פרשת מטות מסעי
תמלול מפרשת השבוע התשע''ח
הרב אריה חיים נווה שליט"א
אנחנו בכל שנה מדברים על עניין המסעות והחשיבות של המסעות עצמם ואני מעלה והעליתי בכמה צורות את העובדה - שמשמות עד ספר דברים, שזה 80 אחוז מן התורה 4/5 מן התורה, יש 4 חומשים מבין חמישה חומשי תורה, על מה מדובר? מדובר רק על הליכה במדבר. משמות שמוציאים אותם ממצרים, יוצאים החוצה למדבר, רק הולכים הולכים הולכים, עבור לויקרא, במדבר, דברים, רק הולכים. ומה הקטע בסוף ? אם היה ניתן לנו רק החומש ולא היה 'נביאים וכתובים' לא היינו יודעים לאן הם הגיעו, לא היינו יודעים אם הם הגיעו, כי החומש לא מסתיים בזה שהם נכנסו לארץ ישראל רק בספר יהושוע זה כתוב (זה שייך לנביאים). ובאמת חז"ל תמהו האם להכניס את יהושוע לחומש, כאילו לספר לכולם, 'הנה הגיעו', אמרו 'לא, לא להכניס את זה'. למה? כי זאת לא הפואנטה. התוצאה היא לא הפואנטה הדרך היא החשובה. (תרשמו את זה לעצמיכם) זה עקרון כ''כ חשוב בחוכמת הקבלה - התכלית היא הדרך והדרך היא התכלית.
'התכלית היא הדרך', אני יודע שזה נשמע פרדוכסלי, הרי דרך מובילה לתכלית ואז מזניחים את הדרך - אצל הקב''ה הוא עשה את הדרך לתכלית ואת התכלית הוא עשה לדרך. לא סתם אני חוזר על זה פעמיים בשני מובנים, יש לזה שתי משמעויות שונות; 'הדרך היא התכלית' סימן שהדרך היא הפואנטה ו'התכלית היא הדרך' זה אומר שגם זה שאתה נמצא על הדרך אתה עושה את התכלית. אתה כבר בתכלית, זה לא שאתה תגיד; 'אבל עכשיו נניח אני נמצא פה, ואני עוד לא יודע, ואני עוד לא התקדשתי, ואני עוד לא היטהרתי - אז אני עוד לא בתכלית ואם חס ושלום אני ימות היום?', אז אומרים לך 'לא, עכשיו אתה עושה את התכלית', ככה איך שאתה, אתה בתוך התכלית.
אז צריך מאוד להבין כי זה עקרון חשוב שלאט לאט לאט צריך לסגל את המוח לחשוב במושגים האלה. כי במושגים הגשמיים, אדם מרגיש, כל דרך - יש לה יעד. אני נוסע מנקודה א' לנקודה ב' אז הנקודה שאני צריך להגיע אליה זה היעד והדרך 'בסדר' צריך אותה לגשר. באה התורה ואומרת 'לא, לא ככה, היעד פחות חשוב, הדרך היא הפואנטה', עד כדי כך.
בפרשת 'מסעי' אז מסופר על מב' מסעות - יש 42 מסעות שעם ישראל עושה במדבר. והם עוברים מתחנה לתחנה, מדבר לדבר, שזה באמת הפלא ופלא, כי אם הכוונה ללכת ל'ארץ זבת חלב ודבש' אז יש יעד. כמה לוקח להגיע ממצרים לישראל, בגבול הכי ארוך (בגבול לא מקצה לקצה)? כמה ק"מ זה? זה בקטנה, אז אפילו שאתה תיקח עם שלם שהולך במהירות של ק"מ אחד לשעה (שזה מעט מאוד) אין מצב שזה 40 שנה, זה לא צריך לקחת 40 שנה. בשביל מה 40 שנה במדבר ? אז הקב''ה אומר כנראה ה-40 שנה האלה, התכלית שלהם זה לא בדיוק להגיע לארץ ישראל אלא התכלית זה לבנות את עם ישראל במדבר, וההגעה לארץ ישראל 'בסדר' זה כבר האור נכנס לכלי.
אז החידוש כאן זה - שהדרך היא התכלית - עכשיו, אנחנו מנסים להבין את זה;
כל הדורות לרבות הדור שלנו, חסרי סובלנות מאוד מאוד. כולם רוצים שהדברים יתרחשו עכשיו, יותר נכון לאתמול, והכל לחוץ והכל דחוק. וכל דבר שבנ''א רוצה אותו אפילו סתם במשלוחים פשוטים, בנ''א רוצה להזמין מהאינטרנט 'מתי זה יגיע אלי הביתה', אומרים לו 'בין שבוע לבין עשרה ימי עסקים' אומר 'לא שהשליח יעבור דרכי'. ככה הכל בלחץ 'אני צריך להגיע, ואני צריך את זה דחוף דחוף דחוף' וממש, על כל משלוח הכי קטן 'אתה רואה על משקפי שמש, דחוף דחוף'. מה קרה?
וזה למה? כי למעשה מה יש לאדם בסופו של כל רצון ? התשובה היא – סיפוק ואדם נורא רוצה לקיים את הסיפוק שלו. אז מדברים הרבה על דחיית סיפוקים אבל זה לא מדויק, הפואנטה לדחות סיפוק זה לא בשביל לדחות סיפוק, למה לדחות סיפוק ?! אז כמובן שאם זה יפגע במשהו, אם זה יאמלל משהו אז אומרים לך 'תדחה סיפוק'. אבל לא לזה התכוונה התורה, זה בוודאי יקרה, אצלנו דחיית הסיפוק היא לאו דווקא בשביל לא לאמלל משהו, כי זה ברור אצלנו שאנחנו לא מאמללים אף אחד, זה ברור, אלא הנקודה החשובה שאומרים לך
גם אם אתה תגיע לסיפוק - הוא יגמר, אתה צריך להיות על הדרך
עכשיו, זה חידוש שצריך להבהיר אותו היטב, כי אף אחד לא מקבל את זה, ההיגיון של אף אחד לא מקבל את זה והתת מודע שלנו דוחה את זה. זה לא משנה כמה אתה תסביר את זה לבנ''א, משהו בתוכנו דוחה את זה - הוא לא מקבל את זה.
אז בואו תבינו למשל, מה זה אומר,
- זה אומר שאם בנ''א נכנס ללמוד דוקטורט 7 שנים, הוא מצפה מאוד לצאת ולהיות רופא. אומרים לו 'לא, זה פחות חשוב שאתה תהיה רופא, ה-7 שנים שלך באוניברסיטה הם קריטיים ומאוד חשוב שתשקיע בהם ותחייה כל דקה בתוך האוניברסיטה. והוא אומר 'לא, אין מצב, זה סבל בשבילי, תן לי כבר להגיע לאן שאני רציתי להגיע'.
- דוגמא נוספת, בעסקים. אדם עושה עסק הוא רוצה כסף, לפחות להגיע למיליון דולר הראשון, למיליון שקל הראשון, רק כדי להרגיש שיש לו רווחה כלכלית. ומה אומרים לו ? לא, תהנה מהדרך אל המיליון שקל, כשאתה תגיע למיליון 'עזוב זה שטויות' זה כבר הסיפוק עצמו.
- בן גבר לבין אישה. לחוצים להתחתן, דחוף, אבל אתה צריך לעשות הכנה לחתונה 'לא, לא מעניין אותי העיקר החתונה'. אח''כ 'הרב לא עשיתי הדרכת חתנים' 'הרב לא הדריכו אותי' 'הרב לא ידעתי' 'הרב לא סיפרו לי' 'הרב לא אמרו לי'.. אתה לחוץ, כולם רוצים להתחתן אתמול, אתה סתם לחוץ וכו'.
יש אינספור דוגמאות לזה - שזה לא משנה מה אתה עושה, לנגד ענינו אנחנו מעמידים חזון, שהחזון הוא 'סיפוק', לא משנה מה - זה סיפוק. ובאה התורה ואומרת, 'לא, לא נכון'.
זה לא נכון, מכמה סיבות;
הדרך לא מקדשת את האמצעים כי אתה יכול לדרוס הרבה בדרך כדי להגיע לסיפוק שלך, דוגמא קלאסית, זה אונס. בנ''א רוצה את הסיפוק 'לא מעניין אותו את מי הוא רואה מול העיניים' ואונס זה לאו דווקא בן גבר לבין אישה גם כל בוס אונס כל יום את העובדים שלו להגיע ליעדים שלו. הצרחות והדחק (הסטרס) שהוא מכניס את המשרד שלו זה אונס, למה? יש לו יעדים, הוא רוצה להגיע ליעד, וכן הכל.
אז מה לקב''ה אין יעד ? אנחנו כל הזמן אומרים 'אני רוצה את העולם הבא, אני רוצה את ימות המשיח', הקב''ה לא רוצה את זה? הוא לא מעונין בזה? למה הקב''ה לא עוזר? בשביל מה 6000 שנה? אמרת שיש שתי אופציות; 'בעיתה' ו'באחישנה' אז יש אופציה של 'אחישנה', אז תעשה את זה על האלף הראשונה, לא על האלף הראשונה, אין בעיה, על השלישית, לא על השלישית על הרביעית אבל לא בשישית, עוד מעט זה נגמר?! מה אתה לא רוצה להיגאל גם כן? למה אתה לא עוזר?
אמרתי שלאדם הרגיל הרציונאלי, זה לא מתקבל על הדעת, כי ככה אנחנו עובדים פה, ככה הרגילו אותנו - יש לנו תבנית מחשבתית שהדרך נמצאת רק כדי להגיע ליעד, לדרך אין חשיבות. ואם אפשר היה לדלג על הדרך למשל לעשות טלפורטציה, להיעלם פה ולהופיע כבר ביעד, מעדיפים. אבל הקב''ה לא ייתן לזה להתרחש, אי אפשר להיעלם פה ולהופיע ביעד, אי אפשר, לא שמבחינה פיזיקאלית זה לא אפשרי או משהו כזה, אלא הוא לא ייתן לזה כי הדרך היא הפואנטה - הוא לא ייתן לך לדלג על הפואנטה.
אז אדם הראשון לא יכול היה לא לאכול מן התפוח ולהיכנס ליום שבת והוא בגמר התיקון, אי אפשר, זה לא היה יכול להתקיים. יש כאן בעיה לוגית/סתירה לוגית להיגיון של התורה, אז אדם הראשון היה חייב לחטוא גם מתוך הסיבה הזאת.
עכשיו בואו נסתכל על זה מהצד של הקב''ה,
מהצד של הקב''ה אנחנו שואלים 'תגיד אתה לא רוצה שאנחנו נגיע למנוחה ולנחלה, אתה לא רוצה להיגאל? אתה לא רוצה להתקדש? אנחנו נבין; שאתה זה שנמצא פה, ואתה הסמכות היחידה, ואין עוד מלבדך, ובית המקדש הוא שלך, אתה לא רוצה? תעזור לנו בזה, תן לנו את ההתפקחות הזאת, הרי זה תלוי בך, תעזור לנו, 'תרמוז יותר' מה שנקרא.
מכירים את זה' שזה כמו אבא ששואל את הילד שלו חידה ורואה את הילד נורא לחוץ והוא לא מצליח והוא מסתבך אז גם האבא לחוץ בשבילו, אז הוא נותן לו עוד איזה רמז כדי לעזור לו כדי לעשות קתרזיס, כאילו להוציא את זה כבר. וזה נראה כאילו הקב''ה לוקח את הזמן שלו חבל''ז. ולא סתם, רק לפני 50 שנה הייתה שואה, לקראת הסוף יש שואה, שזה מאוד מחליש וגם עכשיו, אנחנו לא בדרך סוגה בשושנים. אתה אומר 'הקב''ה אתה לא רוצה להביא אותנו כמו שצריך, איך זה יכול להיות, אבא לא עוזר לילדים שלו ?!
אז זה נראה כאילו הוא לא לחוץ על זה ויש על זה פסוקים רבים שאומרים 'לא לדחוק ברגלי משיח' שזה פלא גדול. אחד משלוש עשרה עקרים אנחנו אומרים ''הרני מאמין במשיח ואף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא'' אומרים 'אני מחכה לו' - אני מתמהה, זה חלק ממה שמכניס אותי לדחק יומיומי - אני מצפה למשיח. ואח''כ אומרים 'לא אל תדחוק' אנחנו לא דוחקים ברגלי משיח ויש ביטויים של חז''ל ''ייתי ולא אחמיניה'', שיבוא ושאני לא אראה אותו. אז תחליטו 'אנחנו 'קולים' לגבי הדבר הזה או לחוצים לגבי הדבר הזה' ? כשאתה מקבל מסרים כפולים, פעם אחת זה מקרר אותך, פעם אחת זה מלחיץ אותך.
אבל על מי אנחנו מסתכלים, בסופו של דבר ? על הבורא. הבורא הוא הדוגמא שלנו. תמיד הבורא הוא הדוגמא, הוא לא לחוץ, הוא לא לחוץ לסיים את הכל ואתה רואה שחשובה לו מאוד הדרך. אבל אנחנו נצטרך להבין את זה - למה אנחנו צריכים לייקר את הדרך וליהנות מן הדרך? ואני חושב שכל הבעיה שלנו של החוסר סובלנות היא זה שאנחנו לא נהנים מן הדרך, מאף דרך וצריך להבין את זה. אני רומז אבל אתם צריכים להיות חכמים, כי יש דברים לא צנועים אפילו שאפשר להגיד בדברים האלה.. אבל צריכים ליהנות מהדרך.
הדברים מרבים אהבה בדרך לא כשמסיימים את הכל, אתה צריך לדעת את זה - בסיום זה כלום, זה פורקן, שאין שום הערכה ואין שום זיכרון ואין כלום, כאילו כלום לא היה קודם לכן, הכל נמחק – בסיפוק. ואילו אצל הקב''ה כתוב ''כאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים כדי להוציא לאור שלמות פעולותיו שמותיו וכינוייו אשר זאת היה סיבת בריאת העולמות''.
מה הייתה סיבת בריאת העולמות ? 'להוציא לאור שלמות פעולותיו שמותיו וכינויו' אז זאת הסיבה של העולמות לכן, אנחנו אומרים 'התכלית היא הדרך והדרך היא התכלית'.
עכשיו, למה ? למה זה ככה ? -
כשהקב''ה יצר, הוציא את הכל מאור אין סוף, צריך לדעת 'ואני אומר את זה במילים שלנו, לא מדברים ככה, אבל זה במילים שלנו כדי שזה יעזור לי להנגיש' זה סטטוס של תודעה מאוד מסוים, מאוד נקודתי 'אור אין סוף', והסוף מה יהיה? גם כן 'אור אין סוף', זה התקשטות הכלים, אז זה גם כן רק סטטוס תודעתי אחד. ומה כל הדרך? מה זה במצב הב'? בין האור אין סוף שממנו יצאנו לאור אין סוף שאליו נחזור? האמת היא, שמה ה' נגלה.
האור אין סוף שבמצב הא' והאור אין סוף שבמצב הג', זה אותו אחד, אנחנו נגיע לאותו סטטוס - מלאות ועונג. אבל הפריסה של הקב''ה, השלמות שלו, הידיעה מי הוא ומה הוא באמת באמת באמת - היא בדרך, היא במצב הב'.
אז אם אנחנו באמת רוצים להכיר את הקב''ה ולדבוק בו זה לא חוכמה באור אין סוף, הדבקות היא דווקא במצב הב'. וכשחז''ל בכל מקום דיברו על 'דבקות' לאו דווקא דיברו על האור אין סוף הסופי, מתי שהוא בגמר התיקון, אלא דיברו על 'דבקות בדרך'. ואם אתה דבק בדרך ואתה התחקית אחרי המחשבה האלוקית זה כמו 'אור אין סוף' רק שזה שלמות והקב''ה יותר חווה עונג מזה מאשר אתה אומר 'עליתי לאור אין סוף'.
למשל כמו במדיטציה. עלית במדיטציה אבל פספסת את כל הדרך; אתה יודע איך העולמות בינויים? מה המבניות שלהם? מה הייתה תכלית כוונת הבריאה? למה עשיתי גבר ואישה? למה חיתנתי ילדים? למה עשיתי שואה? למה אני עושה מלחמות? 'יש לך מושג'? לא.. מה, בודהה? למה אתה מדלג על כל השלבים האלה, אני את זה בראתי. איך בודהיסט יכול להוציא לאור שלמות פעולותיו שמותיו וכינויו, איך? הוא מתעלם משלמות פעולותיו שמותיו וכינוייו ומגיע להתחלה, לאין סוף, מה עשינו בזה? 'אני מואר', במה אתה מואר? עשית חסד? נתקלת בקושי? ניסית לעשות צדק בין אנשים? ואהבת לרעך כמוך? שלום בין עולמות? שלום בין עמים? שלום בית? ירדת לקטנות המוחין פה ושם? התנסית בעניות? התנסית בעשירות? מדיטציה..
דברי הרב נווה –
אז זה דילוג על שלבים, לכן ההארה זה 'קליפת התוהו', שניסתי שנים להסביר אותה עד שבא 'אלון ענווה' ועבר מוות קליני ועזר לי. שזה כמו שזה קרה לו, הוא הגיע עד למעלה למעלה, ראה את אור החוכמה, הוא כ''כ התלהב וזה עשה לו את זה, שהוא רצה להישאר. אמרו לו 'מה אתה קשור לחוכמה הזאת'? הראינו לך כי אתה ביציאה חוץ גופית, הנשמה שלך התפשטה מהגוף, מה הקשר שלך לפה? אתה לא יכול להישאר פה, אומר 'למה לא, הנה אני פה רואה'? כן, אבל מה הקשר שלך? והוא חווה, הוא אמר שזה עבר דרכו, שכל החוכמה עברה דרכו, הוא התפוצץ מעונג, אומרים לו 'כן אבל זה לא שלך, לא עבדת בשביל זה' אז זה לא נוגע אלייך - אתה בשינוי צורה מן החוכמה.
ככה זה למודטים שיהיה ברור, אני מזהיר מקליפת התוהו, יש הרבה שחטאו בזה ויש הרבה שיתפתו לזה והם נפלו בזה, כולל אפילו מתוך היהדות, אנשים קדושים מאוד, כמו 'נדב ואביהוא' וכמו 'בן עזאי' וכמו הרבה שעשו עליית נשמה ושכחו לרדת. ושתדעו לכם שזה ניסיון גדול מאוד. הבעלש''ט עשה עליית נשמה ואמרו לו 'אתה רוצה להישאר פה'? מה שאתה רואה פה זה יפה? אומר 'יפה מאוד' אתה רוצה להישאר? 'לא', למה? 'יש לי אישה וילדים למטה אני לא סיימתי את התיקון שלי' וזה היפך לכל מה שאומרים למוות קליני. במוות קליני כולם רוצים לעלות למעלה ולהישאר למעלה ואומרים להם' It's not your time. אצל צדיק עושים לו ניסיון - מוציאים אותו 'רוצה להישאר פה'? אם הוא יישאר הוא לא יהיה שייך לחוכמה, הוא אומר 'לא, זה לא הזמן שלי, אני רוצה למטה עוד זמן'.
לכן תמיד הצדיקים נלחמים לחיות פה 'ובחרת בחיים', ואתה אומר 'מה יש לך פה, החיים נורא קשים, כבר הזמינו אותך לעלות למעלה, תעלה'.. לא, יש לי מה לעשות פה, 'מאיפה אתה יודע'? תמיד אם יש לי פה עליות אז יש לי עוד מה לעשות. בשביל 'משה רבינו' אפילו ביקש והתחנן לקב''ה 'תשאיר אותי פה', הקב''ה אמר 'מה יש לך עוד לעשות פה.. עשית את כל עבודת הבירורים', אמר 'אני אהיה פה כבש, אני אהיה פה ציפור, רק תשאיר אותי פה'. אז הם הבינו זה אנשים חכמים.
אז תבינו, למה עם ישראל שונה מכל עם, ודתהם שונות מכל עם, אין דת כזאת היא הפוכה להכל. לאור אין סוף נגיע, אבל 'מה הקטע'? וכאן זה עוד חידוש - אנשים חושבים שאור אין סוף נמצא בסוף הדרך והם לא יודעים שהאור אין סוף נמצא על הדרך. כי אם אני דבק בקב''ה ואני עושה את המהלכים שלו ואני מתחקה על המחשבה שלו - אין לי תבניות. אני על הדרך ואני אין סופי על הדרך שהיא נראית כן סופית, זה נקרא 'מטי ולא מטי', נמצא ולא נמצא, כי אם אני בהתחקות אחרי המחשבה האלוקית אז אני כמו אלוקי, כי גם הדרך שנמצאת פה ונראית כמו דרך זה כמו פאזל מושלם ואז זה בחינת אין סוף - לכן התכלית היא הדרך והדרך היא התכלית.
מה אנשים רוצים לעשות ? להגיע לאין סוף, לקונספט, בלי דרך. לא רוצה את הדרך, קשה לי הדרך, לא רוצה לעשות את זה, מטריח אותי מצוות, לא יודע מה זה הלכות, לא בא לי לשמור שבת כל היום, עזוב אותי בשקט. ואז בידוע שאין להם נגיעה בחוכמה, ואין להם עולם הבא, והם לא דבוקים והם יהיו חייבים להתגלגל, כולם בלי יוצא מן הכלל - אם לא היית שותף לתהליך אתה תצטרך להתגלגל.
עכשיו לגבי עניין של הדרך,
לדרך בפשט שלה, נניח כמו שמשפחה נוסעת לטיול. אז הילדים, מתים להגיע 'אבא מתי מגיעים, אבא מתי מגיעים' אבל המשפחה הכי קרוב בתוך האוטו, מתי היית בפחות מ 2 מטר על 2 מטר עם הילדים שלך למשך שעתיים? מתי היית? אז אפשר לשיר ביחד, וכל אחד יכול לדבר בתורו, ואפשר לשמוע כל אחד כי הדרך מעסיקה, ואפשר להסתכל על הנוף, ואפשר לעשות כ''כ הרבה דברים ביחד בדרך ולהתקרב. למה? כי מה התכלית של הדרך? ''ואהבת לרעך כמוך'' אז הנה אנחנו מקיימים על הדרך ''ואהבת לרעך כמוך''. למה אני צריך להגיד לילדים שלי 'אנחנו נוסעים עכשיו 3.5 שעות לרבי שמעון בר יוחאי וברבי שמעון בר יוחאי נעשה ''ואהבת לרעך כמוך'', נתפלל על זה'. יש לך 3.5 שעות לעשות איתם ''ואהבת לרעך כמוך'' כשאתה תגיע לבר יוחאי אתה כבר תהיה מתוקן, הוא יגיד לך 'יופי, הגעת, יאללה לך, תיסע בחזרה, עשית'.. קולטים את הקטע ? תראו איזה אבסורד אנחנו חיים, סתם טיול משפחתי פשוט.. אז כולם לחוצים להגיע, כולם לחוצים להגיע, למה? למה? תנצלו את ההלוך..
בואו נחשוב על זה, למה הקב''ה נתן דרך ? למה הוא נתן דרך ? למה הוא מטריח אותנו ? זה לא טורח ציבור? זה לא ביטול תורה? זה מה שאנחנו שואלים גם על 'מטות מסעי', על המדבר, למה אתה מטריח אותם? בשביל מה אתה מטריח אותם בדרך? תיתן להם להגיע לארץ ישראל, אתה רוצה להקים כבר בית מקדש, אתה רוצה שהם יעבדו בקדושה ''איש תחת גפנו ותחת תאנתו'' יהיה להם מקווה, יהיה להם הכל משל עצמם, מה אתה סוחב אותם עכשיו במדבר ? לא, זה הדרך, הדרך תחבר אותם.
- אז קודם כל בראש ובראשונה - אם התכלית היא ''ואהבת לרעך כמוך'' הכי אפשר לקיים אותה בדרך ולא בתכלית.
- דבר שני - הדרך מכינה אותך אל התכלית.
ז''א כל ההגעה שלך לתכלית תלויה בדרך.
בגשמי זה כמו 'אתה רוצה להיות רופא'? 100 אחוז, זה תלוי בסימסטר א' ובסימסטר ב' ובסימסטר ג' ובמה שאתה תעשה ובפרזנטציות ובסטא'ג ובכל דבר. והרבה פעמים קורה שביה''ח פה בארץ אומרים 'הסטודנטים היו כ''כ לחוצים, הם העתיקו בחינות, שהם הגיעו לא מוכנים, אנחנו לא סומכים עליהם כרופאים'. ותשאל אותם 'מה צריך לעשות' ? אז ממש שוקלים להכניס עוד שנה, להרים את הסף, כל מיני דברים כאלה. במקום להגיד לתלמידים, לסטודנטים' אולי תשהו קצת על הלימוד, תשקיעו, תבין אתה הולך להיות הרופא הכי טוב בעולם, הולכת להיות לך נפש ביד, אתה יכול לגזור אם היא תחיה או תמות.. אז אולי תשקיע בזה, תשקיע בלימוד קצת יותר, תהנה מזה, תהיה עם ראש של רופא כבר בסימסטר א' ותהנה יותר מן הדרך, תשלים את עצמך. אח''כ אתה תגיד, יש מלא רופאים אומרים 'כמה הייתי משלם כדי לצאת קצת להשתלמות, אני מבין כמה אני לא יודע, אני מחכה כבר לשנת שבתון שלי'.. עכשיו כשאתה נמצא כבר בחדר ניתוח, כבר אין, אתה עובד 23 שעות ביממה. ברור הפרדוקס? תשקיע יותר בהכשרה שלך שאתה תהיה רופא יותר טוב.
אז אותו דבר, אנחנו רוצים להגיע לעולם הבא, בעולם הבא יש גם כן מדרגות, אנשים לא יודעים את זה. 'עולם הבא' זה לא יישור קו, צריך לקחת את זה בחשבון, יש צדיקים עדין ויש רשעים שהם יהיו עפר לרגליהם של צדיקים לעתיד לבוא, וגם בן הצדיקים יש היררכיה וכל אחד 'נכווה מחופתו של חברו'. ואיך זה הולך? לפי רמת ההשקעה. אז אתה אומר 'היה לי 6000 שנה להשקיע להיות צדיק, פה אני איזה ישות בינונית בקושי? היה לי 6000 שנה להתכונן לעולם של אלף שנה, 6000 שנה היה לי להתכונן..
אז זה לא 'יאללה עולם הבא' 'יאללה משיח', מה אנחנו צועקים למשיח - אתה עוד לא מוכן. זה ממידת הרחמים של הקב''ה שהוא מעכב את המשיח כי הוא אומר לך 'מה אתה צועק 'משיח' 'משיח', אתה רוצה פשוט לגמור את המשכנתא? אתה עוד לא מוכן למשיח, אתה עוד לא רוחני בכלל. ומי שבאמת ילך על הדרך ברגע שהוא ילך על הדרך הפה שלו יגיד ''יתיי ולא אחמיניה'' אני נמצא כבר מצידי בימות המשיח. הוא יכול לבוא גם בלי שאני יראה אותו, אני כבר עכשיו חווה עונג, כמו שאמר רבי נחמן מברסלב ''נצחתי ואנצח''. הוא הגיע ליחידה ד'יחידה במותו והוא זכה. רבי נחמן, רבי שמעון, האריז''ל, בעל הסולם, לא חסר, זכו למה שאנחנו קוראים 'גאולה פרטית'. איך בנ''א זוכה לגאולה פרטית והוא לא זוכה לגאולה הכללית? הוא זכה לגאולת הדרך. 'גאולה כללית' זה שאנחנו כאילו נסיים את הדרך בייסורים 'בפיצוצים' וגאולה פרטית זה 'גאולת הדרך'.
אז אנחנו צריכים לדעת מה שנקרא hold your horses, בוא תעצור.
בזוהר כתוב שהקב''ה הראה למלאכים את כל ההיסטוריה הרוחנית שעתידה להיות כי הוא רצה להיות שותף, לראות אם הם מסכימים. אז הם ראו בתחילת בריאת העולם, את כל מה שעתיד להיות ואת כל מה שקרה; מלחמות, מחלות, בגידות, דעאש, הכל הם ראו. אמרו לקב''ה 'צרה זו למה לך'? אמר להם 'למען ידעון ארך אפיים מהו'. אז אם ארך אפיים זה הפואנטה, זה השיעור, עושה רושם שזה השיעור. זה כמו שאתה אומר למורה שמלמד אותך 3,4 שעות 'למה אתה מאריך 3,4 שעות? אומר 'אני מלמד אתכם עכשיו ערך מסוים, זה מה שאני רוצה, עד שאתם לא תדעו את הערך 'אני לא מוציא את זה מפה'. נו, אז יש לנו כאן שיעור ללמוד? והשעור נניח במקרה הזה, זה 'ארך אפיים'.
אז צריך ללמוד, מה זה ארך אפים? סתם סובלנות? מה, להיות פאסיבי? לחכות? מה זה בדיוק ארך אפיים? מה הכוונה להיות ארך אפיים? מה זה ללמוד ארך אפיים? מה ייתן לי להיות ארך אפיים?
עכשיו זה קטע כי זה תכונה של הבורא שהיא מופיעה כמעט בכל מקום; 'ה' ה' א-ל רחום וחנון ארך אפיים' בכל מקום אנחנו אומרים; 'אבל אתה ה' ארך אפיים', כל שנייה אנחנו מזכירים את המילה 'אתה ארך אפיים' 'אבל יש לך ארך אפיים'. מה הכוונה ארך אפיים? שאתה סבלן, אתה סבלן ולכן אתה יכול לרחם. 'אוקי, אז אתה עכשיו מלמד אותי 6000 שנה שיעור בארך אפיים אז אני רוצה לדעת מה אתה מלמד אותי 6000 שנה? אז צריך לעמוד ולהבין מה זה 'ארך אפיים'.
ידוע שכשבנ''א נמצא בתנועה כלשהיא, התנועה עצמה היא היפך ארך אפיים. הארך אפיים האולטימטיבי הוא עצירה. סבלנות עד כדי עצירה ואני נהנה מהעצירה.
תיקחו בנ''א שנוסע בכביש, אם יש פקק, זה מעצבן אותו, למה? כי האינרציה הרגשית שלו זה 'תן לי לנוע' 'תן לי רק לנוע', בגלל זה מידי פעם אנשים שהם כ''כ לחוצים יורדים מהכביש וממשיכים לנסוע, למה? הוא חייב להיות בתנועה אפילו אם זה יאריך לו את הדרך ואפילו אם הוא יאט לו את הנסיעה, לא משנה, העיקר להיות בנסיעה, בתנועה, תיתן לי רק להיות בתנועה, אל תעצור אותי. ואילו אנשים חכמים אומרים 'עכשיו אני נח, עכשיו אני קצת ירפה'; אולי אפשר לפתוח קצת את החגורה, לשמוע, לענות לאיזה משהו, לנשום אוויר, לאכול משהו 'אני בפקק עומד, מה יש לי לעשות' וההארה הגדולה מגיעה מהמנוחה שבדרך, מהארך אפיים של הדרך.
עכשיו אני רוצה שאתם תבינו את זה כי זה קצת עמוק,
למעשה יש אשליה של תנועה, וגם יש אשליה של דרך. מה הכוונה 'אשליה של תנועה' ו'אשליה של דרך'? זוכרים שאמרתי לכם שכל העולם כולו זה כמו סרט, סרט אחד ארוך, סרט קולנוע. והסרט בנוי מפריימים אז כשהסרט רץ יש לך אשליה של תנועה, בפועל אם אתה תעצור את הסרט אתה תראה תמונה אחת אח''כ עוד תמונה ואח''כ עוד תמונה ליד ורק ההזזה שלהם גורמת לתחושת תנועה. אבל אין באמת תנועה כי ברוחני אחרי שבנ''א נפטר התודעה שלו חולשת 'מסוף העולם ועד סופו' ואז כל רגע בחיים שלו כמו כל אלה שעברו מוות קליני מדווחים 'מראים לך את כל הסרט של העולם הבא אבל לא מזיזים אותו, הכל עומד כדי שאתה תיתן דין וחשבון על כל תמונה ותמונה'. אז מראים לנו כאילו זה לא חייב לנוע זה כאילו עצרו את הסרט, זה כמו שמשהו צילם אותך ואומר לך 'הנה בוא אני אפתח את הפילם ואני יראה לך; הנה בתמונה הזאת פרצת לבית, פה אתה בעטת בדלת, פה אתה הרבצת לשוטר, פה אתה ברחת מהחלון, ממש, אומרים לקרימינל הכל, הנה הכל מצולם ולא שמריצים לו את זה בסרט 'אהה הנה אתה רואה'.. לא, עוצרים, עושים פאוז על התמונה 'הנה אתה', תגיד לי למה עשית את זה?
אבל פה יש סוד גדול,
הסוד הגדול הוא שאם אנחנו נצליח להביא את המחשבה לעצירה בדרך אנחנו נמצאים לפני פתח אל האין סוף, זה פתח אל הנצח כתוב ''צוהר תעשה לתיבה''. למה הכוונה? תחשבו נניח שהפעמון שבאילת במוזיאון התת ימי היה זז, היית רואה כל הזמן תנועה, כל הזמן היית רואה, לא היית רואה את הים, היית רואה כל הזמן תנועה. ועכשיו אומרים לך 'בוא תעצור את הפעמון' 'תעצור את התנועה של הפעמון - עכשיו תסתכל מהחלון, מה אתה רואה'? את כל הים. כל עוד יש את התנועה אתה לא רואה את המציאות. מי שישימו אותו בתוך פעמון זז ויגידו לו 'מה אתה רואה'? הוא יגיד 'לא יודע, מים סובבים סביבנו' והוא יראה רק את המערבולת שזה יוצר, אבל אתה לא רואה את המציאות שאתה נמצא בה? 'לא, איזה מציאות, אני נמצא במערבולת, מה צריך לעשות ? לעצור. לעצור את הפעמון ולהגיד לו 'עכשיו מה אתה רואה'? 'אהה עכשיו אני רואה ים אין סופי'.
אז הנקודה היא כאן שאם אנחנו נביא את המחשבה שלנו לעצירה, ממש, לעצור על הווה, אתה תראה את האין סוף. ואתה עדיין על הדרך, ה' לא מוותר לך, הוא לא יוציא אותך מהדרך לרגע יש לך גלימפס, יש לך איזה הצצה ''מציץ מן החרכים'', שאתה יצאת לרגע החוצה אבל אתה עדיין על הדרך. אבל היתרון של זה - זה שיצאת לקבל הארה גדולה מאוד של אין סוף ואתה עכשיו מחזיר אותה על הדרך, אתה מיישם אותה על הדרך, אתה מקיים אותה על הדרך עצמה. בזמן שעל הדרך אתה אוסף רק פיסות של אור ואם אתה עוצר את המחשבה שלך.. לעצור את המחשבה לגמרי, ממש לעצור אותה (ותיכף אני יסביר איך), אתה מגיע למצב של ליישם את כל מה שאתה ראית שמה על הדרך.
למי זה קרה? משה רבינו, זה קרה לכל הצדיקים, אני נותן את הראיה השורשית מהתורה, שהקב''ה עצר אותו 40 יום ו 40 לילה, כתוב ''מים לא שתה, לחם לא אכל'' איך בנ''א 40 יום ו 40 לילה, בן 80, הוא התחיל את השליחות שלו בן 80 ו 40 שנה הוא הולך במדבר, איך הוא לא אוכל 40 יום ו 40 לילה? בגמרא עצמה כתוב שעשו צום של שלושה ימים ואמרו 'איככה יעשו צום שלושה ימים ולא ימותו'? ממש, אז אמרו 'שיעשו צום יום' - יצומו ביום ויאכלו בערב, יצומו ביום יאכלו בערב, אז על שלושה ימים הם אמרו שזה איום של מוות. איך בנ''א למעלה מגיל 80 הולך ל 40 יום ו 40 לילה והוא לא אוכל?
אז התירוץ הרגיל, בפשט, שהוא אכל מן, ככה אמרו, שהוא היה ניזון מן המן, אבל המקובלים אמרו שהכל נעצר שם. למה הכל נעצר? בכל מקום שנאמר על 'התנבאות' או פגישה עם הבורא לא שייך תנועה, לא שייך תנועה. כדאי לרשום את זה, זה דברים מאוד חשובים שאתם צריכים לדעת אפילו אם זה יכנס לכם כזרע למחשבה ואתם תדעו את זה באיזה הגות עמוקה לעתיד לבוא. אם גם למעלה, גם כשאתם עושים עלייה, אתם עדין חווים תנועה - זה לא הבורא. עצירה זה הבורא. ובזמן עצירה אתה מקבל את כל ההארה שיש באותו מדרגה.
דוגמא למשהו שעם שלם חווה עצירה, בעשרת בדיברות. הקב''ה אמר ''אנוכי ה' אלוהך'' איך שהוא אמר ''אנוכי'' הכל נעצר. כתוב שהציפורים לא ציצו, והנהרות עצרו, ולא היה רעש, ואף אחד לא.. והכל נדם, והכל היה שקט. ותמיד תמיד תמיד בהתגלות אלוקית, תמיד אומרים לך ליד זה, דיווח, הכל שקט. 'אליהו הנביא' היה, ענן גדול, רוח סערה, אש מתלקחת והוא מתאר סערה גדולה מאוד ופתאום 'קול דממה דקה'.
עכשיו, שקט תמיד על מה מרמז? על העדר תנועה. מתי יש שקט? אין מצב שיש שקט לגמרי ביקום יש איזשהו סוג של באז כלשהוא, אני לא מדבר כרגע על העידן הטכנולוגי, אני מדבר אתכם גם במדבר, משהו יש, מעצם העובדה שאתה נמצא בחוץ. למשל, יש הבדל בן הקלטה באולפן לבין הקלטה בחוץ גם אם אין רוח, סתם מעצם העובדה שאתה יוצא עם המיקרופון החוצה אתה קולט 'הוא נמצא בחוץ'. אתם בטח מכירים את זה אם אתם נמצאים עם הפלאפון ואתם מקליטים או כשאתם מדברים עם משהו, אתה אומר לו 'יצאת החוצה'? כן, שומעים את זה, אתה שומע שהוא נמצא באוויר הפתוח. יש איזשהו סוג של his תמידי כל הזמן. אבל במקרה הרוחני 'לא, הכל שקט' וזה שקט רוחני זה לא שקט קולי. אז עכשיו צריך ללמוד לעצור את המחשבה - וכאן זה מביא אותנו כמובן להגות הקבלית, אבל נניח לזה.
הנקודה המרכזית בתוך כל הספור כולו - זה שהקב''ה אומר לנו 'אני רוצה שתשהו על הדרך ואם אתם לא סיימתם את הדרך שזה התכלית אז אני מתעכב על הדרך, למה? כי זה התכלית.
עכשיו, 'איך קוראים לדרך' ? זאת השאלה.
מה זה 'הדרך' 'הדרך', הדרך הזאת? מה זה הדרך?
הדרך היא למעשה 'התורה' - כשמתכוונים 'לדרך' הכוונה היא לתורה, 'מבראשית עד לעיני כל ישראל' זה כל הדרך, וכתוב שכל יהודי ויהודי יצטרך ללמוד ולדעת ולהיות כל פסוק ופסוק, כל תיבה ותיבה, כל אות ואות.
בראש ובראשונה, כבר כל אחד ואחד מאתנו הוא אות בתורה כתוב ''ישראל זה ראשי תיבות יש שישים ריבוא אותיות לתורה'' אתה כבר אות כלשהיא ובספר תורה אתה מופיע אפשהוא, אתה אחת מן האותיות בתורה. ואם אתה תגיד 'אבל יש יותר מ 600 אלף איש' ? א. זה נכון, יש אדם שורשי שיש ניצוצות שלו ב. ועוד, בתורה אין באמת 600 אלף אותיות יש חצי בדיוק, למה? כי זה הולך על עניין של עולם עליון ועולם תחתון, יש את האותיות הגשמיות ואת האותיות המקבילות שלהם בעולם הרוחני. למה ? כי יש את האדם שהוא אות בתורה אבל יש את הצורה הגשמית שלו ויש את הצורה הרוחנית שלו, לכן כתוב 'ישראל' זה ''יש שישים ריבוא אותיות לתורה''.
עכשיו, מכיוון שיש לנו מצוות ''ואהבת לרעך כמוך'' אנחנו לא יכולים להישאר אות אחת בתורה, אתה לא יכול להישאר אות בדידה שעומדת בפני עצמה, אלא כולם חייבים לקיים אינטראקציה, כולם חייבים לאהוב אחד את השני. 'נו' ? אז זה מחייב תנועה, זה מחייב תנועה. מי נותן את התנועה, הרי האותיות עומדות, אם אני קורא ספר האותיות עומדות. אני בעל קורא, אני פותח, אני רואה בספר תורה בבית הכנסת הכל עומד, פרשיה עומדת, הם לא זזות, מבחינתי זה כאילו הפילים. בניגוד לטכנולוגיה שלוקחת את הפילים ושמה אותם בסרט ווידאו, בווידאו, במכונת וידאו והיא מניעה אותה. אצלנו, אני מניע, אני המכונת וידאו, זה נע אצלי, איך זה נע אצלי? ע''י זה שאני קורא.
זה עוד אחת הסיבות למה העולם של המקובלים והאדמו"רים זועקים כנגד הסמרטפונים, למה? הם אומרים שהסמרטפון והטלוויזיות והיוטיוב, זזים בשבילך. אתה פאסיבי לגמרי והעולם זז בשבילך. בזמן שהעולם צריך לעמוד ואתה צריך לקרוא אותו, אתה צריך לזוז, והפעולה נקראת 'קריאה'. אתה צריך לקרוא, אתה צריך לזוז כי אתה צריך לעכל - בזמן שאני קורא אני מעכל את מה שאני קורא. כשאתה רואה עכשיו איזה סרט של 3 שעות את הרוב אתה רואה פחות או יותר את הפואנטה אתה הבנת ואז זה עובר מסצנה לסצנה, מסצנה לסצנה וזה הופך אותך להיות לגמרי עצל, החשיבה עצלה, זאת חוויה מאוד עצלה.
אז זה בדיוק הפעולה ההפוכה ממה שנדרש - מבקשים שאתה תעצור ואתה תזוז, אתה תנוע, שתהיה לך תנועה. מכיוון שהאדם עצמו הוא השכינה, הוא כלל נשמות ישראל, הוא גם אות והוא גם כלל נשמות ישראל, בזמן שהוא קורא את התורה הוא מחבר את כל האותיות. התנועה הפנימית שבו היא זאת שיוצרת את התנועה, את הדרך והיא זאת שמחברת את כל האותיות - אז הוא עושה את הדרך.
עכשיו נשאלת שאלה אחרונה כדי לענות עליה כי צריך לפתור את זה בנפש. התת מודע שלנו כביכול לא מקבל את זה, יש לו חוסר סובלנות, ממש שאת נפש מן הדרך, למה? כי הוא מתייסר בה. זה לא דרך נעימה, מילא אם אתה היית אומר 'זה דרך כיפית' תיתן לי לעשות דרך על רכבת הרים, בכייף. תן לי לטוס במטוס שעושה אקרובטיקה, בכייף. תן לי לצנוח, שזה גם כן דרך, בכייף. מה הבורות שאנחנו חיים בה? והסיוטים שאנחנו עוברים פה? הדרך לא נעימה, ככה זה נראה.
אז איך בנ''א מתחבר לדרך ? זה שאלה, ולכן לאנשים קשה עם הדרך כי הדרך קשה, כולם אומרים שהדרך קשה. בנ''א שנמצא באוניברסיטה אז זה תקופות מבחנים, וזה לחץ, וזה בדיקות, זה לא נעים. הדרך אף פעם לא נעימה. גם דרך רגילה שבנ''א עושה אותה ברגל היא מעייפת אותו אפילו נסיעה זה מעייף. אז רוב האנשים לא סובלים את הדרך ומתים לסיים אותה כי היא גובה מחיר, היא 'גומרת' את האדם וזה נכון.
אז איך מתגברים על זה? מה צריך לחשוב כלפי הדרך כדי שאפשר יהיה ליהנות מהדרך? כדי להבין שהדרך היא התכלית
א. הדרך באמת בנויה 'לגמור' את האדם, כי למעשה הדרך היא הפואנטה ואדם צריך להשאיר את חותמו על הדרך והדרך צריכה להשאיר את חותמה על האדם. וזה אומר שאדם לכל אורך הדרך צריך ללמד את עצמו ענוה ושפלות גדולה מאוד מאוד. חז''ל אמרו, פרקי אבות, כשתינוק יוצא הידיים שלו קפוצות 'אני יאכל את כל העולם' 'אני יתפוס את כל העולם' וכשהוא נפטר מן העולם הידיים שלו פשוטות 'לא תפסתי כלום'. כדי להראות שבתחילת הדרך, תחילת כל דרך, אדם מתחיל עסקים 'אני אכבוש את עולם העסקים', כל דבר שהוא מתחיל 'אני אהיה הכי טוב', בסוף הוא מסיים בלי כלום.
האמת היא שגם בדרך הרוחנית זה בדיוק ככה - גם אדם הראשון אמר 'אני יאכל את כל העולם' ובסוף זה יגמר כשהידיים שלנו יהיה פשוטות כי אנחנו נתבטל בסוף הדרך. זה מתחיל מאדם ראשון שהוא כ''כ מרשים שהמלאכים אמרו ' מה זה? זה אלוק' וכ''כ הרבה כבוד נתנו לו, הייתה לו ישות שעומדת בפני עצמה. אבל האדם שיהיה בסוף ה 6000 שנה יהיה מבוטל כמו 'משה רבינו'. הדמות המרכזית שלו תהיה כמו משה רבינו ''והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה'' אז זה פלא, זה ממש פלא.
אז אנחנו רק צריכים להבין כאן, איך מסדרים את זה?
הדרך מובילה אותנו לענווה, הדרך עצמה בנויה לעצב את האדם שהוא יהיה ענו. למה בנויה הדרך? למה הדרך בנויה ? היא בנויה לעשות שאדם בסופו של דבר יהיה מבוטל וענו.
אני יסביר – 'דרך' אפשר להסביר לאו דווקא כשביל ארוך, 'דרך' אפשר להסביר נניח כמו 'יש דרך לעשות כד חרס' זה דרך הוא גם כן עושה דרך. זה כמו לקחת נניח כד חרס ולגלגל אותו על הרצפה, טוב במקום לגלגל אותו על הרצפה אתה יכול לגלגל אותו על הידיים שלך ולעצב אותו על הידיים שלך הוא גם כן עושה קילומטראג' אבל מה בסוף הכד יוצא? מעוצב. אתה עושה אתו מה שאתה רוצה. אז יוצא, שהדרך שאתה עושה עליו בזמן שאתה מסובב אותו ואתה עושה לו קמ' על המקום, פה במקרה הזה זה על המקום, אבל אתה היית יכול לעשות את זה על פני דרך ארוכה מאוד, זה אותו דבר. מה אתה עושה? מעצב את הכלי. מה תכלית הדרך ? לעצב את האדם. מה ספציפית לעצב את האדם ? בעקרון זה ''והייתם כאלוקים'' כמובן שהדרך היא 'השוואת הצורה' וספציפית זה עניין של ענווה, שפלות והתבטלות, והשוואת הצורה עם הבורא.
אז מי לא נהנה מהדרך? מי שבעל גאווה. מי שבעל גאווה סובל מהדרך הזאת מפה ועד הודעה חדשה ואפילו אם הוא עצוב ונראה לך שפל רוח ואומר 'אני מה אני, אבל העולם הזה אכזרי' זה אדם בעל גאווה גדולה מאוד. ואלה שהם מאושרים ושמחים בדרך ''תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקך בשמחה'' הם רק מי שנמצאים בענווה. מי שנמצא בענווה ובזרימה גדולה מאוד ובהתבטלות - מאוד אוהב את הדרך, מסתדר עם הדרך, היא נוחה לו.
יש אנשים שנכנסים לך לרכבת, אז לא נוח לו, וזה מטלטל לו, ולא שמו לו קולב פה, ואין לו שקע לאוזניות. כל הדרך הוא מקטר, הדרך בשבילו היא סיוט. ויש בנ''א בסבבה שלו, שם רגלים על הספסל ממול הולך לישון, כל מקום טוב לו, לא משנה איפה. 'אדוני בוא תעבור לקרון הבא' אין בעיה 'אדוני אין כסאות' אני אישן פה על הרצפה. 'אבל גם אין ריצפה כולם עומדים' אני יעמוד.. טוב לו איפה שלא יהיה אז הדרך טובה לו.
זה הכל עניין של תפיסה - שים בנ''א בארמון הוא יקטר, אתה יכול לשים בנ''א להיות הומלס הוא יכול להגיד לך 'הכל טוב'. כמה ניסויים חברתיים עשו על הומלסים. שנתנו להם הרבה כסף, נתנו להם הרבה אוכל והוא אמר 'אדוני אני לא צריך אוכל יש עוד הומלסים' מה אבל קנית לך פיצה שלמה 'אני לא אוכל פיצה שלמה, אני ייקח slics, יש כאן עוד, תסתכל 'זה אין וזה אין לו, לך תיתן לו' ממש, גילויים שזה היה לא נורמאלי שהומלסים עושים את זה, אתה היית בטוח שהם בדיוק הפוך 'לא'. ואילו אנשים שאכלו פיצה, היה ניסוי חברתי כזה, בא ביקש מהם פיצה, לא, לא נתנו. אז אנחנו מפספסים פה משהו.
הבעיה מספר אחד של הדרך כמו שאני אמרתי זה חוסר סובלנות אנחנו צריכים לדעת, זה האויב הראשון שלנו על הדרך. צריך להפסיק את הדחק. אנחנו לא ממהרים לאף מקום, אנחנו צריכים להיות צמודים לדרך, זה תמיד תקלטו, אנחנו צריכים להיות צמודים לדרך.
הדבר השני - מאוד לשהות על הווה. כתוב 'העבר אין, העתיד מניין והווה עדין' ככה חז''ל אמרו בפרקי אבות. 'העבר אין' אין לך, זה כבר מת, את העבר אין להשיב. 'העתיד מניין' מאיפה אנחנו יודעים מה זה העתיד ו'ההוה עדין' הנה ההווה נמצא פה עדין. אז תעשה פה משהו בהווה. אז זה מאוד חשוב שאדם יתפוס ויתמקד חזק מאוד על ההווה ויעריך כל שניה מהחיים שלו
הדבר השלישי - והדבר הנוסף, שאנחנו אמרנו אותו ענין ההגות על ההווה. אני צריך ללמד את זה איך מחזיקים את ההווה.
אני אתן דוגמא, אני רוצה להסביר את החשיבות של זה כי מדברים על זה גם במדיטציה אבל לא מדברים על משהו מאוד מסוים שזה הערך של החזקת ההווה. במדיטציה יודעים שבהפסק החשיבה ב eeg 0 אז מתגלה ההארה. ביהדות פחות מסתכלים על זה, זה פחות חשוב, זה משני. מה זה עצירת המחשבה בתודעה היהודית ע''פ ההגות הקבלית? נוכחות.
לא נוכחות שאתה מקבל נוכחות שאתה נותן. אם אתה נמצא עם בנ''א תעצור את הכל כי תסתכלו בנ''א שאתה נמצא אתו, העיניים שלו זזות, המחשבה שלו זזה, הוא נוגע בכל מיני דברים, הוא קם, יש לו מה לעשות, תעצור שניה, תעצור שניה 'בוא תהיה איתי' וכמעט אי אפשר להשיג את זה.
גם בשיעור תראו כמה אתם זזים, אתם לא מבינים כמה אתם זזים, כל שניה משהו זז. זה מחטט בארנק, זה בטלפון, זה מסמס לזה .. 'אני לא רואה כלום.. כן' זה ככה, זה ככה, כל הזמן לזוז, אין, חייבים לעשות משהו. יש תנועות של מבוכה שסתם עושים, משנים תנוחה.. 'תעצור שניה אחת'.
אם אתם תגיעו למשל בהגות למצב של עצירה גם של הגוף פיזי, ממש תעצרו כאילו יש אריה שרדף אחריכם, התחבאתם מאחורי עץ והוא לא יודע איפה אתם נמצאים אבל הוא מאוד קרוב, אתם לא זזים, זה כזאת עצירה. ממש לעצור, תעצור. וככל שאתה יותר תחשוב אני עוצר, אני עוצר, אני עוצר, כמעט עד להגיע למטבוליזם אפס, אבל עוד פעם, זה לא המטרה.
מה המטרה של הגות כזאת? אתם יודעים איך קוראים להגות כזאת? פעם אחת אני ספרתי את זה, אני אמרתי את זה, איך קוראים להגות כזאת? איך קוראים להגות שבה אני עוצר את הכל ויוצר נוכחות לבורא? הנני.
'אברהם אברהם' הנני. 'שמואל' 'שמואל' הנני. כשבנ''א אומר הנני, נניח הקב''ה קורא לך, כל החושים 'הנני' הנה אני פה, הכל עוצר כי אתה מחכה לשמוע 'מה יש לו להגיד'.. 'הנני' הנה אני. אתה צריך להגיע בהגות קבלית ל'הנני'.
וזה עוד פעם בהבדל ממדיטציה, אתם תראו כל מיני מרצים, לעצור את ההווה, להגיע להווה רק כדי להגיע להפסק החשיבה שתיכנס לך ההארה. אנחנו לא בקטע. זה יהיה מוצר נלווה, זה לא לבוא לשם שמים, לבוא 'לשם שמים' בהגות קבלית, זה להגיד לבורא 'אני בא לתת לך את הנוכחות שלי'. למה? מי חושב עלייך במהלך היום. וגם אם אני חושב עלייך זה כ''כ מהיר, זה כ''כ טעון, זה כ''כ (לא יודע מה) אבל זה זז לי כל הזמן. ואילו עכשיו אני אומר 'אני עוצר ה'' כמו שאני נותן תשומת לב לאשתי, כמו שאני נותן תשומת לב לילדים שלי, כמו שאני נותן תשומת לב לתלמידים שלי, וכמו שאני נותן תשומת לב לרבי, אני בא עכשיו לתת תשומת לב לך. ואיך אני נותן לך תשומת לב? זה לא תשומי, אני בא לתת לך נוכחות, אני בא לתת לך נוכחות שלי.
אנחנו כ''כ חושבים הפוך 'אתה תיתן לנו נוכחות, תוכיח, 'הריני נא את כבודך' אולי הקב''ה אומר לנו ברברס 'הרני נא את כבודך', אנחנו חושבים על זה? איפה כתוב 'הרני נא את כבודך' לאדם? אייכה.
הזעקה הזאת של הקב''ה נשמעת עד היום, מסוף העולם ועד סופו, הזעקה 'אייכה' נשמעת, על זה נכתבה מגילת אייכה, 'אייכה' זה אייכה ואומרים אותה ב ט' באב, למה? כי הקב''ה אומר איפה אתה ''אייכה''.
אז כדי להתגבר על השם אייכה' וכדי להתגבר על 'הרני נא את כבודך' אני צריך להגיע בהגות, לא להתחכם, לא לקבל הארות ורוח הקודש והתניות 'לא צריך' פשטות 'אבא', לא - אני מבקש אותך אני בא לתת לך אותי, אני בא לתת לך את הנוכחות שלי, להראות לך שחשבתי עלייך באמת.
''אין דורש את אלוקים אין טוב אין גם אחד'' ככה אמר דוד המלך והמפרשים אומרים 'מה זה אין דורש את אלוקים' אין כאן צדיקים? אין לך דור שאין בו כאברהם יצחק ויעקוב, 'דורש את אלוקים' זה כזה שבא ואומר 'באתי ואני בא לתת לו את הנוכחות שלי' לפני שהוא יקרא לי, הרי כתוב ''טרם יקראהו אני אענה'' גם אנחנו צריכים לעשות, אני צריך לקרוא לקב''ה? לא 'ה' לפני שאני קורא לך אני בא לתת לך את הנוכחות שלי, לפני שאתה תקרא לי אני בא לתת לך את הנוכחות שלי'. זה הבדל של ניואנסים בתוך הלב אבל זה נחשב לטומאה וסיטרא אחרא וזה נחשב לשם שמים.
אז 'לשם שמים' הגות קבלית על ההווה, זה ממש לעצור את הכל מתוך נקודת הנחה של 'ה' הנני' הנה אני, מה שאתה תירצה, מה אתה רוצה, הנה אני שלך, מה שאתה רוצה אני עושה. מה שאתה רוצה שאני יחשוב אני יחשוב, אני שלך. ההגות הזאת היא הכי גבוה והכי הרבה אפשר ממנה להשיג את ההארות הכי גבוהות. לעצור את הכל אבל מתוך הכוונה הזאת שאני בא לתת נוכחות.
עכשיו אתה אומר אבל אנחנו בדרך, יש תנועה anyway צריך לקום בבוקר, ללכת לעבודה, יש להם מסעות, 42 מסעות, הם עוברים ממסע למסע.. 'אין בעיה אבל גם בדרך אתה יכול ללכת, לעצום את העיניים ולהגיד 'הנני' גם כשהגעת לתחנה אתה יכול להגיד 'הנני' גם כשאתה יוצא מן התחנה אתה יכול להגיד 'הנני'. בכל שלב אתה יכול לעשות עצירה כזאת עד שלמעשה אפילו ב 42 תחנות יהיה לך 42 'הנני' וכל שנייה שאתה הולך שאתה נוסע 'אני נוסע לא יודע כמה קמ', כל כמה זמן אני דואג שהדרך תהיה שטופה בהנני, אין לי מה לחשוב, אין לי מה להעסיק את עצמי, אני יתקשר למשהו להציק לו, אני אשלח הודעת sms לא, הכל נעצר, אני מעדיף דווקא לא לדבר, לא צריך להעסיק את עצמי, אני לא צריך גירויים חיצונים, הנני, הנה אני עכשיו שעתיים בנסיעה יש לך אפשרות לדבר איתי 'אני בבועה אף אחד לא שומע' ואז שעתיים רצופות אתה נמצא בהנני'.
תתאר לך שאתה לוקח חבר ואתה אומר לו 'בוא, תכנס איתי לנסיעה, שעתיים אני שלך, אני קשוב אלייך, תדבר איתי אני רק נוהג, יש לך שעתיים עכשיו תפרוק מה שאתה רוצה אני שלך שעתיים, מתנה עצומה, מי זכה שמשהו יגיד לו כזה דבר 'בוא תדבר איתי שעתיים תפרוק מה שאתה רוצה' אז תחשבו שאתם נותנים את המתנה הזאת לקב''ה.. אין דבר יותר גדול מזה, אין דבר יותר קדוש מזה, זה למעלה מן הייחודים ולמעלה מן הכוונות, שתדעו. האריז''ל אומר 'יש את הכוונה הזאת היא גדולה אבל יש את הכוונה הזאת היא עוד יותר מהכוונה הזאת ויש את הייחודים זה כולל את כל הכוונות ומעל הכל 'הנני' - וזה כל בנ''א יכול לעשות בפשטות.
הכוונות של 'הנני' שבנ''א מציע את הנוכחות שלו.
אני מקווה שברור לכם 'מה זה להציע נוכחות'? זה אומר גם התבטלות, זה אומר גם ענווה, זה אומר גם אני קשוב, זה אומר הכל, תחשבו, זה אומר 'שלך שלך שלי שלך', תחשבו איזה נוכחות זאת, זאת נוכחות מלאה, אני רוצה שאתם תרגישו את זה בדבר הזה.
הגות
הדרכה לפני הגות –
אז לסיום הייתי רוצה שננסה את זה עכשיו,
זה אומנם לא יום שני אבל צריך לחבר, בוא ננסה לעשות את זה, אני לא אומר לכם עכשיו מה לעשות, הבנתם את המוד, הבנתם את הראש, אתם עכשיו נותנים את הנוכחות לבורא.. אתם נותנים לו את הנוכחות.
וכל אחד יציע את הנוכחות שלו לקב''ה, ממש להגיד לקב''ה 'אני מבוטל, מעכשיו אני מבוטל, אין לי אג'נדה, אני לא בא אלייך עם אג'נדה, גם לא בתפילה, אני לא מבקש רוח הקודש ואני לא מבקש להיות צדיק ואני לא מבקש גאולות, אני לא מבקש'.
אתה כנראה יש לך מה לבקש, אני פה בשבילך 'מה אתה רוצה, הנה אני כאן, הנני',
קולטים את הקטע, זה הלך נפש, אני רוצה שאתם קצת תרגישו אותו. ממש, להגיד את זה ואתם תראו שאתם צריכים לשדר בראש 'הנני' 'הנני' אבל לא כמו מנטרה, הנני הנני הנני, אלא תרגישו את זה כאילו תשדרו את זה אליו. כשאתה מרגיש מוכן, הנני. ואז תחכו תהיו בשתיקה להגיד לקב''ה 'אני פה' ממש כמו עבד שמחכה לפקודה מרבו 'הנני פה' מה אתה רוצה, מה שאתה רוצה אני יעשה, אני פה, בכל רמ''ח אברי ושס''ה גידי .
כדי שלא תירדמו כמו שאמרתי, איך לשבת - לקחת הכל אחורה, ממש, לא להישען, שהגב לא יגע במשענת אלא החלק העליון של הישבן נוגע במשענת. גב זקוף, לכל העיפים שמפילים את עצמם, גב זקוף. למה? זה לא יפה עוד מעט המלך נכנס אם הייתי אומר לכם 'הקב''ה נכנס כולנו היינו זקופים' אז להראות דריכות מתוך יראה ולקבל את המלך להגיד לו 'הנני' ותציעו את הנוכחות שלכם, לא לבקש שום דבר, ההיפך, אתם מציעים את עצמיכם..
בואו ננסה את זה כמה דקות, בהצלחה בעזרת השם...
בזמן ההגות –
בהגות הזאת תוותרו על כל סוג של אג'נדה, אין לנו שום רצון, אין לנו שום עניין מה לעשות פה, רק להגיד לקב''ה 'אני שלך' אני לא מתחשבן אתך על העבר, לא רוצה שום דבר, אני שלך, עזבתי את הכל, אין לי שום כבל לעולם הזה, שום כבלים לעולם הזה, אני פה - בשבילך 'תגיד לי מה לעשות אני עושה', מה שאתה תגיד לי - אני שלך.
ישעיהו הנביא אמר לקב''ה 'הנני שלחני' כל אדם צריך להגיד 'הנני שלחני' שלח אותי, מה שאתה רוצה. וככה אדם מבהיר לקב''ה שהנוכחות שלו ברורה מאליה. רק הנוכחות שלנו אליו לא ברורה מאליה אז עצם העובדה שאנחנו אומרים 'הנה אני' זה אומר שהנוכחות שלו ברורה מאליה רק הנוכחות שלי לא ברורה מאליה, זה דבר עצום.
להתחיל לאט לאט להתעורר אפשר להדליק את האור...
קולטים..
אחרי ההגות –
אז אפשר לעשות את זה, לאורך כל הדרך, לאורך כל המסע, כל יום, כל כמה זמן להגיד 'הנני שלחני', כל הזמן - ואז הדרך תהיה התכלית והתכלית תהיה הדרך, כי מה אנחנו נגיד בסוף ה 6000 שנה? 'הנני שלחני'. אז בדרך אפשר להגיד את זה 6000 שנה, כמובן שאפשר לזכות להארה וכל הגדולים הכי גדולים זכו להארה רק בזה. איך יודעים? איפה זה כתוב? מעצם העובדה שהקב''ה קרא להם והם אמרו 'הנני' זה גילוי של נבואה. כל דבר שפעמיים יקרא לאדם והוא אמר 'הנני' יש שם גילוי של נבואה. תרשמו בגוגל, רק תעשו חיפוש כמה פעמים מופיע 'הנני' באיזה נסיבות? מלא, אבל מי זכה לזה? הכי גדולים. ומי שאמר 'הנני' זכה להארה. אין אחד שאמר 'הנני' ולא זכה להארה.
בקרוב אצלנו בעזרת השם,
מאוד קרוב..
בעז''ה לזווג הגון וזרע בר קיימא לכל בנות ישראל, אמן ואמן