פרשת השבוע

פרשת אמור- למלא את החיסרון

תמלול מפרשת השבוע התשע''ח

הרב אריה חיים נווה

תחיית המתים

הפרשה היא פרשת אמור: ''ויאמר ה' אל משה אמור אל הכוהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו'', יש אזהרה כאן לכוהנים לא להיטמא. הטומאה הגדולה ביותר נקראת 'טומאת מת' וצריך להבין את המושגים האלה, מה זה 'טמא' ומה זה 'טהור'. איך יכול להיות שאנחנו חיים בתוך ישות אחת, בתוך רשות אחת שהיא הבורא והוא אחד יחיד ומיוחד ומדברים פה במושגים של טומאה ורוע, זה כאילו היפך הבורא. איך יכול להיות שיש לנו בכלל דבר כזה? זאת שאלה גדולה מאוד.

השאלה השנייה שנשאלת, קשורה קשר ישיר למאורעות שלנו. אדם חווה מאורעות מסוימים והוא מייחס אותם ע''פ רוב לדרמה האנושית. נניח אדם עבר טראומה מסוימת, עבר גירושין לא פשוטים, עבר פטירה של חבר, עבר/עובר מחלה סופנית או לא, עבר משבר כלכלי גדול. איך מתייחסים לכל זה?

הפרשה כולה מלאה בסודות שמדברים על העניין הזה ואם תקראו את זה, פרשה לא פשוטה בכלל, מדברים על כל מיני סוגים של מומים שעוברים על האדם. כתוב ''דבר אל אהרון לאמור איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלוהיו. כי כל איש אשר בו מום לא יקרב איש עיור או פיסח או חרום או שרוע. או איש אשר יהיה בו שבר רגל או שבר יד. או גיבן או דק או תבלול בעינו או גרב או ילפת או מרוח אשך. כל איש אשר בוא מום מזרע אהרון הכהן לא יגש להקריב את אישי ה' מום בו את לחם אלוהיו לא יגש להקריב''..

הדברים האלה כמובן לאו דווקא תקפים לבית המקדש או לתקופה ההיא, כל הדברים האלה הם כוחות בנפש ולכן, הם רלוונטיים לכל דור ודור ואנחנו לומדים את זה בצורה כזאת,

הכהן, זאת הנשמה, הביטוי לכהן זה הנשמה. הנשמה נקראת כהן. אדם הראשון נקרא כהן, הקב''ה נקרא כהן, אברהם יצחק ויעקוב הם כוהנים, ''והייתם לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש'' אתה אומר: אבל אנחנו לא כוהנים, אנחנו: כוהנים לווים וישראל, למה ''והייתם לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש'', אין ממלכת כוהנים, יש מלך ויש כהן. אסור למלך להיות כהן ואסור לכהן להיות מלך, איך כתוב ''והייתם לי ממלכת כוהנים''?

בסופו של דבר למעשה המיצוי של הנפש הפנימית של האדם נקראת כהן 'כהן' זה לשון כיוון (זה בא מהמילה כיוון, זה אחת מההטיות של המילה) להסביר שהאדם הוא מכוונן כמו שאדם נקרא אדם מלשון 'אדמה לעליון' וישראל זה 'ישר אל', כל המילים האלה מכווננות מטרה. אז ככה גם הכהן כמובן הוא מכוונן מטרה, הכוונה היא למעשה לנשמה עצמה.

אנחנו עוברים הרבה מאוד אירועים בחיים שלנו וע''פ רוב אנשים שעוברים את האירועים מיחסים את זה: לאירועים, לאנשים, יש נטייה להאשים, אבל האמת היא שזה לא כ''כ ככה. אני רוצה לתת פה חידוש מאוד גדול אבל אני צריך קצת הקדמה.

הנשמה אבסטרקטית -

כאמור הנשמה של האדם היא אבסטרקטית, אדם נולד בצלם אלוהים, אבל אין לאלוהים צלם. אז מה הכוונה 'בצלם אלוהים'? הכוונה, מה הוא אין סוף אף אתה אין סוף, מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. ולמעשה הנשמה האבסטרקטית, אין לה תבנית, אין לה אישיות בפני עצמה, אם ככה למה היא ירדה לעולם? אם היא אבסטרקטית בשביל מה היא ירדה לעולם? כנשמה שהיא בחינת אין סוף והכל טוב בה, ואין לה עבודת ברורים לעשות, בשביל מה מורידים אותה לעולם ומצמצמים אותה?

כתוב בכתבי האריז''ל ''דע כי טרם שנאצלו הנאצלים, ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות.. והוא נקרא אור אין סוף וכאשר עלה ברצונו לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים להוציא לאור שלימות פעולותיו שמותיו וכינוייו אשר זאת היה סיבת בריאת העולמות הנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע ממש''. למה צמצמת את עצמך? מה היה רע במצב הקודם? 'אין סוף' זה מצב מושלם, אין עבודת ברורים, אין תבניות, הכל נמצא באחדות פשוטה ושלימה, תענוג גדול, בשביל מה צריך לרדת למטה ולהצטמצם ?

והתשובה היא שהמושג 'אין סוף' לא מרמז על כלום אלא הוא מרמז על הכל, זה הבורא. ואע''פ שזה לא נתפס יש לזה כינוי שזה נקרא 'הטוב והמטיב' כדי להגיד לנו מראש: 'תשמע, זה טוב זה לא חסר, אז למה שזה לא יהיה טוב.. זה לא חסר. דבר רע זה דבר שינצל, דבר טוב הוא במליאות ממילא והכל נמצא בו בפוטנציאל, זה ממש ים הפוטנציאל'. אם כן, מדוע הדבר יחייב בריאה? כי כל הכוחות יכולים להיות לו בפוטנציאל ולהישאר בפוטנציאל מבחינה לוגית, לא חייבים לצאת, חוץ מתכונה אחת - תכונת הנתינה.

אני חוזר על זה הרבה כדי שתבינו שזה מה שמצופה מאתנו, גם הנפש שלנו בתכלס, אנחנו לא צריכים כלום, אדם יכול ללכת לנוח על אי בודד והוא לא צריך כלום: קצת אוכל, קצת שתיה והוא שורד. בשביל מה צריך עכשיו אינטראקציות חברתיות, להתחתן ולהביא ילדים, למה צריך את כל הדברים האלה? כי הקב''ה אומר: תשמע יש בך מידה שלא באה לידי ביטוי ועד שאתה לא מביא אותה לידי ביטוי, אתה לא בא לידי ביטוי. אתה לא מחובר, אתה לא עושה את הפעולה הרוחנית שלך - אתה לא מדמה לעליון. והפעולה שמתבקשת מן האדם זה נתינה, להטיב ''ואהבת לרעך כמוך'' לכן, הקב''ה צמצם את עצמו ויצר פרדוכס בתוך עצמו. הרי אין שם שנים, הוא לא עשה שניים, אלא צמצום עצמי.

צמצום -

'צמצום עצמי' זה כמו הפרש פוטנציאלים, בחשמל למשל ההדקים שיש בשקע, בצד ימין יש מילוי 220 וולט ובצד שמאל 0  ההפרש פוטנציאלים זה 220 וולט, אז זה בינו לבין עצמו. אדים מים קרח - בן אדים לבין קרח, זה אותה מהות, זה h2o אבל יש הפרש פוטנציאלים של אנרגיות, חום וקור. וככה, הפרש פוטנציאלים יכול להיות רק בין אותו דבר לאותו דבר, לא יכול להיות בין שני דברים שונים. זה חייב להיות אותה מהות, מה אתה מודד: או חום או חשמל או כל דבר, זה יכול להיות לחץ, אבל זה מהות אחת, שיש רק בינה לבינה הפרש פוטנציאלים. אז הקב''ה עשה בינו לבינו הפרש פוטנציאלים ולכן, זה לא שתיים, זה אחד שיש לו הפרש פוטנציאלים וזה עניין 'הצמצום'.

צמצום זה לא כווץ גשמי, צמצום זה כמו אדם שמשחק עם הילד שלו בן החמש הוא מצטמצם, הוא מצמצם את דעתו אליו. הוא יורד ומשחק אתו אבל הוא כשלעצמו נשאר עדין אדם גדול רק בהתנהגות זה נראה לשעתו כאילו הוא צמצם את דעתו וכאילו דעתו קטנה, אבל זה רק להיראות לשעתו. מטרת הצמצום לא הייתה משום שינוי צורה היא הייתה משום השוואת הצורה 'השוואת הצורה' זה אומר שבשעת הצמצום צריך לעבור כאן תהליך מסוים שאדם ירגיש בצמצום איפה מקור החסר ולפי זה הוא ידע איך להכניס למקום 'חסד'. זה נוסחא, זה עקרון וכלל גדול מאוד מאוד בחוכמת הקבלה (אני יחזור עליו) : מטרת הצמצום הרי לא הייתה משום שינוי צורה הקב''ה לא רצה סתם ליצור הפרש פוטנציאלים אלא הוא יצר צמצום כדי שהישות שתרד להצטמצם תרגיש את החסר באותו המקום ומשם היא תדע איזה חסד חסר. כמו שנניח אני יגיד לכם 'תראו הצלחתי לגייס כמה מיליארדרים שייתנו לי מיליארד שקל, לכו לעם תסתובבו תראו מי חסר לו מה, מי נמצא בחובות.. תסתובבו, תחזרו ותגידו לי.. נכסה לו' אז צריך להיכנס לבתים קשים, לראות מראות קשים, לשמוע אנשים קשי יום, מרי נפש, ממש להיכנס לשם. עכשיו אתה אומר: למה אתה שולח אנשים לראות צרות? אני לא שולח אותם לראות צרות אני רק שולח אותם לראות איפה יש חסר, הם יבואו ואנחנו נמלא את זה.

להיות במקום החסר -

אותו דבר, אדם צריך כדי להוציא לאור שלימות פעולותיו שמותיו וכינוייו וכדי להוציא לאור בצורה מתוקנת את עניין הנתינה הוא קודם כל צריך להיות במקום החוסרים. לכן, הבריאה מתחילה קודם כל מחושך ''בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום''. אתה אומר: 'רגע לא כתוב באף מקום שאתה בראת חושך'.. זה המצב הראשוני של הבריאה, קודם כל חושך, 'חושך' זה לשון חשך (תיקחו את הש' תעבירו את הנקודה מש' ימנית לש' שמאלית, חשך). לנו נראה שהחשך זה כמו שאומרים היוונים שחושך זה העדר אור והקור הוא העדר חום. באה חוכמת הקבלה ואומרת: לא מה פתאום, זה בריאה שעומדת בפני עצמה: יש אור, זה דבר אחד, ויש חושך, זה דבר שני (מיד אני יסדר את זה). אצלנו למעשה אנחנו צריכים לדעת, מהו הפרש הפוטנציאלים: האם יש פה באמת חסר והעדר לעומת מילוי, מה מתמלא, מה חסר.

אז קודם כל כדי להוציא לאור שלימות פעולותיו שמותיו וכינוייו וכדי שהנתינה תבוא לידי ביטוי חייבים ליצור כביכול צמצום של אור. מקום שכביכול יש תחושה של חשך באור 'אין אור' ולפיכך האדם צריך להימצא באותם מקומות ולהגיד לבורא: בוא אני יגיד לך מה חסר פה. אני נמצא במקום של שנאה חסר פה אהבה, אני נמצא במקום של עניות צריך פה עשירות, אני נמצא במקום חס ושלום עקרות צריך כאן פריון וכו'. ולמעשה האדם מתוך תחושת החיסרון הוא צריך להעלות את הצורך, את החסד שצריך להימצא באותו המקום עצמו.

זה אומנות שעומדת בפני עצמה אבל כאן יש סוד גדול,

מהלך החיים שלנו והמסע שלנו נראה הרבה פעמים מיותר מכיוון שלאנשים יש תחושה בראש של נורמאליות, יש חיים שצריכים להיות נורמאלים ופתאום אתה מוצא את עצמך עם כ''כ הרבה צרות שאתה אומר 'מאיפה זה הגיע, זה לא אופייני לי'. שהייתי ילד לא חשבתי שאני יגיע למקרים האלה, חשבתי שאהיה גרוש, אלמן, חסר כסף, הומלס, איך זה הגיע אלי בכלל? מה לי ולמציאות הזאת? זה דברים שהייתי קורא עליהם בסרטים, איך זה מתדפק על דלתי. ואם כבר זה התדפק, אז מה אדם עושה? מאשים משהו: מי עשה לי את זה? אז בהתחלה יש לו כפתור להשמדה המונית, קודם כל 'כולם אשמים': ההורים שלי שהביאו אותי לעולם, החברה שבה חייתי, משרד החינוך, מה עשו לי בתיכון ובצבא. אח''כ אומרים לו: 'לא, הכל מעצמך' אז הוא לוחץ על מנגנון של השמדה עצמית.. אז אני אשם. אז כאן קודם כל אנחנו צריכים ליישר את השכל, יש כאן כמה דברים שהם לא רלוונטיים:

בראש ובראשונה, אין כאן אשמה, יש כאן מסע שלא קשור לאשמה,

אין כאן אשמה בכלל, צריך להוריד את זה לחלוטין לא חיצונית גם לא פנימית. מכיוון שאנחנו נשמה אבסטרקטית כי נולדנו בצלם האדם צריך להגיד: אם יש בעיה אז יש לי בעיה, אבל אני לא הבעיה. כמו בנ''א שיש לו קלקול כרגע באוטו, יש לך קלקול כרגע באוטו אתה לא אשם בזה. נסעת חשבת שהכל בסדר, לא הייתה שום אינדיקציה פתאום המנוע התחמם, מה קרה.. אז אתה לא אומר 'אני הבעיה אלא יש לי בעיה'. אז הקב''ה הצמיד אלייך את הבעיה שאתה תחוש אותה אבל אתה לא הבעיה.

אז בוא נניח שאתה מגלה שיש בך כעס, נניח שאתה מגלה שיש בך עיקשות, נניח שאתה מגלה שיש בך משהו - זה לא אתה, זה בעיה שמוצמדת אלייך אתה רק מרגיש אותה. אתה בשקט יכול להתנתק ממנה, לראות אותה מבחוץ ולתקן אותה, בגלל זה אנחנו דואליים שהצד שנמצא בגדלות, הנשמה האבסטרקטית תהיה מנותקת מן הבעיה. הבעיה של רוב האנשים זה הזדהות, הוא מיד חושב: לא, אני מרגיש את הבעיה אז אני הבעיה.. 'לא, מה פתאום, יש לך בעיה היא אצלך, והקב''ה נתן לך אחריות עליה (ותיכף אני יגיד מה האחריות) אבל אתה לא הבעיה ואין כאן את מי להאשים'.

כל האירועים שאנחנו עוברים אותם בחיים לא קשורים לבנ''א בכלל אלא זה רצף אירועים שהקב''ה שם אותם לכל אדם והוא אומר: אני צריך שהאדם הזה יעבור את זה.

אז בואו תחשבו על אדם שיש לו כמה וכמה גלגולים והקב''ה אומר: אני באיזשהו שלב צריך שיעבור שיעור בדיכאון. אני חייב שהוא יעבור שיעור כזה, הוא חייב לדעת מה זה דכאון. איפה אני ישחיל לו את זה, מתי, זה הרי אף פעם לא נוח, זה הרי אף פעם לא מתאים.. יש מקום שאדם יגיד: 'עכשיו מתאים לי דכאון חבל'ז'.. אין, זה אף פעם לא מתאים, אבל צריך להשחיל לך את זה. אתה צריך לעבור שיעור בדיכאון, אתה צריך לעבור שיעור בחסר וממקום החסר אתה תדע להשלים. אתה תדע איזה חסד חסר, תדע להשלים שלימות פעולותיו שמותיו וכינוייו, אתה תצטרך לדעת להשלים את זה אבל אתה קודם כל צריך להיות בחיסרון.

מצבי תודעה -

יוצא שכביכול כל הצרות שאנחנו עוברים, הם בכלל לא צרות, אנחנו לא קוראים לזה ככה ''אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא'' קודם כל הוא לא מפיל עלייך, אנחנו אומרים: אל נורא עלילה, ואדם הראשון אמר לקב''ה: בעלילה באת אלי. 'עלילה' שהיא עילה ועילול 'עלילה' כמו עלילה של ספר, לא עלילה מתעלל וגם לא עלילה, להעליל על משהו כמו להפליל משהו, זה הרי הכל הוא. אלא יש כאן רק מסע וזה מסע של גילויים ובמסע של הגילוי אתה חייב לעבור במקומות מסוימים וזה לא יעזור לאף אחד זה גם לא קשור לאמצעים חיצונים, יש אנשים שהם אוכלים כמו בהמות ואין להם סרטן ויש אנשים שאוכלים הכי טוב בעולם והם חולי סרטן. יש אנשים שמעשנים כמו קטר ואין להם סרטן ויש אנשים שהם מעשנים פאסיביים ויש להם סרטן. זה לא קשור בכלל, יש מסע מסוים, אם אתה צריך לעבור אותו תצטרך לעבור אותו, אתה תצטרך להתמודד אתו. וסרטן זה לא מחלה סופנית זה מצב בתודעה, וקריסה כלכלית זה לא בעיה סוציואקונומית זה סטטוס בתודעה וככה, אם אתה עקר או לא עקר, אם אשתך עקרה או לא עקרה, זה רק מצבי תודעה.

''לא ידח ממנו נידח'' ''עלמא מהדין כחלמא דמי'' העולם הזה דומה לחלום אנחנו נתעורר ממנו. תראו את כל האנשים שחוו חוויה של מוות קליני 'הכל בסדר'.. אבל איפה הכל? איפה הכסף? איפה הילדים? 'הכל בסדר, הכל אחד' וזה ממש התעוררות מחלום. מוות קליני זה להתעורר מחלום אז כמו שאדם מתעורר מחלום והחלום נראה לו סיוט באותו רגע, בזמן החלום אתה אומר: 'הנה אני חווה את החלום, זה קורה עלי' וכשאתה מתעורר הכל בסדר 'אף אחד לא תבע לבית דין מתוך חלום' אלא עברת את זה. לכן, האדם שהוא עובר סיטואציות מסוימות הוא רק צריך לדעת שזה מסע שלו, הוא חייב לעבור אותו והוא חייב לשהות באותן תחנות והן לא קשורות לאשמה של אף אדם. אומנם הקב''ה לא יכול היה לשים פה, סתם אדם, לשים לו משקפת של מציאות ווירטואלית ולהגיד לו: אני עכשיו הולך להקרין לך קריסה כלכלית, אח''כ אני יקרין לך דיכאון אלא זה חייב להיות כביכול ברקמה, יש רקמה של מציאות ואז זה נראה כאילו משהו כן גורם לך, משהו כן טריגר לגרום לך לדברים האלה. בא משהו עוקץ אותך אז הוא גורם לך לקריסה כלכלית, בא משהו ואומר לך דברים לא טובים אז זה מוריד אותך לדיכאון ונראה כאילו הוא אשם, אבל זה לא ככה. אלא, אוסף האירועים זה דברים שנכתבו מראש, הכל למעשה כתוב בתורה ואם בתורה כתוב 'לא תגנוב' משהוא צריך להיות גנב, אם בתורה כתוב 'לא תרצח' משהו צריך להיות רוצח. כל הדברים למעשה שמופיעים אתה צריך לעבור אותם, אם כתוב ''תשב אנוש עד דכא'' 'דכא' לשון דכאון אז משהו צריך להיכנס לדיכאון אבל זה לא משהו אחר וזה לא שליח אלא זה כולם ביחד.

חייבים בצורה פרופורציונאלית לעבור במהלך הגלגולים את כל המצבים -

לכן, בשער הגלגולים הוא כותב כולנו נתגלגל להיות גבר ואישה, גר יתום ואלמנה, עשיר ועני, חולה ובריא, כהן לוי וישראל, זה כתוב. אפילו בטעמי המצוות כתובים הדברים האלה, בטעמי המצוות הוא אומר: שאם משהו יגיד למה שאני יקרא הלכות כוהנים? אומר לו: אתה תהיה כהן או שהייתי כהן, פרט לזה שאתה צריך לדעת את הכל אבל באופן עקרוני תדע 'זה רלוונטי גם עבורך'. אז יוצא שכלל המצבים שאנחנו חווים הם לא אשמתם של בנ''א אלא זה מסע. השואה הייתה כתובה במסכת מגילה 2000 שנה לפני שהיא התרחשה, היא כבר הייתה כתובה, כל הנבואות שהתנבאו, כל הנביאים לימות המשיח, זה אומר, שיש כאן אזשהיא תוכנית שהנביאים אמרו כך וכך יתרחש. במסכת סוטה כתוב שהדור האחרון דור של עיקבא דמשיחא: חוצפא יסגה, היוקר יאמיר, כלה תקום בחמותה, אתה אומר: מאיפה הם ידעו את כל זה 'רגע, זה לא נתן לנו בחירה, היינו חייבים להגיע למצב הזה'? בילקוט שמעוני הוא מביא את זה בשם התנא דבי אליהו גם כן, זה נאמר לרב ענן שהיה אמורא, תקופת הגמרא, אנחנו מדברים על מינימום 1700 שנה, הוא מדבר שיקום מלך פרס והוא יציק למלך ערבי שיפנה למערב לאדום ויבקש את עזרתם והם יריבו בינם לבין עצמם ותהיה מלחמת עולם גדולה ועם ישראל יגיד: ''אנה נבוא ונלך, אנה נבוא ונלך'' והקב''ה יגיד: ''בני לא בראתי את הכל אלא בשלכם''. אז לפני 1700 שנה, מי ידע שהמציאות הפוליטית תוליד מלך פרסי שיציק למלך ערבי והם ייפנו לאדום.. מאיפה הוא יודע להגיד את זה? אז אין בחירה? מה אנחנו עושים פה? ואם אתם תראו את המציאות הפוליטית שהייתה לפני 1700 שנה זה בכלל הזוי, זה כאילו לא שייך. כל מי שהיה קורא את זה היה אומר: אני לא יודע על מה הם מדברים פה ותראו איך המציאות נבנתה.. בול שהיא תהיה ככה. אז משהו אומר: 'אז אין בחירה'? זה לא עניין של יש בחירה או אין בחירה כאילו שוללים לך את זכות הבחירה, במילא זה אלוקות, זה אלוקות שעובדת בתוך עצמה, אלא שיש פה מסע.

אומר הזוהר מה בעצם מתבקש מן האדם,

האם באמת מתבקש מהאדם לעשות פה דברים? לבנות פה דברים? לחשוב מצד עצמו, לבחור מצד עצמו? אומר הזוהר 'לא' .. בגין דשתמדעון לה' רק תהיה מודע אליו. והשלב השני זה הבקשה שלך להזדהות. אני יכול להיות מודע ולהזדהות עם הרע, אני יכול להיות מודע ולהזדהות עם הטוב..

אז קודם כל מבחינת ההבנה שלנו את האירועים של חיינו, כל האירועים של חיינו, אלו מצבים שאנחנו חייבים לעבור אותם. עכשיו אני רוצה להסביר על סמך מה זה נאמר..

אומר רבנו בחיי שבניגוד לפילוסופיה היוונית שבה החיסרון הוא העדר היתרון אומר, אצלנו החיסרון הוא שיעור בפני עצמו והיתרון הוא שיעור בפני עצמו. וזה אומר שחושך זה דבר שעומד בפני עצמו והאור זה דבר שעומד בפני עצמו, למה הכוונה? אם הכל כאן נקרא 'אור אין סוף' ואור זה דעת, מה זה אור? אור זה גילוי, הרי אין באמת אור אופטי, כשמדובר על 'אור אין סוף' אין באמת אור אופטי גדול מאוד, אלא 'אור' זה גילוי ו'אין סוף' זה גילוי האחדות. זה גילוי המקום שבו אין תבניות יותר. תחשבו מתי התודעה תגיע למצב שהיא מגלה שאין תבניות יותר, אלא הכל אחד בפשטות ואי אפשר לתת לזה שם. היא פשוט תופסת את המצב הזה, היא נדבקת במצב הזה אז אור זה גילוי, כל מקום שבו כתוב 'אור' הכוונה היא לגילוי.

נניח שנותנים לנו מצבים כמו חושך, גניבה, רציחה ודיכאון זה יכול להיות גם כן 'אור', למה? כי זה גם כן גילוי. אם משהו ישאל אותך תגיד 'אתה יודע מה זה דיכאון'? אם לא חווית איך תדע את זה. איך יכול להיות שיש פסיכולוגים ופסיכיאטרים שמאבחנים אנשים עם 'מאניה דפרסיה' ונותנים להם תרופות שהם בעצמם לא מרגישים איך הם מרגישים עם זה, והם לא יודעים בכלל מה אדם בפנים חווה, אלא הוא מאבחן אותו פשוט על סמך סטטיסטיקה. הוא רואה סימפטומים מסוימים אומר 'נראה שמה שאתה מדווח מתאים לי למה שלמדתי באוניברסיטה 'מאניה דפרסיה', התרופות שעבדו סטטיסטית זה אלה ואלה ואני ישחק עם המינונים, נראה על מה זה יעבוד', ממש עושים ניסיונות על בנ''א. ויכול להיות שמה אדם מאוד עמוק, מאוד מורכב, מאוד חכם ואם הוא ישאל את אותו פסיכיאטר שיודע עליו לפני ולפנים: תגיד 'אני ייקח את התרופות ולא יהיה לי יותר התקפים, ואני מודע לעצמי ובזמנים שאני בסדר, אני סופר אינטליגנט ואני גם מתפרנס יפה מאוד 'אתה מרשה לי להתחתן עם הבת שלך'? 'זה לא', למה לא? כי הוא לא מכיר אותו, הוא לא יודע, יש לו עדיין סטיגמה שהוא חולה נפש.

ביהדות זה לא ככה, הקב''ה לא רוצה שהרבנים יהיו פסיכולוגים או פסיכיאטרים מהסגנון הזה שמביטים על הדברים מבחוץ. מאבחנים ונותנים תרופות חיצוניות אלא אתה צריך להיות שם באותו מקום בדיוק. רבי יהושוע בן לוי בא לאליהו הנביא, שואל אותו: איפה המשיח? אומר לו: יושב בשער רומי, הוא מצורע. הולך לשער רומי רואה את המשיח מצורע. משיח מצורע, לבוש תחבושות מכף רגל ועד ראש. למה המשיח מצורע? המשיח לא רק מצורע, הוא גם נמצא במקומות הכי נחותים והכי שפלים, בכלל הוא נולד ממעשה של גילוי עריות. בנות לוט עם אביהם, ששכרו את אביהם ונולד מואב, ממואב באה רות 'רות המואבייה' וממנה יצא דוד המלך, משיח בן דוד. אז תחשבו איזה צינורות מזוהמים הוא עבר כדי להגיע להיות שם, אבל גם בתוך היהדות כתוב, אנחנו שרים עליו שירים, למשל ביום שבת, בכל השירים הוא מכונה 'בן נפלי', 'נפל' כמו נפל של צבא, תמיד קוראים לו נפל, למה? כי כל דור הוא לא מתרומם. ועוד נאמר: 'עבדי מכוער' ועוד כל מיני דברים נוראים שהקב''ה אומר על המשיח, אבל הוא חייב להיות שם ''מאשפות ירים אביון'', האביון הזה זה המשיח, הוא חייב להיות שם, כדי להרגיש כל יהודי ויהודי, כדי להרגיש את החיסרון בכל מקום. אם הוא יהיה המשיח איך הוא ידע למלא את החיסרון אם הוא לא יהיה בחסרון הזה. אבל מעבר לזה, הוא גם צריך לדעת את החיסרון ולכן, כשנאמר ''ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד'' צריך לדעת גם מה זה 'ערב', צריך להיות בתוך החשיכה כדי להכיר מה זה חשיכה.

תחשבו שיבוא המשיח ויגיד: אני לא מבין אתכם, למה אתם לא חוזרים בתשובה, מה עובר עליכם. יגידו לו 'תגיד פעם היית בדיכאון'? פעם קיבלת הלם קרב, אתה יודע מה זה בנ''א בהלם קרב? התגרשת פעם? התאלמנת פעם? לקחת פעם סמים? מה אתה בא וצועק עלינו.. מי אתה ומה אתה, יצאת ממאה שערים עם הגמרא ביד? איך אתה יכול להנהיג אותי אם אתה לא מבין אותי? ולכן, יש לימוד גדול מאוד בעתות מצוקה אבל צריך לדעת שזה שיעור חשוב זה לא אפיזודה וגם לא צריך להתבייש בזה. מאוד חשוב לנסות להבין: גנבת? אז עכשיו אתה לומד מה זה גנב, אתה יודע מה זה גנב ואז אתה תדע איך גנב יכול לצאת משם. אם רצחת או אם אנסת אתה צריך לדעת איך מתקנים.. אז אין לאנשים האלה תקנה? הרי אדם שלא חווה את זה והוא יתפוס בנ''א כזה ישר הוא ירצה להרוג אותו, הוא יגיד לך: למה אתה הורג אותי כי גנבתי? אתה יודע איך מרגיש גנב? אתה יודע מה גרם לי לגנוב? אין לי תקנה? מבחינתך, אם אתה רוצה להרוג אותי אז אין לי תקנה? על סמך מה אתה שופט אותי?

אז אדם הרי נולד לרדת למקום הצמצום כדי למלא את החיסרון שנמצא שם, אבל איך הוא יוכל למלא את החיסרון אם הוא לא יודע מה החיסרון?!

יוצא שכל הצרות הם שעורים חשובים מאוד, כל מה שאנחנו עוברים: מחלה, הומלסיות, בעיות כלכליות, אלה שעורים מאוד מאוד חשובים והם נקראים 'אורות'. הקבלה קוראת להם אורות, למה זה נקרא 'אורות'? אם אתה מודע אליהם ואתה יודע מה הם, אתה מואר בהם, כי 'מה זה אור'? גילוי. אז אם אדם יבוא ויגיד: 'תשמע הייתי שבע שנים בדיכאון, אני יודע לטעום את המוות לפני ולפנים. אני יודע מה הוא מרגיש ומה הוא חושב אדם בדיכאון, הייתי שם, זה נחשב שהוא מואר באותו עניין. אז תחשבו, מי שנמצא עמוק בתוך החושך באופן אוטומטי החושך לגביו אור, למה? כי הוא יודע מה זה חושך. הקונספט 'חושך' מואר לגביו לכן, זה לא אור וחושך אופטיים. זה לא אור וחושך פיזיקאליים, זה לא חסר ומילוי. אלא יש מצב של ידיעה ואי ידיעה ואם אתה כבר יודע משהו אתה מואר בו.

יוצא, שאנחנו צריכים לחוות כך וכך הארות והארות זה פשוט מעצם המציאות שאנחנו עוברים, מעצם המקרים שאנחנו עוברים ומאוד חשוב שנעבור את המקרים ולכן, אף אחד לא יוכל להימלט מזה.          

מכיוון שאנחנו חיים בקרב גויים הם צועקים נורמליזציה אז הם הכניסו לנו את זה לג'רגון, אבל אצל יהודי אין שום דבר שהוא נורמאלי. מעולם לא היה לנו נורמאלי, לא היה מצב כזה, אם היה הדברים הדומים: זה שהיינו 40 שנה במדבר, אבל זה לגמרי לא נורמאלי כי לא אכלנו ולא שתינו ואכלנו מן וכל הזמן הלכנו. זה נורמאלי, היה שקט. ובבית המקדש הראשון גם כן, שהיו מעשי ניסים והתנהגות על אנושית.

מה זה קשור לכהן ולעניין של טומאה וטהרה..

הרי אין באמת כזה דבר 'טומאה' אבל הכהן אסור לו לגעת במת. מה זה מת? 'מת' זה משהו שהוא כביכול מנוגד לקב''ה, הקב''ה נקרא 'חי החיים' וזה ישות אחדותית שלא שייך בה עניינים של מוות. אבל מעצם העובדה שהראש רואה דמות מתה והוא חושב שזה מת והוא נוגע בזה, הוא נטמא. אבל הוא לא נטמא בגלל הנגיעה בגופה, הוא נטמא בגלל הקונספט. בגלל שהוא נגע בקונספט.

רבי יוחנן בן זכאי אומר ''לא המקווה מטהר ולא החזיר מטמא'', מה הוא רצה להגיד: אל תתפס במה שאתה רואה כרגע, אלא במשמעות שאתה נותן. דוגמא, אליהו הנביא נחשב לכהן וכשרבי עקיבא נפטר הוא טיפל בגופה שלו. הוא הרים אותו על הכתף שלו והוביל אותו למערה, אז אמרו לו: אתה כהן, מה אתה נוגע בגופה? הוא אמר: לגבי הוא לא טמא, צדיקים במותם נקראים חיים. אתה אומר: 'רק שניה אחת, זה מת, אם משהו אחר היה נוגע בו הוא טמא אתה טהור? כן, הוא תופס אותו כמת אז לגביו הוא טמא, לגבי הוא טהור.

זה גם החרב פיפיות של אפר פרה אדומה, שזה שזורק את האפר נטמא זה שזורקים עליו את האפר נטהר. ויוצא למעשה שזה לפי תפיסה, זה לא לפי מה שבאמת זה.

דוגמא נוספת, תנור חוליות, תנורו של עכנאי המפורסם, הרי תנור זה מקשה אחת, זה גוף, פעם זה היה מחרס, אם הוא מקבל טומאה כל התנור נטמא כי זה מקשה אחת. אם נוגעים בו בטומאה אפילו במקום אחד, באחת מהפאות שלו, אי אפשר להגיד נקודתית 'נגענו, הנקודה טמאה' גמרנו, כל התנור טמא. אז אמרו: ואם זה תנור חוליות, 'תנור חוליות' עשוי מלבנים כמו לבנים של אקרשטיין שבאמצע יש חול או טיט ואז אתה אומר: נגעו רק בלבנה אחת, האם זה מעביר את הטומאה להכל.. הרי זה חוליות חוליות? רבי אליעזר אומר: 'התנור טהור' והחכמים גזרו שהתנור 'טמא'. אתה אומר: משהו פה טועה, אומרים: 'אין כאן טעות', רבי אליעזר רואה במקום שלו ובצורת התפיסה שלו שהוא טהור החכמים לא ראו את זה, לא הייתה להם השגה בזה ולגביהם התנור עצמו טמא. אתה אומר: 'בסדר, בוא נעשה סדר', בלי קשר לרבי אליעזר ולחכמים, מה התנור? אומרים לך: אין בלי קשר, הכל תלוי איך האדם תופס את זה. בתפיסה של רבי אליעזר זה טהור, בתפיסה של החכמים הוא טמא, אין כזה דבר 'אז מה התנור בפני עצמו'. תנור לא עומד בפני עצמו כמו שכתוב בזוהר ''אין עולם בלא אדם'', אז נגיד 'אז מה העולם טוב או לא טוב, אכזר או לא אכזר'? תלוי באדם שייתן לזה אינטרפרטציה, האדם יגיד אם העולם הזה אכזר או לא אכזר. הפסק הלכה הולך לפי התודעה הקולקטיבית ולכן, החכמים פסקו טמא, התודעה הקולקטיבית הייתה נמוכה, החכמים ידעו את זה והיא אמרה לגבי רוב העם זה טמא. זה שרבי אליעזר רואה את זה כטהור כי הוא נמצא בדרגה כזאת, בסדר, אבל אנחנו לא יכולים להכפיף את הדעה שלו ואת ההשגה שלו על עמי הארצות שלגביהם זה טמא. הנקודה היא שזה ככה לגבי הרבה דברים..

אנחנו נחגוג במוצאי שבת את ההילולה של רבי מאיר בעל הנס והוא בעצמו נתן 147 טעמים לטיהור השרץ. מבחינתו הוא יכול היה לתפוס שרץ ולאכול אותו ככה, הוא לא עשה את זה, אבל מבחינתו הוא יכול היה וזה לא היה נחשב לטמא. אתה אומר לו: 'שרץ זה טמא', טמא לפי מי? הוא כן נמצא בעולם של אחדות, הוא כן נמצא בעולם מבורר אז הוא יכול להגיד לך שרץ זה בכלל טהור. הרי כתוב אפילו על חזיר, מדוע נקרא 'חזיר'? שלעתיד לבוא הוא יחזור להיות טהור, מה זה יחזור? הוא יעשה שינוי גנטי? הוא לא יעשה שינוי גנטי זה בדיוק אותו חזיר, האינטרפרטציה שלנו תהיה שונה. לעתיד לבוא אנחנו  נראה את החזיר טהור, יהיה לנו דעת לראות את החזיר טהור כרגע בדעת שלנו אנחנו לא רואים איך חזיר טהור.

לתת אינטרפרטציה אחרת -

אז אם ככה, ככה זה לגבי כל המקרים שאנחנו עוברים, אדם מגדיר את המקרה שלו טראומטי, הקב''ה אומר: 'אני טראומטי' 'אני יעשה לך משהו טראומטי' 'אני יתעלל בך'. אם אתה מגדיר את המקרה שלך כעצוב, כטראומטי, כקשה, כמאמלל, על מי אתה מפיל את זה? עלי, אז אתה תגיד: אבל ככה אני חווה את זה בחוויה האישית שלי, 'אולי אתה לא מרגיש נכון'? בוא ננסה לתת לזה אינטרפרטציה אחרת.

בואו לא נלך רחוק, זוכרים כשהיינו ילדים קטנים ונתנו לנו יין מהקידוש אף אחד לא אהב את זה, אף אחד לא אוהב טעם של יין גם לא אהבנו בירה וגם לא אהבנו קפה. והיום זה אותו משקה ואנחנו כן אוהבים את זה אז משהו תירגם את זה אחרת. עכשיו אנחנו מתרגמים את זה כטעים אז אנחנו מתענגים על כוס יין, יש אנשים שאוהבים כוס קפה, אנשים מאוד אוהבים בירה. אי אפשר להגיד שבלוטות הטעם השתנו, זה שטות גמורה להגיד את זה אלא האינטרפרטציה של הגירוי השתנתה. וכך הוא הדבר לגבי כל דבר, לפעמים קורה שאתה רואה בנ''א ואומרים לך: 'דני הזה שקרן, הוא מאמלל ומכה נשים' ואתה מפתח אליו עכשיו שנאה תהומית ואתה בא להרוג אותו, ואומרים לך: 'זה לא דני הזה, זה דני ההוא' ופתאום אתה מזכה אותו, אומר לו: 'אהה סליחה' ואתה עובר לשנוא את הבנ''א השני. אז זה ככה, בנו לך כרגע תפיסה, עמדת להצמיד אותה למשהו שאתה רואה ופתאום משהו בא ואומר לך: זה לא זה.

אותו דבר, בונים לנו כביכול תפיסה של טומאה ורוע, עד שהקב''ה יבוא ויגיד: זה לא טומאה וזה לא רוע, אין כאן טומאה ורוע. אז כדאי שנכין את עצמנו לדברים האלה כי אצלנו בראש יש סרט מדומין לגמרי, סרט דרמה שהוא לא נכון לכתחילה. שבהם אנחנו מאשימים את ההורים שלנו, ואת משרד החינוך, ואת הבת זוג שלנו, ואת הילדים שלנו, ואת העולם הזה בכלל.

והוא אומר לך: זה לא קשור לאף אחד, יש מסע בתודעה שאתה צריך לעבור אותו ואתה צריך לעבור כך וכך אירועים. לא ייתכן שהחבר שלך יהיה עצוב ואתה לא תהיה עצוב, אחרת איך תקיים ''ואהבת לרעך כמוך'', איך תבין אותו, איך תקיים הרגש הזולת. לא יכול להיות שהחבר שלך יהיה רעב ואתה אף פעם לא תעבור בחיים שלך 'לא רעב'. זה חייב לעבור בצורה כזאת אז זה לא קשור לדרמה האנושית, זה קשור בכלל למסע..

איך מגיבים למסע הזה? איך מקבלים את המסע הזה?

ונשאלת השאלה, האם אפשר למנוע משהו במסע?

התשובה היא בוודאי שלא, אי אפשר למנוע שום דבר ''אני מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל''. זה לא יעזור, אנחנו שרים את זה ביום הכיפורים. בערב יום הכיפורים אומרים את זה וכביכול מגיעים עם המון אשמה, אז כבר הסידור מכין לנו את העובדה שאומרים לך: אתה לא יכול לבוא עם אשמה גם לא כלפי עצמך, אתה יצרת את העולם?! אז בנוסח של התפילה אומרים לנו 'תייחס את הדברים למקום הנכון. אנחנו לא מבקשים שאתה תאשים, תהיה מואשם, זה לא הנקודה שלך. הנקודה שלך לבוא ביום הכיפורים רק אם אתה מזוהה עם זה או לא מזוהה עם זה, רק אם אתה הזדהית אם הרוע או לא הזדהית עם הרוע.

הנוסח -"כי הנה כחומר ביד היוצר ברצותו מרחיב וברצותו מקצר כן אנחנו בידך חסד נוצר לברית הבט ואל תפן ליצר. כי הנה כאבן ביד המסתת ברצותו אוחז וברצותו מכתת כן אנחנו בידך מחייה וממותת לברית הבט ואל תפן ליצר. כי הנה כגרזן ביד החרש ברצותו דבק לאור וברצותו פירש ('גרזן ביד החרש' הכוונה שהוא מכניס אותו כמו נפח שהוא עושה את הצורה של הגרזן 'דיבק לאור' הוא מקרב 'ברצותו פירש' הוא לוקח את זה מהאור) כן אנחנו בידך, תומך עני ורש לברית הבט ואל תפן ליצר. כי הנה כהגה ביד המלח ברצותו אוחז וברצותו שילח כן אנחנו בידך, אל טוב וסלח לברית הבט ואל תפן ליצר. כי הנה כזכוכית ביד המזגג ברצותו חוגג (מסובב) וברצותו ממוגג ( עוצר) כן אנחנו בידך מעביר זדון ושוגג לברית הבט ואל תפן ליצר. כי הנה כיריעה ביד הרוקם ברצותו מיישר וברצותו מעקם כן אנחנו בידך אל קנוא ונוקם לברית הבט ואל תפן ליצר. כי הנה ככסף ביד הצורף ברצותו מסגסג (הכוונה מוציא את הסיגים עושה אותו מזוקק) וברצונו מצרף כן אנחנו בידך ממציא למזור טרף לברית הבט ואל תפן ליצר.

אז כבר מראש אנחנו אומרים לקב''ה, שנה עברנו, אתה מפיל את זה עלינו? הוא אומר: לא אני לא מפיל את זה עליכם, אני אכתוב לכם נוסח שבו אתם תייחסו את זה אלי, אבל הדבר היחידי שאני רוצה שאתם לא תזדהו עם זה. זה שהפלתי אותך לגניבה אל תהיה גנב, אני הפלתי אותך לגניבה כדי שאתה תרגיש מהו הגנב, אבל אל תזדהה עם הגנב. זה שהפלתי אותך להיות מלווה בריבית 'בסדר', אבל אל תענה אותו, אל תרדוף אחריו , כל שניה תרים אליו טלפון 'מה עם הכסף שלי'. זה ששמתי לך כל מיני אירועים 'בסדר' אל תזדהה איתם, תלמד אותם, תחווה אותם, תשהה בהם, אבל אל תזדהה איתם. אל תהפוך אותם להיות האישיות שלך, זה דבר מאוד גדול להבין אותו כי ככה בשנייה אחת אפשר לשחרר מהרגש את הכל. להיות ממש בן חורין מכל הרגשות והדרמות וכל מה שאנחנו חשבנו 'ומה עשו לי, ובצבא ואכלו לי ושתו לי', שום דבר. הקב''ה העביר אותך כך וכך במסע, והוא אמר לך: אני רוצה שאתה תלמד את המסע.

איך לומדים את המסע?

אם אי אפשר למנוע אותו אז נשאלת השאלה, מה כן אפשר לעשות? פשוט לקבל ולהיות בכניעה? יש לנו מושג שנקרא 'בעיתה' ויש מושג שנקרא 'אחישנה'.

אחישנה - מהר, אני ימהר אותה, יחיש אותה. ז''א אם האדם ילמד את השיעור, הוא יתבונן בשיעור, ישהה בו ויבין את המסר.. ברגע שהבנת את המסר, זהו אין בעיה, אתה לא צריך להאריך בזה. מסבירים לך משהו, נניח אני מתכנן לבנ''א הסבר של רבע שעה, הוא אומר לי 'הרב הבנתי אותך תוך 5 דקות' זהו גמרנו אני מפסיק, למה אני יאריך עכשיו בעוד 10 דקות. אין צורך הבין, זה אחישנה. ואם לא הבין והוא מסרב להבין והוא מנסה לנרמל את המצב שלו? אז זה בעיתה. זה צריך לעבור כך וכך תהליכים על הנפש ולהכניע אותך, עד שאתה תבין את זה מצד עצמך.

בידוע שאדם לא מסוגל להכיל את האירועים בבת אחת. נניח הקב''ה באמת רוצה שהוא ילמד עד הסוף 'מה זה דיכאון' הוא לא יכול להפיל את זה עליו 'הוא לא יכול אנחנו לא נעמוד בזה'. אז מה הוא עושה? הוא עושה את זה במחזוריות, הוא נותן לך מחזוריות. דוגמא, אם אתם זוכרים את הצום שלושה ימים האחרון שעשינו, לפני זה אתם זוכרים באיזה מצוקה היה העם.. צעקו, היו חרבות, כל יום דקירה, אנשים פחדו לצאת מהבתים שלהם. עשינו צום שלושה ימים כל העולם נדם אח''כ כלום 'לא זוכרים' כאילו לא היה כלום, לא הייתה מצוקה, לא היה שום דבר. אתה אומר: על מה צמנו שלושה ימים? 'אתם לא זוכרים שהיינו במצוקה, אתם לא קולטים שהיה כאן צום שלושה ימים שעצר כאן מגיפה.. לצערי, אני אומר, הקב''ה בהחלט יכול להחזיר אלינו את המצב הזה עד שאדם יזכור לחלוטין מציאות של מצוקה'.

עוד דבר, באחד מספרי הקבלה הוא אומר, מה הסוד של ''ויכבד ה' את לב פרעה''. אתה רוצה להכות בפרעה, אתה רוצה להכביד את ליבו, מבינים, תשחרר את העם, תעשה את זה בינו לבינו. הרי כל פעם שאתה מכביד את לב פרעה מי נענש בנתים ונשאר עוד במצרים? העם, מה עשית בזה? עוד מכה ועוד מכה, זה עוד זמן. אתה רוצה להכות בו 'בסדר, תשחרר אותם ואחכ תעשה לו' למה אתה עושה את זה? הוא אומר: ההכבדה של פרעה והשהייה של העם במצרים הם תלויים זה בזה, הא בהא תליא, למה? כי תיכף הם יצאו ממצרים הם ישכחו את מצרים, וזה הבעיה, אדם צריך שתהיה לו הכרת הרע. הוא צריך להיות במקום עצמו לשהות בשיעור, להבין את השיעור טוב טוב ולא להגיד: זהו זה עבר.

לעבור את השיעור -

יש אנשים שבאים אלי לטיפול, 'בא אלי בנ''א עם כאבי גב נוראיים וכאבי רגלים. אמרתי לו: הכאבי רגלים נגרמים בגלל הכאבי גב, אני יוציא לך את הכאבי גב אבל תצטרך לדווח לי אחרי כמה זמן אם הכאבי רגלים נשארו לך. הבנ''א בא אלי מקופל על ארבע, הוא לא יכול היה לנשום מרוב כאב גב, לא עלינו ולא עליכם כשדבר כזה תופס, זה משבית את הבנ''א לגמרי. הוא הגיע אחרי חודש, אני רואה אותו עליז וצוהל. מה עניינים? 'אל תשאל הרגלים כבדות לי', מה עם הכאבי גב? 'אהה, זה הלך', אני אומר: אתה באת, אתה יודע איך נראית, היית מקופל, לא יכולת לנשום, מה עם הכאב גב? לא, זה עבר, זה כלום. דפדף את זה, הוא לא הבין את השיעור'. לפעמים צדיק עושה רע עם המטופל בזה שהוא משחרר אותו מוקדם מידי, מצד אחד אתה מפעיל רחמים אבל אתה אומר הוא לא עבר את השיעור שלו. הוא לא עבר את ההכנעה, מה הוא עושה עכשיו? הוא בא כדי שתרפא לו את המחלה הבאה 'עכשיו הרגלים', אתה תעביר לו את הרגלים כבר לא היה לו כלום, הוא לא למד את השיעור. אז מה קורה? זה יחזור במחזוריות, כמו שאנשים אומרים 'אני כל חורף מקבל שפעת לחודש' זה לא אמור להיות ככה, אם אתה מקבל סימן שיש כאן שיעור שלא למדת אותו. זה יכול להיות שיעור בחוסר אונים, זה יכול להיות שיעור בשבירת הרוח, זה יכול להיות שיעור בדאגה לבריאות, זה יכול להיות אלף ואחת דברים. ''רבות מחשבות בלב איש'' בכל סיטואציה ואדם צריך לנתח:

מה עובר עלי עכשיו, בוא נראה מה קורה לי, מה אני מרגיש.

יש אנשים שמסרבים להגיע לפנסיה עובדים עד גיל 80 , אתה אומר לבנ''א: בשביל מה אתה אחרי הטרקטור עד גיל 80 הגעת לגיל 67 מגיע לך פנסיה, תצא תלמד תתפתח 'אני לא יודע משהו אחר חוץ ממחרשה'. זה קבעון כזה שאדם סגר לעצמו את הכל, הוא לא מסוגל לעבור מעבר. אתה אומר לו: יש לך אפשרות להתפתח, למה אתה רוצה להיות ככה כל החיים שלך? זה כאילו הוא לא למד את השיעור. הקב''ה משאיר אותו מאחורי המחרשה עם חשק לעמוד מאחורי המחרשה כי הוא לא למד את השיעור של 'אני צריך להפסיק להיות עבד'. אני חייב להפסיק להיות עבד.

יצאו ממצרים ''זכרנו את סיר הבשר'' ''זכרנו את הדגה'' ''טוב לנו מותנו במצרים ממותנו במדבר'' - חבריה הייתם 210 שנה עבדים נרצעים, שמו את התינוקות שלכם בטיט, מה פתאום אתם מתגעגעים למצרים?! זה כמו שיחזרו לכאן אנשים ויגידו אנחנו מתגעגעים לגרמניה הנאצית, זה הגיוני?!

אז לפעמים אתה רואה שהקב''ה מאריך את השהייה של האדם, בנ''א חוזר בחזרה או מאריך את העבדות שלו את הייסורים שלו ואתה אומר 'למה', למה אדם עושה את זה לעצמו? סימן שיש שמה שיעור שהוא עדין לא למד אותו.

ואילו אדם יכול לעמוד ולהגיד: מה בעצם אני עושה אחרי מחרשה, עבדתי ב''ה, עשיתי, יש לי חסכונות, יש לי פנסיה, אולי אני יצא יראה עולם? אולי אני ירגיש קצת בן חורין, לקום בבוקר ולא לעשות יותר עבודת אדמה אני יעשה משהו אחר, אני לא יודע מה, אבל קודם כל להרגיש בן חורין מהמחרשה. מה אני יעשה, אני ימות על המחרשה?! מה זה ערך? אבל אתה רואה שאנשים ככה, תשאל את עצמך, למה זה ככה? למה הוא באמת כזה?

הוא לא גמר את השיעור שלו וחבל, זה נקרא בעיתה, אפשר לעשות לזה אחישנה ע''י התבוננות אדם יכול להוציא את עצמו מהצרות מהר, שילמד את השיעור מהר. תדעו לכם אנשים כאלה גם יכולים לחזור בגלגול לאותה סיטואציה אם הוא לא למד את השיעור שלו, אדם צריך להגיד באזשהוא שלב 'מספיק' .

כשהקב''ה לא גאל אותם ממצרים כתוב ''ותעל שוועתם'' אמר להם: עכשיו אתם צועקים, אני יכול לגאול אתכם אבל אני רוצה שתהיה לכם הכרת הרע שתגידו 'מספיק', אז כך רואים את המציאות. לכן, מסקנה מפה:

א. בראש ובראשונה להבין אנחנו פה במסע,

מה שיפקוד אותנו יפקוד אותנו, אין אובדן ברוחני אז לא צריך להיבהל מכלום גם לא ממחלה סופנית, גם לא מאיבוד של ילד, וגם לא מאיבוד כלכלי גדול, כל מה שהוא יעביר אותנו. איך אמרו אמוראים? ''הן יקטלני לו אייחל'' אפילו יקטול אותי אני עדין מייחל אליו, למי אני מייחל ואני לא עושה אתו חשבונאות 'אהה שמת את ההורים שלי בשואה אני לא מדבר אתך'. לא לעשות כזה דבר, זה מסע וזה מסע מאוד מאוד חשוב.

זה מסע של העמקה בנפש,

זה מסע שבסופו של דבר כולנו נהיה אחד

זה מסע של הבנה הדדית

זה מסע של כולנו

שיום אחד לאט לאט יפקחו לנו העיניים להבין שאנחנו לא יכולים להיות יותר לבד אנחנו חייבים להיות ביחד, זה יקרה, אבל המסע הזה חייב להיות הדדי.

זה מסע שכולנו צריכים לעבור אותו לאו דווקא בשביל להגיד אחד לשני 'אני מבין אותך' אלא מעצם העובדה שאנחנו עברנו את אותו תהליך, אנחנו נבין אחד את השני גם בלי להגיד.

לכן, זה מסע מבורך, וזה מסע קדוש, וזה מסע מרתק, אין כאן לא מנצחים ואין כאן מפסידים, אין כאן למעלה ואין כאן למטה, אין כאן אובדן ואין כאן מציאה.. זה מה שהוא.

החשיבות לדעת, שבאותו מקום חסרון אם ישאלו אותך, איך מאירים את המקום הזה? אז אתה תצטרך לדעת, זה אתה כן תצטרך לדעת..

סיפרתי לכם על אדם שעשה את התוכנית '12 השלבים' וגם את זה שהיה ב aa הרי הוא היה אלכוהוליסט בעצמו והוא היה חייב לעבור את התהליך הזה בעצמו כדי לעשות את התוכנית הזאת. משהו מבחוץ שהיה רואה אלכוהוליסט שכל הזמן נופל היה אומר: תשמע אתה שיכור, אני מנסה להוציא אותך ואתה לא נגמל אבל משהו שצרך סמים, הוריד את עצמו למטה: מבין מה זה להיות בקריז, הוא מבין מה זה סמים, הוא מבין על מה הוא נופל, איך אפשר לעזור, מתי אי אפשר לעזור לו, מתי אפשר לדבר אתו מתי אי אפשר לדבר אתו, אז הוא יכול לתת לך תוכנית של רפואה מבפנים.

הוא יכול לעזור לך מבפנים אנחנו לא יכולים לבוא בפטרוניות מבחוץ..

אז מאוד חשוב שנבין שהקב''ה נותן לנו לחוות את הרע מבפנים ואנחנו נגיד לקב''ה מה התרופה בשבילנו מאותו מקום והרבה פעמים זה ככה.

כשאני נמצא עם בנ''א שמוציא עלי את כל הצרות שלו הרבה פעמים אני יכול לשאול אותו: איך אני עוזר לך? הכוונה, בוא תגיד לי למה אתה זקוק ממני? הרבה פעמים זה נוכחות 'אני רוצה שתשמע אותי' מה אתה יכול לעזור לי, אבא שלי אנס אותי כשהייתי בן 13, מה אתה יכול לעזור לי? אתה יכול להחזיר לי את העבר, אתה יכול להחזיר לי את אבא שלי, אתה יכול להחזיר לי את הדימוי העצמי שלי? אבל תשמע אותי.. אז אתה מבין שזה האור.

האור הוא להיות נוכח בחייו של בנ''א אחר,

כמובן שצריך לתת לו גם את האינטרפרטציה הנכונה למה שהוא עבר וזה גם משחרר, עצם העובדה שאתה אומר לו זה מסע, אתה לא נאנסת, אתה לא בעל מום, בעולם העליון אתה בסדר גמור, לא קרה לך שום דבר. אין אובדן ברוחני, הוא שומע שיעור כמו זה ואז הוא עובר את זה.

אבל מאוד חשוב גם כשאתם נמצאים למטה ואח''כ אתם מתבודדים עם הקב''ה במקום לצעוק טעטע תיקח ממני את המחלה, תיקח ממני את הצרה, תיקח ממני את האובדן, אולי תגידו לו מה אתם זקוקים באותו הרגע..

ואני כבר אומר: באותו הרגע זה לא חוכמה להגיד לו תיקח ממני את הצרה אלא מה אתה זקוק בזמן שאתה בצרה, זה האור שצריך להוריד פנימה. הילדותיות היא להגיד: תשמע יש לי מינוס, תסגור לי את המינוס. לא, תסגור לי את המינוס זה סימן שלא עשינו כלום אני נתתי לך את המינוס, מה אתה רוצה שאני יסגור? אבל בזמן שאתה במינוס, מה קורה, בוא תספר לי? אני מפוחד, אני חסר בטחון, אני מפחד שיסגרו לי את החשבון, זה בושה, מה יגידו עלי, אני מפחד שלא יזרקו אותי מהבית, שאני לא יהיה הומלס, כל הדאגות עולות. אתה אומר: 'אוקי אז תדבר ככה' ואם אני יכסה לך כרגע את הפחדים ואני ייתן לך בטחון, ואני יגיד לך שהכל יהיה בסדר כי עברת כבר מצבים כלכלים וקמת ולא קרה שום דבר. למסגרת זה כאילו מינוס גדול, זה הטריגר אבל בפנים, מה עובר עלייך.. אז אתה מספר את כל הפחדים שלך וכל מה שאתה עובר. 'אתה לא סומך עלי'.. אני פה, ואז כשאתה מחזיר לעצמך את הביטחון אז אתה חי זה לא משנה אם יהיה לך פלוס 80 אלף בבנק או מינוס 80 אלף בבנק. זה לא הזנחה, אתה יכול לטרוח במידה שווה, ללכת לעבוד להיות אחראי ולנסות להחזיר את המינוס אבל ההרגשה היא אחרת. במקום להיות לחוץ וחרדתי אתה יכול לעבור את זה בשוויון נפש ועדיין לעשות את אותן פעולות שאתה עושה קודם לכן. וכן הוא הדבר לגבי כל דבר ועניין.

אדם נמצא במחלה סופנית 'תיקח ממני את המחלה הסופנית' לא, אני ייקח ממך את מה? ממה אתה מפחד? אתה חושב שזה באמת כמו שזה נשמע.. סופני? אין לך המשך? אולי אני החלטתי שאתה לא צריך יותר להמשיך לחיות, לא בגלל שמשהו לא בסדר, אלא סיימת את המסע שלך, עד פה המקטע יפה מאוד. עשית את זה, אני צריך להתחיל לך מסע חדש, אולי תכין את עצמך למסע חדש? ממה אתה מפחד? אתה תעצום את העיניים פה תפקח אותם שם, הכל בסדר ממה אתה כ''כ מפחד. זה מוציא מהאדם כוחות רוחניים חדשים, כל דבר מוציא מהאדם כוחות רוחניים חדשים. חס ושלום הילד עומד למות מן העולם, זה ילד שלך? אתה מכיר אותו: מאיפה הוא בא לאן הוא הולך, מה המסע שלו, מי אתה, אתה הבאת אותו, זה לא ילד שלך, זה ילד של כולנו. כולנו אחראים עליו וככה זה לגבי כל דבר ועניין

אז הנקודה היא לא לקחת את הצרה אלא לקחת את התגובה בצרה

ואז להגיד לקב''ה, לשתף אותו, מה אני זקוק בזמן שאני נמצא שם.

אם אנחנו נהיה החברים הכי טובים אחד של השני כל הזמן, מה זה משנה מה אנחנו נעבור. תתארו לעצמיכם שתהיה חברה שיתופית רגשית אחד לשני, כלומר אתה תקבל מיד תמיכה אני לא מדבר על תמיכה טיפולית פסיכולוגית אלא חברית, ממש נהיה אחד של השני. אבל אף אחד לא ישנה לך את הגורל, החיים יהיו אחרת לגמרי אבל שוב, אני מחזיר למסע. במסע עצמו בזמן שאתה עובר הדיבור שלך עם הקב''ה, ההתבודדות שלך עם הקב''ה היא להגיד לו למה אתה זקוק באותו זמן וחשוב להגיד לו למה אתה זקוק. לא להתבייש להגיד לו: אני מפחד בגלל המצב הכלכלי, אני יודע שאתה זן ומפרנס לכל אבל זה מפחיד אותי כרגע זה מלחיץ לי את הנשמה. נחשפתי, וואלה זה מפחיד אותי, כשמנהל הבנק מתקשר כולי רועד, זה תגובה מה לעשות 'פעולה ותגובה', מה עושים? אז אתה יכול לעבוד על מידת הביטחון. איך עובדים על מידת הביטחון באותו זמן, אז זה האור שחסר שם. לא חסר שם עכשיו 80 אלף שקל, חסרה מידת הביטחון.

אז לעולם לא לנסות להעלים את הצרה, הצרה היא ההיפך, היא מסגרת שמגלה את כל מה שחסר. בהתבודדות אתה תגיד לקב''ה, מה אתה חסר ותלמד על מה שחסר והוא ייתן לך את מה שחסר. חסר לך בטחון, הוא ייתן לך בטחון. חסר אמונה, הוא ייתן לך אמונה. צריך ללמוד על המקומות האלה וככה זה צריך להיות.

האדמו"ר מסוחצובס, הקהילה שלו הייתה מאוד ענייה גם הוא היה עני גמור. אז הם היו באים ומתלוננים על פרנסה, הוא אמר: גם אני עני כמוכם אם יש לכם סגולה לפרנסה אני הייתי שמח לשמוע. אמרו לו: בשביל מה אתה אדמו"ר? אמר: בואו תגידו מה אתם מרגישים בזמן שיש לכם בעיות של פרנסה? יש לנו חוסר בטחון, אומר: לי אין בעיות של חוסר בטחון, אני חי עם זה יפה מאוד אז בואו נלמד על זה. וכך הוא היה מקים את כולם וכך הוא היה מעודד את כולם, והם עברו שואה, ועברו את כל הדברים הכי חמורים. וככה, כל רועה צאן גם הוא חווה איתם את כל הצרות שלהם וזה גם עובר עליו. הוא חולה איתם, וכל מה שהם עוברים גם הוא עובר.. אז הוא יכול עכשיו להזיז את זה? הוא לא יכול להזיז את זה גם ממנו, אבל הוא יכול להגיד להם איך מתמודדים עם זה. איפה מכניסים את הקב''ה למשוואה בזמן שאנחנו נמצאים שם.

סיכום

אנחנו לא מאשימים אף אחד בדרמה האנושית ובאינטרפרטציה שלנו פה

זה מסע שאנחנו חייבים לעבור כך וכך מיקרים

לכל מקרה, המקרה עצמו אי אפשר להסיר אותו

נכנסת לדיכאון אל תבקש להסיר את הדיכאון, יעבור זמן, הדיכאון הוא רק מסגרת של לימוד, בתוך הדיכאון מתגלים שמה הרבה דברים: אולי פחד, אולי הזדהות יתרה עם הגוף. הרי אתה יכול להיות גם מודע לזה שאתה נמצא בדיכאון אם אתה מודע לזה שאתה נמצא בדיכאון, זה שמודע לא נמצא בדיכאון. אולי פתאום אתה מגלה שנאה לקב''ה, כעס כלפי הקב''ה, זה מקום ממש שצריך לחקור וללמוד אותו ומשמה אתה יכול להגיד לקב''ה: תדע לך, שלחתי אותי לפה, למקומות החשוכים האלה כדי לדעת מה החסד שיש בו. אני יגיד לך 'מה החסד שאני זקוק פה' ואז האדם צריך להגיד לקב''ה, מה הוא זקוק בשעות האלה וזה דבר נהדר.

זה כמו שילד קורא לך באמצע הלילה 'אבא בוא'.. 'מה קרה'? יש מפלצת בארון 'מה עכשיו מפלצת, מאיפה הבאת עכשיו מפלצת בארון'. כרגע הוא מרגיש שיש מפלצת בארון הוא כרגע בפחדים זה לא המפלצת 'המפלצת' זה הפחדים שלו. תגיד לו: אין מפלצת, בוא אני ייקח פנס אני יפתח את הארון, אתה רואה אין מפלצת ואתה הולך לישון. זה לא פתר לו את הבעיה, הוא מייצר את המפלצת, המפלצת לא נמצאת אצלו בארון היא נמצאת אצלו בראש. הוא מייצר אותה, אתה תלך הוא עדין נמצא עם המפלצת בתוך הראש. מה אתה עושה? אתה לא יכול להוציא את המפלצת, מה אתה כן יכול לעשות? אתה יכול להגיד לו: בוא תספר לי מה אתה מרגיש כלפי המפלצת? אתה מרגיש פחד? למה אתה מרגיש פחד אבא פה, אתה רוצה שאבא יהיה אתך פה. ושתדעו לכם אני אתם רק תשכבו לידו 10 דקות, אין מפלצת, אין פחדים, אין כלום. פתאום נעלמה המפלצת, מה הייתה המפלצת? ההיעדרות של אבא.

אז במקום להתחיל לעבוד עם רציונאל

תתחילו לעבוד עם הלב

תרגישו,

מה החיסרון שיש באותה צרה

אין צרה באמת

הצרה שרק משהו אומר 'צרה'

אבל הוא עובר תהליכים בינו לבין עצמו.

זה העניין, ''ויאמר ה' אל משה אמור אל הכוהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו'', אל תגיע למקום שבו אתה נטמא בדברים האלה, אל תטמא בזה. אל תיכנס לצרות האלה, תיגע בהם ותגיד: 'זה צרה' אתה נטמא ברגע שאתה אומר את זה. כשהכוהן ראה שיש מוות, מה הוא ביקש? חיים. כהן ראה את כל הצרות שיש לעם ישראל, ביום הכיפורים הייתה לו אפשרות להיכנס לדקה אחת לקודש הקודשים, אסור לו להיכנס כל השנה. זה חדר סגור, מותר לך להיכנס לדקה כדי לא לצער את העם 'דקה', מה אני יגיד? זה הזמן הכי אינטימי עם הבורא, אני יכול שכל תפילה תענה, מה אני יבקש? מה הוא ביקש? גשם הוא ביקש, 'גשם' זה חיים. כשיש גשם הכל מתחיל מהתחלה: יש מים, יש זרימה, התבואה צומחת, יש אוכל, אז הכל מתחיל. אותו דבר, ''לנפש לא יטמא בעמיו'', הוא רגיל, הוא רואה איך אנשים נטמאים בצרות שלהם, נטמאים בבעיות שלהם, מה מבקשים? חיים.

לא להיבהל מהצרות עצמן, אנחנו נעבור את זה. זה שיעור, מתי השיעור יגמר? לא יודעים אבל זה גם לא משנה, הוא יגמר ברגע שאתה תבין את הפואנטה מהשיעור. ושם באותם מקומות לא להתבייש לעלות את החוסרים, לא להתבייש להגיד לקב''ה 'אני מפחד' 'אני מודאג' 'אני בחרדה'. זה לא בושה, להגיד או לרב שלך או לקב''ה: בוא תמלא לי את זה. אם תלך לרב הוא ילמד אותך איך להשיג את מידת הביטחון באותו מקום והוא לא ילמד אותך את זה כגבר 'תהיה גבר, מה אתה מפחד, מה אתה פחדן', רב לא יגיד לך כזה דבר. הוא מיד ילמד אותך, איך עוברים את הסיטואציה הזאת בלי פחד כי הקב''ה עשה לך את זה רק כדי לחשוף בך את הפחד אז אם סגרת את הפחד אז הבדיחה כבר לא עובדת.

יהי רצון שלעולם לא נטמא ושנהיה טהורים וקדושים תמיד ואנחנו לא ניפול בכל השטויות האלה ולא להיבהל מכל הדברים האלה 'זה שטויות והכל יעבור'. עוד מעט יהיה בית המקדש ''ויראו ענינו וישמח ליבנו'', זה כך יהיה, זה תיכף.

הדבר הכי חשוב לא להיות נאכס..

להפסיק עם הנאכסיות הזאת, זה דבר איום ונורא. אדם מסתובב עם פנים נפולות כשהכל טוב מסביבו ''טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות''.

כתוב על דוד המלך שהוא תמיד היה נראה טהור כאילו כל הזמן טבל במקווה, שאלו איך? טובלים במקווה פעם אחת ביום, זה מחזיק לכל היום ואם נטמא נטמא.. אז כתוב בגלל שהוא הודה, אדם שמודה נמצא בטהרה מתמדת. רק אדם שנמצא בהודיה נמצא בטהרה מתמדת.

כתוב לעתיד לבוא כל הקורבנות בטלים חוץ מקורבן תודה 'לעתיד לבוא' זה עולם הבא זה עולם של טהרה. הכל תלוי בהודיה. אדם צריך להודות, אפילו להודות על הרעה כשם שהוא מודה על הטובה. היום זה לא ככה, אנחנו רואים על הרעה, 'ברוך דיין האמת', על הטובה 'ברוך הטוב והמטיב'. לעתיד לבוא זה יהיה הכל 'ברוך הטוב והמטיב' אבל עכשיו אם יש לאדם שכל כל דבר זה 'ברוך הטוב והטיב'. מה קרה? מינוס בבנק ישתבח שמו. עכשיו בוא נראה מה מוציאים מזה וזה דבר נפלא שאומרים לכם: האור שחסר במינוס גדול בבנק זה לא כסף, האור שחסר? הוא אמונה ובטחון כדוגמא.

בעז''ה לזיווג הגון וזרע בר קיימא לכל בנות ישראל, אמן ואמן