פרשת תזריע - אין למעלה מעונג
תמלול מפרשת השבוע התשע''ז
הרב אריה חיים נווה
פרשת תזריע נוגעת בנגעים שבאים בגוף האדם שנובעים ממחשבה קלוקלת ומלשון הרע.
גם אם אדם יחיה אורח חיים בריא, יאכל בריא, יעסוק בפעילות גופנית אבל ידבר לשון הרע- הוא יחלה, והסיבה נובעת מהאופן שבו אנחנו נבראנו.
האדם הוא השתלשלות מאור גדול מאוד לגוף קטן, הקב"ה ברא אותנו ממחשבה, כתר חכמה בינה - זה עולם המחשבה, כתוב: "ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו", (זה שייך לעולם המחשבה), ואדם הראשון היה רק ראש והכוונה היא רק למחשבה (כמו אדם שנפטר מהעולם אז כל מה שנשאר זה הנשמה שלו שהיא תודעה מופשטת מגוף), אח"כ כתוב- "ויצר השם אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים"- הוריד אותו לעולם היצירה, ובסוף הקב"ה הוריד אותו לעולם העשייה - "ויעש השם אלוקים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם".
בזוהר התהליך הזה נקרא הקרשה, התודעה הוקרשה כמו אדים מים וקרח, אבל זו למעשה אותה תודעה שהלכה וצומצמה. בחוכמת הקבלה יש חוק שאם יש תוספת צורה, זה לא מעלים את הצורה הראשונה אלה זו תוספת צורה, כמו בפילים של מצלמה שאם צילמת את התמונה הראשונה התמונה השנייה מופיעה אבל עדיין התמונה הראשונה גם מופיעה וכן הלאה, אז כשיש לנו נפש זה לא אומר שעולם היצירה ועולם הבריאה נעלמו, כשיש לנו גוף זה לא אומר שעולם המידות, הרגשות, והמחשבות שלנו נעלמו, כלומר יש השתלשלות מעולם המחשבה לגוף, והפוך, מעולם הגוף לעולם המחשבה.
ניקח לדוגמה עלה פשוט (והתיאור מתאים בעצם לכל דבר שקיים, גם לגוף האדם) - יש לנו בחוץ את הרקמה, והרקמה בנויה מתאים, ולתא יש גרעין התא, וזה בנוי מכרומוזומים, וזה בנוי מסולמות של דנ"א, שבנויים ממולקולות, שבנויים מאטומים, ולאטום יש נויטרון ופרוטון, והם בנויים משלושה קוורקים, ואחר כך יש לנו את המיתר, ובסוף - את השדה המאוחד, אז כל השכבות האלה הן שכבות שלמות שמהדהדות אלו עם אלו, ולא סתם תלמוד עשר הספירות מתחיל ב -"דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות... והוא נקרא אור אינסוף", כדי להראות לנו שהאור מתחיל מהשדה המאוחד ויורד לתוך גוף פיזי, זאת אומרת שיש תהליך של זרימה, וזה חשוב לדעת את תהליך הזרימה (כמו בחשמל), התנועה שלנו באה מהשדה המאוחד החוצה לתוך הגוף הפיזי, ובגלל זה אנחנו משתחלפים ויש את התנועה של המטבוליזם מבפנים החוצה, אז התנועה מתחילה מהשדה המאוחד ופורצת החוצה לתוך הגוף, ומכיוון שזה כך - דברים שמתחילים מעולם המחשבה בצורה לא טובה ישתלשלו עד הגוף ותיצור לו נגע, וזה מה שקורה בפרשה הזו.
הנגע נגרם מלשון הרע, אבל לשון הרע זה רק הסימפטום הוא לא הגורם, הגורם הוא השפיטה, ברגע שאדם שופט במחשבה שלו את המציאות בצורה לא נכונה - זו שפיטה קלוקלת ואז מתחיל כל הבלגאן.
בספר היצירה אברהם אבינו כותב - "אין בטובה למעלה מעונג, ואין ברעה למטה מנגע", הוא מסביר שמי שמגיע לאור, אין שם שפיטה אלה יש שם הצדקה, אבל כשיורדים למטה בשפיטה קלוקלת אז נוצר מהעונג הזה נגע, וזה מתחיל משפיטה והסתכלות לא נכונה על המציאות.
תפיסת הזמן
תפיסת הזמן על פי חוכמת הקבלה שונה מתפיסת הזמן על פי המדע, לפי המדע הזמן הוא ליניארי והאנשים שהיו לפני 2000 שנה היו יותר פרימיטיביים או ידעו פחות, בהסתכלות על פי חוכמת הקבלה הזמן הוא זמן משפכי, כלומר התחלת הזמן זה יום ארוך ויותר קרוב כביכול לתפיסה נצחית, תפיסת הזמן של אדם הראשון הייתה נצחית, הוא ראה מסוף העולם ועד סופו ו"תפוח עקבו מכהה גלגל חמה", ותפיסת המחשבה שלו הייתה נצח, בדורות שבאו אחריו המחשבה הצטמצמה והפכה להיות ממקבילית לטורית, וקצב הזמן הלך וגדל בגלל שיש מחשבה טורית והרבה אירועים קורים בבת אחת לאותה מחשבה, גם הגוף הפיזי שלנו ושל האדם הראשון זה לא אותו גוף, וגם הגוף שהיה לאברהם אבינו, לנוח, ושל עם ישראל בתקופת המשכן, זה לא הגוף שיש לנו היום, ואנחנו מדברים על לפני 3000 שנה. אז יש המון שכבות לתוך הגוף עצמו עד שהוא נהיה הגוף הזה, הגוף הזה שלנו מאוד עכור, זה קליפת השריון על הגוף היותר פנימי שלנו, ובגוף שלהם לשון הרע פגע בגוף ועשה בו סימן וזה היה ניכר כי זו הייתה שכבה שעוד ראו אותה, אבל אצלנו זה עדיין לא יורד לשכבה הזו כי היא כל כך גסה וזה לא ניכר בה, אבל כולנו נגועים ומצורעים, רק שזה לא ירד לגוף הפיזי.
השתלשלות האור
איך זה כן ניכר בגוף הפיזי? זה ניכר בחוסר חיות, זה דיי אופייני לדור הזה, החולשה העצבות, הדיכאון וזה לא בגלל שהדור מפונק, זה קשור להסתכלות לא נכונה על המציאות. המחשבה שלנו מהמקור שלה לא פתוחה נכון למציאות.
לכל אורך השכבות שתיארנו מהרקמה של הגוף עד השדה המאוחד- חוכמת הקבלה מסתכלת על זה כספקטרום של מחשבה, בשדה המאוחד התודעה נקראת יחידה, ובגוף אדם הוא הנפש, אנחנו פרוסים ותלוי היכן התודעה שלנו נמצאת, אנחנו יכולים לטפס לאורך כל הסקאלה הזאת עד לשדה המאוחד, ושמה - על ידי תיקון של מחשבה נכונה לסדר שהאור יעבור אלינו בצורה נכונה. זה מתחיל בשם שלנו, יש לנו שם, אבל מעל השם הזה יש לנו את השם "אדם", אנחנו שייכים לאדם, ואדם בגימטרייה זה 45 וזה שם הוויה במילוי אלפין, וזה אומר שאנחנו פועלים תחת שם הוויה במילוי אלפין, שם הויה במילוי זה אומר איך האור מתהווה למטה, איך יש את תהליך השתלשלות האור מהאור שלמעלה עד למטה.
יש לנו 4 עולמות כשכל עולם מלמד אותנו איך משתלשל אצלו האור.
עולם ב"ן- העולם התחתון ביותר נקרא עולם ב"ן מכיוון ששם השם הוויה הוא בלי מילוי, זה: יוד, הה, וו, וגם הה, וזה מלמד איך ההוויה מתהווה, איך המציאות מתהווה באותו עולם, אם נחבר את האותיות נקבל 52 וזה שם ב"ן.
עולם היצירה- שם הוויה במילוי אלפין, יוד, הא, ואו, וגם הא, ואם נחבר את הכול נקבל 45 שזה: "שם מ"ה", מלמד על מהות, ואדם בגימטריה זה 45.
עולם ס"ג- שם הוויה במילוי משתנה: יוד, הי, ואו, וגם הי, ביחד זה 63, שם ס"ג.
עולם ע"ב- יוד, הי, ויו, וגם הי = 72.
וכל עולם מהווה אחרת, למשל בעולם האצילות ההוויה היא שלעולם לא יתרחש כלי, תחת השם במילוי יודים לעולם לא יתהווה כלי, ובלי מילוי בעולם ב"ן כל הזמן מתהווים כלים, כל הזמן יש גוף פיזי.
האור צריך להשתלשל מלמעלה דרך ההוויות האלה - מילוי יודים, מילוי מתחלף, מילוי אלפין, ובלי מילוי, וכך הוא יורד ומשתלשל בין אחד לאחד וככה נוצרות המציאויות בדרך, אנחנו יכולים בתודעה שלנו לתפוס את המקום עצמו בצורה הנכונה ולדאוג שהאור ישתלשל בצורה הנכונה, אם האור ישתלשל בצורה הנכונה לפי סדר ההוויות, הגוף שלנו יכול להיות זך לגמרי.
שיפוט
זה מתחיל מהעולם העליון, מזה שתפיסת העולם שלנו היא לא נכונה ולכן השיפוט שלנו הוא לא נכון, ובשביל זה צריך ללמוד הרבה הלכה, על כל הספקטרום של ארבעת החלקים של השולחן ערוך, בין אדם לחברו, הלכות של שותפות, ועסקים, הלכות של אבלות, הלכות של ממון, דיני אישות, וכו', ולומדים את התהליכים, ואם לא לומדים - אתה פשוט שופט את המציאות לא נכון.
השפיטה היא זו שתגרום לאדם לדבר, וברגע שהוא מדבר הוא יוצר תבנית, התבנית תוריד איתה נגע והנגע יפגע בגוף, גם אם הנגע לא יהיה ניכר פיזית בגוף זה יבוא לידי ביטוי בחולשה ברצון למות בעצבות גדולה מאוד, צריכים לעלות למקום גבוה מאוד של אין שפיטה, או שהשפיטה היא אחרת, הסוד של שתי הפרשות האלה (תזריע ומצורע) זה סוד השוואת הצורה, אלו שתי פרשות גבוהות מאוד, מדברים על נגעים אבל בכל המקומות שמדברים על הדברים הכי נמוכים בעצם מדברים על הדברים הכי גבוהים, כמו שאמרנו - " אין בטובה (האור) למעלה מעונג, ואין ברעה למטה מנגע", זה אותן אותיות וברגע שהופכים את זה, זה יכול להיות או ענג או נגע – תלוי איך מורידים את האור למטה.
התיקון הוא תיקון השפיטה וצריך ללמוד, ועד שלומדים - חיים בשקט ולא שופטים. כתוב- "לא מצאתי לגוף טוב אלא השתיקה", שתיקה זה המקום ללא השפיטה, כשמשה רבנו אמר לקב"ה על רבי עקיבא (הוא ראה ברוח הקודש שסורקים את בשרו במסרקות ברזל) זה תורה וזה שכרה? ענה לו הקב"ה: "שתוק, כך עלה במחשבה לפני", זה לא שהוא ח"ו השתיק אותו שיפסיק לשאול שאלות, אלא הוא אמר לו - תעלה לעולם השתיקה ואתה תבין את זה, אל תשפוט את זה.
אדם צריך ללמד עצמו הרבה פעמים שתיקה, וזה לא רק בפה אלא גם שתיקה במחשבה, וקשה לנו מאוד לא לשפוט באינסטינקט, יש לנו אינסטינקט לשפוט ולקבע תמונה, אנחנו מגוננים על עצמנו שאולי עובדים עלינו, אז - "בוא נקלוט את התמונה", ועדיף להיזהר, אבל מה אמרו לנו? - הוי דן כל אדם לכף זכות, אז יש להיזהר מאוד בתמונות הללו כי כל תמונה כזאת אתה הורס את המציאות.
יצירת מציאות/ השגחה פרטית
תמיד נשאלת השאלה - האם המחשבה מייצרת את המציאות? האם הרצון מייצר מציאות? מה מייצר את המציאות? ומצד שני - אמרנו שיש השגחה פרטית ואין בחירה, אז מה מזיז את המציאות?
הנקודה היא שיש מציאות אובייקטיבית שאותה אנחנו רוצים לחשוף ולגלות, אבל יש 8.5 מיליארד איש על פני כדור הארץ, זה 8.5 מיליארד מציאויות, הם לא נמצאים במציאות האובייקטיבית, אלא הם נמצאים במציאות של עצמם, וצריך לדעת - אני נכנס בעצמי למציאות, כשאני אומר המחשבה מייצרת מציאות הכוונה היא בתוכי, המחשבה מייצרת בתוכי את המציאות, לא שהיא מייצרת אותה דווקא בחוץ, אני נכנס למציאות הזאת, למשל אם אני מחליט להיכנס למציאות ש"הוא גנב" ו"הוא שקרן" - זאת המציאות שאני חי בתוכה.
כל אדם מכניס את עצמו למציאות, אז כל דבר שאני חושב עליו אני מכניס את עצמי למציאות, אני לא נכנס למציאות אמיתית, כי מציאות אמיתית אובייקטיבית יש רק אחת (כל ההתנהלות שלנו היא רק כלפי הקב"ה לשבת ולדבר רק איתו, הקב"ה הוא המציאות היחידה שקיימת, כדי לצאת למציאות אובייקטיבית זו מציאות שרק הקב"ה נמצא בה, כל מציאות שיש בה נבראים היא מציאות שקרית, מציאות שנמצא בה רק הקב"ה היא המציאות האמיתית), אז את המציאות האובייקטיבית האמיתית כולנו צריכים לראות, ואם אנחנו לא רואים אותה סימן שעכשיו יש עוד מציאות, זו מציאות שאני מחליט מהי המציאות ואני שופט את המציאות, אני מחליט על כל אדם מהו, ולפי זה אני חי את העולם הרגשי שלי, והאם העולם הזה הוא נכון? על פי רוב לא, יוצא שרוב האנשים מדומיינים.
סוד פסח - ביטול האינדיבידום
חג פסח זה חג של התבטלות, זה חג שבו יש דואליות מעניינת, מצד אחד מבקשים שנשב כמו מלכים אבל מצד שני – אנחנו נאכל מצה... סוד פסח - איך יכול להיות שכל השנה מבקשים שנאכל חמץ (שזה היצר הרע, הגאווה, ההתנפחות) ובפסח אומרים לנו לא לאכול לחם? אנחנו רגילים לכלל טוטאלי, ניקח לדוגמה בשר, כשהוא טמא - הוא טמא כל הזמן, וכשהוא טהור - טהור כל הזמן, אנחנו לא רגילים שחלק מהזמן זה טהור וחלק מהזמן זה טמא, אז מה פתאום אנחנו אוכלים פעם ככה ופעם ככה?
התשובה היא שהקב"ה עשה אותנו יחידניים, אנחנו אינדיבידואלים, והקב"ה אוהב שאנחנו אינדיבידואלים כל ימי השנה, להראות את עצמנו ולהציג את עצמנו, כל אחד מאיתנו הוא אור, האור אינסוף הוא אור רב מימדי, והוא רצה שהאור ירד להיות חד מימדי, שיהיו אורות, ככה תהיה שלמות, חוץ מאורות שונים שיתגלו במציאות עצמה, (אור רפואה, מוסיקה, ניגון, וכו') כל אחד מאיתנו הוא אור, כל אחד מאיתנו הוא פריזמה לאור שמחלקת את האור הזה למשהו ואנחנו צריכים להציג את האור הזה, בשביל שזה יתקיים צריך לאכול לחם, לחם זה שלוש הוויות, ויש בזה חמץ דווקא כדי לגלות את האינדיבידום שלנו, אבל בפסח שזה חג החירות, וכתוב "אל תקרי חרות על הלוחות אלא חירות על הלוחות", אתה צריך לצאת החוצה למציאות אובייקטיבית, במצרים מותר שכל אחד יהיה בפני עצמו, מחוץ למצרים מתקיימת מציאות אובייקטיבית שכולנו צריכים לראות אותה, ובמציאות הזאת צריכים להתבטל אז אסור לנו לאכול חמץ, כי אנחנו צריכים לבטל את האינדיבידום שלנו.
חג החירות זה לבטל את האינדיבידום כי אינדיבידום זה כלא, מצד אחד יש שלמות באינדיבידום אם יש אור וכלי ביחד, מצד שני בפסח אנחנו חייבים לבטל את האינדיבידום כדי לצאת ביחד ולהיות בני חורין, חירות זה ביחד, "היום נהיית לעם", צריך לבטל את האינדיבידום - אז אי אפשר לאכול חמץ, אי אפשר לאכול משהו שינפח אותנו, כי החמץ הוא היצר הרע, הוא הגאווה, אז במהלך השנה אנחנו כן צריכים לאכול כדי לייצג את האינדיבידום הזה, משהו צריך לשמר את האינדיבידום שלנו אז אוכלים חמץ, אבל בפסח אסור לשמר את האינדיבידום אנחנו צריכים לחבר את התודעה שלנו לכלל תודעה אחת, וזו הסיבה שהחל מראש חודש ניסן קוראים את פרשת הנשיאים- ש-12 נשיאים שונים הביאו בדיוק את אותו קורבן, צריך שלכולנו תהיה אותה חירות, אז כדי שנצא לאותה חירות אנחנו צריכים להיות בהתבטלות, לכן המצה זה גם לחם האמונה, וגם מאכל הרפואה, המצה מרפאה את כל התבניות שיצרנו, את כל הנגעים ואת כל הצרעת. כל התזריע מצורע - מתרפא במצה, מצה היא טובה מאוד לרפואה ובפסח צריך לאכול לא מעט מהמצה. המצה עולה עד מקום כל התבניות ושוברת את כל התבניות.
אז לצורך העניין אנחנו צריכים להסתכל על הדברים בצורה של ההארה שיורדת למטה, ואנחנו צריכים לכבד את זה ולחוש מזה, ומכאן גם באה היראה, היראה צריכה ללוות את ירידת האור מלמעלה למטה, אור כל הזמן יורד מלמעלה למטה ויש לנו המון אינסטינקטים, המחשבה מתקבעת בשניות, לכן אומרים שאסור לשמוע לשון הרע, אסור להאמין לזה, וצריך לבטל את זה ולשכוח את זה, לעשות כל מיני דברים כדי שזה לא יהיה, וכדי לעשות את זה הכי טוב צריך להחזיר את זה כל הזמן לקב"ה, כל הזמן לומר לעצמך אין עוד מלבדו יש רק אותו הוא עושה כאן את כל המציאויות, אם משהו נעשה הוא נעשה בהשגחה של הקב"ה, וכך לא להוריד את זה לרמה של בני אדם, לשון הרע מתחיל מזה שאנחנו מייחסים את זה לבני אדם, כל המציאות עצמה היא רק השתלשלות של הקב"ה, ולכן לא לשפוט.
כל זה מצד המחשבה.
ומצד הגוף - אין רפואה גדולה מעשיית מצוות והלכות, בספר שערי קדושה כתוב שיש לנו רמ"ח איברים ושס"ה גידים וכנגדם יש לנו רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, ומן הסתם בזמן למידתם או עשייתן מתקבל האור לאיבר ישר, כך שברגע שאין אור באיברים אז אין התעסקות בכלל עם המצוות, מצווה זה מלשון צוותא, חיבור, זה התחברות בין האור לבין הכלי, הכלי מתחבר לאור ומקבל ממנו הארה. ויש גם עניין של השפעה עם הגוף, צריך כמה שיותר להזיז את הגוף, בעבודות הבית, בנדידה ממקום למקום, נע ונד זה התיקון, להשפיע עם הגוף - חיבוק, נתינה, עשייה למען הזולת - הדברים האלו יצרו מצב שהנגע לא ייתפס בתוך הגוף, אפשר להסיר את הנגע גם אם הוא השתלשל כלפי מטה.
המהות של פסח
כשנגע משתלשל הוא יורד והוא נתקע, הוא נכנס למייצר. ישנם מצבים שצדיק רואה את האדם חושב מחשבות קלוקלות, והוא רואה את התהליך משתלשל והוא מנסה לעצור אותו, אז הוא יכול לקרוא לתלמיד ולומר לו לעשות משהו, והתלמיד לא יבין מה הקשר, אבל הרב מנסה להזיז אותו כדי שהנגע לא יתקבע אצלו. כדי להבין את זה, צריך להבין את המהות של פסח.
המהות העיקרית של פסח היא שהעם היה במצרים והוא קיבל את המנטאליות של המצריים, ומצרים הוטבעה בתוך העם, העם ומצרים נהיו דבר אחד, אחרי 210 שנים הם לא ידעו תבנית אחרת. בפסח יש עניין של לפסוח החוצה - שאתה חייב לצאת החוצה מתוך התבנית האישית שלך, יש לנו 8.5 מיליארד מציאויות והרבה פעמים אדם מצדיק את המציאות שבה הוא נמצא, ואנשים לרוב מנסים לכפות אחרים למציאות שהם חושבים שהיא נכונה. אנחנו נמצאים בארץ רק 66 שנים – ותראו איך המציאות היא קבועה לנו בראש, אז תתארו לעצמכם מה זה להיות במצריים 210 שנים, שהם לא רואים שום דבר אחר חוץ מפרעה, הם שומעים מצרית וכו' ואין להם מציאות אחרת, וכתוב שהם התמכרו למצריים, גם אסתר אמרה – "נמכרנו אני ועמי" - התמכרנו, ומה הבעיה אצל אדם שמתמכר? הוא לא רוצה לצאת החוצה מההתמכרות שלו, ממש כמו אישה מוכה שמצדיקה את המקום שבו היא נמצאת, כי היא פשוט לא מכירה שום מציאות אחרת, כך עם שלם שהיה במצריים היה סגור במציאות של שיעבוד ולא רצה לצאת מזה.
כמו ילד שעולה על ספה, וקופץ ליידים של אבא שלו, כי הוא סומך עליו שהוא יתפוס אותו, אז בפסח, אתה צריך לפסוח החוצה מהמציאות שלך ולהאמין שהשם יציל. זה לא אקט של התאבדות או הזנחה או פנאטיות, אבל זה אקט מוכרח, וזה כל פסח, המהות של פסח זה יציאה ותלישה ממציאות, זה שאני מחליט שהמציאות שלי היא מצריים, שהמציאות שלי סגורה, ואני חייב להוציא את עצמי מהמציאות הזאת, וקשה לדעת לאן, אבל קודם כל אני רוצה לצאת מהמציאות שאני נמצא בה, וכל אדם צריך לומר זאת לעצמו, גם צדיק גדול מאוד, גם הוא במציאות שלו היא גם מציאות מסוימת וסגורה, וגם הוא צריך לצאת מהמציאות שלו, צדיק כל מה שהוא חותר זה לצאת מהמציאות שלו.
כל אדם במקום שלו צריך לבקש ולדרוש לצאת לעבר מציאות חדשה והיציאה הזאת מתוך המציאות היא חשובה מאוד, ואם אדם מתנהל ככה אין מצב של נגעים או שמחלות יפגעו בו, צריך להיות משתנה כל הזמן, צריך לדרוש יציאה מהמציאות הזאת כל הזמן.
איך עושים את זה? בראש ובראשונה - ספר, אין משהו אחר, ספרים זה עולמות, להיות ביום יום בלי ספר זה מוות כי אין משהו שמניע לנו את המחשבה, הספר יוליך לכם את הרצונות ואת המחשבות זה מציאויות שלמות שנעות על פני ספר, אלא אם כן לאדם יש יכולת התבוננות אדירה לטחון חומר בתוך הראש, ואם לא אז לתפוס ספר.
דבר שני - על כל דבר תדברו עם חבר כי לחבר יש הלך מחשבה שונה משלנו וזה חשוב כי זה כבר יציאה מחוץ לעולם שלנו, תשמעו איך מישהו אחר רואה את אותו מצב וברגע ששומעים את זה, אתה יוצא מתוך העולם שלך.
אנחנו צריכים להיות יצירתיים במחשבה שלנו, אנחנו לא יודעים שיש עולם מעבר, המאפיין של אנשים שנמצאים בסגירות נפשית, עצב, דאגה, חרדה, דיכאון וכו' הוא - שהאדם אומר: אין מעבר למצב הזה שום דבר, הוא לא רואה פיתרון, אין תקווה, אין פתח, הוא לא רואה משהו חדש שיכול להיכנס לעולם שלו, יש ייאוש גדול מאוד, וזה המקום שבו אנחנו משלימים עם המציאות ונתקעים איתה, הדבר הראשון שאתה צריך להכריז עלי ו- המקום שלי סגור ואני נמצא במרתף, ובטוח שיש עוד יותר ממה שאני יודע, ועכשיו אני צריך לחתור להשיג את זה, צריכים להכניס מציאות אחרת וזה רעיון הנס, כשמשה רבנו עשה ניסים הוא רצה להראות לעם שהם סגורים, והוא פתח להם את הים כדי שיראו שיש משהו מעבר, וכל אדם צריך לעשות לעצמו סוג של נס כזה, להכניס משהו חדש לתוך המציאות שלו, להראות לעצמו שיש עוד ושהוא מסוגל, בשביל זה צריך עזות, חוצפה, אומץ, להיות בעל יוזמה, להקים פרויקטים ולא לפחד מהעולם החיצוני במחשבות של אולי נפסיד כסף זמן וכו', לא מפסידים אלה רק מרוויחים את הנשמה שלנו. בסוף ספר מתן תורה הוא כותב שמי שחושב שלתורה אין ניסוי וטעיה טועה טעות מרה, בתורה יש ניסוי וטעיה וחשוב שיהיה לנו ניסוי וטעיה, אם אתה קם בבוקר ליום מונוטוני כמו יום אתמול - תעשה משהו אחר כדי להכניס מציאות חדשה לתוך עצמך, וזה עניין של פסח, לפסוח החוצה מעצמנו, צריך לפסוח קודם כל ממצרים, הרי עם שלם שהיה תקוע 210 שנים במצרים הוא לא יודע מה זה ארץ ישראל, הוא צריך לצאת החוצה. מציאות רעה - צריך לקפוץ לאבא לקב"ה, וכל אדם כמיטב שכלו ויצירתיותו שיעשה את הקפיצה הזאת וינסה את הדבר הבא.
הכלי צריך להפוך לאור
הקב"ה ברא כלי בהשתלשלות, מכתר עד מלכות. אנשים חושבים שכלי זה העדר אור, יש מחלה ניתן אקמול, אבל זה לא ככה, זה לא דבר והיפוכו, באה התורה ואומרת יש לנו מחשבה של אור ומחשבה של חושך, מחשבה של כעס ומחשבה של שלווה, הדברים הם לא דבר והיפוכו, צריכים לעבוד עם הכלי רק בצורה נכונה, לעבוד עם הכעס, עם הפחד בצורה נכונה, להיכנס לכל המידות ורק לדעת להשתמש בהן נכון.
הכלי עצמו הוא מרוקן לגמרי וכשהוא מרוקן לגמרי הנטייה שלו היא - רצון לקבל לעצמו, כלי ברוחני פועל כמו בגשמי, הכלי הכי גדול זה חור שחור, הוא בגודל של אפונה אבל אם נקרב אותו לשמש הוא יבלע אותה, והרצון שלנו לקבל לעצמנו עובד בדיוק באותה הדרך אם ניתן אור לרצון לקבל לעצמו הוא יעבה אותו (יבלע אותו), אז אמרו הכלל הוא שהכלי צריך להשפיע, אבל הוא חשוך אין לו כלום, איך הוא ישפיע? הכלי צריך להידמות לאור, לכן אדם נקרא אדם מלשון אדמה לעליון, ולמה אנחנו רק מדמים לעליון? כיי אנחנו ריקים ביחס לקב"ה, ולכן האדם צריך רק להידמות אליו, ברגע שאדם מתדמה אליו והוא עושה את הפעולות כאילו, באיזה שהוא שלב הוא בעצמו יהפוך להיות האור. בשלב הזה שאדם עובד עם כלי ריק יש ריקנות, אתה מתפלל בריקנות, עושה מצוות בריקנות, כי זה מלכות שעושה מצוות, זה מלכות שמתפללת ומלכות ריקה ואין חשק, אבל הפעולה הזו עושה התניה הפוכה- מלכות זה הלך נפש (לא לדמיין דבר גשמי), כרגע הלך הנפש שלנו זה ריקנות, זה רצון בעונג ובמנוחה, זה רצון לקבל לעצמו, אגואיזם גמור, עכשיו אתה אומר לו - תידמה לאור צא תשפיע וככה עושים לו התניה, כל הסיפור עצמו זה שאני עושה למלכות התניה הפוכה - קום, עבוד בחריצות, לאט לאט הגוף מקבל התניה הפוכה והוא מתחיל להשפיע והוא עושה זאת בחשק עם שמחה, אז כל התהליך של הכלי זה לתת לו התניות הפוכות.
כל הרעיון של עבודת ה' הוא - "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" - זה חושך שמנסה להידמות לאור עד שההתניה תעבוד.
בין ההפיכה של הכלי לאור יש פער של זמן, ובפער הזה אנחנו נופלים.
בגלל זה ביהדות הדרך היא נעשה ונשמע - זו דרך קשה אבל אין לנו דרך אחרת להפך מגמה נפשית, וזמן ההיפוך הוא זה שגומר אותנו, אבל אין לך שבירת תבנית יותר גדולה מזאת שהיא לשם שמיים, שכולנו צריכים לעבור דרך תהום הנפש כדי להזריח את האור, לעבור מאגואיסט להיות צדיק, אי אפשר לעשות זאת בדרך מניפולטיבית, צריך לעבור דרך תהומות הנפש וככה להפך עצמך לגמרי.
אנחנו לקראת הסוף, זה הדור האחרון, ולקראת הסוף צריך מסירות נפש, להילחם על הדבר האחרון, כשיש בראש שלך את הדבר הנכון, הגוף שלך לא מסכים עם זה ואתה בכל זאת קם בכוחות אחרונים להילחם בזה, זה נקרא מסירות נפש, וזה ייתן את ההתניה ההפוכה לאורח החיים שאנחנו חיים, בפסח הזה כל אחד צריך לפסוח מהמצרים האישיים שלו, וכל אדם צריך לחשוב האם המציאות הרגשית שלו אמיתית, ואם לא אז צריך לצאת החוצה, איך יוצאים החוצה? לא דנים באנשים אלא בקב"ה, אנחנו צריכים להיות בשולם עם הקב"ה, המציאות הזאת בסדר גמור אין בה שום דבר רע, כל מה שקורה בה תקין בה, לצאת החוצה ולומר לקב"ה - הכול בסדר עם העולם שלך, ואני עכשיו אתבונן כדי לראות איך הכול בסדר עם העולם שלך, וככה צריך לחיות - "איזה הוא צדיק המצדיק את בוראו".
דוגמא - דינה הייתה הבת של יעקב, היא הייתה בת של צדיק ילדה טובה ירושלים, נאנסה על ידי שכם בן חמור, גוי, איזו טראומה הילדה הזאת עברה, אז כשמסתכלים על זה אומרים איזו אכזריות יש בעולם, אבל כתוב שבגלגול הקודם היא הייתה גלגול שלאמתלאי בת כרנבו, אמא של אברהם אבינו שתכננה להביא את אברהם אבינו בזמן נידה, נידה זה אותיות דינה, אז היא התגלגלה בעצמה כדי להשלים ולתקן את נשמתה ככה, אי אפשר היה לתקן את הנשמה שלה אחרת. אז באותו זמן שרואים את זה ואתה חושב איזו טראומה למשפחה שלמה - אתה רואה שבעצם נעשה שם תיקון גדול, צריך לזכור שאין אובדן ברוחני וכל מה שנעשה זה תמיד בסדר, כי מי שעושה את זה - זה רק הקב"ה, כל התנועות הן שלו.
בספר הישר כותב הרב זרחיא היווני, מה זה ואהבת לרעך כמוך? הוא אומר שאי אפשר לאהוב בשר ודם, זה כמעט לעבור על לא תעשה לך כל פסל כל תמונה, אז איך אתה יכול לאהוב? הוא אומר - תאהב את האלוקות שבו, תראה את המידות הטובות שבו ותאהב את המידות הטובות שבו, תזהה את האלוקות שמפעפעת מתוכו ואת זה תאהב. ובזה אתה מקיים ואהבת לרעך כמוך, כל הספרים מובילים אותך שתסתכל ותראה אלוקות אל תראה בני אדם, אם תסתכל ותראה בני אדם אתה תגיד הם תחמנים, הם שקרנים, כל הזמן אתה תקטרג וזו מציאות שאתה בונה אותה לעצמך בראש ולמציאות הזאת אתה נכנס, זו מציאות שתתרחש אצלך בראש, זו לא מציאות אמיתית, אז כל אחד צריך לשאול עצמו האם הוא חי בבועה שלו? ואם כן אז חייבים לצאת החוצה מהבועה, ושני דברים יכולים לעשות את זה, ההתערות החברתית וספר, חשוב לעבוד עם ספרים.
את כל הדין והחשבון שלנו אנחנו צריכים לעשות כלפי הקב"ה,
את כל ההתנהלות שלנו אנחנו צריכים לעשות רק מול הקב"ה,
לשבת ולדבר רק איתו,
הוא המציאות היחידה שקיימת,
כדי לצאת למציאות אובייקטיבית זו מציאות שרק הקב"ה נמצא בה,
כל מציאות שיש בה נבראים היא מציאות שקרית,
מציאות שנמצא בה רק הקב"ה היא המציאות האמיתית,
מציאות אמיתית היא מציאות שרק הקב"ה מנהיג אותה.