פרשת השבוע

פרשת צו - סודות הלב על פי הקבלה

תמלול מפרשת השבוע התשע''ח

הרב אריה חיים נווה

נפתח רעיון אחד. בפרשה התחילו את הקורבנות ומדובר על ''קורבן עולה''. הקורבן הזה אמור לכפר על הרהור הלב. כל החטאים שהיו בהרהור הלב, ''קורבן עולה'' אמור לכפר עליהם. 'קורבן עולה' בניגוד לקורבנות אחרים שהיו מבתרים אותם או שהיו מקריבים רק חלק מהם, 'קורבן עולה' עולה כליל לה', כולו צריך להיות מחובר למעלה וזה בא לתקן את הרהור הלב. שאם לאדם לא הייתה יראה, והיראה היא בלב (ודיברנו על זה ש'יראה' זה תשומת לב) אלא הייתה לאדם חלוקת קשב וריכוז (הייתה לו חלוקת תשומת לב) ואז התחילו הרהורי לב. כדי לתקן את זה צריך 'קורבן עולה' שיעלה את הכל ביחד ויתקן את הכל, כך היה נהוג אז.

מה זה אומר לגבינו אנו? אם ניקח מידה (אני רוצה שאתם תתבוננו בזה טוב טוב) שעליה נאמר שהיא המידה הטובה ביותר באדם, שהיא כוללת את כל המידות כולן. שאם האדם יתמקד בה כל המידות שלו יתוקנו, זה מידה אחת 'נאמנות'. ולכן כאשר הקב''ה היה צריך לשבח את משה רבינו הוא לא אמר: הוא תלמיד חכם, הוא עושה מה שאני אומר לו.. הוא בורך בשני דברים. ''והאיש משה ענוו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה'', זה לא היה שבח של הקב''ה כלומר לא כתוב שה' אמר את זה אלא כתוב ''והאיש משה'' 'ענוו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה' ז''א הוא עבד על עצמו, הוא עשה את זה. אבל השבח היחידי שהוא קיבל מהבורא, ''בכל ביתי נאמן הוא''. לא כתוב: בכל ביתי ירא הוא, לא כתוב שום דבר אחר, רק דבר אחד 'נאמנות'.

עניין הרהור הלב,

מתי מתחילים הרהורים לבנ''א ? כאשר הוא מאבד את הנאמנות.

ובאמת ישאלו כל אדם לאחר הפטירה שלו, על עניין הנאמנות שלו לקב''ה. אני רוצה להבהיר את זה כי הרבה חושבים שנאמנות 'זה להיות אתו כל הזמן' וזה לא נכון. נאמנות, זה לא להיות אתו כל הזמן 'נאמנות' זה לחזור אליו כל הזמן. יכול להיות הרבה מאוד מצבים      שהקב''ה נותן; היסח דעת או מכות על מכות, שאתה אומר: 'מי מחזיק ראש בכלל להיות אתו'. ולא רק זה שאתה לא יכול להחזיק ראש בלהיות אתו, מכוון שזה כואב לך ואתה לא רוצה להאשים אותו אז אתה מעדיף ללכת, לעזוב אבל העזיבה היא לא באמת עזיבה. העזיבה הזאת היא אולי הנאמנות הכי גדולה שיכולה להיות כי אתה אומר: אם אני יישאר פה, אני יבעט בהכל ואני יקלל, עדיף שאני יעזוב אח''כ אני יחזור, בצורה אחרת. וזה נחשב לנאמנות גדולה מאוד.

נשאלת השאלה: האם זה היה על משה רבינו? התשובה היא כן. משה רבינו כמה וכמה פעמים עזב את הקודש ועוד שהיו לו התנצחויות עם הקב''ה כבר במינוי שלו, הוא אמר והטיח בקב''ה האשמות קשות: ''למה הרעות לעם הזה והצל לא הצלת אותם'' ועוד כל מיני דברים כאלה. היו התנצחויות מאוד קשות שהיה נראה: זה נאמנות?! 'נאמן' זה כאילו סוג של 'כן המפקד' ומשה רבינו היה אחרון שאמר 'כן המפקד'.

הנאמנות היא בלב

שאנחנו רוצים לייצר בנינו לבין אדם אחר נאמנות לא תמיד זה 'פוצי מוצי' 24 שעות ביממה לפעמים צריך להתרחק וההתרחקות לא מראה על חוסר נאמנות. לפעמים ההישארות הסתמית במקום אחד היא חוסר נאמנות. היא נאמנות רק למראית עין אבל היא לא נאמנות של הלב. יש הרבה אנשים דתיים אז הם לא יכולים לא להיות דתיים, כבר עשו לעצמם אורח חיים, הם נמצאים באזשהיא קהילה 'ומה יגידו' אז הם הולכים לבית הכנסת משום יראת האנשים 'הוא לא יקום יעירו לו' וקוראים את הדף היומי כי כולם קוראים ועושים כל מיני דברים כי כולם עושים אז לא נעים לא להראות. אבל בלב הוא מנותק.. מנותק לגמרי, ולכן זה לא נקרא נאמנות. ויכול להיות כזה בן 'סורר ומורה'; בועט, הולך נוסע לתאילנד, עוזב את הכל, לוקח סמים אבל בראש הוא כל הזמן מהרהר: אפילו אם הוא כועס הוא מהרהר, אפילו אם הוא כועס הוא נאמן כי הוא כל הזמן חושב על. כל הניצולי שואה שמכחישים את הקב''ה, אין כזה דבר, החיה הזאת לא קיימת. אין מה להאשים אפילו לא בנ''א אחד, יהודי אחד, כביכול שהוא כופר בגלל שהקב''ה עזב אותו. אם הוא כועס הוא הכי הרבה נותן תוקף לקב''ה ובזה הוא נאמן לו. והנאמנות לאו דווקא מתבטאת ע''י קיום תורה ומצוות, הנאמנות היא בלב. הנאמנות זה ההישארות שלו, ההתמודדות אתו.

תהיה שלם - נאמן לעצמך

מערכת יחסים שיש בין בני זוג, גם אדם כשלעצמו בינו לבין עצמו, לפעמים אדם הוא לא נאמן לעצמו. אז אם באמת רוצים לבדוק נאמנות, נאמנות לא בודקים כלפי חוץ ז''א איך אדם יכול לדעת אם הוא נאמן? מי יכול לקבל את התואר הזה? התשובה היא, אם אתה נאמן לעצמך. כלפי חוץ אתה יכול לעשות מלא מעשים שיכולים להגיד: הוא היה איתי כל הזמן אבל זה רק כלפי חוץ. אני יודע למשל על הרבה מאוד אנשים שמטפלים בהורים הזקנים שלהם כי הם מטפלים בהורים הזקנים שלהם מכ''כ הרבה סיבות ואני לא מדבר על נוכלות, מחכים לירושה ועוד אלא 'מה לעשות אבא ואמא' אבל הוא לא מכבד את האישיות שלהם. אין שמה כבוד לאישיות אלא 'מה לעשות זה חלק מהמשפחה.. אז מה נזניח?!' זה לא נחשב לנאמנות. אנשים לפעמים תקועים עם בן זוג חמישים שישים שנה, הם לא נחשבים לנאמנים. יכול להיות שהראש מהרהר החוצה, יכול להיות אלף ואחת דברים, זה לא נחשב לנאמנות אבל הוא נשאר בזוגיות. הולכים בחוף הים יד ביד זקנים ונראה 'אהה' שואלים: כמה זמן אתם נשואים? הם מתגאים 'חמישים שנה, שישים שנה' אבל זה לא נחשב שהם נאמנים. הנאמנות לא מתחילה בלהיות נאמן למשהו אחר. הנאמנות מתחילה בלהיות נאמן לעצמך.

הרבה פעמים אנשים שואלים: אני לא יודע את התורה הלכות, לא תמיד יודע מה נכון לעשות, אין לי תמיד את הדעה של הקב''ה, שאני ידע מה נכון עכשיו לעשות. איך אני אדע לפי מה אני עושה את מה שאני עושה? התשובה היא אם הלב שלך שלם.

אם אתה עושה משהו בשלימות הלב עם כל הלב שלך, הקב''ה נמצא שם. הרי אנחנו דואליים, אנחנו גוף ונשמה. למצוא שנעשה משהו אחד שלם זה כמעט בלתי אפשרי או שהגוף יהרהר או שהנשמה תהרהר. אתה כבר עושה חטא, הנשמה נותנת לך 'נקיפות מצפון' אתה עושה משהו בקדושה אומרים לך: 'זה משעמם' הגוף מיד מגיב 'זה בשנייה אחת'. אבל למצוא נקודה שבה אתה פועל בשלימות הלב, זה לא שייך בכלל להתנהגות חיצונית זה עניין של החלטות. אפשר לנסוע לתאילנד בלב שלם, אפשר אפילו לחטוא לקב''ה בלב שלם, אבל זה נחשב שאתה נאמן לו. כי למעשה אתה לא בורח, אתה לא בוגד, אתה לא חושב לחתוך את הקשר. אתה חושב לקיים אותו מחדש או לנסות אותו, אתה רוצה להרגיז אותו כדי שהוא יגיב.

נאמנות - דביקות הלב

הרבה פעמים אנחנו רואים למשל בזוגיות יש יצר לריב והרבה פעמים אתה שואל את אחד מבני הזוג : למה אתה מחפש לריב? הוא אומר: זה כדי לגלות את האהבה מחדש. זה לא שאני מחפש לריב, אני רוצה שהוא ילחם עלי. אני לא רוצה לריב אתו, אני רוצה שהוא ילחם עלי, אני עושה פרובוקציה אבל שהוא יילחם עלי, שיראה לי שהכל בסדר, שהוא בא אלי, שהוא רוצה אותי. . שילחם עלי אז אני כאילו מרחיק כדי לראות מה הוא יעשה כנגד. והרבה מאוד אנשים אומרים: את סתם עושה צרות, את סתם עושה בלאגן, את סתם רבה'.. לא, היא לא סתם רבה ע''פ רוב מי שמעורר פרובוקציות זה האישה, אבל היא לא מעוררת פרובוקציות לשם פרובוקציות, היא לא תגרנית אלא היא רוצה שיוכיח את האהבה שלו עוד פעם. אז משהו יכול לבוא ולהגיד: הוא היה שקט כל הנישואין, אז אולי הוא היה נאמן והאישה הייתה תגרנית רוב הנישואין אז נראה שהייתה לא נאמנה. אבל הפוך, אין כזה דבר להיות בגובה נמוך, בטיסה ישרה, בטיסה מנהלתית על טייס אוטומטי 'אין, החיה הזאת לא עובדת'. אנחנו חייבים להיות ישות חיה ואנחנו צריכים לגלות את עצמנו ולמצוא את עצמנו כל הזמן. אז אנחנו צריכים גם פעולות של הרחקה אפילו לאהרון הכהן כתוב ''לא בכל עת יבוא אהרון אל הקודש'' לכאורה, יש בית מקדש יש קודש קודשים ודרך קודש הקודשים אפשר להשיג כל דבר. אתה נכנס, מבקש אתה מקבל, אין פה בעיות בכלל. הקב''ה אמר: שלא ייכנס לשם כל הזמן, אני לא רוצה אותו פה כל הזמן, ז''א יש תקופות של ריחוק.

כל תנועת גרמי השמים ריחוק/ קירוב, התמלאות הירח/ התרוקנות הירח, נידה של אישה (עכשיו היא במחזור והיא רחוקה והנה היא טהורה) וזה חצי מהחיים. חצי מהחיים זה ככה, לא תגיד יום יומיים 'חצי מהחיים אתה חי בריחוק'. מה זה בא לגלות, הדברים האלה? איך הקב''ה עשה את זה, איך אני יכול להיות נאמן אם אני לא יכול להיות איתה 24 שעות ביממה? התשובה היא שהנאמנות היא בלב. ההתנהגויות החיצוניות, הם של ריחוק וקירוב אבל הלב יכול להיות בדבקות כל הזמן. אז הנאמנות למעשה מגלה, כמה השתוקקות וכיסופים בינתיים הועלו, והנאמנות לא מתגלה בכמה זמן היית עם אלא האם אתה חזרת.

יש אדמו"ר אחד שבא לרבי אלימלך מליזנסק, הם היו עוסקים בכוונות וייחודים גדולים מאוד. הוא בא אמר לו: 'חטאתי עוותי פשעתי' ואני צריך שאתה תמציא לי תשובה על מה שעשיתי. 'אדמו''ר אומר את זה לרבי אלימלך מליזנ'סק'.. אומר לו: על מה חטאת כבר? אמר: 15 דקות שלימות לא חשבתי על ה', אני לא יודע איפה הייתי. והם כל הזמן הולכים עם כוונות וייחודים, כל הזמן הם חושבים. אמר לו רבי אלימלך: במקרה שלך זה לא נכון. יש לנו מצווה שנקראת 'שכחה'. יש לקט פאה ושכחה. מה זה 'שכחה'? אדם עובד בשדה והוא מרים את כל התבואה שלו. מידי פעם נופלים לו שיבולים, אומרים לו: אל תחזור לשיבולים האלה, עניים יבואו אחרייך והם ייקחו את זה. אתה מבחינתך תקרא לזה 'שכחה' כאילו שכחת את זה בשדה. ואם העני יבוא מאיפה הוא יודע מאיפה לקחת, הרי יש 'ערימות ערימות'? הוא יודע שערימות ערימות מסודרות, זה ערימות של מסחר, זה של בעל הבית. זה מסודר, זה מאוגד, שמו על זה תשומת לב 'זה של משהו' אבל על השביל אם נותרו כמה כאלה 'תעזוב' זה לאנשים אחרים. אומר לו: אתה יש לך ערימות של כוונות וייחודים, שיודעים שזה שלך תשאיר 'שכחה' לעניים, יבוא אחרייך משהו שלא חושב שניה אחת על הקב''ה משכיחים את זה ממך ונותנים לו להיזכר למשך 15 דקות, אז אתה השארת את זה בשבילו. אז אנחנו קשורים זה בזה וכרוכים זה בזה. אומר לו: זה לא רק זה שאתה לא היית 'לא נאמן' היית הכי נאמן. זה הכי מראה על נאמנות כי חזרת אחרי ה 15 דקות האלה, אם לא היית חוזר הייתי שואל אותך, הייתי מודאג מזה, אבל חזרת.

עם ישראל נאמן

אז הנה.. חזרנו. כל עם ישראל יחזור. יש בתוכנו מסלול מאוד ארוך שהוא אפילו חורג מתחום החיים האלה. בתוך 6000 שנה נראה שהתרחקנו מאוד אבל זה רק כדי לחזור. כל עם ישראל נבחן ב ''בכל ביתי נאמן הוא'', כל עם ישראל נאמן. אנחנו שרים את זה בשמחת תורה: אהובים ישראל, ברוכים ישראל, גדולים ישראל.. כשמגיעים ל נ' 'נאמנים ישראל'. אז אנחנו נאמנים, זה עם נאמן. ומה שנאמר על משה רבינו נאמר על כל עם ישראל כי הוא משול כנגד 60 ריבוא, זה משול כנגד כל עם ישראל. חוץ מזה, משה רבינו לא נולד בפני עצמו אלא עם ישראל הוליד אותו. הוא הקרנה חיצונית של העולם הפנימי שלהם. אז הוא לא עומד בפני עצמו אז אם הוא בורך בזה סימן שאנחנו בורכנו בזה.

ואנחנו רואים את עם ישראל, אני שואל אתכם: אתם נמצאים פה, מה אתם עושים פה? משהו הכריח אתכם? היה אזשהוא מוסד שריכז, איים..? לא, הפוך. כל העולם הזה פועל כנגד זה שאתם לא תהיו פה. מה החזיר אתכם? למה חזרתם? כולנו.. גם אני. אני כולל את עצמי בעניין הזה. למה חזרנו? אף אחד לא איים עלי? אני לא שמעתי אף רב 'בחיים שלי'. בחיים שלי לא שמעתי שום הרצאה שום רב 21 שנים כלום. לא ידעתי כלום. הייתי כל הזמן במוסדות אקדמיים מדבר לדבר, מי חשב בכלל? ובאזשהוא שלב סובבו אותי מבפנים. שאני לא יודע אפילו לעמוד על הנקודה המדויקת 'מתי זה היה' רק שהייתה אזשהיא נקודת בשלות שחזרה. וחזרה בגדול עם בכי ואמוציות מטורפות, שאתה אומר: אני לא יודע אפילו מאיפה היו לי את האמוציות האלה. חשבתי שאני חי פה (בשכל) גילתי שאני חי פה (בלב). וכשאתה בוחן את זה מבפנים אתה אומר: זה תמיד היה שמה. אני לא ידעתי את זה זה פשוט היה קול קטן קטן קטן.. רחוק רחוק רחוק, שהיה בלב וככל שהתקרבתי הוא השמיע יותר את הקול שלו. ועושה רושם שאני התקרבתי לקול הזה שהיה בתוכי. כולנו ככה, אין אחד שהוא לא כזה. אז צריך לא להיבהל בהתנהגויות שלנו ולחשוב: 'אהה אם התרחקתי אז בוא נעזוב את זה עד הסוף, אני לא מה שנקרא 'בן הנאמנים'.. 'טעות, זה טעות מרה לחשוב ככה. הפוך. אנחנו יותר נאמנים מאשר אלה שנמצאים ''במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים'' למה? צדיק גמור עשוי להיות דש בעקביו. 'דש בעקביו', כמו להיות בזוגיות שלא זזה 'כאילו הכל בסדר אבל שום דבר לא בסדר', נראה שהכל בסדר; חיים בשלום, פוצי מוצי אבל זה לא מתקדם לאף מקום. זה ניוון נוראי אבל ברגע שיש את הריחוק והקירוב והפיצוצים האלה זה מאוד בריא.

אישה אחת אומרת לי: הזוגיות שלי בסדר, בסה''כ הכל בסדר. אנחנו מתנהגים אחד לשני בצורה מאוד מאוד מתורבתת: אין ריבים, אין כלום 'אין לי מה להתלונן', גם לא בעיות כלכליות והילדים בסדר. אני שואל; אז מה לא בסדר? אומרת: זה לא זז, כאילו לא חיים ככה. הכל נורא מונוטוני. אמרתי לה: תריבי אתו. לפעמים צריך את זה, להקניט וזה החייה.. זה הזיז את זה. כמו ג'יפ שתקוע בחול צריך טיפה ימינה טיפה שמאלה להזיז את זה.. אין מה לעשות. אמרה: על מה אני יריב אתו? אין לי על מה לריב אתו. מה יש לי להגיד לו, עובד קשה כל היום מביא פרנסה הביתה, הכל בסדר. אמרתי לה: על זה תריבי אתו.. וככה זה היה.

למה אנחנו רבים עם הקב''ה? הכל בסדר, מה יש לנו להגיד לו? אבל אנחנו רבים אתו.. זה ריב טוב. כל הריב של עם ישראל זה ריב טוב ככה אנחנו חשים אותו. הריב גורם שנחוש אותו. אם אתה מייצר אזשהוא ריב אתו, אם אתה מייצר אזשהוא רוגז, אם אתה מייצר אפילו  הרחקה אישית, אתה מרגיש אותו כי אז אתה מרגיש אותו. אז אתה מרגיש את הבן זוג, אבל אם הכל היה נם, הוא היה נותן שפע, 'הכל בסדר' והיינו: אוכלים שותים בריאים. איך היינו מרגישים שהוא נמצא לצידנו? איך היינו מרגישים אותו?!

עכשיו צריך לדעת, איך לנצל את זה כקורבן עולה, איך לעשות את זה כקורבן עולה? אם ניקח את כל המעשים האלה, את כל מה שאנחנו חווים ונחזיר את זה בחזרה לנאמנות זה ייקרה 'עולה' ואז זה מכפר על כל שאר הרהורי הלב. כי לכאורה הרהורי הלב האחרים, מה הראו? שסתם השתוללנו. נראה שהתרחקנו ממנו סתם, אבל אם נבין שזה לא היה סתם אלא שזה היה במטרה לחזור אליו זה יקרא 'עולה' וזה יכפר על הכל.

בדומה לגבר ואישה שאם הוא/היא יריבו בשביל לריב, אין בזה הגיון וזה לא בסדר. ואז אפשר לבוא ולהגיד: למה אתה סתם מחרחר ריב? אבל אם בסופו של דבר הוא יגיד: אני לא רבתי בשביל לריב, אני רבתי כדי לחוש את הנישואין שלנו. לדעת מה קורה שמה אז הריב שלך צודק. אם עשית את זה כדי לחוש אותה, הריב שלך מוצדק.

זה כל הרעיון, להצדיק את החטא של הרהור הלב.. של 'מה פתאום אנחנו מהרהרים על משהו אחר מחוץ ממנו.. כי אין עוד מלבדו.. איך?! אבל אם אדם יבוא ויגיד לעצמו.. תרגישו את זה כי זה בפנים, זה קול פנימי מאולחש מאוד. אם אתה תגיד: רבתי אתך כדי לחוש אותך וזה ברור כולנו עושים את זה, כולנו קצת ילדותיים בעניין הזה.. כועסים עליו, מתרחקים ולפעמים עושים דווקא. זה יכול להיות: 'אני לא מתפלל', 'אני לא אומר ברכת המזון'.. 'בוא נראה מה יקרה'.. אבל אתה לא עושה באמת כדי לשנוא אותו, להרחיק אותו או שיבשרו לך שהוא לא קיים.

ב 2011 נסעתי  ברכבת עם אחד הסטודנטים שהיה איתי באוניברסיטה. אפיקורס נוראי, בוטה, שפה מאוד גסה ולא יפה. זה היה בשנת 2011 כשסטיבן הוקינג אמר god is dead אמר: 'הרגתי את אלוהים', לא ידעתי את זה, לא קראתי את הספרים שלו, הייתי מנותק לגמרי. הוא אמר לי: קראת את האמירה הזאת? אמרתי: לא, אני שומע את זה פעם ראשונה. ואני חושב בראש ''זה שיחק לידיו''.. הוא אומר: איזה שטותניק, איזה שטויות הוא כותב. שאלתי אותו: אתה אומר את זה?! חשבתי 'שתרקוד על זה'.. אומר: 'לא, הוא הגזים, זה לא יכול להיות ככה. לא המשכתי לדבר אתו כי זה היה 'למתוח את החוט יותר מידי', השארתי את זה ככה. אמרתי: זה כבר הרהור תשובה.

אתם מבינים למה הוא התכוון? לא בא לי לעשות תורה ומצוות, אל תיקח אותי עכשיו לדת שלך. אבל אם משהו יבוא ויגיד לי שאלוהים מת; יטען טענה כזאת או יוכיח לי את זה.. אני לא מקבל את זה.. הלב שלי לא מקבל את זה. למה זה ככה? למה הוא אמר את זה? הוא עדיין 'משחק אתו' בפנים. מה סטיבן הוקינג עשה? לקח את הפרטנר למשחק, כאילו אמר: אין לכם פרטנר עכשיו למשחק אז על מי אני אכעס.. צריך לכעוס על משהו? על מי אני אהיה אפיקורס ואתאיסט? אם אני אומר, שאני אתאיסט אני אתאיסט למשהו, אני לא מאמין במשהו. אם אתה לא לוקח לי אותו.. אני סתם בלי הגדרה. אני אתאיסט ביחס למשהו, אני אתאיסט ביחס לבורא.. אז הוא בא ולקח את זה לכולם.. אמרו לו: תחזרו את הבורא לתמונה.. זה ככה. העניין הכניס אותי להרהור כשהייתי ברכבת, הייתי בטוח שיגיד: נו אתה רואה.. הוא הוכיח. ומה שהוא אמר: לא, הוא מדבר שטויות ובצורה מאוד בוגרת.

ההכרזה לא ישבה לו על הלב, סימן שיש עדין תהליכים בתת מודע (בתוך הלב שלנו) שאנחנו לא מודעים לזה ועדיין 'משחקים אתו'. 'משחקים' טוב לא משחקים רע.. עובדים עליו, ז'א אנחנו עדיין בקשר אתו. וצריך להקשיב לקשר הזה, כל אדם צריך להקשיב לקשר הפנימי שיש לו עם הבורא. אין בנ''א שלא נמצא בקשר אתו: יש רגעים של פחד, רגעים של בדידות, דקה לפני שאתה עוצם את העיניים בשינה.. הוא נוכח. אתה יכול להרגיש את בנוכחות שלו, לא כל הזמן קוראים לזה אלוהים ושמות דתיים, אבל אתה מרגיש שיש משהו שקיים שמה וברור שזה נמצא שמה. במהלך הזמן ראיתי את זה אצל כ''כ הרבה אנשים, אנשים הכי אפיקורסים.. הכי גרועים שיכולים להיות; נוסעים בשבת, עם טרקטורים, בירה ביד.. נכנסו אלי הביתה נתנו לי 1000 שח לצדקה בשביל להתפלל על ילד שסובל ממחלה סופנית, נתנו לו עוד חודש לחיות. אתה אומר: אם אתה חושב שאין, לא 'חרם' על ה 1000 שקל?! לך תנחם את המשפחה וזהו.. אין, החיה הזאת לא קיימת. זה ברור שזה קורה ברגעים האלה. מתי זה הוצת? ברגע של אמת. הקב''ה כאילו עשה שחמט, האדם אמר: אני לא יכול להכיל שחמט.. ואתה רואה שהם רוצים לעשות משהו לטובת העניין, ולקבל על עצמם ללכת עכשיו ולנחם את המשפחה חודש ולחכות שהילד ימות.. הם לא יכולים לעשות את זה. אז באים אלי ואומרים: אתה תתפלל 'תקרא לו'.. אנשים אומרים: שמדליקים נירות, הולכים לכותל, מתייעצים עם רבנים.. אבל זה בשעות האלה, בשעות של הלחץ הזה. הנקודה היא שזה אומר שזה חי שם בפנים, יש שמה נקודה שהיא משחקת אתו וזה נקרא 'הרהור הלב'. 

לכפר על 'הרהור הלב' הכוונה לחזור אליו..

לחזור להרהור הלב כי הוא הרהר כל הזמן. אנחנו לא יכולים לחיות בלעדיו. רבי לוי יצחק מברדיטש אמר: 'אפשר לשנוא את ה' אפשר לאהוב את ה' אי אפשר להיות בלעדי ה''. אם כתוב: קורבן עולה זה לכפר על הרהור הלב, אז בנ''א בא ואומר: הרהרתי להיות אפיקורס.. מהר מהר, איפה הכבש הראשון, בוא נשרוף אותו כליל. זה לא ככה, זה דבר נורא מורכב. אבל המטרה שאנחנו יכולים לעשות, בדור שלנו: שאין בית מקדש, ואני לא יכול לעשות את זה, אבל זאת הייתה הכוונה לעולה לעצמה. זה לקחת את כל מה שהסיר את תשומת הלב מכ''כ הרבה סיבות, שהיו סיבות שלנו לנסות אותו, ולהחזיר אותו בחזרה ולהגיד: 'מצאתי אותך'. 

אני למשל חשבתי ביני לבין עצמי, האם יכול להיות נסיבות שאני יעזוב את ה', עכשיו במציאות הזאת. זה לא כ''כ פשוט להגיד: מה פתאום.. יכול להיות מצב, אני לא יודע מה יכול לקרות, אני לא יודע מה אני יראה בעיניים. 'מה אנחנו מה חיינו', אנחנו גוש בשר ודם, אבל אם אני ישאל את הלב שלי אז הלב שלי בקטע של: 'אין לי מציאות אחרת כבר' 'אין לי לאן לחזור' 'אין לי עוד מה לבדוק'. קודם הייתי יכול להגיד: בדקתי עוד מציאויות, בדקתי נניח דתות אלטרנטיביות אבל עכשיו 'אם לא אתה.. גמרנו, אין לי כלום בחיים'. וזה רק אזשהיא נקודה של התדבקות הלב. דבקות הלב, כמו שאמרו חז''ל ''הן יקטלני לו אייחל''.. כמו שהיה עם איוב 'אין לו לאן ללכת'.. לאן אני ילך? נניח הוא יסובב ייסורים.. אין לי במי לכפור. הנוכחות שלו כרגע בחיים שלי היא כזאת שאפילו אם לא יצאו לי המילים להתפלל אליו או שאני אתעצל מלעשות מצווה בהידור אבל הלב שלי אתו, אין לי משהו אחר. זה אצלי וזה דרגת בשלות, אבל אני מניח שעם ישראל חוזר לזה.

לאט לאט אם תשאלו אנשים מתחזקים תשאל אותו: 'מה פתאום חזרת בתשובה עכשיו'? כביכול לנסות לעלות על אזשהיא נקודה, ואז הוא יגיד: זה לא עכשיו, כולם יגידו: זה לא עכשיו. אין נקודה שאתה באמת יכול לציין אותה, נקודה של התוודעות אל הקב''ה, אלא זה היה קיים, רק זה היה מאולחש. זה היה מעין שיחה פנימית בלב שניהלת עם משהו רק זה לא היה מוגדר ועכשיו הצפת ושמת אותו לנגד עינייך וזה כן נהיה מוגדר. לא צריך לתת לו אופי דתי ולקרוא לו דווקא 'הקב''ה' 'אלוהים' כי אנשים בכלל לא יודעים מה זה השמות האלה, אבל ההבנה הפנימית הבסיסית, של להבין מה זה הדבר הזה.

הנקודה המרכזית, כדי לעשות את הנקודה הזאת חזקה ועמוקה זה שאדם יהיה נאמן לעצמו.  הנאמנות לקב''ה היא הנאמנות של האדם לתוך עצמו. כל אדם שיעשה פעולה מסוימת, רק תשאל את עצמך: עשית את זה בלב שלם? אתה יוצא עם משהו, אתה יוצא בלב שלם? אתה נמצא בפרנסה מסוימת, אתה נמצא בפרנסה בלב שלם? אמרת למשהו משהו, אמרת בלב שלם, אתה עומד לגמרי אחרי מה שאתה אומר? אם התשובה היא כן 'אתה על הסוס' אם התשובה היא לא, זה בעיה.

הנקודה היא, שלמות הלב..

אדם צריך להיות שלם עם הלב של עצמו. דרך אגב, זה גם מה שיגרום לאדם קצת להעריך את עצמו.. אין דימוי עצמי גבוה או נמוך אלא אמת, תהיה אמיתי עם עצמך. 'אני לא יעשה משהו שהוא בלי לב שלם', זה דבר גדול. וכל אדם צריך למצוא את הנקודה הזאת.. זה לא קשור לכלום אפילו לא קשור כביכול לקב''ה, זה עבודה שלנו בתוך עצמנו. תעשה משהו בלב שלם אם זה לא לב שלם משהו שם פגום, משהו שם לא בסדר ואם אתה מריח את זה אל תעשה אותו, אל תיכנס למלכודות האלה 'הסקרנות הרגה את החתול'. ואם תגיד: 'זה לוקח הרבה זמן עד שמגיעים ללב שלם'? בהתחלה, אח''כ אתה מתרגל את זה, אתה לא זז בלי שאתה זז בלב שלם.. אל תעשה דברים בלי לב שלם.

לצערנו, אני מראיין מלא אנשים. נשים סיפרו לי שבעבר שלהם הן היו עם הרבה גברים, אבל לא בלב שלם; זה היה בגלל החבריה, מה יגידו עליה, מה יחשבו עליה. והכל לא היה בלב שלם אז זה לא הגיע לחתונה, ב''ה שזה לא הגיע לחתונה. זה לא מגיע לחתונה כי הקב''ה אומר: למה אני אתן משהו שאין שם 'לב שלם'. שעושים דברים ענקיים, כמו חתונה צריך לב שלם, כשאתה עושה עסק זה צריך להיות בלב שלם, כשאתה אומר למשהו אמירה זה צריך להיות בלב שלם. כל דבר שאתה עושה צריך שם שלימות הלב - אם אתה עושה משהו בשלימות הלב הקב''ה נמצא שמה ואז אתה גם חש אותו.

בתחושה האישית שלי, אם יש מציאות של שלימות הלב שאני נמצא בה, זה עכשיו. בעבר הייתי בכל מיני מקומות גם בבודהיזם, במזרח הרחוק; היה נעים, היה כיף, היה מדיטציה. אתה אומר: 'אתה סגור? משהו בפנים ידע להגיד: לא, אבל לא ידעתי להגיד למה. אם משהו היה בא ואומר לי: למה, יש לך איזה טיעון? מה אתה אומר נגד הבודהיזם? לא הייתי יודע להגיד כלום והייתי חושב שזה דבר נפלא וצריך להפיץ אותו בכל העולם. אבל היה שם משהו שאמר: זה לא עונה על הכל, הלב שלי לא לגמרי בשלימות פה, אני צריך עוד לחפש. ברגע שאתה מרגיש שאתה צריך עוד לנדוד, שיש לך עוד לנדוד, סימן שהלב הוא לא שלם. ברגע שאתה אומר: זהו זה כאן. אין לי עוד לאן ללכת, אין לי עוד מה לחפש.. מצאתי.. זאת הנקודה של ''יגעת ומצאת תאמין''. הנקודה של ''יגעת ומצאת תאמין'' זה על שלימות הלב. האמונה יכולה להיות רק במקום שיש שלימות הלב.. זה העניין של 'אמונה' ו 'נאמנות'.

כל מה שציינתי היום זה מיומנות נרכשת. זה המון לעבוד עם הלב שלך, המון לבדוק. לפעמים אתה בא לעשות ביזנס עם בנ''א, על הנייר הכל נראה נהדר אבל משהו בך יכול להרגיש שמשהו לא בסדר. לפעמים הרצון של האדם כבר לעשות משהו ושזה יצליח 'הוא תופס את האדם הראשון ועושה אתו עסק'. אבל אם תעצור תמתין ותשאל את עצמך: מה אני מרגיש כלפי הסיטואציה, רק תרגיש בלי רציונאל. יש הרבה מאוד אנשים שאומרים: מה אני פסיכולוג מאיפה אני יודע?! לא נכון, תרגיש 'יגידו לך מהשמים, זה לא בריא לעשות אתו עסק'.

מיליארדר ישראלי גדול, אשתו פשוטה עקרת בית. הייתה פעם אחת שהוא היה צריך לסגור עסקה, הם היו בדרך לחתונה. אמר לה: אני רק עולה לפני החתונה, אחתום ואני יורד. אמרה לו: אני לא יודעת כמה זמן זה ייקח לך, אל תשאיר אותי בחנייה ברכב 'אבוא אתך'. אמר לה: בסדר, בואי נעלה למעלה. איך שהיא עולה ורואה את זה שהוא צריך לחתום אתו, אמרה לו: 'אל תחתום אתו'. אמר: אני רק באתי לחתום, אנחנו יושבים שעות וימים על הדברים האלה רק כדי לסגור את החוזה.. אמרה: הלב שלי לא נותן לי אמר: אבל את לא מכירה אותו, את לא מכירה את פרטי העסקה.. אמרה: אל תחתום, לפחות תיתן לי עוד יום לחשוב מה קורה כאן 'אל תחתום אתו'. למחרת העורכי דין שלו גילו שהוא נוכל גדול מאוד 'עקץ' הרבה מאוד אנשים ושהוא על סף פשיטת רגל ואם הוא נכנס אתו הכל קורס.. הצילה אותו. הוא סיפר את זה באזכרה של אימא שלו ואמר: מאז הוא מביא אותה אתו 'רק שתסתכל'. אמר: לי אין את ההרגשה הזאת, אני הולך: עו''ד, הסכמים, מאיפה אני יודע.. השכל שלי לא יודע להגיד את זה. אבל האישה מרגישה היא רוצה לגונן על בעלה.. היא נאמנה לעצמה, היא קולטת: משהו פה לא בסדר.

הרגש הלב

קצת עזבנו את הלב וזה לא טוב, צריך לחזור לזה. אני קצת לא אוהב את המילה 'אינטואיציות' זה מילה לא כ''כ מתאימה אבל הרגש הלב.. הבורא מדבר שם. דיברנו על זה בתורתו של רבי נחמן מברסלב, הוא אומר: שהרהורי הלב הפנימיים הם של הבורא. אז הוא יגיד לך: 'אל תתעסק אתו'.. רק תרגישו.. ואתם תרגישו חשש, תרגישו שמשהו חסר. ודבר שאתם תרגישו שלימות הלב, זה לא בגלל שאתם ממהרים לעשות את העסקה, פשוט תשבו ותגידו; אם אתם מרגישים שלימות הלב עם הבנ''א הזה. ואגב, הוא יכול להיות מאוד קלמזי, הראש יכול לפסול אותו והלב יגיד: תלך אתו.. והפוך, יש בנ''א שנראה לך בראש מושלם והלב יגיד: אל תתעסק אתו. ככה זה עם בני זוג, במיוחד עם בני זוג צריך לשים לב לזה ממש 'מי שעדין לא התחתן'. כנ''ל בעניין עסקים ובכלל בכל דבר, לבחון את הלב. ותיקחו זמן, על כל דבר לבקש זמן. היום הכל בלחץ 'בוא נסגור חוזה' 'בוא תשב' 'בוא תחתום' אח''כ אתה מוצא את עצמך בצרה צרורה, איך תצא מזה עכשיו.

אותו דבר לגבי הקב''ה, אפשר לשבת עם הקב''ה. הרבה שואלים אותי על עניין ההתבודדות: 'אני לא יודע מה לעשות בהתבודדות' אני נבוך מזה, אני לא יודע מה להגיד, אני לא יודע מה להרהר, אני מבולבל.. אני אומר: כשאתה נמצא בנוכחות של הקב''ה, את זה אתה יכול להכיל? 'כן בטח, אני בא להתבודד אתו'. אני שואל: אתה שלם מהמעמד הזה? יש ישות שאתה יכול להיות יותר שלם ממנה מאשר אתו..? אם אתה עונה 'כן' עשית התבודדות, אם אתה מרגיש מכווץ ואומר: 'אני לא יודע אם הוא פה או לא פה, אני ירא ממנו, פוחד ממנו, אני מדומיין אז עדיף לצאת משם ויש הרבה מאוד אנשים 'זה בסדר, זה עניין של בשלות'. הוא יעדיף להיות עם בנ''א ולא עם הבורא, הוא יעדיף להיות אפילו עם בנ''א שנוא נמוך ולא עם הבורא, הוא יכול להיות אפילו עם רבו ולא עם הבורא.. זה לא טוב. אתה צריך להגיע למצב של: תשב אתו.

שלימות הלב - תרגיש שהכל בסדר

הרבה פעמים אני יוצא להתבודדות, על כל הצרות שיש בעם ישראל, אני מקבץ אלי כ''כ הרבה צרות 'ה' ישמור ויעזור מה שהעיניים שלי רואות ביום אחד'. אני אומר: אלך להתבודד, אני יוציא עכשיו הכל, אני יתפלל.. אני יושב 'הכל בסדר'. אין מה לעשות, פשוט רק לשבת ולחוש את שלימות הלב 'תשב בשקט הכל בסדר'. הקטע הוא, שהדברים הרבה פעמים נפתרים. הרבה דברים שאני לא מתפלל באופן אקטיבי אלא עצם העובדה שאני יושב אתו בשלימות הלב ואני חש שהכל בסדר, זה אח''כ פותר המון דברים, בלי שאני עושה משהו לטובת העניין, אבל שלימות הלב עושה את זה. כביכול נראה שיש טרוניה, אתה בא עם טרוניה 'למה הרעות לעם הזה והצל לא הצלת'.. הטענה הזאת כל פעם חוזרת, אבל כשאתה בא באמת באמת למקום הזה אתה חש שהכל בסדר 'אל תדאג, הכל מושגח'. אתה חושב שאני לא יודע.. רק לך שולחים וואטסאפ.. גם לי שולחים whats app הכל שולחים למעלה, גם אני מקבל את זה 'הכל בסדר, הכל מושגח'. והרבה פעמים כשאני שואל: אבל אני צריך לחזור עם משהו.. אתם יודעים ע''פ רוב עם מה אני חוזר? רק לחיות בשמחה. ב 99 אחוז מהפעמים שאני יוצא, אני יכול להפוך את השמים עם תחושת מחנק.. הצרות של האנשים, אתה שומע כל מה שאנשים עוברים, זה כואב לך.. זה הכי כואב כשאתה רואה בנ''א שאין מה לעזור לו ואתה אומר: עכשיו, זה רק תפילה.. ואז זה עולה.. אתה מקבל תחושה של 'הכל בסדר, אל תדאג' רק תהיה בשלימות הלב.. תרגיש שהכל בסדר. אתה אומר: אבל איך לחיות? 'תחייה בשמחה, הכל בסדר, תעברו את זה.. אני יודע מה אני עושה'.

להגיע לזה, זה מאוד עמוק בנפש.

זה הרהורים פנימיים עמוקים שצריך להרגיש אותם, זה איושות..

סיכום

עניין הנאמנות והעולה שצריך לעשות בשבת הזאת ובמיוחד לפני פסח כי 'העולה' גם מוציאה החוצה את כל החמץ. החמץ - אם יש עדיין הרהור לב. חמץ, כל עוד יש פער בין הלב שלך לבורא. 'לית אתר פנוי מני', אין אין כלום, יש משהו. אז אם יש פער קטן, יש חמץ. עכשיו יש אפשרות לעשות נאמנות כי אנחנו מגיעים לחג החירות, מגיעים לילה הכי גדול בשנה אז עכשיו זה הזמן לחזור. 'לחזור', מה שאני מציע 'ללכת להתבודד בים'. תשבו, אל תגידו כלום, פשוט תהיו אתו ותראו איך אתם מרגישים, פשוט להיות אתו בלב.. אל תגידו כלום, אל תבקשו שום דבר, אין מה לבקש ואין מה לתקן, כדי שתרגישו פעם אחת את הקונספט ''שלימות הלב''. זה הרגש שחשוב שיהיה לכם, זה עוגן והרגש שצריך לחזור אליו. זה רגש הרבה פעמים שאתה צריך להיזכר בו ולחזור אליו. תחשבו: באיזה מקום בעולם ובאיזה סיטואציה, הלב שלך יכול להיות; הכי שלם, הכי מלא.. ואם אתה עדיין בטרוניה ועדין כועס אז אתה עדיין במסע

לאט לאט

השם יזכה את כולנו..

בעז''ה לזיווג הגון וזרע בר קיימא לכל בנות ישראל, אמן ואמן.