פרשת השבוע

פרשת ויקרא - כל דרכי הקירבה אל הבורא

תמלול מפרשת השבוע התשע''ח

הרב אריה חיים נווה

שאלה ראשונה - הפלא הגדול הוא למעשה.. זה הרי תורה, למה בתורה לא מדובר על טיבו של האדם, על ההתנהגות של האדם. אם התורה רוצה ללמד אותי ''ואהבת לרעך כמוך'' אז שיראו לי איך להיות בנ''א, איך לעשות את זה. מה הקשר לכל שאר הדברים, אם צריך טקסים נלווים אז אפשר אולי לשים את זה בתורה שבע''פ, בשביל זה יש תורה שבע''פ שהיא; לוקחת, מפתחת, מייצרת מזה הלכות וכל מיני דברים, אבל למה בפשט הדברים זה כתוב ככה?

שאלה שניה - מה אשמות כל החיות שצריכות להיטבח בגלל שבנ''א עשה איזה חטא? בנ''א עשה חטא, מה אשמה כבשה שצריך לעלות אותה עכשיו על המזבח, למה לעשות את זה צער בע''ח? יש ספר שלם ביהדות שנקרא ''צער בע''ח'', שמזהירים אותנו מאוד מצער בע''ח. ולכאורה פה זה לא רק זה, זה גם בעניין הקרבת השעירים, לשלוח 'שעיר לעזאזל', למה לעשות את זה? לקחת עז להרים אותו מגובה ולזרוק אותו מהצוק בגלל מעשיהם של בנ''א, באמת זה פלא גדול, אבל צריך לדעת כמה עמוק האדם וכמה עמוקה הבריאה. ואיך הקב''ה ברא את הכל בצורה כ''כ יפה שאנחנו צריכים 'ראש אחר' כדי להתמודד איתה.

בראש ובראשונה מאוד חשוב שנצא קצת מהדרמה האנושית. אנשים מאוד חיים בתוך 'דרמה אנושית', הם סיפרו לעצמם סיפור והם מאמינים בסיפור הזה 'סיפור הדרמה האנושית' זה סיפור הדרמה של משפחה ומשפחתיות. וסיפור הדרמה האנושית כולל בתוכו את הטבע ואת הזיהום של הטבע, והסיפור של הדרמה האנושית כולל גם צער בע''ח ובע''ח וכל מה שמשתמע מכך. שלא תחשבו שאני ציני לגבי זה, חס ושלום, אלא פשוט צריך לדעת איך להתייחס לזה בצורה נכונה כי אם אנחנו לא נתייחס לזה בצורה נכונה אנחנו נשפוט את הבורא ובטח ובטח נשפוט את ההלכה ובקלות אפשר לזרוק את ההלכה לפח. האמת היא שזה מה שעשה ישו. ישו יימח שמו וזכרו, החליט שיש דברים שנמצאים בתורה והם לא לרוחו, שזה לא מסתדר לו עם האנושיות וצריך להיזהר עם זה. צריך להיזהר עם זה מאוד, היהדות היא דבר שהוא מחשבה אלוקית ולכן צריך לעלות למחשבה אלוקית כדי לראות נכון את המציאות.

לעלות למחשבה האלוקית

יש שאלות מוסר רבות שנמצאות בפנימיות היקום (לא בחיצוניות היקום): מי צריך להילקח, מי צריך להיות חולה, מי צריך להיות עני, איזה ילד צריך לבוא לעולם, באיזה מצב בריאותי הילד הזה צריך לבוא לעולם. זה שאלות מוסריות עמוקות מאוד שלא ניתנו לבנ''א, בנ''א מקבלים את זה; פה אין לנו ברירה, זה חודר לנו לתוך המציאות ואנחנו לא נמצאים בשאלות המוסריות האלה. השאלות האלה נמצאות אצל הבורא מלאכיו והנשמות. וכל צדיק שהוא בעל השגה עולה למעלה ושומע את השאלות המוסריות וככה הוא לומד את הכל. ולמעשה זה באמת שאלה: את מי הם גוזרים למעלה להמית וע''פ מה, את מי הם גוזרים לייסורים     וע''פ מה, למה הם מחליטים שייוולד ילד אוטיסט, וילד כזה יידרס, ולמה הממשלה הזאת תקום ולמה הפצצה הזאת תיפול.. זה הכל החלטות מלמעלה. אנחנו קוראים לזה שאלות מוסריות, אבל זה 'מחשבה אלוקית' מלמעלה וצריך לעלות למחשבה האלוקית מלמעלה כדי לשאול: על מה כל זה בא? לפי מה זה נקבע? מי קובע שזה יהיה ככה? השאלות האלה לא פשוטות, אבל המענה עליהן רק אם נכנסים באמת למחשבה האלוקית אז מבינים אותם.

המחשבה האנושית הרגילה, רגילה לעשות צדק. אנשים חושבים: זה עניין של צדק. צדק זה הדבר הכי אכזרי בעולם, אין דבר יותר אכזרי מהצדק האנושי לא מהצדק האלוקי (מה שאנשים חושבים שזה צדק). הצדק הזה נקרא בפרקי אבות 'רשע', למשל ''שלך שלך שלי שלי'' זה רשע. ולכאורה זה צדק: 'שלך שלך שלי שלי', מה הבעיה בזה? אבל זה סוג של 'רשע'. גם עניינים של לתפוס את הגנב - תפסו אותו ומוציאים ממנו הודעה שהוא היה גנב ותולים אותו, זה גם כן 'רשע גמור'. יש אומרים שסדום אפילו התנהגה ככה, אנחנו לא תופסים את סדום בצורה נכונה, אלא לסדום הייתה מערכת 'צדק אישית' משל עצמה שהיא מאוד דומה למערכת האנושית כמו שהיא היום. יום אחד אני אפתח את המדרש הזה שמערכת הצדק זה בדיוק כמו מערכת הצדק שנוהגת היום וכל מערכות הצדק האלה הם הכי אכזריות בעולם, מהסיבה הפשוטה שהן לא מבינות את לב האדם. גם אם גנב גנב אתה צריך לדעת מה מניע אותו לשם ואחרי שאתה תבין מה הניע אותו לשם צריך לחשוב: למה הקב''ה הניע אותו לשם.

ישנה מערכת גבוהה יותר שמחליטה למה הדברים ייראו ככה ולמה הם יקרו ככה, לכן כשאדם בא להגיד: אני לא מוכן להקריב את הכבשים שלי, אני לא מוכן להקריב את הפר שלי.. תיכף יקום בית המקדש, זה מאוד קרוב, ואם בנ''א עדין יחזיקו בקטע של 'זכויות בע''ח' זה לא ילך.. זה פשוט לא ילך. מצד אחד, בהתחברות הקרקעית פה אתה כן רואה הבעה של בע''ח, אתה משחק אתו ואוהב אותו ונראה כשהורגים אותו הוא משתולל וכל מיני דברים כאלה, אבל במחשבה האלוקית זה לא ככה. כל המחשבה האלוקית חושבת להטיב, היא לא חושבת להרע בכלל כמו שחיטה רגילה (לא נלך רחוק כמו להקריב קורבן על הזבח) 'שחיטה רגילה'  שנראית מזעזעת למעשה מאחורי הקלעים זה רחמים גמורים. אבל אי אפשר להסביר את זה לבנ''א כי בנ''א הם צדקנים יתר על המידה. ולצערי יש רב אחד 'שהחליק על השכל' והתחיל ללמד את האנשים העולם שצריך להיות טבעוניים ושזה בכלל לא הלכתי לאכול בשר בזמן שכל גדולי הדור אוכלים בשר.. זה מאוד מצער שזה מגיע לרמות כאלה שכדי לזכות באהדת הקהל הוא מחליט להגיד דברים כאלה, זה לא היה ולא נברא.

כל דבר כאן הוא מלבוש לבורא ולמחשבה של הבריאה - כל דבר כאן הוא קפסולה שמסתירה מאחוריה מחשבה אלוקית, אורות גדולים. כמו להבדיל אלף הבדלות שיש כדורים בבית מרקחת, כל כדור נראה אחרת. יש את הכדורים הגדולים הצבעונים.. אוגמנטין.. (שממש גורמים עוגמה) יש את האנטיביוטיקות, אקמול, כל מיני צורות. תכלס רק לקחו את האבקה ודחסו אותה והמראה שלה (הצורה שלה) היא זאת שמסגירה מה עומד מאחוריה, שידעו לא להתבלבל בכדורים: כדור קטן, כדור גדול, שמים צבעים וזה כדור. ככה הקב''ה קיפסל אורות, הוא לקח אור וקיפסל אותו אז יש אור בצורה של כבשה, אור בצורה של פרה, אור בצורה של בנ''א וככה הכל זה אורות מקופסלים וזה רק אורות מקופסלים. וכמו שלוקחים כדור ומפוררים אותו או שאוכלים אותו ואח''כ הוא נבלע ככה גם הכבשה, זה משחרר אור. אין כאן משהו שמת נפצע או שקורה לו משהו בלי שהבורא עשה את זה בכבודו ובעצמו.

האדם במחשבה מגיע עד האין סוף

האדם הוא המרכז של הבריאה, זה לא אמירה אימפריאליסטית, זה אמירה טבעית אמתית היא קשורה לאקסיומה. ואפשר להגיע לזה, אפשר להוכיח אקסיומה. גם במתמטיקה קבעו אקסיומה והיינו צריכים להוכיח את האקסיומה, אפשר להוכיח את האקסיומה. אפשר להוכיח למה אקסיומה היא אקסיומה ודיי בקלות הרב אשלג עושה את זה בהקדמה לספר הזוהר הוא מסביר את זה שזה לפי רמות של תודעה. הדומם זה ברמת התודעה הנמוכה ביותר, הצומח מכיל גם את הדומם, החי מכיל גם את הצומח וגם את הדומם ואדם בגלל שהוא בעל התודעה הגבוה ביותר הוא מכיל את הכל. אז הוא מרכז העולם וכל שאר הדברים מצויים בו כפרטים, מה התפקיד שלהם בו? הם פרטים בו והם ממוקמים בתוכו. ובשימוש נכון בפרטים שנמצאים בתוך האדם ככה הוא גדל. הוא גדל רוחנית באמצעות השימוש הנכון בכל הפרטים החיצוניים שיש בו. לכאורה האדם לא צריך את כל זה הוא יכול להיות כמו רבי שמעון בר יוחאי, להיכנס למערה 13 שנים ולעשות תהליך פנימי בינו לבין עצמו בלי לשחוט שום דבר ובלי להרע לסביבה ולהיות פאסיבי לגמרי בתנועות שלו. במעשים שלו, שלא ניכר שהוא עושה משהו, אבל הוא מזיז את כל העולם.

ככה גם היה עם ישראל במדבר 40 שנה; אכל מן כתוב ''לחם אבירים אכל איש'', והם היו ''כאיש אחד בלב אחד''. בספר במדבר הם הגיעו לרמה שהמלאכים והם יהיו מסודרים אותה צורה, הצורה של מעלה הייתה כמו הצורה של מטה, העולם היה על סדרו ממש. וזה היה פלא גדול, אבל כל העולם הסתדר, ככה הם הנהיגו את כל העולם אפילו את רוחות השמים. דרך אגב, זה לא חדש אפילו אדם הראשון אחרי שהם חטאו, שזה הגיע לדור של נוח אז נוח בא אליהם ואמר: עומד להיות מבול, הם אמרו לו: איך זה יכול להיות אנחנו שולטים במלאכים. אנחנו יכולים להשביע אותם שלא ירד מבול. עד כדי כך, תבינו איזה אנשים גדולים הם היו. רק שהקב''ה הסתיר מהם שהוא מחליף את המשמרות אז המלאכים שיהיו במשמרת הבאה באותה משמרת שהם נמצאים שמה, לא יהיו מושבעים והם יעשו, אבל אם זאת הייתה אותה משמרת אז אי אפשר היה להוריד מבול כי האדם שולט בהם, צריך להסיר את השליטה. אז האדם במחשבה שלו מגיע עד האין סוף. הדומם כמובן מוגבל, הצומח מוגבל וגם החי מוגבל אבל האדם לא מוגבל ולכן האדם הוא ''חלק אלוק ממעל'' והמחשבה שלו יכולה להגיע לדבקות, שהחלק יהיה הכל לכן, הוא כולל את הכל.

סוד עולם העשייה

כאשר האדם יורד לעולם, הוא יורד עם 'כבודה' הוא לא יורד לבד - העולם הזה מלא בפרטים, לא סתם. הקב''ה רצה שיהיה עולם עשייה, הוא רצה ''להוציא לאור שלימות פעולותיו שמותיו וכינוייו''. הוא לא רוצה שזה יהיה עולם רוחני כי תכלס כל העולם היה רוחני ואז אפשר לבד רק במחשבה להזיז את כל העולם, אבל הוא לא רצה שיהיה ככה. השלשול לעולם העשייה יצר מצב שבאמת האורות האלה יקבלו תצורה בעולם הזה מכיוון שמקבלים תצורה בעולם הזה אז אפשר להזיז את התצורה הזאת. לכן, מתאים להגיד לעולם הזה ''נעשה ונשמע'', העולם הזה ענינו: ''נעשה ונשמע'', שדווקא הקב''ה רוצה להזיז את האורות באמצעות המלבושים שהם למעשה מלבישים את האורות. ככה הוא רוצה, שאנחנו נעבוד נכון 'פיזית', בצורה מעשית ('פיזית' לא הכוונה לעשות עבודה קשה) אלא פשוט לנוע נכון. והדבר נכון לכל עניין: ההלכה, מי שהיה אז פוסק הלכה לצערנו לא כמו היום.. פוסקי ההלכה היו תנאים, היו אנשים שראו את כל ההשתלשלות אז הם קבעו: איך יראה תפילין, איך תיראה טלית, ואיך יראה כל דבר. הם אמרו: ככה זה נראה ''הלכה למשה מסיני'' ככה הראו לו. ואפילו בדברים מסוימים שהתקשה בהם משה רבינו כמו 'איך נראית המנורה' אז הקב''ה אמר לו: 'הנה ככה זה נראה' אז היה צריך לשלשל את זה עד שזה יראה פיזית. וזה גדולתו של הקב''ה, על זה נאמר ''בכל מקום שבו אתה מוצא את גדולתו של הקב''ה שם אתה מוצא את ענוותנותו''. וזה דווקא בעולם המעשה, שאתה רואה משהו פיזי ואומרים לך: תתעסק איתו פיזית. תיטול ידיים במים אמיתיים, בנטלה אמתית, תניח תפילין בעור של בהמה גסה, מה הבעיה בזה וזה גדלותו של הקב''ה. והתנאים שהיה להם את הראיה הרוחנית וראו את ההשתלשלות עד לנקודת קצה הם היו בפליאה עצומה מזה. על זה אמר דוד המך: ''מה רבו מעשייך ה' כולם בחוכמה עשית מלאה הארץ קנינך''.

אז אדם יורד עם כבודה שלמה והכבודה הזאת לפי רמת התודעה שלו - התקציבים הכלכליים הולכים לאדם לפי רמת התודעה שלו. משה רבינו היה יותר עשיר מקורח, הוא היה למעשה האדם הכי עשיר בעולם, ככה חז'ל אמרו, שלעולם לא יהיה עשיר ממנו גם לא שלמה המלך גם לא קורח.. לא שהוא היה צריך את זה, אבל אני מדבר גם על עושר שנבע מהעושר הרוחני. זה פשוט הלביש נכון, וגם שלמה המלך זה היה הביטוי של החוכמה שלו, הוא היה נורא עשיר בגלל שהחוכמה שלו הייתה נורא עשירה, גם רבי יהודה הנשיא כתוב שאם הדור שלו היה ראוי הוא היה המשיח אז הוא היה נורא עשיר.. אבל, זה במלבוש וזה חייב לבוא ביחד. הילל הזקן היה עני מרוד, רבי עקיבא היה עני מרוד אבל באזשהוא שלב זה התהפך.

אבל כשאדם יורד הוא יורד עם רמת תודעה מסוימת שהוא נזקק לדברים החיצוניים כדי להשלים את עצמו, הוא נזקק לזה אז לכן נותנים לו: מכונית מסוימת, ובית מסוים. מאפשרים לו, הוא חושב שהוא קונה, אבל נותנים לו את כל הדחפים: להיכנס לאוניברסיטה ולהוציא תואר מסוים, וללכת לביזנס מסוים ולהצליח בבזינס הזה, ולקנות מה שהוא זקוק עד רמה של הקצה של העיפרון. מה שהוא צריך זה שלו. וכל הדברים האלה במקום שהכל יהיה אורות בתוכו, חלק מהאורות הם מחוץ לו הם לא נמצאים בתוכו, אבל תכלס בעולם הרוחני כשרואים את זה הכל חלק ממנו. אם האדם חס ושלום, נפסד מן האור. מה זה שאדם 'נפסד מן האור'? 'נחשך אורו' כמו בחינת מת לכן כשאדם מפסיד ממון או שיש לו נזק כלכלי או בבית או באוטו הוא צריך לדאוג כאילו החסירו את זה מנפשו ממש. כתוב אפילו אדם ששוכח תלמודו הרי זה מתחייב בנפשו, מה זה ''שכח תלמודו''? נלקח ממנו אור. אז אותו דבר, להבדיל אלף הבדלות, אנחנו צריכים לדעת כל מה שהוא הקניין שלנו זה האורות שלנו. אפשר להמיר את זה אם אתה מוכר, נניח אם אתה מוכר אדמות ולוקח תמורת זה כסף בשמים זה עדין נחשב לך אור זה לא משנה אם המלבוש לזה היה אדמה או המלבוש של זה היה כסף. אבל אם לאדם נפגע משהו ברכוש שלו, הוא צריך מיד לדאוג כי ההוויה שלו נפגעה.

מדברים אתנו כל הזמן..

לכן כתוב במסכת ברכות שאם רוצים לסמן לאדם משהו לא בסדר ושיתקן את מעשיו שולחים לו נגעים בקירות ביתו ואם הוא לא מבין שולחים לו בבגדיו ואם אינו מבין בגופו. אז ידוע שזה ככה, גם הזוהר בפרשת 'קדושים' הוא כותב שכאשר רוצים להעיר לאדם עושים את זה בהתחלה בינו לבינו, מעירים לו. בהתבוננות פשוטה אדם יכול להגיע: למה הוא עשה לא בסדר. הוא לא מבין, מעירים לו ''בין אוהביו'' בד''כ משפחה (אמא אבא בן זוג) אם הוא לא מבין מעירים לו בפרהסיה ואם לא 'עוזבים אותו לנפשו'. אז היקום מדבר אתו. למה ההורים שלנו היו אומרים על כל דבר שקורה 'כפרה'? לא סתם אומרים 'כפרה', זה לא: 'כפרה' הלך לא נורא, זה ממש כפרה. אם משהו תלש ממך משהו, הוא תלש ממך משהו, זה דמים. כסף זה דמים. כסף חשוב מאוד, אנשים חושבים שהעולם החומרי זה כאילו האויב של העולם הרוחני 'מה פתאום, הוא לא יכול להיות האויב של העולם הרוחני' הוא המשכה של העולם הרוחני. זה כמו אדים מים קרח אז קרח זה האויב של האדים 'מה פתאום'.. הכל מוקרש לתוך קרח ושמור בתוך הקרח. אז אם משהו לקח מזה חתיכה וזה נפגע, אדם צריך לדאוג לכן כסף נקרא 'דמים' לא סתם. לא סתם ניתן לאדם כסף. הקונספט הוא קונספט אלוקי הוא לא קונספט של אנשים, אנשים לא המציאו את המטבע הקב''ה המציא את המטבע הוא אמר שצריך להיות כסף הוא גם נקב בסכום מסוים. למשל: זכר למחצית השקל, זה הוא אמר 'בקע לגולגולת', יש לזה ערך. כסף וזהב.. כל הדברים שהיו במשכן, הוא אמר למשה רבינו: כמה לשים כי הוא ידע מה הערך של זה, אבל הערך של זה זה קיפסול של אור. וכשמשה רבינו הבין את המשמעות הערכית וגם את המשקל וגם ממה זה עשוי (אם זה טהור/לא טהור) הוא הבין מה טמון שמה. הנחושת עומדת כנגד חסד, הזהב עומד כנגד דין והכסף עומד כנגד רחמים. לכן, אנחנו משתמשים במתכות האלה לא סתם.

למשל כשמתחתנים קונים לאישה שלוש טבעות: טבעת אירוסין, פעם היו עושים אותה מנחושת היום משום מה מזלזלים בזה. בחופה, היו עושים את זה מזהב, חלקה עגולה פשוטה, למה? שאשתו בדין. לא עושים לו טובה שאשתו ברחמים, אשתו בדין. ונותנים טבעת יהלום בחדר יחוד. ויש עוד דעה, לשים טבעת כסף מרובעת מבחוץ ועגולה מבפנים עם שם שחרוט בפנים הא (האות הא) סימן לפוריות. אז אנחנו משתמשים בזה, זה עניין גדול מאוד. וכשאדם קונה את זה שואלים אותו: זה הקניין שלך? אתה עשית את זה? חלק ממך הטבעת בתוך הטבעת הזאת ונתת אותה לאישה שלך? ואומרים לה: ''הרי את מקודשת לי בטבעת זו'' כי חלק מהאור של הגבר עובר ונמצא בתוך הטבעת של האישה. ולכן חשוב שהיא תלך עם הטבעת הזאת כי האור של הגבר נמצא בתוך הטבעת הזאת. בבית זה קצת קשה, עם השטיפות כלים נטילות ידיים והילדים.. מבינים, אבל לפחות שיוצאים החוצה צריך לשים את הטבעת הזאת, זה לא סתם טבעת זה קודש, זה לא תכשיט. ממש צריך להתייחס לזה כמו מזוזה, טבעת של אישה על היד זה כמו מזוזה. נשים לא מבינות את זה, לצערי הרב מאוד, כמה שאני לא מסביר את זה, מזלזלים בזה.. אבל זה כמו מזוזה. ברגע שאומרים: הרי את מקודשת לי בטבעת זאת.. ברגע הכי חשוב של שניהם, עומד רב גדול דור שמקדש אותך, עומדים שמה עדים באותו רגע, הטבעת הזאת קדושה, אסור להשתמש בה למשהו אחר. אסור להתיך אותה כדי לעשות ממנה משהו אחר, זה קודש ממש. ואצלנו כמובן האישה לא מקדשת את הבעל אז אין לנו טבעת משל עצמנו, לא צריך. אבל הוא לקח חלק ממנו, חלק מהאור שלו נמצא ביד שלה וזה חשוב שזה יהיה. וכל התכשיטים זה כ"ד תכשיטי הכלה שהגבר קונה לכלה (לאורך זמן). ה כ''ד תכשיטים, זה התיקונים של השכינה שהיא צריכה לעשות אותם, זה כנגד הספרים שיש בתנ''ך, יש 24 ספרים, כל תכשיט עומד כנגד ספר. אז כל תכשיט שהבעל קונה לאשתו הוא כנגד ספר תורה, ספר מהתנ''ך ולכן זה לא סתם תכשיטים. תמיד שואלים אותי: מה אני יעשה עם התכשיטים לפני החתונה? אני אומר: או לזרוק או לתרום או להמיר אותם בכסף. ובטח לא שום תכשיט שהיה מן העבר אצל בן זוג אחר (בשום פנים ואופן) גם אם הוא מאוד יקר, להמיר אותו בכסף. מה המטרה של הכסף? הכסף עצמו הופך את הדבר לנטראלי, אין עליו הקדש, הוצאת את זה מהקדש. 'נטראלי' תשתמש בזה למה שאתה רוצה, אבל אם יש לזה כבר תצורה זה קדוש.

רבי לוי יצחק מברדיטש היה לוקח את המשלוחי מנות ומנשק אותם, משלוח מנות ששלחו לו פשוטי ישראל. היו אומרים לו: זה מיני מתיקה, אתה מנשק שוקולד? אומר: מהרגע שזה הגיע מיהודי וזה הקדש למשלוח מנות שכתוב במגילת אסתר זה קדוש כמו המזוזה כאילו שמו לי עכשיו בשולחן מלא מזוזות ואני מנשק אותם, ככה הם ראו את זה. צריך לדעת מה זה קודש, למה? כי יש כבר את הכוונה של היהודי, אם הוא הכניס את הכוונה גמרנו.. יש כאן מזוזה. מה זה מזוזה? בסה''כ זה עור של בהמה מעובד. כשהעור הזה עומד בפני עצמו אין בזה כלום אתה יכול לזרוק את זה ברצפה, אבל ברגע שסופר סתם קדוש כתב את האותיות זה קדוש. יוצא, שהכוונה הדביקה לזה ועשתה לזה הקדש וזה עכשיו קדוש: מנשקים את זה, מתייחסים לזה ביראה גדולה מאוד ויש לזה ערך הרבה יותר מהערך הפיזי שלו. הדיו זה מי נחושת וקנקנתום (זה מאוד זול), הקלף (זה כלום) ומזוזה כזאת יכולה להגיע ל 500 ש''ח (אם לא יותר) ובצדק. ככה זה צריך להיות, פתאום זה מקבל ערך הרבה יותר גבוה, למה? כי זה כבר קדוש עכשיו זה לא חתיכת עור.

אז הכבודה של האדם, כל הכבודה של האדם היא חלק ממנו. וכבודה של האדם כוללת: בגדים נעלים הכל, כל מה שאתה קורה לו 'שלך' וקנית אותו מכספך 'תיקח בחשבון אתה צריך לזה לב'. לכן לא אוהבים להשליך דברים אתם תיראו את הצדיקים כאילו נראים מאוד קמצניים עם הרכוש שלהם, לא זורקים דברים, מה שאפשר לתקן מתקנים אותו ומה שאפשר לתרום זה הכי חשוב לתרום 'לעשות גמ''ח מזה' אבל ''בל תשחית'' אצלהם זה מאוד חשוב.

משמעות – העלאת הקורבן

המשמעות היא, אומרים לבנ''א; חטאת, אנחנו צריכים לקחת ממך עכשיו אור. חטאת וצריך להמיר את זה. אנחנו לא רוצים להרוג אותך, לא רוצים לקחת לך אור ולהשאיר אותך בלי כלום, אנחנו רוצים לתקן אנחנו רוצים להמיר את זה. לכן, עניין של העלאת הקורבנות נקרא 'העלאה של קורבן' וקורבן זה לשון התקרבות. קורבן זה לא secrefy תיקח משהו ותשחוט אותו אלא זה לשון התקרבות. הקב''ה לוקח באמת את התשלום מאותו אדם, לוקח את אותה חיה וממיר אותה בחזרה באור רוחני. וזה ממש המרה באור רוחני ולא בכסף. הוא נותן למעשה כפרה על מה שהוא חטא בו וזה פלא גדול. בהמשך הפרשות אני יסביר איך זה נעשה, איך באמת בעולם הרוחני נעשה שאתה לוקח כבש פרה (או מה שזה לא יהיה) אתה מקריב אותו וזה הופך לאור רוחני שלא פוגם בך, זה לא נלקח ממך אלא שזה הלך כפרה עליך. איך זה בדיוק השלים את זה, איך זה עשה את זה - ברגע שזה עבר רוחני איך זה עשה את זה. כאן חשוב לי מאוד להגיד את כל עניין תהליך ההשתנות שהיה לכל אלה שהקריבו קורבנות.

לכאורה אם אנחנו רוצים להקריב קורבן של התקרבות לקב''ה אנחנו צריכים דבר זך, למה מקריבים בהמה? זה אומר שבנפש אני מקריב משהו בהמי אצלי.. ככה זה נראה. למה זה נקרא קורבן? הרי אם אני רוצה להתקדש אני אלך לטבול במקווה, אני אקרא זוהר, אני יעשה משהו זך.. אני יקריב בהמה?! אני ייקח את הכעס שלי ואני יקריב אותו? אני ייקח את האגואיזם שלו ואני יקריב אותו? מה ההיגיון בזה? אומר הקב''ה: למה התרחקת ממני? למה עשית חטא? כי היה בך משהו בהמי, אתה ירדת למשהו בהמי. מכיוון שמשהו ירד בך למשהו בהמי הוא נתפס בחומר שלך: הוא נתפס או בתרנגולות שלך, או בכבשים שלך או בפרות שלך.. הוא נתפס בזה. ועכשיו, צריך לעלות את זה בחזרה. תיקח את זה ותעלה את זה בחזרה. נניח חילול שבת. היה קדוש אצל האדם בתוך הראש וזה היה חלק מהתודעה שלו חלק מהאדם עצמו, ברגע שאדם חטא בזה החטא נחשב להתרחקות בינו לבין בוראו. ההתרחקות יצרה פער מסוים, יש פער. עכשיו ''לית אתר פנוי מני'' אין סתם פער, איפה האור הזה נעלם? זה ירד על אחת הבהמות שלך. אור ההתרחקות ירד על אחת הבהמות. מה עושים? צריך להחזיר כדי שזה לא יהיה. זה כמו גשר שיש בינך לבין הגדה השניה וחלק מהגשר ניתק, מה עושים? צריך להחזיר חזרה את אותו חלק של הגשר. אז הקב''ה יכול להגיד לך: כתוצאה מהמעשה שלך האור ניתק וירד על אחת הבהמות כי זה ירד לרמה של בהמה. בוא נעשה תהליך שיעלה את הבהמה, נקריב אותה, ואז האור יחזור אלייך לאותו מקום והחזרת את החוליה של הגשר.

נבין איך זה קורה במעשי היומיום,

יש מילה שרודפת אחרי היהודי ומחכה לו. 'ראש השנה' זה ראש של ההשתנות. ב'פסח' אנחנו שרים ''מה נשתנה הלילה הזה'', שאומרים לאדם אתה צריך להיות שונה. ההשתנות של האדם זה העלייה שלו מדרגת בהמה לדרגת אדם וחשוב מאוד שזה יקרה. רוב האנשים אומרים: אני יודע את המידע, אני יודע את החומר אבל אני לא יודע איך להשתנות. אני רוצה להסביר איך זה נעשה.

איך נעשית בנפש עבודת הקורבנות,

בעקרון האדם צריך לקנות 'טבע שני' התנהגות שניה וכדי לקנות את ההתנהגות יש לו 'לבב', זה לא לב אחד יש לו שני ליבות. יש לו את הלב הנשמתי שלו ויש לו את הלב של הגוף שלו ולכן הוא 'לבב', הוא חצוי, הוא דואלי. עכשיו אני צריך לעשות לבב שלם - לעשות שהיצר הרע יעבוד לטובת היצר הטוב. איך עושים את זה? נניח שלאדם בהתנהגות שלו (בהרגל שלו) יש כעס, הוא לא מודע הוא זורק ביקורת וקולטים זה נהיה האישיות. תיקחו לדוגמא את ההורים/ הדודים שלנו (סליחה שאני מפיל את זה כל הזמן על ההורים שלנו אבל זה רק כדוגמא חלילה לא כדי לבזות אלא להראות) אתה רואה דמויות שהם בפיקסציה, אתה רואה משהו שלא השתנה. אתה הולך לאירוע משפחתי אתה רואה את אותה דודה, אותו סבא, את אותם אנשים. יעבור 10 20 שנה אותן בדיחות אותם דברים כאילו קפאו בזמן ונראה כאילו האישיות הזאת לא תשתנה. אדם יכול לשאול את החברים שלו או את הבן זוג שלו : תסמן אותי, מה האישיות שלי? תסביר לי מה אתה חושב שהאישיות שלי, תכתוב עלי.. זה חשוב. ואז הבן זוג שלך יכול לבוא ולהגיד לך: תשמע, יש לך מצבי רוח משתנים, לא תמיד אפשר לדבר אתך, לפעמים שמגיעים אתך לנקודת קצה אתה מתפוצץ בלי פרופורציה.. או כל מיני דברים כאלה. נותנים לך רשימה אח''כ אתה שואל עוד בנ''א ועוד בנ''א אומרים לך: 'כן ככה אתה'. במחשבה הראשונה שלך, אתה אומר: אני ישנה את זה ואז אתה רואה כאילו זה לא ניתן לשינוי. אתה מנסה ממש לעשות עבודה על עצמך ואתה אומר: אני לא מצליח אני תמיד נופל בזה.. אז איך עושים העלאת קורבן?

בהעלאת קורבן קודם כל אתה חייב להגיד: 'ביי ביי, לקורבן' אתה לא תראה אותו יותר. אתה חייב להקריב אותו.. זהו, 'שגר ושכח'. הולכים לשרוף אותו, לשחוט אותו.. אתה לא הולך לראות אותו יותר. אז בראש ובראשונה אתה חייב לעשות משהו חדש. 'משהו חדש' זה להקריב קורבן. אני מדבר רק על הכבש עצמו, על הקורבן עצמו.

א. קודם, יש כאן קורבן שצריך לעשות כאן שינוי.

ב. נקרא 'להקריב קורבן' ז''א להיות במוכנות הנפשית לקחת את הכבש ולתת אותו. תעזוב כרגע מה אתה צריך לתת בין אם זה פר, שני בני יונה, כבש, זה לא משנה; מה אתה נותן 'הנתינה', מה שאתה נותן זה לא חשוב כרגע, אלא 'עצם הנתינה'. מה שאתה אומר: עכשיו אני נותן קורבן ואני לא הולך לראות אותו, מעין סוג של תשלום (אני לא אוהב כ''כ להשתמש במילה הזאת כי אנשים לא אוהבים את זה) אתה צריך לדעת ולהגיד: אני חייב להיות 'מקריב קורבן'. אני צריך לשים את עצמי במקום של 'מקריב קורבן' וכל הבעיה היא שאנשים לא מוכנים להקריב קורבן, הם לא מוכנים להיות במצב הזה.

אומרים לך: תשמע, יש בך כעס. הכעס הזה כרגע זה כבש או פר, אתה צריך להקריב אותו. לא יעזור לך, אתה חייב להקריב את הקורבן הזה, צריך לשרוף אותו, לשחוט אותו.. אתה לא יכול להשאיר אותו אצלך. תהיה מוכן להקריב את הדבר הזה, וצריך לראות אם יש לאדם את המוכנות הזאת להיות מקריב קורבן; אם אתה מוכן לתפקיד הזה, לפעולה הזאת של 'מקריב קורבן'.

איך עושים את זה? לשים הכל על סרגל ההתפתחות –

ההבדל בין האדם לבין הבהמה הוא במודעות של האדם. ככל שהמודעות של האדם גבוה יותר הוא כולל בתוכו אפילו אנשים. ככל שהתודעה שלך גבוה יותר אתה כולל אנשים נמוכים ממך. משה רבינו כלל 60 ריבוא, 600 אלף איש 'תחשבו איזה רמת תודעה הייתה לו' וזה היה 600 אלף איש שהיו גם ככה קדושים. כל אחד ואחד מהם היה יכול להיות 'גדול הדור' אז הוא היה 'גדול גדולי הדור' כי הוא כלל את כולם. 'נשמה כללית' זה בא לידי ביטוי במודעות עצמית מאוד מאוד גבוה, האמת היא שמשה רבינו הגיע להכרה האלוקית ז''א לא היה שם בכלל בנ''א אם היו מדברים אייתו כאילו היו מדברים עם הקב''ה, זה אותו הדבר בדיוק. צריך לדעת מה זה בכלל הבנ''א הזה, אי אפשר להבין את זה בכלל, לא היה לו בכלל איזהbuffels on של אדם פרטי (לא היה לו את הלכלוך הזה) הוא היה כ''כ נקי של ''וידבר ה' אל משה לאמור'' זה ממש רמקול שהקב''ה שם פה והוא דיבר בשם ה' ואין מה לתת לו אישיות משל עצמו. הוא עשה את זה באמצעות עלייה של הרמה של המודעות העצמית שלו וזה עליה כי גם 'משה רבינו' השתנה, אהרון השתנה, כולם השתנו. משה רבינו שבספר שמות זה לא אותו משה רבינו שנמצא בספר דברים, זה משהו אחר לגמרי וההבדל זה מודעות עצמית. זה הכל סרגל התפתחות של 'מודעות עצמית'. וכל פעם אתה צריך לעשות פיתוח של מודעות עצמית עוד יותר גדולה, אתה צריך להיות מודע למה שהיית אתמול ומחרתיים להיות מודע למה שהיית שלשום וככה כל פעם ללכת ולהתקדם עד שאתה תכיל את הכל ''תכלית הידיעה שלא נדע''. 'שלא נדע' הכוונה שלא תהיה מודעות למשהו תחתון יותר וזה נעשה ע''י עומק. כדי לעשות את הדבר הזה אתה צריך להיות בעל מודעות עצמית ובעל יכולת להגיד: 'זה לא טוב שאני כעסן'. אני קולט שאני כעסן, אני מודע לזה שאני כעסן ואני רוצה להקריב את זה. אני רוצה עכשיו לעשות פעולות שמהמודעות העצמית הגבוה יותר שלי אני ישנה את החלקים האלה, אני מודע אליהם.

כדי לעשות את זה בראש ובראשונה אתה צריך להיות מודע וצריך לשים על 'סרגל המודעות העצמית' הרבה דברים, אבל צריך להיות מאוד מאוד מודע. אז אם אתה מודע לזה אפילו שזה יוצא, ככל שאתה נעשה יותר ויותר מודע, מה שאתה מודע אליו נהפך להיות חיצוני לך עד כדי מצב שזה כבר נהיה משהו שאתה אומר: 'זה בהמה'. כל עוד אתה מסנגר על זה, כל עוד אתה מאמץ את זה, כל עוד אתה משתמש בזה, לא הוקעת את זה וצריך להוקיע את זה. ההוקעה תעשה אך ורק ע''י מודעות עצמית: אתה צריך לקלוט את עצמך בשעת מריבה, אתה צריך לקלוט את עצמך צועק.

הייתה משהיא שבעלה התלונן שהיא צורחת ברמות מטורפות ואמר: שהוא התחיל להתבייש ולא רצה לעורר את זה כדי לא לעורר את הבניין. אמרתי לו שפעם הבאה שזה קורה שיעמיד מולה מראה, שייקח מראה יתלוש אותה מהקיר וישים אותה מול העיניים שלה, הוא עשה את זה. היא רק ראתה איך היא חושפת את השיניים, אמרה: איך ירקתי קצף וחשפתי שיניים, כל כך נבהלתי מעצמי.. שזה ממש התחיל לשנות אותה. לפעמים אדם צריך את המראה הזאת מול העיניים, מה זה 'מראה'? מודעות עצמית. מי שבאמת יש לו אומץ, לנשים זה לא בעיה, שים מראה בתוך הכיס, תוציא את זה בסיטואציות מסוימות ותסתכל במראה. היום זה לא בעיה עם האיפון, אתה שם את זה על mirror וזהו יש לך מראה תצלם את עצמך באותו הרגע תראה איך אתה נראה. שיהיה לך מודעות עצמית לאיך אתה נראה באותו הרגע. למי שיש מצלמות בתוך הבית שיסתכל במצלמות איך הוא מתנהג וזה מבהיל ממש לראות את זה.

מודעות עצמית צריכה להיות ברמה כזאת שאני מצלם את עצמי, מפעיל עיניים ואוזניים נוספות כדי לשמוע איך התנהגתי אפילו אתה יכול להגיד לבן זוג שבשעת מריבה שיקליט אותך.. הכל בפלאפון, הקב''ה נתן לנו את הכל לתעד. תשמע את עצמך איך אתה צועק. תגיד: אם אתה מסכים לזה, אתה מסכים לעצמך לשמוע את עצמך ככה? ואם אתה נמצא במצב שאתה אומר: אני לא מסכים לזה.. אתה צריך להיות מאוד מאוד מודע לזה עד שאתה מוקיע את זה החוצה ועכשיו אתה צריך להקריב את זה. 'להקריב' את זה זה אומר שאתה לא משתמש בזה יותר. מה זה להקריב את זה? הרי איבדת את זה, בהקרבה מה עושים? אתה נותן את הקורבן, גמרנו 'שורפים לך אותו' אתה לא משתמש בזה יותר. נתת כבש, אתה לא משתמש בזה יותר. אותו דבר, אתה נותן את הכעס הזה ואומר: אני לא משתמש בזה יותר 'הקרבתי את זה'. משהו יכול לבוא ולהגיד: קל להגיד.. 'קל להגיד, אבל אתה צריך לעשות את זה עוד פעם ועוד פעם'. אנשים הקריבו הרבה קורבנות ולפעמים היה צריך לקחת לו את הכל עד שהוא יבין, אבל הוא מבין כי ההקרבה הזאת יוצרת השפעה בנפש. זה לא שאנחנו אומרים לעצמנו: 'הנה אני כועס, נופל כועס', זה לא נכון כי אם אדם מודע לזה ועושה עבודה הקב''ה עוזר לו ''הבא ליטהר מסייעין בידו'', כיצד מסייעים בידו? ''בנשמתא קדישא'', נותנים לו תוספת של נשמה קדושה שתעזור לו - הקב''ה רואה את המאמץ של האדם. רק שהאדם לא יגיד לעצמו 'נפלתי, זה כבר קרה 200 פעם, אין לי סיכוי'.. 'לא נכון', אדם צריך להגיד: ''גם כי נפלתי קמתי גם כי אשב בחושך ה' אור לי'' ולהתאמץ עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. יש מושג בתורת הגלגולים שנקרא 'גלגול חזיר', מה הכוונה? שהקב''ה מחזיר את האדם עוד פעם עוד פעם ועוד פעם עד שהוא יוקיע את זה מתוכו כי יכול להיות שהיית מודע פעם אחת ובאמת מנעת את עצמך פעם אחת מכעס, אבל זה לא אומר שמגרת את כל הכעס מתוכך. אז מה הקב''ה עושה? הוא מזמן לך כל מיני סיטואציות; מיגרת את הכעס עם ההורים הוא מביא לך את זה עם הילדים, מיגרת את הכעס עם הילדים מביא לך את זה בכביש, מיגרת את הכעס בכביש יביא לך את זה בעבודה. איפה שזה נמצא וזה עוד כואב (זה משחק שמה) הוא יביא לך את זה. והמטרה, לא שאתה תגיד: 'אני דווקא בסדר עם הילדים שלי, אני דווקא בסדר עם הבנ''א הזה יש רק בנ''א אחד שמעצבן אותי', זה לא הבנ''א שמעצבן אותך זה העובדה שיש בך בכלל כעס. האנשים שסובבים סביבנו, הקבוע במשוואה שנמצא, הם נמצאים שמה כדי להוציא ממך כעס אתה צריך להגיד: 'אוקיי, הוא הצליח להוציא ממני כעס' לא הוא הבעיה אלא ב''ה אני מודה עליו שהוא גילה שיש בי כעס.

בפרקי אבות כתוב ''אהב את הביקורת'' אנחנו צריכים לאהוב את הביקורת. המלמדים הכי גדולים שלנו זה האויבים שלנו, האנשים שהכי רעים אלינו הם המלמדים הכי גדולים שלנו. אנחנו צריכים לחבק ולנשק את כל אלה שנותנים לנו הערות, אתה לא יכול להגיד לו: 'למדתי בשיעור שאסור לתת הערות' תגיד את זה לעצמך 'אתה אל תעיר' אבל אם משהו מעיר לך תחבק ותנשק אותו. למה? הוא משקף לך מה שאתה, אל תכחיש אותו, הוא לא יודע אפילו מה הוא מוציא מהפה והוא לא יודע כמה עמוק הוא פגע. אז נניח משהו שם במטרה: אני ממגר בעצמי כעס. יתכן שזה יעבוד עם הבן זוג, יתכן שזה יעבוד עם הילדים, אבל נניח בכביש אתה יכול להיות חיה רעה 'ממש להוציא ממך משהו אחר'. אז אתה יכול להגיד: 'אצל כולם אני בסדר אבל פה'.. אם אמרת את זה סימן שיש בך כעס. וגם אם כל העולם זה אנשים טובים טובים ואתה מצליח להסתדר עם כולם ומגרת עם כולם חוץ מבנ''א אחד שהוא מוציא אותך מדעתך אתה לא רשאי להאשים אותו, להגיד: 'אני לא מסתדר אייתו, הוא הבעייתי, הוא מרגיז את כולם'.. זה לא קשור, הוא (אותו אחד) מצא שעדין יש בך כעס. לכן, לא מאשימים בנ''א, בנ''א לא יודעים בכלל מה הם עושים. זה הכל מלבוש, הכל כאן מאטריקס. אתה רק תסתכל ותגיד: מי מפעיל בי מה.. הפעיל? אז אני צריך לתקן וזה לא משנה מי זה ואיך קוראים לו וזה גם לא משנה אם הוא צודק או לא צודק.

העבודה היא לפעול ההיפך - להפעיל מנגנונים הפוכים; אם אני מודע אני יכול להפעיל מנגנון הפוך. למשל, בא בנ''א וטוען נגדי טענות שלא היו ולא נבראו. סתם, מאשים מעליל.. מתי אנחנו כועסים? בד''כ בחוסר צדק. אדם חש שנעשה לו עוול אז הוא צועק על זה 'כי אנשים   ב''ה הם אנשי אמת וצדק אז אם צועקים עליהם לא בצדק.. אפשר לקום'. הרי הקב''ה יכול להפעיל חרון אף בשם הצדק והוא לא עושה את זה, הוא יודע שמולו נמצאים אנשים שהם שקרנים פתלוגים. מה הוא עושה? הוא מפעיל רחמים, הוא מפעיל ארך אפיים, הוא מפעיל יצירתיות, הוא מדבר בלשון רכה כתוב ''לשון רכה תשבר גרם''. אין מה ללכת בקושי, הוא מראה לך - זה לא ילך בקשיות. המציאות הזאת עובדת כמו אפקט 'חגורת הבטיחות' אתה מושך מהר זה נתקע, תמשוך לאט לאט זה יימשך. אם אתה הולך עם אנשים קשה, הקב''ה יכול לתת להם כוחות אדירים להתנגד לך. יש בנ''א שיכול להתווכח אתך 10 שעות, הוא יכול למצוא לך את 'הכי נודניקים בעולם' וייתן לך כוחות אימתניים להתיש אותך ולריב אתך עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם והם בעצמם לא יודעים מאיפה הם מקבלים את הכוחות כדי לריב אתך, למה? המטרה היא להתיש אותך. אל תתווכח, אל תכנס למלחמה כי כל כוח שאתה רוצה להפעיל יש כוח יותר גדול שאפשר להפעיל נגדך. לא סתם רבי שמעון ורבי אלעזר אמרו: ''הוו רך כקנה ואל תהיה קשה כארז'', 'קנה סוף' כשבאה רוח חזקה הוא מתכופף ואחרי שהרוח עוברת הוא מתיישר. 'ארז' עומד ברוח קלה, עומד ברוח בינונית הרוח החזקה תשבור אותו. אז אין מה להיות חזק מהמקום הזה. אנחנו ענווים בני ענווים ואדם צריך לדעת שהוא כלום אז אם הקב''ה מעמיד אותך בפני ניסיון מסוים תוריד את הראש ''הוו רך כקנה''. החשיבות של שינוי ההתנהגות כאן, הוא חשוב מאוד מאוד כי שינוי ההתנהגות אומר: שהבאת משהו חדש, שוויתרת על הישן, הקרבת אותו. מה הטעות? אנשים מתאפקים. הם אומרים: למדתי בשיעור שלא טוב לכעוס, אני מודע ומתאפק לא לכעוס 'עכשיו הייתי צריך לכעוס אני לא כועס עכשיו' ואז הם מרגישים שהם עושים טובה לאנושות. לא, אנחנו צריכים להקריב קורבן, ואני מסביר עכשיו איך מקריבים קורבן.

א. אני מודע ב. אני יוצר שינוי התנהגותי תחת העובדה שאני אומר לעצמי: 'תעזוב את הכעס זה משהו שאתה הקרבת, אל תשתמש בו יותר. זהו הוא כבר לא רלוונטי, הקרבת אותו גמרנו תעזוב אותו'. עכשיו, אתה צריך להביא משהו חדש. אין יותר כעס, הקרבת אותו, אל תשתמש בו גם אם לא יודע מה יעשו לך כי כבר הקרבת אותו.. לא יכול להיות שאתה תבוא לכהן ותגיד: שניה רגע תוציא את הכבש מהאש אני צריך אותו.. גמרנו 'שגר ושכח'. אז אתה צריך להראות שהקרבת אותו. אם אתה צריך עוד כמה הקרבות כאלה 'יהי כן' אז עוד כמה הקרבות כאלה. אבל המטרה עכשיו להיכנס לראש חדש של 'הקרבתי את הכעס'. המטרה שלי הייתה: להקריב את הכעס, הקרבתי את זה.. גמרנו, זרקתי את זה.

אח''כ לעשות את זה עם העצב. עצב יותר קשה מכעס. כעס זה פולס, עצב יכול ללוות אותך כל היום, אבל צריך לקום בבוקר ולהגיד לקב''ה: אני מתכוון להקריב את הדבר הזה. איך אני עושה את זה? לשמוע מוזיקה, לרקוד, לשמוע אפילו 'מילתא דשטותא', 'מילתא דבדיחותא' אבל לעלות תדר. הבעיות שנוצרות סביבנו: הם ניסיונות. הקב''ה נותן לנו אותן כדי שנגלה שיש בנו עצב וניתקן באמצעותם. מה אנחנו צריכים לעשות? התניה הפוכה. אדם ממש צריך לעשות לעצמו התניה הפוכה; אני רואה בעיה ואני שמח, אני רואה בעיה ואני שר, אני רואה בעיה ואני רוקד עד שתהיה התניה הפוכה. וממש אנחנו צריכים לעשות לעצמנו התניות הפוכות כי שמחה זה אור עצום ואתם צריכים לדעת שהבעיה נמצאת רק כדי לנסות אותך, רק כדי לגרות בך רגש. ברגע שהיא לא מגרה את אותו רגש היא כבר לא רלוונטית בעיני הקב''ה בגלל זה אמרתי לכם שההיגיון המוסרי של הקב''ה שונה מההיגיון המוסרי כאן. אז למה באה הצרה על האדם? לא בגלל שהוא חסר אחריות כלכלית אז הוא נותן לו הרבה זמן מינוס 50 אלף שקל, יש לך מינוס של 50 אלף שקל בגלל שזה גורם לך כל הזמן עצב שאתה לא יוצא ממנו אז עד שאתה לא תצא מהעצב יש לך מינוס 50 אלף שקל. אז במה זה תלוי? בעצב שלך, זה לא תלוי במינוס. אנשים מתחילים לעשות האשמות: אתה לא מתנהל נכון כלכלית, אתה קונה לעצמך.. זה לא קשור לזה בכלל. צריך לראות מה הצרה גורמת לך בנפש ואתה צריך להתנהג הפוך ממנה כדי שהצרה תהיה כבר לא רלוונטית 'לצחוק לצרה בפרצוף'. חייבים להפוך את הבעיה ללא רלוונטית, כי מה הבעיה עושה? יש את הבעיה כשלעצמה, יש מינוס 50 אלף שקל אבל יש את התגובה שלי אל הבעיה שזאת הבעיה. את התגובה לבעיה, את זה להוריד.

התכלית - להגיע למידת ההשתוות

'אני יכול להיות שמח מזה שיש לי מינוס 50 אלף שקל.. ולהגיד לקב''ה שזה לא משנה לי כשלון או משנה לי הצלחה.. זה לא משנה לי. כי בעיני הקב''ה 'כשלון והצלחה' זה אותו דבר. אור וחושך זה אותו דבר, שניהם זה אורות. כי זה שיעור וזה שיעור, זה תנועה בתודעה זה תנועה בתודעה ואתה צריך את שניהם אז בעיני הקב''ה זה לא העדר אור 'חושך' הוא לא העדר אור, 'חושך' הוא בריאה בפני עצמה והיא עושה את אותה פעולה בנפש כמו שעושה 'אור' בנפש - 'הצלחה' עושה לך בנפש כמו ש'כשלון' עושה בנפש. מה הרעיון שלך עכשיו? להגיב לזה אותו דבר.

אתה צריך להביא את עצמך להגיב לזה אותו דבר. לכן, אמרו חז''ל: ''לעתיד לבוא אנחנו נברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה'', כרגע אנחנו לא מברכים על הרעה כשם שאנחנו מברכים על הטובה. 'על הרעה' אנחנו מברכים ''ברוך דיין האמת'' ו'על הטובה' אנחנו מברכים ''הטוב והמטיב''. לעתיד לבוא נברך על הכל ''הטוב והמיטיב''. מה זה 'לעתיד לבוא'? האם יקרה פעם 'לעתיד לבוא' שיפקחו לנו את העיניים ונראה שהכל לטובה..? נעבור הרבה ייסורים.. עכשיו אדם צריך להגיד: אם נכשלתי במבחן או הצלחתי במבחן בעיני הקב''ה זה אותו דבר כי הוא רצה להעביר אותי שיעור בזה ושיעור בזה אז כל מה שעברתי זה שעור בכישלון.. זה הכל. זה לא כשלון באמת, אני לא נחשב לכישלון, רק עברתי שיעור בלהרגיש מה זה כשלון.

מלך המשיח - האדם השלם

תתארו לעצמיכם שיבוא 'מלך המשיח' והוא יהיה כולו מאיות, '100 בכל מבחן', יש לו זיכרון פנומנלי, לא שכח שום דבר. הוא יצליח להבין אותנו? הוא יצליח להבין מה אנחנו עברנו? ברור שלא. למה כתוב ''מאשפות ירים אביון''? ולמה כשאומרים לך: איפה המשיח נמצא? לך תחפש אותו בשער רומי ''מצורע מחליף תחבושות''.. כי הוא חייב לבוא משמה, הוא חייב להיות בכל המצבים וזה ברור. מה זה 'משיח' ? בסה''כ זה האדם האולטימטיבי המשיח זה 'האדם השלם' והאדם השלם חייב לעבור בכל המצבים. לעתיד לבוא, הכל חוזר לאור. הכל יצא מן האור והכל חוזר אל האור ''כל הנחלים זורמים אל הים והים אינו מלא''.

אז מה זה משנה אם הגעת לאור דרך 'נחל החושך' או דרך 'נחל האור', דרך 'נחל ההצלחה' או דרך 'נחל הכישלון' ? קרוב לוודאי שאתה תעבור דרך שניהם, אבל בעיני ה' ככה אתה שלם. אתה שלם כשיש לך את הצד הזה ויש לך את הצד הזה. רק מה הוא רוצה ממך? שאתה תגיב לזה בתוכך אותו דבר. הוא רוצה שאתה תהיה במידת ההשתוות, שאתה תגיב לשניהם אותו דבר. לא תגיד בשעת טוב: צחקתי, בשעת רעה: בכיתי.. 'לא תגיד את זה'.

להיות האדם השלם

איך עשה דוד המלך? המלאכים באו בטענות לקב''ה, למה הוא בחר את התהילים של דוד המלך ולא את השירים שכתב נבוכנצאר כי נבוכנצאר כתב שירים יותר יפים. אמר להם: 'זה נכון, הוא כתב שירים יותר יפים', כשהטבתי אתו הוא כתב לי שירים יותר יפים אבל כשהרעתי לו הוא קילל אותי ואילו דוד המלך כשהטבתי אתו, אמר: ''כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא'' וכשהרעתי לו הוא אמר: ''צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא''.. בכל מקרה הוא קרא לי ובכל מקום הוא שיבח אותי והוא שמח בכל דבר שנתתי לו. למה? בגלל שהוא הבין שזה שיעור ''גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי''. מה זה 'כי אתה עמדי'? לא סתם תמיכה, אלא העובדה שהוא ראה את האור באותו מקום - הוא הבין את השיעור שיש לו באותו מקום לכן, דוד המלך שמח בכל מקום. הוא היה מקרקר, שמח, שר ומנגן בכל מקום גם כשרדפו אחריו, מה הוא אמר בסוף? ''אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי''. איך אתה אומר: ''אך טוב וחסד ירדפוני''? רדף אחריך שאול, רדף אחרייך הבן שלך, העלילו עלייך עלילות, ההורים שלך לא ידעו אם אתה בן של שפחה או הבן האמיתי.. כ''כ הרבה ביזיונות וחרפות שקיבל, מראש הסנהדרין שלו הוא קיבל קללות ואבנים, ומה הוא אומר? ''אך טוב וחסד ירדפוני'' שום דבר לא רדף אחרי, הרע לא רדף אחרי רק טוב וחסד ''אך טוב וחסד''. זה     בנ''א שהגיע 'למידת ההשתוות' ולא צריך להגיד: 'טוב זה דוד המלך', אנחנו צריכים להרגיל את עצמנו להבין שגם אם נפלתי או גם אם נכנסתי למינוס גם אם פוטרתי גם אם התגרשתי גם אם התאלמנתי גם אם הילד עזב אותי, גם אם הילד נפל: זה לא נחשב לכישלון, זה לא סימן לכישלון. אני צריך לעבור פה ואני צריך לעבור פה, זה שיעור וזה שיעור ובעיני הקב''ה זה אור וזה אור.

לשהות בתוך הסיטואציה

לכן אם נוחת על האדם עצב הוא יכול להיות שמח בעצב. לא לצאת מהעצב, אלא להיות שמח בעצב 'ללכת עם העצב הזה וללמוד מהעצב'. המשוררים הכי גדולים, האומנים הכי גדולים היו מוציאים את האומנויות הכי גדולות מהעצב. אז עצב זה דבר שצריך לחקור אותו, בכלל את כל מצבי הרוח שלנו צריך לחקור לא כ''כ מהר להפיל אותם ולהגיד: 'אני בעצב, זה לא טוב אני צריך להיות בשמחה..' תגיד לעצמך את זה אינספור פעמים, אבל אם הקב''ה רוצה להעביר אותך דרך תעלות העצב 'ביל הוק וביל קוק' אתה תהיה שמה כמה זמן שהוא ירצה. ומה המטרה? שתשהה בזה. הוא רוצה שאתה תשהה בזה. הוא רוצה שאתה תבין מה זה עצב.

מתי האדם ידע שהוא גמר את השיעור שלו? רק שהקב''ה ייקח את זה ממנו. בכל זאת, יש אזשהיא אינדיקציה.. האינדיקציה היא הרגש הזולת.

אם יבוא אלייך בנ''א אם אותה צרה כמו שלך במקום לתת לו כ''כ הרבה עצות אתה בפשטות תגיד לו: אני מבין אותך. זה יהיה הניסיון של כולנו, כל הזמן. כל אדם שיבוא אלייך 'עם מה שהוא לא יגיד' : מזה שנשברה לו הציפורן עד שמת לו ילד. אתה תסתכל עליו ותגיד: אני מבין אותך ותיתן לו חיבוק מבין.. וזהו. בלי להוסיף על זה מילה אחת: לא דברי חיזוק של התורה, לא ההוא אמר ככה.. שום דבר, 'שתיקה מבינה' רק אז הסיפור הזה יגמר. ולכן אנחנו צריכים להיות בשמחה על כל דבר שהקב''ה מביא לנו ולשהות בדבר שהקב''ה מביא לנו גם אם לא הצלחנו להתגבר עליו.

דיברנו קודם על למגר את הכעס אבל יש מצבים שהקב''ה אומר: עוד אל תמגר את הכעס, אני לא אקח לך את הכעס כ''כ בקלות. אז אתה צריך להרגיש: מה זה להיות כעסן, מה קורה לך בגוף. ממש תחקור את זה; תעבור על המצב רוח הזה וככה דבר דבר. כל דבר שפוקד אותנו צריך לשהות בו, לעבור את השיעור הזה בעצמנו ולשמוח בזה כי זה שיעור, וזה שיעור מאוד מאוד חשוב.

תכלית השעורים והניסיונות - התחברות

בסופו של דבר כל השעורים האלה הם שיעורים בהרגשי הזולת, כל השיעורים כדי שנקיים ''ואהבת לרעך כמוך'', כל השיעור הזה הוא בשביל ה''כמוך''. אז שתדעו שכל 'הבעיות' האלה זה תעלות שהקב''ה חופר בנינו. בינתיים הוא חופר מפה ומפה, הוא חופר וזה צער עצום וזה עד שנפגש. בליבו של כל אדם הקב''ה חופר: את כל המצבים, כל הנסיבות, רוצה/ לא רוצה זה קורה לו אבל בינתיים הוא מחבר בנינו זה תעלות שמחברות.. הם נעות לכיוון מסוים. וכל הכיוונים של כל התעלות - הן נעות אחת אל השנייה ורק כאשר האדם יסתכל על הצד של החבר שלו והוא יספר לו את המעשה הכי גרוע, את ההתנהגות הכי נלוזה שיכולה להיות ובמקום לחשוב: איך אני מטיף לו, איך אני יסביר לו שהוא טעה, איך אני ייתן לו ביקורת הוא פשוט יסתכל עליו ויגיד לו: 'אני מבין אותך', הסיפור ייגמר גם אצל האדם עצמו.

שאלו בפורים את הרב: איך אדם ידע שהוא הגיע לגאולה פרטית? אמר: הוא יפסיק להתרגז. מתי הרוגז עולה? כשאתה חושב שמשהו נעשה והוא נעשה לא כרצונך, אבל אם אתה 'זורק' הכל אל הבורא וזורם אתו בכל מה שמתרחש.. תזרום. כל מה שאתם רואים בחוץ, הכל מאטריקס לא צריך כאן שום דבר. אנחנו לא צריכים בנינים ולא מפעלי הייטק, אנחנו לא צריכים רכבים.. אנחנו לא צריכים את כל זה. הכל ניסיונות לנפש האדם. תראו את האנשים ברחוב, הקב''ה נותן: מראות, ריחות, רעשים הכל נברא לנפש שלהם. הכל משפיע 'ומנגנן' על הנפש שלנו.

תדעו לכם, כל בוקר הקב''ה לוקח פסנתר ענק ומנגן עלינו. והפסנתר הזה הוא אורגן 'זה לא סתם פסנתר' זה ממש אורגן: אם אורות צלילים וצבעים והוא מנגן.. וככה הוא מעצב את כולנו. בסופו של דבר, הוא מכין שכולנו ניפגש באותו מקום ואין לזה שום חשיבות בחוץ. אם משהו יגיד לך: סגרתי ביזנס.. חמשה מגרשים עשיתי 'וואחד בוחטה' ואם משהו יבוא ויגיד לך: איבדתי את הכסף שלי, ירדתי מנכסי, פשטתי פעמיים את הרגל.. זה אותו דבר. אם משהו יגיד לך: קיבלתי 100 במבחן או קיבלתי 0 במבחן, זה אותו דבר. ככה זה צריך להיות ואתה מסתכל על כל בנ''א רק בהבנה.. עד שתגיד: 'אני מבין אותו'. אין מה להגיד על זה, מה יש להגיד על זה?! אין לי מה להוסיף ואין לי מה לגרוע ואז הוא עובר את השיעור שלו.

בגלל זה הרבה פעמים שבאים לצדיק, הוא פוטר אותך כביכול ב''ברכה והצלחה''. הוא שומע את הסיפור שלך הוא קורא את הקויטלך, הוא יודע מה הצרות, אבל הוא רוצה להשאיר אותך, הוא חושב שלא סיימת את השיעור. פשוט מאוד, הוא חושב שלא סיימת את השיעור וברגע שהוא חושב שאתה עדין צריך לשהות הוא יגיד לך ''ברכה והצלחה''. אני לא רוצה לדבר בשם הצדיקים ואני לא יודע מה הם מכוונים כל אחד בתוך עצמו אבל ע''פ רוב כשאומרים לך: ''ברכה והצלחה'' בלי שנותנים לך עיצה, בלי שמדברים אלייך ומנסים להזיז את המציאות שלך לכאן ולכאן ע'פ רוב זה כך (ושוב, זה לא להלכה כי כל אחד עושה משהו אחר).

חשוב מאוד שנשהה קצת במקומות שאנחנו צריכים לשהות כי יש שמה למידה ורק הלמידה של הדבר עצמו: רק הלמידה של המצב רוח, רק ללמוד איך להיות בסטטוס הזה, זה חשוב.

למה? בתורה כתוב ''תשב אנוש עד דכא'' אז צריך לדעת מה זה ''דכא''. 'דכא', דכאון. כתוב ''לא תגנוב'' אז צריך לדעת מה זה גניבה. ''לא תרצח'' אז צריך לדעת מה זה רצח..''לא תנאף''. אי אפשר לא לדעת חצי ''מהסטרא אחרא'' זה חצי מהעולם.. אי אפשר לא לדעת את זה אז הקב''ה דוחף אותנו לשם. המטרה של הדחיפה לשמה? רק שנלמד את המצב הזה. המצב הזה נקרא ''הכרת הרע''.. להכיר אותו כמו ''דע את האויב''. אתה לומד אותו ואתה תדע ואז כשהקב''ה בסוף הזמן, ישאל אותך: למדת תורה? 'כן' אתה יודע מה זה גניבה? 'לא, בחיים שלי לא גנבתי'. אתה יודע מה זה רצח? 'לא, בחיים שלי לא רצחתי'. אתה יודע מה זה ניאוף? 'לא, בחיים שלי לא נאפתי. אז צריך להחזיר אותך בגלגול, חצי מהתורה אתה לא מבין. מה קראת בפירוש רש''י.. שגניבה זה פשוט לקחת ממשהו אחר?! למה אני אומר את זה.. כי גניבה זה לא רק לקחת ממשהו אחר. תחשבו על כל הנסיבות שעוברות על גנב, תחשבו גם כמה סוגים של גניבה יש. זה לא רק גניבה של כסף, לפעמים אתה גונב דעת, לפעמים אתה גונב אטב מהמשרד 'סתם, להציק לו' לפעמים אתה לא רוצה לצאת פראייר אתה לוקח משהו; משאיל ציוד מהצבא. יש מיליון סוגים של גניבות ומיליון נסיבות לגניבה ומיליון צורות של גניבה, אי אפשר לכתוב לך את זה בפירוש אתה חייב לשהות שמה ולהיות גנב מגיל 6 שנכנס לסופר ו  mp3 מוצא חן בעינך ואתה 'מפלח' אותו. הוא מלמד אותך: את כל ההרגשה של גנב, כתוב: שהקב''ה יכול לענות לבנ''א במחתרת, לתפילתו של גנב במחתרת הקב''ה נענה לו, אז אתה יכול להגיד: הוא גנב, מה אתה עוזר לו? צריך לדעת מה זה 'תפילתו של גנב במחתרת'. אותו דבר לנואף, אתה יכול לתפוס משהו ועוד פעם חוש הצדקנות יכול לשפוט אותו והוא אומר לך: אל תהיה כזה צדקן כמו שאמר שלמה המלך ''אל תהיה צדיק יותר מידי'' תהיה במקומות האלה.

אני לא אומר ללכת לשם לכתחילה, אבל הקב''ה כבר יוביל. שבתאי צבי שם רשעים יירקב, אמר לכל התלמידים שלו: ממילא אנחנו צריכים לעשות את זה לכו תחטאו. 'לא אומרים את זה ככה', אם זה יקרה כל אחד לפי הניסיון שלו מה שיפקוד אותו יפקוד אותו.. הסיפור יהיה גדול עליו, הוא לא יצליח להימנע מזה. כמו שהקב''ה רצה להוציא עשר טיפות מיוסף, הוציא ממני עשר טיפות אבל אנחנו קוראים לו ''יוסף הצדיק'' והוא הברית, הוא 'ספירת יסוד'. מראים לנו, הקב''ה רצה להוציא אפילו ממנו והוציא ממנו. מיהודה, היה נשיא של כל נשאי השבטים. הסיפור עם תמר, נפל בו. למה? הלביש עליו את 'מלאך התאווה' ואמר לו: אתה תלך ותהיה עם אישה זונה. אז לא יעזור לאף אדם, כשהקב''ה רוצה להפיל משהו הוא נותן לו דחף עצום כדי שהוא ייכנס לאותה סיטואציה. הסיפור של יהודה ותמר לא רק לומדים אותו: היה חייב לה בגלל שהיה צריך לייבם אותה, למה ככה? אי אפשר היה לזעזע אותו אחרת? למה ככה, דרך גילוי עריות? יהודה היה לו את הקטע 'אני ישמור על הברית, אף אחד לא יצליח לשבור לי את זה' והקב''ה שבר לו את זה, דרך קדושה הוא שבר לו את זה. אל תגיד: 'אף פעם', למה? כי אתה צריך לעבור דרך שם. אם יהודה היה שומר על הברית כ''כ חזק, אם הוא היה צריך לדון משהו (כי הוא הנשיא של כל הנשיאים) הוא היה שורף אותו וזאת עובדה שאמרו לו: כלתך זנתה, אמר: זנתה?! שרפו אותה.. ואז היא החזירה לו את זה בפרצוף, ממי זניתי? ממך, גם אתה זנית אז הוא אמר: ''צדקה ממני''. אבל נניח זה לא היה על כלתו, היה לה מקרה אחר, הוא היה אומר: שרפו, ככה התורה אומרת: שרפו פתאום שהיא החזירה לו את זה הוא אמר: אני אשרוף את עצמי, יש לי נסיבות 'זה לא כמו שזה נראה'. עד שבסופו של דבר אתה פשוט מבין את כולם וזהו.

צריך לעבור במקומות האלה ולשמוח בזה וזה נקרא 'קורבן' - אתה עובר דרך הקורבן שאתה מקריב אותו וברגע שאתה לומד את השיעור אתה משלך אותו, אתה צריך לעבור את השיעור. הפלא ופלא, שהכוהנים היו אוכלים מזה. למה הכוהנים היו צריכים לאכול מזה? כל הצרות של עם ישראל, כל החטאים שהם מקריבים, אני צריך לאכול את החטאים שלהם?! זה היה הרעיון, איך זה היה חוזר בחזרה לאור ? דרך הכהן 'כהן' לשון כוון, זה מה שנותן את כל הכיוון, זה מה שמיישר את כל התודעה הקולקטיבית אל הבורא, מיישר את כל הכוונה אל הבורא זה כהן. כהונה זה כוונה. הכל עניין של עבודת הכהן. הכוהנים היו מכווננים לקב''ה והם ידעו שהם מונעים ע''י הקב''ה אז הם היו מוכנים לאכול משהו שהוא 'טיפה' סטה מהדרך כדי שהם יחזירו אותו בגלל זה הכל היה נעשה דרך הכוהנים. 'אישה סוטה' דרך הכהן, כל דבר היה דרך הכוהנים אפילו שלום בית, למה? הם היו מיושרים.

תשובות הרב לשאלות

אם אדם עובר אזשהיא אפיזודה הוא צריך לשהות באפיזודה. לא להזיז אותה כ''כ מהר. תחשבו על זה, במיוחד אנשים מאמינים מיד כשפוקדת אותם צרה מיד הם מתפללים לקב''ה, אבל מי נתן לך את הצרה לכתחילה? אם הוא עשה לבנ''א בעיות של שלום בית, מי עשה את הבעיות של שלום בית? אנחנו פה לא עושים שום דבר, אנחנו רק מגיבים אז הקב''ה שיבש.. אז הוא גם משבש, למה אתה בא מיד אח''כ בתפילה? אין מיד לבוא בתפילה, הקב''ה אומר: אם נתתי בעיות של שלום בית אני רוצה שתעבוד על זה, אם נתתי לך עצבות אני רוצה שתעבוד על זה, אם יהיה לך קשה אני יעזור לך 'תתפלל, אני יעזור לך' אבל זה לא תחליף. מה אנשים מתארים לעצמם בשכל? הייתה תקלה והקב''ה יתקן כי הוא 'טעטע' שבשמים, זה לא עובד ככה. הוא עשה עושה ויעשה לכל הנעשים וידוע (הבאנו על זה אינספור מאמרים) שהקב''ה עושה כאן את הכל. לאדם ברמה הגבוה ביותר אין בחירה אז אם הוא נתן לך סיטואציה, הוא נתן לך להגיב; או להגיב אליה או לשהות בה, ללמוד ממנה. הרבה פעמים דברים שאנחנו עוברים יש להם המון מימדים: זה גם ניסיון לעצמך, אתה גם עובר את זה בשביל אחרים. גם להבנת הזולת וזה גם השיעור שאתה צריך לעבור. הכל זה 'גם וגם וגם' אבל אתה בהחלט צריך להיות שמה אז לא כ''כ מהר לצאת משם. אתה יכול להתפלל לבורא שיעזור לך; להבין את הצרה ולכן כתוב ''עמו אנוכי בצרה''. לכאורה, איך הקב''ה אומר: עמו אנוכי בצרה? אבא אומר לילד שלו: 'עמו אנוכי בצרה'?! אבא יחשוב מיליון פעם; איך אני מוציא את הילד שלי מהצרה, איך הקב''ה אומר: ''עמו אנוכי בצרה''? המשפט הזה אומר: שיש צרה ואני אתו שם בצרה זה כתוב במפורש: ''אני ה' השוכן אתכם בתוך טומאתם'', ה' שוכן אתנו בטומאה. במקום אחד כתוב ''ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם'' במקום אחר כתוב ''אני ה' השוכן איתם בתוך טומאתם'' שלכאורה אם אתה נמצא אז תוציא אותנו, למה אתה נותן לנו את זה? 'לא, בטומאה יש גם מה ללמוד'.. אז זה למידה מאוד חשובה. ואם האדם מרגיש שמשהו לא עוזב אותו, דבוק לו, צריך לדעת: זה לתקופה מסוימת כתוב: ''יסורים רבים ונאמנים'' שהם נאמנים להיכנס בשעה מסוימת ולצאת בשעה מסוימת גם אם זה ייקח 20 שנה כמו שזה קרה לאיוב.

צריך לשהות בזה וללמוד מזה. לא רק לשהות סתם גם ללמוד מזה, צריך להיכנס לתהליך של למידה. למשל שבנ''א יצא מאסטר בעצב, מאסטר בדיכאון. הוא יצא ויגיד: הייתי שם אני יכול לרפא אחרים, אני יכול להבין אחרים כי הייתי שם. כמו שלכל אישה יש מלא עצות איך ללדת.. מתוך הכאב שלה וזה עזר. אז מה שהמיילדות עשו 'קורס ליולדות' לא עזר, מה שהרופאים אמרו: לא עזר.. יולדת פשוטה שעברה את אותן צרות, אמרה לה: תחווי ככה, תחווי ככה וזה עזר לה וככה זה. אז אנחנו צריכים לעזור לאנשים ללדת: ללדת את העצב, ללדת את הדיכאון, ללדת את הכעס. ללדת החוצה מאתנו, אבל אפשר להגיד לבנ''א: אני מבין אותך שאתה נמצא במקום הזה, לא להטיף לו 'אל תשחקו אף פעם צדיקים'.

לא תמיד יודעים איך להגיב. כל אדם יודע איך לחבק מגיל 3 עד גיל 300 כולם יודעים לחבק. אנחנו לא צריכים כלום, כשבנ''א נמצא בצרה הוא לא רוצה לשמוע שום הרצאה. הוא רוצה משהו שיבין אותו, יחבק אותו ויאמין בו שהוא ייצא מזה כי זה לא אשמתו.. אין לך כוח לשמוע אף אחד קודח לך במוח.

''אל תדון אדם עד שלא תגיע למקומו'' - כל אדם צריך להרגיש ממש מתוך עצמו.

אם האדם יבטל את כל ישותו הוא יהיה בעל כוח הכלה אדיר.. גם לאנשים הכי נדבקים בעולם, הכי קשים בעולם. פשוט צריך להתבטל. אי אפשר לבוא ולהגיד: 'הוא כבר עולה לי על העצבים אני לא מכיל את זה.. כי אתה נמצא שם אף אחד אחר לא יכול להיות במקומך, עובדה שאתה נמצא שם. לאט לאט רק להתבטל. תזכרו שאנחנו כמו הבורא באנו להיות טובים ומטיבים בזה נהיינו נצחיים..

אנחנו כל הזמן מנסים לחזור לעצמנו - אני כל הזמן מוציא להכרה האלוקית ואדם כל הזמן מנסה לחזור לעצמו. יש כאן רק דמות אחת 'חלק אלוק ממעל' ואדם כל הזמן רוצה לחזור לעצמו זה הבעיה. כל בוקר הוא קם ומייצר את עצמו בהרגלים שלו; שותה את אותו כוס תה, את אותו נס קפה, יושב על אותו כסא, מדבר על אותן שטויות, מסמס את אותן בדיחות. אותו בנ''א כל יום מייצר את עצמו מהתחלה, הקב''ה אומר: אולי נזיז כבר בוא תשתנה טיפה 'תשב קצת בקצה של השולחן'.. אפילו בדברים הכי קטנים. כל יום שתשנו משהו קטן, תגידו: היום אני לא אלבש את זה אני אלבש את זה, אני לא אשתה את זה אני אשתה את זה, תשנו דברים קטנים זה ישנה דברים גדולים. לא לייצר את עצמיכם כל הזמן אותו דבר, זה הזדקנות. אדם שעשה היום מה שהוא עשה אתמול הוא מזדקן, אתה חייב להיות חדש. חדש לגמרי עד שלא יכירו אותך, מותר שיהיה לך מחזוריות 'פעם ב' ותחזור על עצמך.. אבל שזה יהיה 'פעם ב'.. ושזה לא יהיה כל יום כי בראש שלך אתה כל הזמן משתנה.

כל הזמן להשתנות: תשמעו סוגים שונים של מוזיקה, תרקדו ריקוד אחר, תשימו בגדים בצבע קצת אחר.. לגברים מותר, בבית. בבית תלבשו צבעים קצת אחרים. להשתנות כל הזמן, כל הזמן לראות שינוי.. כל הזמן להיות על גלגל השינויים, לא לעמוד במקום. 'לעמוד במקום' זה מוות ממש. לאט לאט זה תהליך של התבטלות וזאת החירות הכי גדולה. התבטלות זאת החירות הכי גדולה 'להתבטל' זה שמחה הכי גדולה. כל החזקת פאסון זה הכי מעציב כי אתה מחזיק פאסון וכל העולם תוקף את הפאסון הזה. אם אתה לא תחזיק פאסון ותהיה ורסטילי אתה לא תיפגע כי לא יהיה במי לפגוע.

כתוב ''ועמך כולם צדיקים'' הקב''ה מעביר את כולנו פרופורציונאלית דרך כל הניסיונות. אין מי שלא גנב או רצח כולם אשמים בזה, מאדם הראשון עד המשיח כולם יהיו אשמים. אין בנ''א שהוא פרפקט רק על הצד הטוב, אין כזה דבר, תוציאי את זה מהראש. כולם יהיו חייבים לדעת מה זה חושך, מה זה ניאוף, ומה זה הכל וכולם טעו וכולם נפלו בזה. לא נכון אפילו לקרוא לזה 'טעות' ו 'נפילה' אלא מעבר, חייבים לעבור שם אחרת הוא לא יבין את התורה כמו שצריך הרי יתרון האור הוא מן החושך.. אז הוא לא יכיר את האור אם הוא לא יימצא בחושך המתאים. כל הדברים האלה, זה כלים. הגנבה, הרצח זה כלים ויש לזה אורות.

זה לא באותו גלגול, זה יכול להיות בכמה גלגולים, אבל אם האדם יעמיק הוא יכול לעשות גלגול אחד ששווה כמה גלגולים. אם האדם לא יהיה שטחי, הוא יכול להריץ אפילו כמה גלגולים. להתגלגל חייבים כי צריך להיות: גבר, אישה, גר, יתום, אלמנה, עשיר, עני. צריך באמת, אבל בנ''א בגלגול שלו: הוא כשלעצמו לאופי שלו ולאישיות שלו יכול לעבור כמה גלגולים. כתוב למשל שמעבר בית הוא כנגד גלגול (יש כמה דברים שהם כנגד גלגול) והדור הזה עובר מלא בתים.. ב''ה, זה לא סתם. לנו זה נראה ממש כמו גלות, ממש סיוט - תלך תארוז בית, תעבור אבל לגבי הקב''ה זה שווה ערך לגלגול, אז לא סתם שזה מזדמן לאדם כאילו הקב''ה אומר לו: עברת מפה, המרחב והזמן הזה מיצו, תצא מפה למקום אחר. וזה טוב.. צריך לעשות על זה שמחה, כל דבר צריך לעשות אותו שמחה. אז יש הרבה דברים שהם כנגד גלגול, שאדם יידע שהוא עבר משהו עמוק ואפשר להרגיש את זה. בעל הסולם עבר ירושלים ת''א, ת''א ירושלים, כמה פעמים. הרב ברנדאויין בתוך ירושלים כמה פעמים. ממש גרשו אותם ממקום למקום, לא נתנו להם מנוחה, אבל הם היו שמחים מזה. אם היית שואל אותם, האישה הייתה סובלת הוא היה שמח ואומר: זה מראה רק התקדמות. הם מודעים, והם עושים את זה.. בעל הסולם חי בקצב רוחני מטורף אז היו לו מלא תזוזות: פולין כמה מקומות, א''י כמה מקומות.. תחשבו בנ''א מבוגר: ללכת לארוז בית, להרכיב בית, בתקופה של מלחמה ובתקופה של פעם 'אין אוטובוסים אין כלום, כרכרות'.. כל ייסורי הדרך זה נחשב לגלגול, הכל תיקונים גדולים מאוד. לכן, זה בסדר ולקבל את כל הדברים האלה כי הכל לטובה ולברכה והכל מעמיק את הנפש.

עוד מעט אנחנו הולכים לקבל אור עצום, שזה האור של העולם הבא, אוטוטו.. ולכן הקב''ה נותן לנו עכשיו את כל הפיצוצים, הכל נורא מרוכז, אפילו שעברנו את זה אנחנו נזכרים בזה עוד פעם.. עושים לנו טריגר לזה כדי שאח''כ תהיה שמחה שלמה ותהיה רווחה שלמה   בעז''ה..