא. אז אנחנו עובדים על זה מאוד).
אמונה
(הרב נווה - אני רוצה לסיים במשהו אחד - המושג אמונה אצלנו זה לא אמונה בחייזרים זה לא אמונה תלושה) אמונה זה הצו הפנימי שאנחנו מרגישים אותו מבפנים ובעקבות ''צו האמונה'' הזה אנחנו רוצים לשנות את המציאות.
ההבדל בין 'ידיעה' לבן 'אמונה'
אדם בידיעה רואה למשל מה המצב שלנו היום (החברתי והפוליטי) והוא יודע שזה לא טוב. האמונה שיש לו בלב כל הזמן מחפשת את הדבר היותר טוב. יש עיוות דין אני רוצה שיהיה דין, יש שקר אני רוצה אמת, יש שנאה אני רוצה אהבה. עכשיו, יש אנשים שיעשו פעולות כדי להזיז פיזית את המציאות ממש לגרום למציאות הזו לפשוט את הצורה שלה וללבוש צורה חדשה. יכול להיות שהם יצליחו, אם יש אפשרות פיזית לעשות את זה יכול להיות שיצליחו. יש אנשים שיעשו את זה באמצעים לא יפים כמו ''סרט הסוד'' יפנטזו כל הזמן על מאווים אגואיסטים שיש להם והם ישנו את המציאות. המציאות באמת תשתנה אבל לא לכיוון הנכון.
הדרך הנכונה להשתמש באמונה זה להקשיב ללב
אתה צריך לראות מה הלב שלך אומר לך.
אמונה בטוב
למשל, אם אנחנו רוצים להחליף את השלטון אי אפשר ללכת לבחירות עכשיו ולבחור באותו דבר או במשהו שהוא שווה ערך לזה ולהגיד: 'זה הרע במיעוטו'. אם זה הרע במיעוטו סימן שזה מה שאתה מאמין: אתה מאמין ברע במיעוטו - אתה צריך להאמין בטוב ביותר - אנחנו צריכים להאמין שכן יהיה כאן משטר הגיוני שיקום מנהיג רחמן וחכם, אנחנו כן צריכים להאמין בעם שהעם יעשה שינוי ואנחנו צריכים לעשות כל דבר שאנחנו יכולים לעשות כדי שזה יתרחש. למה. כי יש לנו את זה בלב - אם התמונה נמצאת אצלנו בלב היא תהיה גם בחוץ - בסרט הסוד בדיוק הפכו את זה, אמרו: אם יש לך תמונה בראש אז אתה תראה את זה ביד. אז יש לאנשים תמונה בראש של 'בית בסביון' או 'בקליפורניה' אז אחרי חמש שנים הם רואים את זה ביד. זה בדיוק היפך העבודה. אצלנו אומרים לך: תקשיב לצו הלב שלך צו הלב שלך הוא זה שצריך לצאת החוצה. וזה יקרה, אתה רק צריך להאמין בזה. אתה צריך לצרף את 'צו המחשבה' שלך עם 'צו הלב' שלך. עכשיו אם אתה אומר': אבל זה לא נראה המציאות לא נראית ככה המציאות נראית בדיוק ההיפך ואני גם לא רואה מוצא. אז אנשים אומרים: אז עכשיו אני חייב לעשות משהו. עכשיו מה שאתה תעשה אתה תבחר 'ברע במיעוטו' וזה לעכב.
אמונה מאיצה תהליכים לכיוון הטוב
אבל אם אתה תפרוש כרגע מלהתעסק עם הרע ותאמין בכל ליבך בחזון האמיתי אתה מאיץ תהליכים. אתה תאיץ את התהליך לכיוון הטוב שלו. הדבר הזה לא תקף רק למדינה הוא גם תקף לבעיות האישיות שיש לך בחיים. אם יש בעיות בזוגיות עם הילדים עם הכלכלה אתה צריך להאמין למה שאומר צו הלב שלך. צו הלב שלך אומר: אני ואשתי בזוגיות מושלמת אז אם עכשיו זה לא מתקיים סימן שאני לא מאמין בזה. וגם אם המציאות כרגע היא מציאות רעה אני נותן לזה יד - אני מהופנט מהמציאות. אני צריך לפרוש כרגע ולהאמין שהמציאות בנינו היא מושלמת. ואותו דבר זה עם הילדים ועם הבריאות ועם כל דבר.
דוגמאות
אניטה מורז'אני שיצאה חולת סרטן עם הוצ'קינס דיזז (ה' יעזור זה מחלה נוראית שאדם נשאר חי וגדלים לו גידולים בגודל של לימון בתוך הגוף שלו הוא נשאר חי כדי לחוות את כל הכאב עד שזה ממוטט אותו מבפנים) הביאו אותה לביה''ח שהוציאו לה מהוורידים פלאזמה לא היה דם בכלל וככה מתה. וכשיצאה החוצה אז אמרו לה שזה רק הפחדים של ההישרדות שלה והתוספות מזון שלקחת והפחד שלא תחלה בסרטן והפחד מאקולוגיה ופחד מזה ופחד מזה. זה בדיוק מה שהביא אותה ''אשר יגורתי יבוא לי''. ואז שהיא ראתה את האחדות והיא ראתה את המלאות, אמרו לה: את צריכה לחזור לגוף, אמרה: לאיזה גוף הגוף הזה מרוסק. תחזרי לגוף. ברגע שהיא חזרה עם תודעה חדשה לגוף תוך שלושה חודשים היא יצאה משם. עד היום היא מרצה על זה. צריך לראות גם את ד''ר איבן אלכסנדר מה שהוא חווה כחיידק שאכל לו את המוח. מוח ידוע שהוא לא עושה רגנרציה(זה לא כבד. כבד אתה יכול לחתוך חצי הוא יחזור לעצמו מוח לא) המוח שלו התכווץ לגמרי גם כן חווה חוויה של מוות קליני ועכשיו הכל חזר לעצמו היום הוא בריא ועדיין מרצה על זה. וכן רבים, יש המון אנשים שנמצאים במקום הזה.
מה שחולני אצלנו זה חוסר אמונה - אנחנו לא מאמינים בטוב - שמה זה דרמטי זה אנשים שזה קרה להם בכמה שעות. למה ה' מראה לנו את זה. אתה יכול לעשות את זה בכמה שעות אינטנסיביות מאוד. נשאלת השאלה במה אתה מאמין. בהכל נשאלת השאלה במה אתה מאמין
הנהגה אגוצנטרית או הנהגה של השפעה
אז אלה שכביכול הם מציאותיים זה נקרא 'מעכבי משיח' הוא אומר': אבל המציאות עכשיו היא מציאותית וזה כרגע מה שיש אז נבחר במה שיש. אז אתה נותן עכשיו עוד ארבע שנים שהמצב יישאר ככה זה ועוד ארבע שנים זה לא יהיה יותר טוב זה יהיה עוד יותר גרוע. זה ככה עובד, ככל שהמציאות שהיא יותר אגואיסטית יש לה נטייה להידרדרות. כשהמציאות מקבלת היפוך של מגמה ואדם יוצא למגמה של השפעה ונתינה אנחנו יכולים לדבר על ''השתפרות'' אבל אם אתה נמצא ואתה שם את זה בידי המנהיגים הכי טובים בעולם כרגע הם יכולים להיות הכי מתוקים אבל מעצם העובדה שההנהגה האישית שלהם היא הנהגה אגוצנטרית תמיד זה ילך למקום הכי נמוך הכי גרוע. וזה ברור. אותו דבר הבית. אתה צריך לדעת איך הבית שלך מונהג. הנהגה אגוצנטרית או הנהגה של השפעה. איך הילדים שלך מונהגים בהנהגה אגוצנטרית או בהנהגה של השפעה. וככה כל דבר אפילו הכלכלה שלך. האם הכלכלה שלך מונהגת הנהגה אגוצנטרית או הנהגה של השפעה. אדם נולד לתת להעניק בן אם זה מעשרות ובן אם זה חסד ובן אם זה בצדקה ובן אם זה לדאוג לזולת ושיהיה אכפת לו מהזולת. וחשוב שזה יהיה עם מעורבות אישית לא לקנות שקית של קמח בסופר ולשים אותה באיזה תיבה ולחשוב אני צדיק.
מעורבות רגשית
היה אדם ענק שקראו לו ''רבי חייא'' תנא, הפסיקו לרדת הגשמים, תלמידים באו אליו אמרו לו': רבינו רק אתה יכול להוריד גשם. לא משתמשים בכוחות האלה רק עד שהם מכלים את היכולות האישיות שלהם. הם ניסו: למדו תורה, עשו סגולות, התפללו, לא הלך, אמרו': אוקי צריך עכשיו להעביר את זה לכתפיים גדולות. הלכו לרבי חייא אמרו לו': תתפלל אתה שירד גשם. יצא רבי חייא עם אשתו להתפלל בחוץ נקשרו העבים מהצד שלה וירד גשם. אמרו לו: רבינו למה נקשרו העבים מהצד שלה. אז הוא אמר להם: אני נותן צדקה והיא נותנת צדקה שאני נותן צדקה אני נותן כסף והעני צריך ללכת לשוק לקנות את החומרי גלם להגיע הביתה ולעשות, לוקח המון זמן עד שהאוכל ניכנס לו לפה. היא מבשלת נותנת מוכן. אז נקשרו העבים מהצד שלה - אז זה סיפור עמוק מאוד - אתה צריך להיות מעורב רגשית בחסד. לא לעשות שגר ושכח אי אפשר להיות צדיק בכרטיס אשראי אתה צריך לרדת למטה לשטח תראה איך אנשים עניים חיים. אם לא יורדים לשטח לא מבינים איך ילד רעב. אם לא תראה ילד רעב אתה לא תאמין לזה אתה צריך לראות ילד רעב. אז אם אתה לא קולט שזה אמיתי אם אתה לא רואה את זה בעיניים ואתה לא חווה את זה זה לא מכה בך. מה תעשה. תעביר עשרה שקלים בהוראת קבע. אז זה לא פותר אותך צריך לרדת לשטח לחוות את צער השכינה ממש.
אז הבשורה לארבעים יום האלה,
אמונה
אנחנו צריכים להאמין בטוב ביותר גם לעצמנו גם בעצמנו גם לחברה שלנו ולא להתפשר על זה אנחנו לא יכולים להתפשר על האמת. על האמת לא מתפשרים. צריך להפוך את העולם כדי שהדבר הזה יקרה. ובכל דרך. אם זה בתפילות אם זה בהתכנסויות חברתיות ואם זה בלימוד ואם זה בהוצאת מילה טובה ואם זה במעשה טוב.. אבל אנחנו לא יכולים לוותר על עצמנו זה לא מגיע למקומות טובים זה רק מגיע למוות. תקלטו עברה שנה אנחנו בתש''פ. אבל זה ככה גם יהיה לשנה הבאה אם לא תעשה באותו יום משהו משמעותי שירים אותך. וזה רק עניין של מאמץ. אם אתה לא תעשה מאמץ משמעותי שאתה מרגיש שאתה מקריב באמת את 'האני' לטובת 'האחד' - אם אתה לא באמת עושה מאמצי אמונה זה לא קורה כי אתה לא מרגיש מאמץ. בשביל צדיקים הימים שלהם מלאים ובשביל הרשעים זה עובר בשינה זה נקרא ''דורמיטא'' אבל פה לפחות אני אומר: לא לוותר על האמונה שלנו ולהגות בה ולעשות כל מהלך שאנחנו יכולים לעשות (הרב נווה - בארבעים יום האלה אני אחלק את הטלמסר ואת ההקלטות להדרכות שחלקם זה חיזוק האמונה ומתן כלים שבין אדם לחברו וקצת תורת ההגות).
הגות
צריך להגות כל יום כדי להגיע למקום הזה בתוך הנפש. המקום הזה הוא לא פה, הוא לא קשור לגוף והוא לא קשור לרגשות שלך והוא גם לא קשור לתסבוכת של הדרמה האנושית. צריך לצאת מפה. המקובלים היו שעות עוסקים בהגות. וחז''ל אמרו: שאדם מתפלל כשהוא מגיע בן 'גאולה' ל'תפילה' שיעצור. הם היו שוהים שעה בן גאולה לתפילה. לנו אין את הזמן הזה אבל כשאנחנו אומרים בבוקר בשחרית ''ברוך אתה ה' גאל ישראל'' ואז עוברים לתפילת 18 בן ''גאל ישראל'' לבן ''תפילת 18 שהו שעה. למה. כי צריך להיכנס בכלל לרמת המודעות הזאת' להתפלל לא מצער ולא מפחד ולא בדוחק הם היו בכוונה מושלמת של נתינה והתחברות. באותו הזמן כל המטרה שלהם הייתה דבקות. אז אנחנו צריכים קצת להרשות לעצמנו את הזמנים האלה. רבי נחמן מברסלב קרא לזה ''התבודדות'' אבל זה קצת התבודדות רועשת.
שתיקה
כשמדברים הרבה זה מרחיק. דיבור זה כמו ''חלונות אטומים שקופים'' מצד אחד זה מקרב מצד שני כשאתה מדבר יותר מידי זה מרחיק באיזשהו שלב צריך לדעת ללמוד לשתוק ''מילה בסלע משתוקא בתרין'' פעם היה מטבע שנקרא ''סלע'' אז מילה אני מוכן לתת לך ''סלע'' כמו שקל אבל שתיקה אני מוכן לתת לך שניים. כאילו יש יעילות פי שניים לשתיקה מאשר לדיבור. אז צריך לבלות הרבה בשתיקה ולהיכנס לתוך הראש.
לעשות חשבון נפש
לעשות חשבון נפש פעם בחצי יום. לכוון שעון וכל ארבע שעות לעצור ולראות עם מי רבת היום. ואם זה קרה. זה קורה. מיד להשלים.
הסיבה'
הכל עומד על לשון המאזניים
אנחנו נמצאים במצב מאוד קריטי תחשבו שבשמים יש עכשיו כמעט החלטה או להחריב את הכל או להחיות את הכל ''דור שכולו זכאי או דור שכולו חייב'' בגלל זה המתיחות במפרץ כמו שכתוב בתנא דבי אליהו, המציאות כתובה כבר. מלך פרסי קם על מלך ערבי. מלך ערבי הולך לבקש עזרה מאדום הם באים אליהם הם מתחילים לריב ולהחריב את העולם וישראל נלחצים ''אנא נבוא ונלך'' ''אנא נבוא ונלך'' והקב''ה אומר: ''בני כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא לכבודכם''. אבל לפי התיאורים הולך להיות חורבן גדול מאוד. אנחנו לא מעוניינים בזה אנחנו צריכים להיות 'אור לגויים' הרב אשלג כתב שהתורה שלו תגיע לכל העולם. ותורה של שלום ואהבה צריכה להגיע לכל העולם. צריך להיות קידוש ה' גדול מאוד. אנחנו לא מעוניינים לא בנקמות ואנחנו לא מעוניינים בלשנוא משהו, אין לנו עניין כזה. יש לנו עניין להפיץ את החוכמה הזו לכל העולם שכולם ייהנו מהדבר הזה וכולנו נעבוד ''שכם אחד'' ''וביתי בית תפילה יקרא לכל העמים''. 'עם השלום' זה אנחנו. אנחנו לא מתנהגים ככה אנחנו מייצרים מלחמה, מפחד אנחנו מייצרים מלחמה. אז אנחנו ממש על לשון המאזניים. ואם תשאלו כל צדיק וצדיק אפילו צדיק גבוה מצדיק: לאן אנחנו הולכים. בשנים קודמות אמרו': נותנים לנו עוד שנה נותנים לנו עוד זמן אבל עכשיו כולם עונים 'אני לא יודע'. ממש הכל עומד על לשון המאזניים.
אז מה עושים?
כל הזמן להטות לטוב
כדי להטות את לשון המאזניים צריך כאן המון חמלה והמון רחמים המון סנגור. להוריד את כל החרבות. גם נגד אומות העולם. לא להוציא רע מהפה בכלל. לא לייחל לרע ולא לפתוח את הפה ברע. כל הזמן לראות דברים חיובים. תטו בראש את המציאות למציאות של חיוביות. יש סיפור - תנא שעבר עם התלמידים שלו הם ראו נבלה אז הם סתמו את האף שלהם כי היא הסריחה ''איזה מסריחה נבלה זו'' אמר להם: ראו כמה לבנות שיניה'' - לא לדבר דברים שלילים אפשר למצוא חיובי בכל דבר גם בנבלה. אז לכן זה מאוד חשוב שאנחנו נלמד להטות את העולם הזה לכף זכות. ואת העולם הזה בקלות אפשר להטות לכף זכות ודווקא מתוך ההכרות שלנו עם הגויים, גם הם מסכנים גם הם סובלים האור שלנו צריך להגיע גם אליהם כתוב ''ויראו אותו כל אפסי ארץ'' ובטח על העם היהודי שהוא עם מתוק הוא רק מבולבל מאוד. לנו יש לב שאין אותו לאף עם אחר יש לנו כלים אדירים שאין אותם לאנשים אחרים אבל רק צריך להרגיש את זה וכל הזמן להטות - להטות לטוב - אם אנחנו עכשיו רוצים שלשון המאזניים תיפול לאנשהוא צריך להטות אותה לצד החיובי בגלל זה צריך עכשיו בלב המון רחמים וחמלה. לא לקטרג לא לשנוא לא לבקר אל תחשוב שאתה חכמולוג אל תחפש צדק, עכשיו זה לא זמן לחפש צדק: מי צודק מי לא צודק, מה נכון לעשות מה לא נכון לעשות. עכשיו הדבר הנכון לעשות הוא לחבק את כולם. תבינו אתה הורג יהודי בפה שלך אתה ירית לעצמך ברגל זה לא עושה טוב לאף אחד מאתנו שמצאת יהודי מושחת. פעם זה היה טוב כתוב ''והיה מחניך קדוש'' היום כולנו טמאים ''טמאי מתים'' לתפוס יהודי ולהרוג אותו עכשיו זה להטביע את הספינה כי כולנו קשורים זה בזה ואנחנו צריכים להיות ערבים זה לזה. אם אתה כבר חושב שאתה צדיק תגיד: אני נותן את הצדקה הזאת לכל עם ישראל. בכלל אני חושב שכל אדם צריך להקדיש את כל המעשים שלו לכל עם ישראל ולהגיד: אני יתחיל את הכל מחדש אבל הצדקות החסדים המעשים והתורה שלי הכל למען עם ישראל..
סיפור של הרמ''ק
בספר 'אלימה רבתי' הרמ''ק מתאר את סוף הזמן. אז הוא אומר: היה אבא שהיו לו כמה ילדים והם ישבו סמוך לשולחנו ואחד הילדים התחיל לחוש ברע. כל המשפחה נזעקה לעברו והמצב שלו המשיך ונעשה רע יותר. אז רצו החוצה לקרוא לרופא של הכפר. הרופא של הכפר בא אומר: אני מכיר את המחלה הזו היא רק מדרדרת אני אפילו לא יכול לטפל בזה צריך לקרוא לרופא של המדינה. רצים קוראים לרופא של המדינה והוא אומר: אני יכול לעשות לו מרקחת אבל היא מרה מאוד אתם תצטרכו לתפוס אותו ממש חזק הוא ישתולל לכם ומה שייכנס לו לפה שיכנס, אבל שייכנס משהו ומזה הוא יחלים. וכך היה. הוא עשה תרופה מאוד מאוד מרה והיה צריך להחזיק את הילד ממש חזק ולשפוך קצת עם הכפית שיכנס משהו ואז זה ירפא אותו. ככה הוא השאיר את הסיפור.
מסירות נפש
הרב שלנו חזר על הסיפור. שאלנו אותו הרב מה הגלולה המרה. הרי הוא מרמז על תרופה זה מרמז על אחישנה (תרופה) זה לא מרמז על הדרדרות. עובדה שנעצרה ההידרדרות. אז הוא אמר: מסירות נפש. שאדם יעשה כל שיש ביכולתו לעשות את המאמץ האחרון שיציל אותו עכשיו מהחיים. לעשות כל מאמץ אפשרי לטובת העניין הזה.
להעיר את המודעות
נעבוד הרבה על מודעות. אני יעבוד הרבה על להעיר את המודעות. אני אשתדל לעשות כל שביכולתי שבתש''פ נצא לשהות ממושכת כדי לפחות לוודא שכל אחד נתתי לו את הכלי למודעות. נתתי לו את המקום שאליו הוא תמיד יכול לחזור. ואני חושב על שבועיים צריך שתי שבתות רצופות. יש סוד גדול מאוד בשתי שבתות. צריך שתי שבתות משמעותיות ביותר שמשהו קורה בהם וגם לסיים בשבת כי צריך להגיע פעמיים לעולם האצילות. צריך להרים את זה חזק לעשות שתי פסגות. הפסגה הראשונה זה פסגה של אמצע תהליך והפסגה השנייה של סוף התהליך וזה יקבע את זה. השבת השנייה תשאיר את המודעות אליה אתם עולים היא תשאיר אותה למעלה והיא לא תוריד אותה. אז אחת היא מעלה והשנייה משאירה.
ערכים מדידים
אחרי החגים ממש לדחוק בעצמנו כדי שנגיע למקום יותר טוב. וצריך לעשות לזה ערך מדיד. צריך למדוד את זה שבאמת אנחנו מתקדמים כי הרבה פעמים אני רואה יש שיעורים שאתם יוצאים מפה ממש אור אח''כ אתם יורדים ממש חשוכים. וזה לא כ''כ טוב. ה יו-יו הזה גומר אותנו זה לוקח לנו המון כוחות זה גם מוביל לחוסר בטחון ולחוסר אמון אנחנו צריכים לעלות על מדרגות נעות שייקחו אותנו למעלה כל הזמן הרגרסיות האלה מתישות. זה לא נותן אמון במידע ובאיזשהו שלב כבר נמאס לך לשמוע את המידע הזה כי אתה כל הזמן אומר: אני לא מצליח אני נכשל בזה. ואנחנו רוצים לרשום מרשם של הצלחה. ואגב, הוא לא אינטנסיבי הוא מאוד רך אני מאוד מאמין בהגות העליות העדינות הם הכי חשובות. צריך לעלות מאוד בעדינות. הקב''ה נורא רגיש אצלו כל תנועה של גסות רוח כל השערים נסגרים ואנחנו לא קולטים כמה אנחנו גסי רוח צריך לעלות אליו ממש בעדינות.
עדינות
צריכים להיות עדינים באמירת אמת ולהיות עדינים באהבה וצריכים להיות עדינים בדיבור וצריכים להיות עדינים בנתינה וצריכים להיות עדינים כשנמצאים בתקשורת עם אדם אחר. זה מילת מפתח שכדאי ללכת איתה – עדינות – תלכו עם המילה הזו 24 שעות ביממה. תיגעו בדברים בעדינות, תנשמו בעדינות, תאכלו בעדינות, כל דבר שאתם עושים תעשו אותו בעדינות. תנועות מהירות, תנועות אינטנסיביות או תנועות פראיות לא שייכות. אתם לא מבינים כמה זה מגיס את המחשבה. בגלי המוח עצמם יש את 'גלי ביתא' שזה הגלים המופרעים יש 'גלי אלפא' שזה גלים שנכנסים לשינה יש 'גלי תיטא' של אמצע הלילה יש 'גלי דלתא' של לפנות בוקר שהם מאוד קרובים למוות בגלל זה קשה לנו להתעורר לפנות בוקר. ואח''כ יש אפילו 'גלי גמא' שהם גלים עוד יותר שקטים. וידוע שרק העדינות מובילה לשמה. ז''א אם תתנו לבנ''א לעשות כל מעשה יש אנשים שיכולים לעשות טאצ'י או צ'יקונג או בלט והם לא יגיעו לזה יש אנשים ששומעים מוזיקה קלאסית או תנודות מסוימות בתדרים מסוימים כדי להגיע ולהיות באלפא אבל זה לא מוצלח. צריך להגיע ולהיות כמעט כל הזמן בדלתא צריך לחיות בדלתא כל הזמן עם הגלים של לפנות בוקר. שתבינו שעם הגלים האלה חז''ל כיוונו שנקום ונלמד. הלמידה שאומרים לך: תקום בשלוש לפנות בוקר זה שהגלים האלה נכנסים לפעולה ואז כתוב שמי שלומד בשעות האלה בגלים האלה זה שווה לשש שעות בזמן אחר ביום. שעה אחת, ללמוד משלוש לפנות בוקר עד ארבע זה שווה כאילו למדת את אותו דבר שש שעות בכל זמן אחר במהלך היום. אז יש אפשרות לחקות את זה אם נגיע לזה אבל זה רק עדינות. מכיוון שאצל הקב''ה הכניסה למעלה והמעבר בן שלב לשלב הם שלבים שאתה תקלוט שזה רק עדינות. אגב בזה שאתה דוחק בעדינות גם מראים לך מהשמים למה לא רוצים שתיכנס ואז יראו לך את זה. אבל העדינות היא הכלי רכב שלנו.
אמת
הכלי רכב צריך להכיל בתוכו בראש ובראשונה אמת אין לכם מושג כמה הקב''ה שונא שקר אין ויתור קל שבקלים על זה כל השאר כן. קצת רחמים, קצת נתינה, קצת חסד. על הכל אפשר טיפה לקפל על האמת הוא לא מוותר - אין ויתור על האמת אדם שקרן אין לו כניסה - לא משנה מה תעשה אתה גלמוד בחוץ. והשערים מאוד חזקים. אתם לא מבינים כמה אמת זה דבר חזק מאוד וחשוב לבורא כי כולם שקרנים. כולם שחקנים וכולם שקרנים. זה בעיה. ואת זה הוא לא סובל - השקר שאנחנו עושים לעצמנו ואחד לשני לא נסבל למעלה. אז צריך לעבוד על זה.
בעזרת השם
שה' יעזור לנו בזה.