ט' באב - סוד הנחמה
מדוע כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה?
הרב אריה חיים נווה שליט"א
הקדמה
הנושא הוא – מדוע כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה? זה גמרא, זה לא משפט רוחניקי, זה גמרא ''כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה'', שאתה אומר 'מה הקשר'? אז לכאורה זה נראה מעין פרס 'וואלה אתה בכית על ירושלים וכאב לך אז אני יצ'פר אותך, אני אתן לך גם לראות בשמחתה' אבל זה לא ככה. ע''פ תורת הקבלה העניין של להתאבל על ירושלים זה להכין כלים לשמחה שלה, זה להכין כלים מתאימים. ההתאבלות על ירושלים היא לא התאבלות סתמית בכלל. ועכשיו, צריך לדעת מה זה עניין של להתאבל על ירושלים ולראות האם אנחנו מתאבלים על ירושלים.
ירושלים, במסכת פאה יש 10 קדושות; ישראל מקודשת מכל הארצות, ירושלים מקודשת מכל הערים, בתוכם ערי חומה, אח''כ יש לנו את הר הבית, ההיכל וככה עד שמגיעים לקודש הקודשים, יש 10 קדושות. וכתוב שירושלים לעתיד לבוא תתפרס על כל ארץ ישראל וארץ ישראל תתפרס על כל העולם שכן אנחנו נקראים 'ארץ הצבי', מדוע אנחנו נקראים 'ארץ הצבי'? שכמו שעורו של צבי נמתח ככה הארץ שלנו תמתח. ולכאורה אתה אומר 'המטר על מטר הזה ימתח על כל העולם' ולכאורה זה נראה פריצת גבולות ונכבוש עוד קרקע, אבל לא זה נאמר, אלא אנחנו מדברים על התפשטות התודעה לכן זה נקרא 'ארץ הצבי'. אבל אם ירושלים תהיה על כל ארץ ישראל וארץ ישראל תהיה על כל העולם זה אומר שירושלים תהיה על כל העולם, הפואנטה היא ירושלים.
ירושלים זה הלחם מילים - יראו ו שלמות, 'יראו שלימות', זה המקום שבו אנחנו נראה שלמות. שלמות ביהדות זה לא פרפקט שהדברים מדויקים, אלא שלמות זה חיבור בין ההפכים, בן הקטבים, זה נקרא שלמות. הקב''ה ביקש 'להוציא לאור שלמות פעולותיו שמותיו וכינוייו' ושנרכיב את כל הפאזל הזה אנחנו נראה אלוקות גמורה לגמרי. שלמות כוללת אור וכלי כשהם נמצאים בחיבור האידאלי שלהם, הרב אשלג קרא לזה; הרצון לקבל/ הרצון להשפיע וברגע שהרצון לקבל יהיה בעל מנת להשפיע זאת תהיה שלימות - אז זאת השלמות שאליה אנחנו מייחלים, להגיע לסיטואציה שבה כולנו נגיע לרצון לקבל על מנת להשפיע, זה נקרא שלמות.
ירושלים, נמצאת בבינה, מבחינת הספרות היא נמצאת גבוה, בעולם הבריאה, ז''א אומנם אנחנו רואים ירושלים רגילה אבל זה ירושלים של עולם העשייה ומי שמגיע לירושלים עם השגה רוחנית הוא רואה שם גן עדן. המקום משכן של ירושלים זה מקום משכן של גן עדן. זה לב ליבו של גן עדן ושם יושב 'עץ החיים' בתוך לב ליבו של המקדש, 'אבן השתייה' זה איפה שנטוע עץ החיים. כדי להגיע למקום הזה של 'יראו שלמות' אז שלמות כוללת כמו שאמרנו אור וכלי והיא כוללת ניגודים. אז היא כוללת גם תקומה וגם חורבן בעת ובעונה אחת וזה שלמות ביחד, זה לא סתירה, היא כוללת בניה והרס ביחד.
אנחנו לומדים את זה מרצף של מילים תכופות שנמצאות בתורה, למשל כתוב 'עמוד הענן' 'פעמון ורימון' 'כפתור ופרח' יש המון מילים כאלה. 'עמוד הענן' זה 'עמוד' זה עומד ו'ענן' זה לשון תנועה, למה עננים נקראים עננים? כי זה לשון תנועה, אז כתוב 'עמוד הענן'. 'כפתור ופרח' 'כפתור' זה לשון כפיתה ו'פרח' זה לשון פריחה ושניהם נמצאים בעת ובעונה אחת. שעטנז, שיש לנו צמר ופשטים, 'צמר' לשון הצטמררות ו'פשטן' לשון הרחבה, בגלל זה אסור ללבוש אותם ביחד. אבל אנחנו רואים שני הפכים בנושא אחד. אז ברוחני לגמרי יכולים להיות שני הפכים בנושא אחד בלי שום בעיה, זה 'מחשבה אלוקית', אבל כשזה יורד לעולם הזה אז זה כמו להגיד לך 'חום וקור', איך אתה יכול להרגיש בנקודה אחת חום וקור, זה דברים שהם כביכול הופכיים וזה נורא קשה.
אז גם כאן אומרים ''כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה'' זה כאילו עוד פעם להצמיד שני דברים שהם נראים הפוכים אבל למעשה זה אותו דבר. מה זה עניין של 'כפתור ופרח' או 'עמוד הענן' או 'פעמון ורימון' או כל דבר מן הסגנון הזה, שזה נראה כמו שני צמדים הפוכים שנצמדים אחד לשני ואתה אומר 'זה לא אמור לזוז' הם כאילו תוקעים אחד את השני, 'עמוד הענן' זה אמור להיות תקיעות, 'כפתור ופרח' זה אמור להיות תקיעות, 'פעמון ורימון' זה אמור להיות תקיעות כאילו לא זזים שם. בשביל מה יש כאן הצמדה של שני כוחות שפועלים הפוך? אבל ושמחה, מה זה קשור אבל ושמחה, יש זמן לזה ויש זמן לזה. מה הסוד הזה ''כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה''? אז זה חלק שצריך לתת לנו תקווה ולכן דחיתי את ההרצאה הזאת לסוף היום.
כל מה שאנחנו עוברים כמו שאני אמרתי קודם לכן, גם כל ההרצאות שזורות זו בזו, הזוהר וחוכמת הקבלה רואה את הכל בהתפתחות מתמדת בדוך, אין לזוהר עליות וירידות. ואע''פ שאנחנו מטלטלים בין דברי תורה לבין ייסורים, אע"פ כן זה עדין נחשב לעלייה בדוך, וכל דבר שאדם חווה גם אם זה טלטלות זה עדיין נחשב לעלייה, זה עדיין נחשב למציאות שה' מוציא אותה. יוצא שהחיים שלנו כל הזמן נעים קדימה ובתנועה קדימה אע''פ שאנחנו חווים חוויות קשות לפעמים שלנו הם מוגדרים כרגרסיה או כשלון או ירידות הם למעשה בפועל באמת לא ככה, הם עלייה מתמדת. למה? מכיוון שתורת הקבלה מסתכלת על הכל כאוסף של חוויות. זה אוסף של חוויות שנבנות אחת על גבי השנייה וצריך אחת את השנייה.
אוסף החוויות גם מדגישות אחת את השנייה - עונג לא יושג אם לא נרגיש כאב. אדם שנמצא בעונג תמידי לא יגיד לך 'אני נמצא בעונג תמידי' הוא לא מרגיש אותו כבר, כל רגש שהוא מונוטוני באזשהוא שלב אתה לא מרגיש אותו. אדם שנמצא במדבר סהרה תגיד לו 'חם לך'? הוא לא יגיד שחם לו, תיקח אותו לאנטרקטיקה הוא יוכל לענות על השאלה הזאת. אדם שנמצא באנטרקטיקה, האסקימוסים שנעים בכל מיני מקומות, תגיד לו 'קר לך'? אדם שנמצא בסביבה שלו יוצר אתו סוג של איזון ואם הוא נמצא אתו באיזון ואתה בא ושואל אותו על המצב שלו, הוא לא מרגיש כלום. לפעמים אנחנו מגיעים לישובים אתה אומר 'וואו, זה גן עדן' אתה שואל את התושבים 'וואו, איזה מדהים, אתם גרים בגן עדן' יגידו 'אוקי, צריך עדין לשלם משכנתא, ללכת לצבא, מס הכנסה, הכל' כאילו הם לא מעריכים את המקום שהם נמצאים - הם יצרו אתו סוג של איזון.
היקום מהבהב
אז גם כאן כביכול יש אזשהוא סוג של חשש לא ליצור עם האור בכל מדרגה סוג של איזון אז הקב''ה עוטף את האור בכאב, הוא עוטף את האור בחושך ולכן כתוב ''יתרון האור מן החושך'' ותמיד אתם תראו את זה בהרבה משפטים שההעדר קודם להוויה. אנשים שחוו חוויה רוחנית, יגידו לכם כדווח רוחני דבר מוזר, יגידו לכם 'ה' נושם' הם מרגישים שה' נושם, משהו אחר יגיד לך 'אני מרגיש את הפעימות לב שלו' וכמובן שאין שם לב ואין שם ריאות, זה למעשה רק הבנת המשמעות כשאתה נמצא שם, הדבר הזה מוזכר גם אצל רבי נחמן. והרעיון הוא להסביר את התנועה של עליה ירידה, עליה ירידה. גם בקיום העולם מבחינה פיזיקאלית החלקיקים מנצנצים, אם תנסה למצוא אלקטרון ולראות אם הוא נתון במקום מסוים לנצח, עזבו את התנועה שלו, אלא הוא בעצמו, איפה שהוא נמצא כמו כדור מונח במקום מסוים, זה לא, הוא מהבהב, כל היקום שלנו מהבהב כאילו ישנו אינו, ישנו אינו, ישנו אינו, בקצב מטורף אז זה נותן לנו תחושה כאילו זה ישנו. זה כמו וונטילטור שיש לו רק שלוש כנפיים אבל ברגע שאתה מנפנף אותו נורא מהר זה נראה כאילו יש לו נפח ונראה כאילו גלגל שלם רץ שם אבל זה לא גלגל זה רק שלוש כנפיים. וגם החומר נראה לנו אטום אע''פ שרוב החומר חלול לחלוטין, קצב המהירות של האלקטרון מסביב לאטום הוא 7 כפול 10 בחזקת 15 סיבובים בשנייה אחת. אבל מרוב הסיבוב החומר נראה לנו אטום אבל בפועל אם ניקח את כל החומר שיש ביקום ונקבץ את כל החלל, את כל הרווחים שיש בין לבין - אנחנו נגיע לגודל של תפוז, כל החומר מתכנס לגודל של תפוז ביקום כולו לא כדור הארץ, רק אם נצמצם את כל הרווחים נדאג שכל החלקיקים יגעו אחד בשני, רוב החומר חלל ובכל זאת אנחנו מרגישים/חווים אזשהוא סוג של אשליה מסוימת. הריצוד הזה למעשה נותן תחושה של 'יש אין'.
המסע שלנו הוא כלפי מטה
אנחנו הרי רוצים להגיע לתחושה של דבקות יש לזה שם מצמרר בקבלה שנקרא 'מלכות ד'אין סוף' מי שלומד על מלכות לומד כמה זה פחד של פחדים, זה סוג של חלל פנוי שמושך למעין איזשהו אין סוף פנימי לתוכו שאין שם כלום, ממש 'חלל פנוי' (כשמו כן הוא) וכתוב עליה 'רגליה יורדות מוות' ורק הדברים הכי קשים נאמרו על הדבר הזה, ממש קשים, אבל זה צריך להיות הכלי לכתר ד'כתר. ויש מושג שנקרא 'מלכות דאין סוף' שאתה אומר 'זה לא טטרא דסטרא, כמו 'עמוד הענן', כמו 'כפתור ופרח', כמו שעטנז, מה זה 'מלכות דאין סוף'? 'מלכות' זה יש, 'מלכות' זה לעצמו, 'מלכות' זה ציר עצמי, זה אגוצנטריות, זה אגואיזם, זה חור שחור. איך אתה אומר 'מלכות דאין סוף'? אבל ההלחם מילים האלה מסביר שזה חייב לבוא ביחד כי אחד מדגיש את השני.
גם בלימוד של להיות שף אז מסבירים לשפים 'תשמע, זה לא העניין של לעשות חביתה טוב או לעשות עוף טוב, זה עניין של שילוב טעמים, שאתה צריך לדעת.. הטועם עצמו אתה צריך ליצור לו ניגודיות בפה כדי שהוא יטעם את הטעם'. אתה יכול לעשות עוף ואתה יכול לעשות את העוף הכי טעם בעולם וזה אותו עוף, ואתה אומר 'איך אני יכול לעשות את העוף הכי טעים בעולם אם זה אותו עוף'? תשים שם תבלין שינגוד את הטעם של העוף, זה יתפוס בהתחלה את החייך של הטועם, ככה שכשהוא יטעם את העוף הוא יטעם את העוף עם כל הטעמים שלו. וככה זה על כל דבר, אתה צריך לדעת איזה שילוב של טעמים, לפעמים זה תבלינים טפלים, תבלינים.. מה זה קשור בכלל, אבל בפה זה יצור לך הטפלה, מצב של אין את הטעם הזה וכשאתה טועם את התבשיל המרכזי פתאום אתה טועם אותו בהגזמה.
אז ככה הקב''ה עושה כביכול לרגשות שלנו - אנחנו צריכים להגיע לאין סוף אבל הוא דוחף אותנו למלכות ד'מלכות. המסע הוא למטה בכלל, המסע הוא לא למעלה. אנחנו צריכים להגיע למעלה דוך, לאין סוף, ובמקום זה בהסתכלות בעשר ספירות כל המסע הוא כלפי מטה, למלכות דמלכות, זה כל הרעיון - להגיע לשער הנון של הטומאה ומשמה להיפך את הכל. ואתה אומר 'למה אתה עושה את זה'? לא היית אמור לברוא את העולם הפוך? אולי תברא אותו מלמטה למעלה, למה בראת אותו ככה, למה אתה דוחף אותנו כלפי מטה?
ההעדר קודם להוויה
אז זה סוד קצת עמוק ואתם צריכים קצת להתבונן בזה, אבל הוא חייב לדחוף אותנו לחשיכה פנימית עמוקה מאוד (שתיכף אני יסביר מה היא) כדי שבאמצעותה אנחנו נחווה את האור. אני עוד פעם אסביר למה אני מתכוון - כשעושים מד חום אם אתה רוצה שהוא ימדוד לך חום אתה צריך שהמתכת שלך תהיה קרה, כי זה יהיה המדד, ביחס למדד עצמו הוא יוכל למדוד לך את זה. כשאתה רוצה למדוד דופק אתה צריך מכשיר שנמצא מאוד שקט שכל איושה הוא ימדוד אותה וככה כל מדיד הוא צריך להיות ההיפך ממה שאתה מודד אותו, או שהוא מאופס או שהוא ההיפך. ואנחנו למעשה צריכים להיות מדיד לאין סוף, אנחנו צריכים להיות מדיד לאור אז הוא זורק אותנו לחושך הכי גדול, לכאב הכי גדול, לחורבן הכי גדול והזיכרון של זה יהיה כ''כ משמעותי ונצחי שכשאנחנו נהיה באור אנחנו נתענג עליו כל הזמן.
והדבר דומה למשהו שדוחפים אותו לעניות אבל כל סוגי העניות, ממש, בלי אוכל, בלי תרופות, לקור עז, למכות, לביזיון, לדברים מטורפים לגמרי ומשאירים אותו שמה כמה שנים טובות עד שזה נחרט לו בזיכרון והוא נהייה העניות בעצמה ועכשיו לוקחים אותו להיות מלך. וכשלוקחים אותו להיות מלך העיניים שלו מסתכלות ומכל דבר הוא מתלהב: הוא מתלהב מהרצפה, והוא מתלהב מהכיסא, והוא מתלהב מהאוויר, והוא מתלהב מהטמפרטורה, והוא מתלהב מזה שמענג לו, והוא מתלהב מזה שיש לו גלימה, כל דבר, הוא מציין אותה, בזמן שמשהו אחר 'תביא איזה שר תשים אותו יגיד 'מה אתה מתלהב מהרצפה' אני רואה אותה כל הזמן, אתה מלך מזה אתה מתלהב? אז הוא לא יודע להעריך. אבל אדם שהיה בעניות הזאת והוא זוכר כמה קור היה לו אז נעים לו עכשיו בחום הוא יודע להעריך, הוא זוכר איזה בגדים לא היו לו אז הוא יודע להעריך אפילו גופיה קטנה, הוא זוכר כמה חתכים היו לו ברגלים אז נעים לו מאוד להיות על ריצפה, הוא זוכר שהוא הלך על אבנים וזכוכיות נעים לו עכשיו על רצפת השיש של הארמון. כל פרט בארמון עכשיו נוגע לו כי זה יושב לו הזיכרון שהוא בדיוק היפך ממנו. זוכרים שהיינו בצבא כמה התגעגענו לאוכל של אימא, למקלחת, ולסדינים ולמיטה, ולריח שלהבית, ולקירות, ולאבא ולאימא, כשהיינו בבית לא שמנו לב, יאללה יוצאים לצבא הרפתקה, אבל כשיצאנו והשאירו אותנו שמה שלושה ארבעה שבועות, מה זה על כל דבר בבית חלמנו, הינו חוזרים הביתה מנשקים את הקירות.
אז יש לזה עומק להסביר למה זה ככה, והקב''ה מעביר את כולנו היפך הוא, ממש היפך הוא, הוא ביקש להוציא לאור שלמות פעולותיו שמותיו וכינוייו, לכל שם בקדושה יש שם בטומאה, לכל כינוי בקדושה יש כינוי בטומאה, ולכל פעולה בקדושה יש פעולה קשה מאוד בטומאה לכן העולם הזה נורא אלים ויש בו ריבוי של שפיכות דמים כי הכל שייך ל'עץ החיים', הקב''ה נקרא 'חי החיים'. הכל נמצא שם באהבה ללא תנאי שהיא (מחילה מכבודכם אני אומר את זה כדי שנבין את זה) א-מינית היא לא קשורה בכלל לגבר או לאישה היא נמצאת מעל זה ולכן הכל כאן זה עניין של 'גילוי עריות' כי גילוי עריות אומר, אתה גבר, את אישה והכל מוגדר ככה, זה קודם כל בהגדרה הזאת ולמעלה אין את ההגדרות האלה זה אהבה ללא תנאי, שאינה תלויה בדבר, זה לא קשור בכלל להיותנו בגוף אז יש 'גילוי עריות'. והדיוק של 'מה זה עצמות הבורא' לעומת כל עבודה זרה אחרת שתהיה פה אבל המדיד שיהיה לנו כדי להעריך את השלמות זה כל הגועל נפש שאנחנו עוברים אותו עכשיו.
יוצא שהמסע הזה נחוץ והחורבנות האלה נחוצים. ולא רק זה שהם נחוצים, הם גם כ''כ חשובים שנאמר על האדם הראשון זה כתוב 'בפנים מאירות פנים מסבירות', שמה הייתה הבעיה של אדם הראשון בגן עדן? שלא היה לו 'הכרת הטוב'.
הוא היה בגן עדן והוא לא ידע רע, הוא נולד לשם, זאת הייתה המציאות שהוא גדל עליה. זה כמו ילד שגדל אצלנו בבתים והם לא יודעים, אנחנו כילדים, למי היה שוקו במקרר, לפעמים לא היה אוכל, היו אומרים 'לך תישן בעזרת השם אבא יביא מחר', מי ידע ללכת לטיול שנתי, לא היה דברים כאלה, ממש, הייתה עניות. והילדים שלנו היום גדלים שבמקרר יש הכל, הוא פותח מוציא לו שניצל טבעול, אח''כ יש רבע עוף, ובא לו בערב מוקפצים והוא מוציא רוטב סויה ב 20 ומשהו שקל בלי חשבון בכלל. אז הוא נמצא הוא לא מעריך, למה? אין לו זיכרון של עניות. 'אני יכול להסתכל על רוטב סויה ולהגיד זה 27 ש''ח והבן שלי יכול להגיד 'אז מה, מה זה 27 ש''ח' הם לא מעריכים, הם כבר גדלו לתוך מציאות של יש והם לא מעריכים והרבה פעמים אתה מהרהר 'אולי אני צריך לזרוק אותו מהבית לחודש חודשיים שהוא יבוא ויעריך'.
אז הזילות הזאת היא לא נורמאלית ואנחנו רואים את הזילות הזאת היום בזוגיות. פעם המשפחות היו גרים אחד ליד השני, זה מיועד לזאת, זה נראה כאילו יש לך אחת בעולם, אופציה אחת הייתה לך לגדול אליה, היו מארסים אותך בגיל 6 היום 'בוא נבחן, יש מלא דגים בים כמו שאומרים' אז לא יודעים להעריך, אז יש לך אישה, אתה נשוי לה ולא מעריך אותה כי אתה אומר 'אולי יש משהיא יותר טובה ממנה'. אז כדי שהזילות הזאת לא תהיה בפלטרין של מלך וצריך כאן עומק, אני רוצה שאתם תבינו 'למה ההעדר חייב להיות קודם להוויה, למה יתרון האור הוא מן החושך', זה עמוק מאוד להבין אותו ולכן המסע שלנו הוא בכוונה מתוכנן ומושגח להיות הפוך.
הערכה גמורה לגמרי מתוך זיכרון רוחני הפוך
חורבנות בתי המקדש היו ידועים, היה חשוב שיהיה חורבן כדי שלא נקבל את הקב''ה כמובן מאליו אבל גם זה כמו שאני אומר, צריך להתבונן עליו. למה צריך להתבונן? כמו שאמרתי קודם, המדענים זרקו שיכולים להיות יקומים מקבילים היהדות אומרת 'אין יקומים מקבילים יש רק יקום אחד' וגם אין שמיטות ככה שזה יחרב ויברא עוד פעם, יש יקום אחד שהוא כ''כ יעיל והוא כ''כ מדויק שהוא כולל שורשית בתוכו את כל המציאויות ככה שכל המציאויות יכולות לצאת ויכולות להתכנס אליו בחזרה. צריך בשביל זה עומק, צריך בשביל זה השגה, צריך בשביל זה ללמוד ולהתבונן ואתה כל הזמן רואה שהכל עקבי והכל חוזר בחזרה פרפקט ואתה רואה למה היקום הזה הוא נורא יעיל, יש לו יעילות שלא צריך יקום אחר במקומו, או אחר, שאתה אומר 'טוב מה שאין בזה נעשה הזה' לא, אין כזה דבר, ביקום הזה יש הכל.
אז צריך להתבונן למה הקב''ה עשה ביקום כ''כ יעיל מציאות של העדר גמורה לגמרי, הוא נחוש, הוא מקלף אותנו מהכל, להשאיר לנו את זה כמה זמן כזיכרון רוחני חזק מאוד כדי שאח''כ נעלה כל אוושת אור, נעריך ונודה עליה ואז בכלל נתחיל להוציא לאור שלמות פעולותיו שמותיו וכינוייו על דרך הטוב ונשיר לו ''כל הנשמה תהלל יה'' בכל נשימה ונשימה אנחנו נהלל אותו ובאמת נקום כל בוקר ונגיד ''להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות'' ולהגיד ''מודה אני לפניך מלך אל חי וקיים'' עם כל הלב אבל רק כאשר תהיה הערכה ברורה לגמרי מתוך זיכרון רוחני הפוך.
עכשיו, להגיד האם הגענו לתחתית 'אני לא יודע' להגיד, האם לא תהיה שואה, הרבי'ה אמר שלא תהיה שואה נוספת, הוא אמר את זה בפירוש ביום העצמאות, הוא אמר 'שמשהו אמר בשמו שאולי תהיה שואה ואמר האיש הזה בדה את זה מליבו, ולא תהיה שואה נוספת'. והרבי מלובביץ' והרב אשלג לא ידעו אחד על השני ושניהם השאירו מסמך שגוג ומגוג כבר היה במלחמת העולם השנייה. אבל אני רוצה לשים פה משהו שאנחנו נחשוב עליו, כמו שאנחנו קראנו; בחורבן בית ראשון, חורבן בית שני, הרוגי ביתר, גירוש ספרד ועוד אינספור שואות שאנחנו עברנו שהם גם שואות קטנות גם בלבל האישי, בלבל משפחתי, בלבל קהילתי, ובלבל של כל עם ישראל, מיליונים הרגו לנו, טבחו בנו, אנסו אותנו, בזזו אותנו, הכל. נשאלת השאלה, האם הזיכרון הזה קיים בנו? האם אנחנו ערים לזיכרון הזה (זה שהוא קיים בנו הוא קיים בנו, כי עברנו את זה בעצמנו), נשאלת השאלה, האם אנחנו ערים לזיכרון הזה? האם אנחנו נמצאים במעמד של הכרת הטוב או שאולי צריך לחוות עוד קצת רע כדי שתהיה אח''כ הכרת הטוב?
זה שאלה, אני לא כ''כ מתכוון לענות עליה אבל זאת שאלה מאוד חזקה. הדור הזה הוא דור של תענוגים, עוד פעם אני לא מטיף, אני מספר לכם מה שאתם יודעים, אני מתמלל את מה שכולנו יודעים. יש נבואה בזכריה מאוד לא יפה, של רעידת אדמה מטורפת. במקרה של רעידת אדמה כולנו בחוץ, הלוואי ויהיה לנו סק''ש, אבל זרוקים בלי חשמל, בלי מים, בלי טלפונים, בלי שום תקשורת, הכל התרסק ונהיה עוד פעם בחול, בהשוואת הצורה עם החול, נהיה כחיית השדה וחיית השדה תתרבה כי לא יהיה מי שיצוד אותם, לא יהיה לנו כלי נשק, לא יהיה שום דבר ושוב נהיה שם ממש בלבל של עפר. ונסתכל על הרגעים האלה 'שב''ה תאורה, ספוטים, שלט רחוק, שלט קרוב, כל הדברים האלה ונגיד 'תענוג ישנו על פרקט בתשעה באב'. נשאלת השאלה, אם נחזור להסתכל על זה בגעגוע כי אולי הזיכרון הרוחני הוא עוד לא מספיק של עניות, אולי עוד לא חווינו מספיק שאנחנו נגיד 'כבר עברתי את הכל מכאן הכל יהיה טוב'.. זה שאלה, שאלה גדולה מאוד. וכמובן שיהיו כאלה שישאלו אם אפשר יהיה לעשות את זה לא בצורה אלימה, אדם יכול לבוא ולהגיד 'אולי אין לי את זה, וואלה אני לא חושב שיש לי זיכרון כ''כ של רע ובאמת אני די מבזה כמעט כל דבר' אבל איך אני כן יכול לגרום לי מבלי שזה יהיה אלים? ז''א איך אפשר להחיש את ההתרוקנות? איך אפשר אפילו להחיש את החושך? זאת שאלה ז''א איך אפשר להחיש את ההתרוקנות? איך אפשר להחיש את החושך? איך אפשר לגרום למצב שאני מרוקן, ואני באמת בא מרוקן לכל דבר ואני יוכל להעריך את זה? שאלה גדולה..
הגות
כמדומני התשובה יכולה להיות - בהגות.
'אני מאוד מאוד ערני, באופן אישי, גם על הלימוד - אני מסתכל, אני לא לומד מהר, עד שאני לא מבין אותו וחופר בו ומקשר אותו עם עשרות ספרים אחרים ועם הרב בעשרות פעמים ומוודא לפני ולפנים מה זה הדבר, אני לא עובר הלאה. ואת השאלות שאני מעלה לכם, מעלים אותם מקובלים, אתה רואה שהם כותבים על זה משפט ומשאירים את זה ככה. אח''כ אתה אומר 'שנייה אחת, לא ענית פה' וצריך לחזור ולדעת למה מקובל 'תקע' את זה שמה, הוא תקע את זה כדי שיהיה קורא אחד שישים לב מה הוא שאל, והם שאלו את השאלות האלה. וכמו שאנחנו רואים, את המדרשים האלה על תשעה באב, אני לא יודע מי מבין, אני יודע שבספר התודעה קראו הרבה אבל אני לא יודע מי מבין את זה ככה. שלהבין שיש לנו בעיה של דימוי עצמי נמוך ואי קבלת האלוקות, יש לנו בעיה של זהות שהיא עדין לא ברורה לאדם.
אבל בהגות המקובלים התחלקו לשניים, לאלה שיצאו מתוך היש ולהידבק ביש, הנקודה הפנימית שבי מלאה ואני צריך לשאוף אליה לדבקות, ויש שאמרו שהנקודה הפנימית היא אין, אתה אין, אתה צריך לחוש את האין. ההגות שלך צריכה להיות בכלל על האין, תאדיר את המגמה - יש לך מגמה נפשית של חסר, תאדיר אותה בהגות, תחשוב על הריקנות הזאת תהגה בריקנות, תחוש את הריקנות, תשאב אותה פנימה, תטעם את המוות, תטעם את החור השחור, תרגיש את החלל הפנוי וזה יגרום לך להיות בזיכרון רוחני של חסרון מטורף. ואז אתה תשאל את עצמך 'אבל במה אני חסר'? מה יכול למלא את זה? ומשמה 'לצערי אני צריך לענות לכם על זה ככה מבלי לתת לכם את היכולת לענות על זה לבד. אתם צריכים לענות על זה לבד אבל הרבה פעמים מקובלים עושים את זה שהם נותנים שאלה ועונים על השאלה ואומרים לאדם 'אתה תעשה את הדרך'. פעם היו לנו כאלה מבחנים באוניברסיטה, שהיו נותנים לנו שאלה עם התשובה ואומרים לנו 'אתם רק תעשו את הדרך' הרבה פעמים זה היה משגע אותנו כי כשבנ''א היה טועה בדרך ולא מגיע לתוצאה אז הוא מתבחבש עם זה שעות. אותו דבר ככה חז''ל אמרו ניתן לך שאלה וניתן לך את התשובה אבל את הדרך אתה תעשה.
אז הרעיון הוא כביכול דווקא האדרת החיסרון, אתה צריך לחוות את החיסרון שלך ולחיות את החיסרון שלך ולהגות את החיסרון שלך, זה טוב מאוד שזה קיים. ואז תעלה בך השאלה, מה ימלא את הכאב הזה? מה ימלא את השכול הזה? ואז צריכה להגיע אלייך תשובה, וזה ממקום מאוד עמוק, שרק הקב''ה ימלא אותי. כשאני יחשוב מה ימלא את החלל האדיר הזה? עוד נסיעה לחול זה לא ימלא אותי, עוד קניה של רכב, עוד סמרטפון, עוד מחשב נייד, עוד טלוויזיה בכבלים 4000 אינץ'.. ושהם לבד יגידו 'הייתי כבר בדרך הזאת היא לא מובילה לשום מקום' ולמעשה הם יגיעו למסקנה לעולם הזה אין מה להציע לי, אין מה להציע לי. 'אני רואה עד היום, ילדים באטרף, בר מצוות, טיסות לחול. לא נמצאים בכלל בבית שלהם רוב הזמן הם בחול.. אתה מתקשר לילד איפה הוא? בחול כמו טייס 'כולה ילד בן 13' אבל זה טוב, מצד שני אתה אומר בראש 'זה טוב' שילך ימצוץ את כל העולם שבגיל 18 יגיד הייתי כבר בחול, אין טעם, אין שם כלום, שימאס בטיסה, שימאס בדיילים, שימאס במשקאות שנותנים לו, בדיוטי פרי, הוא צריך להגיע 'מה יש שם'? אין שם כלום. אז צריך כביכול להאדיר את החיסרון להגות בחסרון ואם משהו יגיד לעצמו 'אולי אם אני יעשה משהו: מסיבה, סם אולי זה יעשה לי' כבר מראש הראש יגיד לו 'לא זה לא יענה לך, חבל על הזמן אל תנסה'. ואז זה מותיר אותו עם כלום, עם שום דבר שימצה אותו וכאן צריכה להיות.. ושוב, זה עמוק, כי לצפות מאדם חילוני שמתוך דיכאון קליני שבו הוא יודע שהוא חלל פנוי, אם תשאל אותו 'מה ימלא את החיסרון שלך' אני לא בטוח שהוא יענה 'הקב''ה' אני לא בטוח שהוא מבין מה זה בכלל, אבל אחד הדברים שהמקובלים אמרו וזה עניין שאני רוצה קצת לדבר עליו, זה העניין של 'מה זה באמת הקב''ה שימלא את החיסרון שלי'?
החיסרון שלנו הוא בקב''ה
הרי יש כאן בעיה, אדם שהוא רעב אומרים לו 'אתה צריך לאכול, האוכל ימלא אותך' אז הוא יודע מה זה אוכל ואז הוא באמת יגיד 'נכון, אוכל ימלא את הרעב שלי'. אדם צמא, הוא יגיד 'שתייה תרווה אותי' כל אדם שחסר לו משהו מה שאתה תציע לו כחלופה הוא יגיד 'נכון זה ימלא אותי'. 'קר' תיקח לבוש, 'יש לך רוחות' כנס הביתה, לכל דבר, כל חסרון יש לו מילוי. איך בנ''א יגיע למסקנה שה' ימלא אותו, הוא לא יודע מה זה ה', קל להגיד את זה, כדתיים, דתיים זורקים את זה כסיסמא 'רק ה' ימלא אותו, אין עוד מלבדו' אבל הוא בעצמו לא יודע מה הוא מדבר. אם הרב אשלג כותב בפסקה מב' מתוך עומק של גדלות הקבלה 'אנחנו לא מבינים את הבורא' 'לא יודעים מה זה' 'אין לנו מושג מה זה' אז איך נרצה את זה, איך נבין שזה המילוי לחסרון שלנו. אנחנו יכולים להבין שאנחנו בחסרון, זה אנחנו יכולים להבין, אבל איך אני יבין שזה המילוי?, למה אנשים נעים מעונג לעונג? כי הוא זוכר עונג, הוא יודע שפעם פאב עשה לו כייף ומסיבת טבע עשתה לו כייף הוא זוכר את הים לטובה, הוא זוכר ארטיק כתום על חוף הים, הוא זוכר דברים טובים שעשו לו כייף אפילו מילדות אז הוא מנסה את זה עוד פעם אולי זה ישחזר את הכיף. אז הוא ינסה עוד דבר ועוד דבר, עוד משחק כדור רגל, עוד טיסה לחול אולי זה יעשה לו את זה.. נעים, 'עד העונג הבא'.
על כל פנים, יהודי לא יכול לעבוד ככה, הוא צריך אכשהוא לתקוע ברקס ולהגיד 'אני מרגיש חסרון ואני לא יודע אפילו חסרון במה'. קרה לכם שבאתם הביתה ואמרתם 'אני רעב' שואלים 'אין בעיה, מה אתה רוצה לאכול'? לא יודע 'טוב, אני יבשל לך רק תגיד מה אתה רוצה לאכול, מלוח? מתוק? מטוגן? לחם? .. לא יודע, אין לי מושג, אני לא יודע מה לאכול, אני רעב מאוד אבל אני לא יודע מה אני רוצה לאכול. אתה מציע לו חמוצים, לא, מטוגן, לא, פיצה, לא. טוב מה אתה רוצה, אתה רעב אתה רוצה לאכול משהו.. אני לא יודע מה אני רוצה לאכול.
כל החסרונות האלה כמו שלמדנו במדרש זה אותם חסרונות שהקב''ה זרק לעם ישראל במדבר. שלכאורה היה צריך להיות להם חסרון, החיסרון המרכזי הוא חיסרון בקב''ה אבל הם לא הרגישו את החיסרון בקב''ה אז הוא זרק להם חסרון שהם השליכו אותו על מים והם השליכו אותו על בשר והם המשיכו אותו על דגים והם השליכו אותו על כל מיני דברים אחרים. אז למעשה החיסרון המרכזי הוא חסרון בקב''ה אבל האדם לא יודע את זה הוא אומר 'אני מרגיש חיסרון בא לי משהו אני לא יודע מה ואולי זה מתרגם לרעב אני רעב אבל אני לא יודע למה'. אז זה אחד הסמנים שאדם יידע שהחיסרון שלו למעשה הוא בקב''ה רק הוא לא יודע לתרגם את זה.
עכשיו נשאלת השאלה, מה זה חסרון בקב''ה, איך אני אדע את זה? אם אני הייתי יודע שהחיסרון שלי הוא בקב''ה הייתי מתגעגע אליו, הייתי משתוקק אליו, הייתי קורע את השמים, לא הייתי ישן יומם ולילה הייתי שם אותו לנגד עיני מקיים ''שוויתי ה' לנגדי תמיד'' ובאמת הייתי מבקש אותו. הבעיה היא שאני לא יודע שהוא המילוי לחסרון שלי..
זאת שאלה עצומה, מה המילוי לחסרון שלי? מאיפה אני יודע? תיקח בנ''א ואתה אומר לו 'בוא, אני אתן לך מה שאתה רוצה, אני טרילירדר שלא חסר לו כלום, אתה תבקש ממני מה שאתה רוצה אני אתן לך' ואם בנ''א צריך לשבת ולהגדיר לעצמו את החיסרון, מה ימלא אותו, הוא לא ידע, כל הקטע זה שהוא לא ידע. הוא יהיה מתוסכל מזה שהוא לא יודע מה ימלא אותו.
אצל כל גדולי עולם זה ככה היה, זה היה אצל משה רבינו, זה היה אצל אברהם אבינו, זה היה אצל צדיקים גדולים מאוד שהם בעצמם אמרו עוד לפני שאני מחפש את הקב''ה אני צריך עוד לחפש בכלל מה החיסרון שלי, אני עוד לא יודע מה אני רוצה מעצמי ולהבדיל אלף הבדלות אפילו אנשים מאומות העולם, גם יתרו גם רות, היו לא מעט אנשים שמרוב צער פנימי של חסרון לא מוגדר, לא ידעו חסרון במה, הלכו ויצרו מסע לחפש - מה צריך למלא אותם. רובם ככולם, של כל האנשים האלה, עשו מסע פנימי, זה אילץ אותם לעשות מסע פנימי. להבדיל אלף הבדלות, אני מוכרח לציין כאן גם את בודהה גם את רומי יש לא מעט אנשים מאומות העולם שאע''פ שהם לא הגיעו למסקנה המתבקשת, זה לא משנה, השיטה הייתה אותה שיטה בדיוק, ממש יכולת לראות אנשים שיש להם פחות או יותר את אותו סיפור חיים, תסכול גדול מאוד מהחיים שלהם, תחושת חסרון לא ברורה, והם הולכים עכשיו ואומרים 'אני חייב למלא את החיסרון שלי' והמסע שלהם היה פנימי, לא היה מסע חיצוני. המסע שלהם היה פנימי הם פתאום נכנסו פנימה והמסע פנימה היה מאוד לא נעים, מאוד לא נעים. מי שקרא באמת את הסיפורים של אנשים גם מאומות העולם גם של אברהם אבינו גם של משה רבינו, כל הסיפור שלו שהוא ברח ממצרים, כל המעשה שלו בארץ כוש, כל המעמד שלו במדבר, כל הסיפור שלו אצל יתרו וכל מעמד הסנה - אלה סיפורים לא נעימים בנפש, ע''פ החסידות מתרגמים את זה כמבוכי נפש אדירים עד שהוא למעשה גילה את האלוקות.
ולהבדיל אלף הבדלות גם בודהה, הוא גדל כמו נסיך והראו לו רק טוב, אבא שלו דאג שהוא יראה רק טוב ופעם אחת הוא ברח החוצה משערי הארמון והוא ראה איזה עניות יש בחוץ ואיזה שקר קיים בעולם והוא לא ידע מה לעשות עם עצמו והלך וחיפש את זה. אבל כולם בשלב הזה הלכו והתחפרו בתוכם אמרו 'אוקי יש חסרון, החיסרון בתוכי אז גם המענה יהיה מתוכי' ואף אחד לא רצה לטוס לחול, לאכול או להסתכל או לפגוש אנשים, אף אחד זה לא עניין.. כולם קלטו התשובה היא בי, התשובה נמצאת בי. אני מרגיש חסרון אדיר אני נמצא 'לפי דווחים שראיתי שאנשים כתבו את זה כתסריטים גמורים אפילו צדיקים גמורים, זה היה נדמה כאילו הגיעו למוות קליני'. רק לקרוא את המדרשים שכתוב ''יונתי עד שערי מוות הגיע''. מה זה יונתי עד שערי מוות הגיע? 'יונתי' זה הנשמה שלי 'עד שערי מוות הגיע', ודוד המלך כותב ''גם כי אילך בגיא צל מוות'' אתה רואה אנשים שירדו לתהומות מאוד לא יפים.
פעם הרב'ה נתן שעור בליקוטי מוהרן והוא נתן את זה על אחד התורות הקשות של רבי נחמן והוא אומר 'תדעו לכם רבי נחמן היה בכל המקומות האלה' זה נראה שהוא כתב ספר לרשעים כאילו זה תלמיד חכם מתיימר, אומר 'לא, הוא היה שמה' וכל הצדיקים שהיו בתחתית המדרגות כתבו על תחתית המדרגות כולל הרב אשלג, זה לא היה נראה ככה, נראה 'זה צדיקים גדולים, הם קרובים לקב''ה כל שני וחמישי', לא הם כתבו על מקומות מאוד לא יפים כולל הרב אשלג שזה היה מאוד לא סביר, אבל הוא כותב על מקומות מאוד לא יפים; על גלגול חזיר, על כל מיני מקומות של חשיכה ותהו וצל מוות ואובדן הדעת ואיבוד חושים גם הבעלש''ט.. ברור שהם יכתבו על זה רק אחרי שהם היו שם אז אין אדם שלא חווה את זה.
לכן ''כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה'' אז יש כאן עניין של המושג 'מתאבל' יש מושג שנקרא התאבלות. הגות היא כמעט התאבלות. להיות בהגות זה כמעט להתאבל, אבל נכנס להגות באופן אוטומטי 'אני אומר לכם את זה כמשהו שהיה אבל יותר מפעם אחת לצערי' ברגע שאתה יושב שבעה אתה מיד נכנס להגות, אתה לא שם לב לזה, אתה כל הזמן מריץ את המת לנגד עינך, אתה רואה אותו כל הזמן לנגד עינך, אתה חווה את מערכת היחסים שלך אתו, עולם שלם, מדברים אתך אתה לא רואה אף אחד אתה עסוק באובדן, אתה עסוק בחסרון, אתה לגמרי נמצא שמה ואתה אומר 'שום דבר לא ימלא לי את החיסרון רק שהוא יחזור לתחייה' אבל אח''כ עם הזמן אתה מגלה עוד תשובות שלא רק שהוא יחזור לתחייה יש עוד משהו אחר מעבר לזה. אבל ההתאבלות וההגות זה פחות או יותר אותה משפחה.
לכן אדם שנמצא באבל לאו דווקא נמצא במקום רע הוא נמצא במקום טוב מבחינת העומק בנשמה שלו, הוא מקבל עומקים אדירים. לקום מאבל 'אני הרגשתי באבלויות שאני עברתי, בשבעה ימים כאילו עברתי שבע שנים או שביעים שנה' כאילו אתה קם משהו אחר לגמרי אתה עברת דרך מנהרת זמן ואתה קם משהו אחר לגמרי. ובשיחה לצערי עם הרבה מאוד אבלים כולם ככה מדווחים הם אומרים 'אע''פ שחוזרים לחיים אבל זה לא אותם חיים אני לא אותו אדם' חוזר לאותו מקום, מחייך צוחק, הכל נראה אחרת אני לא אותו אדם, עברתי משהו אחר, משהו העביר אותי תהליך וזה בשבעה ימים בנ''א נכנס לעומקים מטורפים, אימהות, ילדים, כל מי שנכנס לאבל מבין את זה.
אז הגות היא מעין סוג של התאבלות כי כשאתה מתאבל, על מה אתה מתאבל? על אובדן. התאבלות היא על אובדן, כאן אנחנו מתאבלים על ירושלים זה כאילו אין ירושלים, יש כאן גילוי של חסרון עצום ואמרנו 'גילוי של ירושלים' זה כמו גילוי של הקב''ה. אבל זה מעניין שבאותו מקום שאליו אתה צולל זה לא מקום נצחי, זה מקום שיש לו סוף. זה כמו רכבת שמגיעה לתחנה הסופית ויש להם פרסה, פתאום יש פרסה ואתה עושה פרסה ואתה חוזר בחזרה. אתה בטוח שאתה תשאב לשמה ואתה הולך עכשיו לנצח לנוקבא ד'תהומא רבה מקום שאין לו סוף בצד השני ואתה רואה שכן יש סוף ואתה כן עולה משם.
נתתי דוגמאות של אישים מאומות העולם היום שדווקא קיבלו הארה דווקא מתוך המקומות הלא יפים האלה ביירון קייטי, אקהרט הולי, יש לא מעט אנשים שהיום הם מורים רוחניים אבל מאיפה הם הגיעו לזה? מדיכאון קליני, נכנסו לדיכאון קליני וקיבלו הארה ז''א יש סף למטה למטה למטה למקום הזה אבל הם התעוררו התעוררות ספונטנית לא התעוררות מודעת. עכשיו כדי להתעורר התעוררות מודעת, זה אומר שאדם בעצמו צריך לשאול את עצמו או להגדיר וכאן אני שואל שאלה, מה זה הקב''ה?
אם אומרים לי שזה מילוי החיסרון, מה זה אומר שזה מילוי החיסרון שלי. זה כאילו פלונטר, מצד אחד אומרים לי אתה לא יכול להגדיר אותו, אתה לא יכול להגיד 'מה הוא', אני לא באמת צריך להגיד מה הוא במילים אבל אני צריך להגדיר מה הדבר הזה שימלא אותי, אני בכל זאת צריך להגיד מה הדבר הזה שימלא אותי ואל תגידו לי 'אושר ושמחה' כל זה זה סימפטומים, כל מילה שתזרקו אותה תבדקו אם זה סימפטום או הדבר עצמו. מה באמת אתה אומר אם יהיה לי את זה אני אהיה מאושר, אני אהיה מלא, אני חייב להיות מלא...
זה שאלה גדולה מאוד ואת התשובה אני לא כ''כ מתכוון להגיד, אפשר להגיד את התשובה עצמה אבל אני פוחד שזה יתבזה, זה עוד מוקדם קצת להגיד את זה. מה נותר? נותר מה שאמרה הגמרא, הגמרא גם לא עונה על זה, היא רק אומרת ''כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה'' ז''א ברגע שאתה תיכנס לתחושת החיסרון עצם העובדה שאתה תגיע לתכלית תחושת החיסרון שמה אתה תזכה להארה כי אתה תדע גם בדיוק מה אתה רוצה. כי באמת אם בנ''א יבדוק מה הוא רוצה באמת לאכול הוא יגיד לך 'אני באמת רוצה לאכול את זה' אני באמת רוצה לנסוע לשם, אני באמת רוצה לעשות את זה, כי הוא יודע מה הוא רוצה. אבל ברגע שבנ''א לא יודע מה הוא רוצה הוא רק חווה חוויה של חסרון גדול מאוד הוא עדין לא יודע להצביע אני רוצה את ה'..
כשאברהם אבינו הגיע לזה הוא ידע להגיד מה זה הקב''ה, הוא ידע להגיד מה זה הקב''ה מתוך החיסרון שלו - זה נושא עמוק שזה לא מקום ללבן אותו ככה וגם אני לא בטוח שאני רוצה כ''כ כי האמת היא שזה מעורר שמחה גדולה מאוד וזה עוד לא הזמן אבל יהיה לנו על זה סדרה של שעורים אולי בפעם אחת כי זה צריך להיות בנתח אחד גדול כדי להבהיר את זה עוד פעם ולהסביר איך אני מרגיש מהחיסרון בדיוק מה אני זקוק.
אני אסיים כדי לחזק את זה, הרב'ה מביא את זה וזה מובא הרבה פעמים בחסידות שהוא אומר שכשילד יוצא לעולם אז הוא בוכה, למה? הוא יודע שהוא רעב. ילד יוצא לעולם הוא עושה אהה, כי הוא זקוק לנשימה. ילד יוצא לעולם הוא מרגיש שקר לו עד ישר מכסים אותו. ואתה אומר 'מאיפה יש לילד כ''כ הרבה רצונות וכ''כ הרבה דעות, מאיפה הוא יודע מה הוא זקוק שהוא יודע שהוא צריך לאכול, מי אמר שיש אוכל בחוץ הרי אתה לא יודע מה יש בחוץ הרי הרגע נולדת אתה עם עיניים סגורות 'מה אתה בוכה שאתה רוצה לינוק' מאיפה אתה יודע שיש אוכל בחוץ? הוא מיד רוצה לנשום מאיפה אתה יודע שיש אוויר בחוץ? קר לו מאיפה אתה יודע שיש לך כיסויים בחוץ? אז הוא בוכה עליהם, הוא יוצא ובוכה על החסרונות שהוא עוד לא יודע בכלל שיש קיום למילוי שלהם וזה הפלא ופלא. אז גם אנחנו למעשה יכולים להיכנס לתוך עולם החיסרון, ממש להיכנס אליו ולבכות על הדברים האלה מתוך תחושה לא מתוך ידיעה.. וזאת לב ליבה של ההגות.
בהגות אנחנו למעשה רודפים אחרי החיסרון בתוך התחלה ומתוך תחושת חסרון עמוקה מאוד מאוד משמה אנחנו נגיע גם למסקנה גם מה ימלא את זה ולכן נאמר 'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה' זוכה זה לא win בלוטו, זוכה זה לשון זכות כי ההתאבלות מאוד מזככת. התאבלות ידוע שזה כפרת עוונות אדירה, גם הגות. הגות זה 'כפרת עוונות' אדירה לכן אני מפציר 'אני רואה אנשים אחרי הגות זה כמו שהם טבלו במקווה הם יצאו בריאה חדשה לגמרי'. אז זה מעניין לגלות ואולי אני יביא את זה את הסיפורים אפילו של אנשים מאומות העולם כמו של ביירון קייטי ואקהרט הולי איך עם מתוך שיא הדיכאון פתאום קיבלו הארה, אנשים שעמדו להתאבד אמרו 'אני מחר בבוקר אני הולך להתאבד, אני קם לוקח כדור תוקע לעצמי בראש, אני לא יכול יותר לחיות עם ההרגשה בזאת' קמים בבוקר עם שמחה גדולה, עם הארה גדולה כאילו חוו חוויה של מוות קליני. זה פלא, אתה יכול להגיד להם 'מה הקשר'? איך הגעתם למסקנה הזאת בכלל? אז צריך לעמוד על זה קצת..