פרשת השבוע

פרשת ויקהל פקודי - התכנסות האורות

תמלול מפרשת השבוע התשע''ח

הרב אריה חיים נווה

מסגרת העבודה

פרשת ויקהל פיקודי - בשנה מעוברת נוסף עוד חודש אז אנחנו קוראים את פרשת ויקהל בנפרד, ופיקודי בנפרד. ובשנה שהיא לא מעוברת, יש הרבה שבועות שאנחנו קוראים שני פרשות בבת אחת, עכשיו אנחנו קוראים ''ויקהל פיקודי''. השמות של הפרשות הם לא סתמיות גם מאחוריהם יש המון עניין, המון המון חוכמה. וידוע ששם כמו שם של בנ''א זה מראה את המגמה שלו; כמו שאומרים את המילה חסד, חסד זה שם, המילה עצמה הצירוף של האותיות ח' ס' ו ד' כבר עושה את הפעולות. גם השם אברהם עושה את הפעולה עצמה, כל דבר - השם עצמו כבר עושה את הפעולה. זה ידוע עוד מהאדם הראשון, הוא קיבל את זה עוד מחוכמת היצירה שאח''כ נהפכה להיות ספר יצירה. חוכמת היצירה זה מה שאנחנו קוראים מעשה בראשית.

"ויקהל פיקודי" בשמות שלהם זה עניין של התכנסות האורות, ואני רוצה להסביר: מצד אחד מבקשים ממשה רבינו ''ויקהל'' הוא צריך להקהיל את העם והוא גם מקהיל הרבה יותר כשהוא מקהיל את העם (ותיכף אני יסביר) ויש עניין של ''אלה פיקודי המשכן''. המילה 'פקודה' לא נתפסת נכון בעם (היא עוותה כמו כל המילים, לצערנו) בלשון הקודש המושג שנקרא ''פקודה'' זה הכנסה כמו ''וה' פקד את שרה'' והעניין של ''פקוד ויפקוד אתכם'', זה עניין של חדירה או הכנסה. עניין של ''ויקהל פיקודי'' כתוב לדוגמא על התרי''ג מצוות שהזוהר קורא לזה 'תרי''ג פיקודין' אז זה לא פקודות כמו הוראות בכוח, הוראות בכפייה, אלא תרי''ג פיקודין זה תרי''ג 'התפקדויות', כניסת אורות לכילים, יש תרי''ג כניסת אורות לכילים. וכשאנחנו עושים ''ויקהל פיקודי'' אנחנו מכנסים את כל כניסת האורות לכילים לכן זה נקרא ''ויקהל פיקודי''. מקהילים את כל כניסת האורות לכילים, עכשיו אוספים את הכל.

יש בפרשות, פשט רמז דרש וסוד. הפרשה הזאת זה כבר סיום הקמת המשכן וזה סוף ספר שמות והחל כבר מספר ויקרא זה כבר כל עבודת הקורבנות כבר מעלים קורבנות, המשכן מוכן וכבר עושים את עליית הקורבנות ועליית הקורבנות זה כבר עניין של מעשי ההתקרבות (נדבר על זה בשבוע הבא בעז''ה). אבל כאן עניין של ''ויקהל פיקודי'', וכל עניין של סיום עבודת המשכן צריך להתכנס לדבר אחד - בונים כמובן מעשי מקדש, עושים את כל הטקסים הנצרכים, מכינים את הכילים הנצרכים אבל חסר משהו אחד ומה שחסר בעניין ''ויקהל פיקודי'' זה הדבר הזה שהוא נקרא ''ויקהל פיקודי'' ועליו אני רוצה לדבר היום. וכל העניין של הפרשה הזאת כמו כל עניין של הפרשות האחרות אבל בפרשה הזאת זה הדומיננטיות של הכל, ומה שאני מדבר עליו זה המושג שנקרא "יראת ה'''.

יראת ה'

דיברנו עד כה הרבה על 'אהבה' אבל על המושג 'יראה' לא דיברנו והוא נתפס בציבור כפחד. ויראה ופחד זה שני דברים שונים לגמרי. אנחנו אומרים ''לפניו נעבוד ביראה ובפחד'' אז אנחנו לא יכולים לתרגם את זה כפחד כי לא יכול להיות שהמשמעות תהיה לפניו נעבוד בפחד ופחד.. אבל זה נתפס כפחד. הזוהר מסביר את זה שאם אדם ירא: שמא בניו ימותו, שמא ייפול מנכסיו או שמא יכנס לגיהנום הרי זאת יראה נפולה אז היראות הנפולות נקראות פחדים, אבל היראה כשלעצמה, 'יראת הרוממות' היא משהו אחר לגמרי. וצריך לדבר על יראת הרוממות מכיוון שאנחנו לא צריכים לעשות דברים כי אנחנו מפחדים מהם כי אם אתה מפחד אתה לא יכול להגיע לדבקות. משהו שאתה מפחד ממנו אתה לא יכול להגיע ממנו לדבקות.

לתת לנו הוראות ''אהבה'' ויראה'' זה כאילו לתת לנו משהו שהוא טטרה דסטרא אם הכוונה היא לפחד, אני לא יכול לאהוב את מי שאני מפחד ממנו אז המשמעות של היראה חייבת להיות אחרת. היראה הגבוה נקראת 'יראת הרוממות' והפירוש המדויק הוא כמו שכתוב בספר שמות עניין של תשומת לב (דיברנו על זה לא פעם) וזה כתוב בפשט הכתובים עצמם, עניין של שימת לב. עכשיו, זה גם יכול מאוד להתחבר שאם אדם מאוד מאוד אוהב ''ואהבת את ה' אלוהך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'' ברור שיש לך גם יראה גדולה כי אז אתה נמצא full תשומת הלב. וההיפך אם אתה נמצא ב full תשומת הלב לעבר משהו שיש לך רוממות ממנו אז אתה גם אוהב אותו והלב מתמלא ואז היראה והאהבה הולכים ביחד, כתוב 'אין אהבה בלא יראה' זה חייב להיות ככה ביחד.

אהבה ויראה – מילה אחת שפוצלה לשניים

אם ככה, למה לא אמרו את זה במילה אחת? למה לא אמרו: 'תשמע אתה צריך לאהוב עד כלות וזהו' שעבודת ה' תהיה 'אהבה עד כלות' ואם כתוב ''ואהבת את ה' אלוהך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'' זהו, זה מסכם את הכל כי צריך להיות ב full  תשומת לב. אז הנקודה היא שאהבה אם אתה רק אומר אותה והיא תובן לא נכון היא יכולה להתפרש כאהבה מבזה, אהבה כקבלה כמובן מאליו. זה סכנה גדולה מאוד לאהוב, יודעים את זה, מה שאתה אוהב אתה חלש אליו מאוד ואתה מאוד יכול לקבל אותו כמובן מאליו. אבל אהבה ויראה זה שני דברים שהם מחזיקים אותך מאוד ער כדי שלא תיפול  מזה, ולכן זה חשוב מאוד לחבר בין שניהם ותכלס זאת מילה אחת שכביכול פוצלה לשניים.

בספר הזוהר לפעמים נראה בדיבור שאהבה יותר גדולה מיראה ולפעמים נראה שיראה יותר גדולה מאהבה אבל בדקדוק ''ואבנתא דליבא'' אם משהו מכם יבקש ממני על זה מקור אני לא אוכל לתת לו אבל זה בדקדוק של כל הכתובים והבנה של הלב של הכל, יראה גדולה מאהבה. אהבה זה שניים כי זה השתוקקות של ישויות נפרדות להיות אחד. יראה זה אחד. אם הגעת ליראת הרוממות אתה נמצא באחדות ולכן זה נקרא 'יראת הרוממות'. חווית האחדות היא יראת הרוממות. ויראה שעוזרת לה להישאר זה 'יראת החטא', שאתה אומר רק שאני לא יצא מפה, רק שאני לא יעשה משהו שיפריד אותי מהאחדות הנפלאה הזאת. ולכן, אפשר להבין למה מהלו את המילה פחד במילה יראה, אבל זה חייב להיות עם אהבה. זה חייב להיות ששני המילים האלה יתחברו ביחד וזה ייגע לך באותו רגש.

אני רוצה להסביר קצת על המילים הנפרדות שיש בתורה,

התורה מדברת אתנו להגיע לדרגת יחידה בכל תחום בכל דרגה. אומנם יש את דרגת היחידה האולטימטיבית שהיא נראית לכולם רחוקה וזה חמור מאוד, אם הדברים נראים לך רחוקים זה חמור מאוד, ליהודי הכל צריך להיות קרוב, אפילו עצמות הבורא צריך להיות קרוב כי אם אתה אומר זה רחוק זה אומר שאתה לא תגיע. כל דבר שאתה תגיד 'אהה .. עד שאני יגיע' זה אומר שאתה לא תגיע, ואם משהו אומר אני אומר שזה רחוק מפאת הענווה כדי שאני לא יתגאה, אתה לא תגיע, זה ענווה פסולה שאתה תגיד לעצמך בראש: אני לא יגיע, אני לא מאלה. מי שבאמת נמצא שם יודע להגיד: יגיע/ לא יגיע, אם זה רחוק לו/לא רחוק לו מצד הענווה שלו, אבל הוא עדין הולך בדרך. שלמה המלך אמר: ''אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" אז הוא יכול להגיד את זה אבל הוא לא מרפה מהקב''ה, הוא עדין הולך אליו. אבל אדם רגיל שיגיד זה רחוק ממני זה אומר שהוא אפילו לא מתכוון לעשות את הצעד הראשון לכן כתוב ''לא בשמים היא ולא מעבר לים כי קרוב הוא הדבר בפיך ובלבבך לעשותו''. והקב''ה כועס כשאדם אומר: למה תאמר יעקוב נסתרה דרכי מה', אל תגיד ''נסתרה דרכי מה'. אסור לאדם להגיד ''רחקה ממני הדרך''.. לא להגיד את זה, הכל במרחק של מחשבה ורגשות. ואדם צריך להאמין שתהיה לו סיעתא דשמיא גם אם הוא 'סתום בלום' וגם אם ההורים שלו זה לא האדמו''רים מחב''ד. אתה יהודי תתחיל ללכת, תתחיל לפעול, תתחיל לנוע תהיה לך סיעתא דשמיא בכל דבר. פתאום אתה מקבל עוד הרהור, עוד הברקה, עוד הבזק, עוד חידוש ועוד עומק בנפש ועוד הסתכלות ועוד משהו ועוד משהו.. כעבור תקופה מסוימת אתה מרגיש את עצמך חדש לגמרי, עמוק מהרהורים אבל חייבים להתחיל ולא להגיד שמזה שאין לי את מקום האחיזה, אז אני לא מתחיל בכלל.

רבי נחמן מברסלב אמר: אם אדם נמצא במדבר רחב ידיים ויש מטמון שתקוע במדבר באזשהוא מקום ואף אחד לא יודע 'חול, אין עקבות אין סמנים אין שום דבר' האם יהודי צריך לחפש או לא צריך לחפש. התשובה היא שכן כי הוא מתפלל על זה שהוא ימצא את הדרך והוא יגיע לשמה זה נקרא ''מחזר אחר אבדתו''. זה כמו שאדם איבד, אין לך סמנים למצוא את האבדה אחרת היית הולך לפי הסמנים אבל לאט לאט אתה מסתכל מחפש ופתאום.. טלאק אתה מוצא. אז אותו דבר, ברגע שאדם יחפש אחר אבדתו ה' מאיר לו את הדרך. ולא כמו התשובה בפסיכומטרי מחלקים את המדבר לארבע, אח''כ מחלקים את הרבע לעוד ארבע וככה.. ליהודי אין מתמטיקות מהסגנון הזה, יהודי מתפלל לקב''ה הופך את העולם, הוא יגיד לו: הוא מתחת לרגלים שלך 'אז הכל בסדר' רק צריך לדעת איך אנחנו עובדים.

דע מול מי אתה עומד

על כל פנים, אם האדם לא יבין מול מה הוא עומד ''דע מול מי אתה עומד מול מלך מלכי המלכים הקב''ה'' שהכוונה לא באיימה (אני לא אוהב את ההפחדות האלה, זה עושה את הפעולות ההפוכות) אם האדם לא קולט באיזה מציאות הוא נמצא, שעליה אני רוצה לדבר, מה זה 'יראת הרוממות', אז אנחנו נמצאים כאן בבעיה גדולה מאוד. הבעיה שהייתה לי כשהייתי במזרח הרחוק קצת התחברתי מה שנקרא 'לזהות היהודית' והתחברתי לזהות היהודית מהצד של קודם כל אני רוצה לדעת את מי אני עובד לפני שאני פותח עכשיו שולחן ערוך וזה לא נעשה מחוסר ענווה, אלא בקטע של 'אני יודע שאני הולך לקבל על עצמי עכשיו מה שנקרא 'עסקת חבילה' גדולה מאוד, אז אני רוצה לדעת לאן זה הולך' ואם כל הפואנטה היא למעשה הקב''ה אז אני רוצה לדעת מי זה הקב''ה הזה. וזה ברור כי אחרת כל העבודות זה עבודות זרות אבל אחרי שהבהרתי את זה היטב מכתבי האריז''ל (אני מדבר אתכם עד חלק ג' בתע''ס) אז נסעתי להודו וראיתי שהוא בכלל לא מופיע, הוא לא קיים. כל התורות הרוחניות הקב''ה לא מופיע. לא הוא מופיע, אין מספיק אינטליגנציה רוחנית, לא מתעסקים אתו בצורה נכונה, ההדהוד אתו הוא לא נכון. ואתה אומר: 'אז על מה הרוחניות שלכם נשענת'? אתה רואה שהם עושים כל מיני טקסים, או שהם מביאים את התודעה שלהם למקום מסוים. זה שמה שאמרתי שאתה יכול להכניס את עצמך לכיסי תודעה. אפשר לעשות את זה במדיטציה עמוקה, אפשר לעשות את זה בסמים, אפשר לעשות את זה גם במוזיקת טראנס ואפשר לעשות את זה בכ''כ הרבה צורות, אבל זה כיס תודעה. וצריך לדעת מה זה הקב''ה שאנחנו מתעסקים אתו ויראת הרוממות זה שאני צריך לשים אותו לנגד עיני.

אני חייב לדעת שזה חזון שאני צריך ללכת אליו. בהרבה מאוד שעורים דיברתי על זה שאין חזון, אנחנו נעים בלי חזון. ולצערי, תירגמו את זה, אני חושב שהטעות התחילה מהרב ברוך אשלג. אני לא שופט אותו ולא אומר שום דבר, בוודאי שלא אדם בסדר גודל כזה, אני רק אומר, שהרצון היה להנגיש את בעל הסולם לקח קצת פן לצד החברתי יתר על המידה ולא הפסיקו לדבר על ''ואהבת לרעך כמוך'' שגם ''ואהבת לרעך כמוך'' הוא אמצעי לא מטרה. הוא אמצעי עצום אבל הוא אמצעי, וזה אמצעי כי הוא ענף למשהו יותר עמוק שזה ''ואהבת את ה' אלוהך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'', ולמה כתוב ''ואהבת לרעך כמוך''? כדי שאני יבין שאנשים זה המלבוש של הבורא. שתהיה לי באזשהוא שלב פלטפורמה בראש להבין שכל המרחב והזמן שלי עטוף במלבושים של הבורא ואפילו אם משהו מכם יבוא וידבר איתי אני לא רואה את זה עכשיו 'כמשה' 'חיים' 'רינה' 'דינה' אני כל הזמן מטה אוזן לבורא, מה הבורא אומר לי. ואני מבין שיש לי אינטראקציה אתו וכל מה שכל אחד ואחד מכם יבוא ויגיד לי או שיעשה את זה זה עבורי אני צריך לתקן את זה ואני לא יכול להימנע מזה ז''א אין לי דרך לדחות את זה. כי אם הקב''ה בא והביא את זה עד אליי אפילו בצורה של פתק 'תתפלל על אמא שלי' אז אני אומר: אוקי זה שלי, זה עכשיו שלי.. כי הבורא הביא את זה אליי זה הפך את זה ל my business  אז אתה לא יכול להגיד: טוב זה לא שלי, מה לי ולזה' .. לא, מה פתאום.

הכל מלבושים של הבורא

לאט לאט אתה הופך את כל הפלטפורמה מפלטפורמה מאוד חיצונית שיש לה מרחב וזמן ואנשים שזה לא אני, אתה הופך את הכל למצב שהכל מלבושים של הבורא וכל אינטראקציה שיש לי זה אני בתוך פלטפורמה שלמה של הבורא. בעז''ה אני מקווה מאוד שנעבוד עם ערן אשד אולי נעשה כמה הדגמות: איך עושים, למשל במציאות ווירטואלית קודם כל כשאתה שם דמות שאתה רוצה שהיא תהיה בכלל אז אתה שם לה כאילו פלטפורמה, זה נראה מעין קרקע שעליו עומדת הבובה הווירטואלית וזה כאילו בשדה אינסופי, אח''כ מוסיפים את הדמות הזאת ומוסיפים את הדמות הזאת מוסיפים שולחן ומוסיפים את זה.. אתה מוסיף, אבל המתכנת מוסיף את זה. אותו דבר, אתה צריך לשים את עצמך להגיד: אני קודם כל נמצא במרחב ובזמן של הבורא וכל מה שאני עטוף בו זה הבורא והוא הלביש את עצמו באנשים ובטבע ועכשיו אני באינטראקציה מולו, אני לא באינטראקציה עם אנשים. לכן, גם אם אנשים יעשו דברים מוזרים שיגעונות ועוד אני לא מאשים אותם, אומר להם: 'אתה כזה, אתה כזה'.. זה עבודה זרה. כאילו אתה מייחס אותם כאילו זה בובה אלחוטית שעומדת בפני עצמה. אנחנו לא ישויות אוטונומיות הכל מחובר אליו, אז בראש אתה כל הזמן נע כשאתה מבין שאתה בתוך סופר אורגניזם רוחני ענק שהוא מדבר אלייך , הוא מדבר אתך וכולכם נמצאים בעולם שלי ואדם צריך להגיד: בשבילי נברא העולם וגם אני נמצא עבורך וגם כולנו נמצאים עבורו, וככה כל אדם צריך לדעת לעשות את זה. זה היקום ההולגרפי וצריך לדעת איך אנחנו עוטפים את זה ואיך כל אחד ואחד מאתנו עובד עם חשיבה כזאת.

תעשה את התרגומים

כשאתה עובד עם חשיבה כזאת למעשה אתה כל הזמן עם הראש מול הבורא ואז גם עם בנ''א בא ואומר לך משהו אתה לא מתייחס לשליח או לדמות שלו, אתה שומע רק מה הוא אמר לך, מה הוא העביר אלייך. אתה שומע את זה, זה יכול להיות ילד קטן שמעביר אלייך מסר וזה יכול להיות אדמו''ר שאומר לך: בוא למשרד שלי, אני רוצה לדבר אתך. לא משנה, זה הבורא מבחינתך וזה הבורא מבחינתך ורק תתרגם גם מעשים שטותיים 'סטיקרים על אוטו', מוזיקה שאתה שומע שנראית לך חילונית לגמרי, מופע קסמים ועוד זה הכל מלבושים שלו. הוא מדבר אתך כל הזמן ואתה רק צריך לעשות את התרגומים. תורה ל''ג בליקוטי מוהרן, שהבורא צמצם את עצמו בצמצומים רבים ובמלבושים אבל הוא מדבר, הוא כל הזמן מדבר, זה עולם שלו זה לא עולם שלנו. אין כאן ישות שעושה מה שהיא רוצה כולנו מחוברים, עדין הכל מחובר עד עצמות הבורא. יש כמובן יחסי שורש וענף, למשל עם ישראל הם מאוד שורשיים יחסית לאומות העולם ואומות העולם מחוברים לעם ישראל ותלויים בעם ישראל, אומות העולם לא מחוברים ישירות אל הבורא אלא דרך ישראל. גם המלאכים מחוברים דרך עם ישראל. ועם ישראל יש להם גם כן ענפים ושורש עד שזה מגיע לגדול הדור והוא השורש, וככה עד שזה מגיע עד לבורא. זה הולך ומתכנס ממש כמו עץ. זה החלום של נבוכנצאר שאנחנו לומדים אותו בטו בשבט, שהוא חלם חלום והוא נבהל ממנו. הוא ראה אילן.. והוא מספר את זה לדניאל אומר לו: לא היה כלום חוץ מהעץ הזה ואני לא יודע מה זה, אני כ''כ נבהלתי 'אני הייתי בורג כזה קטן בתוך העץ הזה', מה זה העץ הזה. ואז הוא תירגם לו את זה 'זה הכל הקב''ה ומלבושיו של הקב''ה ואתה ראית את עולמו של הקב''ה'.

הכל זה הקב''ה

סיפרתי לכם את זה לא פעם שתנאים שהיו עולים במדרגות הרוחניות שלהם, היו מקבלים בחיזיון קריאה להגיע למערה לקבל את השם המפורש ואסור להם לרשום אותו. הם היו צריכים ללכת לראות אותו חקוק על סלע ואומרים לו לצאת החוצה: זכר את זה, זכר את זה ובחוץ היה אריה שהיה שואג עליהם. אם הוא נבהל ושכח 'זהו, אתה לא ראוי'. אם הוא זכר והוא לא חשש מן האריה אז זה שלך. אתה אומר: מה זה הניסיון הזה, אנחנו צריכים גבורות כאלה? הרעיון כאן שהוא חייב ללכת תמיד  עם החשיבה שהכל הבורא אז הוא לא היה צריך לחשוש גם מאריה ששואג עליו כי הוא אומר: זה הבורא, אבל אם הוא מפחד מאריה הוא מפחד על עצמו אז עוד פעם יש חשיבה עצמית 'מה יהיה איתי' אז אני הישרדותי, אני מפחד על עצמי. תבינו שחז''ל הגיעו לרמה כ''כ גבוה מחוץ לגוף, מחוץ לעור של האדם עצמו 'הוא עובד ממש מחוץ לעורו' ב 360 מעלות בלי פחד על עצמו כי הוא יודע שהוא נצחי. הוא יודע שהוא חי וקיים ונצחי ולא יקרה לו שום דבר, אבל גם אם אריה היה רץ ושואג עליו הוא היה מנסה להבין וכאילו שואל את עצמו: 'הבורא, מה אתה רוצה ממני'.. 'מה קורה פה עכשיו'. אז אנחנו יכולים לשמוע כל מיני סיפורי גבורה שדניאל רכב על האריה אבל זה לא סיפורי גבורה שרואים בסרטים שהוא היה כזה חזק 'לא מה פתאום', לגביו כל האינטראקציות הסביבתיות זה מול הבורא. אז כשהוא בא לאריה הוא לא מדבר אל האריה הוא מדבר עם הקב''ה והקב''ה בדמות אריה יעשה מה שהוא רוצה. אם האריה צריך להיות חמור שישא אותו הוא יהיה חמור שישא אותו עכשיו.

אותו דבר יונה שנזרק לים, הייתה סערה בים 'מה אתה מבקש: תשליכו אותי לים, זה פיקוח נפש אסור לעשות את זה, 'מה אתה מתאבד' אתה מבקש להתאבד.. אומר לו: תשליכו אותו לים, מה נשליך אותך לים, יש פה כרישים, זה ים של פעם, זה לא שהיה שם ציד גדול.. 'יאכלו אותם בשלוש שניות'.. תזרקו אותי לים, הכל היה בסדר, למה? כי הים זה הקב''ה, הדגים זה הקב''ה, הכל זה הקב''ה. 'אל תדאגו' תשימו אותי בים אני לא צריך להיות אתכם בספינה 'רק תיזרקו אותי לים והכל יהיה בסדר' וככה זה היה. באמת היה שכח, באמת בלע אותו הדג והוא אפילו לא קיים אינטראקציה עם הדג: לא נבהל מהדג, לא התעלף מהדג, אין שום התייחסות לזה שדג שלם בלע אותו.. המשיך את הדרך שלו כאילו נכנס לצוללת הגיע לנינווה. אבל ככה הם חיו כי אדם שמגיע לדרגת נבואה בסדר גודל כזה הוא רואה שהכל אחד, הוא רואה שהכל הוא.

עכשיו, מה הבעיה?

הבעיה היא שהעולם הפנימי שלנו מקרין לעולם החיצוני אז אם אתה באמת חי בעלמא דפרודא אתה רואה עלמא דפרודא, אם אתה חי בעלמא דשיקרא אתה רואה עלמא דישקרא, אם אתה מדומיין אתה רואה עולם מדומיין, אם אתה משוגע אתה רואה עולם משוגע, אם אתה אכזר אתה רואה עולם אכזר. כל מה שאתה חווה בפנים אתה רואה את זה בחוץ, ה' מראה לך את זה כי הוא מראה לך את זה באספקלריה. אספקלריה זה מראה. היו נביאים שירדו עליהם שהתנבאו באספקלריה לא מהירה, זה לא האיר להם מספיק, 'הארה' הכוונה שאני לא רואה בבירור את הבורא. ואסור לך באמת לראות חזיונות, אלא מיד אתה צריך להבין את המשמעות, אתה לא צריך לראות חזיונות. היחידי שהתנבא באספקלריה מהירה זה היה משה רבינו כנראה שהיו עוד אבל זה לא נאמר: כנראה שגם רבי שמעון התנבא באספקלריה מהירה, כנראה שגם האריז''ל וכל מי שהגיע לפחות לרוח דיחידה הוא התנבא באספקלריה מהירה. 'אספקלריה מהירה' זה אומר שאני לא רואה כלום אין יותר חזיונות אלא אני ממש מבין את המשמעויות של כל תנועה פה. ולאנשים האלה הייתה יראה, למה? כי אתה צריך להיות דרוך כל שנייה: אתה קולט שאתה נמצא מול ישות ענקית שיש לה אינספור ידיים ופרצופים ודמויות שזזות פה וכשמדברים אתך אתה כל הזמן צריך לתרגם. זה יכול להיות הבן זוג שלך, זה יכול להיות הילד שלך, אין משהו.. וזה היופי שאתה שם לב לזה בכל דבר. לפעמים אתה כותב ווטאסאפ ואתה שומע שמשהו אומר את המילה שאתה כותב בחוץ, זה כ''כ הרבה אינטראקציות קטנות שמי ששם לב אליהם.. הוא מדבר אתך כל הזמן ובסינכרוניים של שעה ודקה, בסינכרוניים שפתאום אתה מדבר פותח ספר ורואה את מה שאתה מדבר.. יש סינכרוניים על כל דבר זה בכל שניה. ומי ששם לב לזה וזה עם עוד משהו ועם עוד משהו ועם עוד משהו עד שלאט לאט כל ההוויה שלך מסונכרנת עם מה שיש בחוץ. לאט לאט צריך להיות מסונכרן עם כל מה שיש בחוץ ואתה קולט 'אתה באינטראקציה' הוא מדבר אתך כל הזמן.

עכשיו משהו בעולם שלו 'והוא אוטיסט' (אוטיסט, 'אני לא יורד על זה', במילה שלו 'אוטיזם' זה עצמי) מה זה אוטומט? עצמי, עבודה אוטומטית זה עבודה עצמיית. אוטיסט הכוונה ילד/ אדם שנמצא בתוך עצמו. אם אתה נמצא במעין מצב של אוטיזם אז העולם מקרין לך אוטיזם, אבל אם אתה מקרין אינטראקציה העולם מראה לך אינטראקציה כי זה עובד עולם פנימי לחיצוני. כי אין באמת עולם פנימי ועולם חיצוני, אין שניים, אין דואליות זה אחד אז הקב''ה מראה לך בחוץ את האחד שלך בפנים וזה חייב להתחיל מבפנים. אז אם אדם מסתובב בעולם הזה ואומר: איזה עולם אכזר הוא אכזר, אם האדם מסתובב ואומר: העולם כואב אתה כואב, כל דבר שאתה מתלונן על העולם זה בא ממך ''דע מה למעלה ממך'' ככה אמר הבעלש''ט. כל מה שאתה טוען וזורק הכל מתחיל מעצמך. אתה תחייך העולם יחייך אלייך, אתה תהיה עצוב העולם יהיה עצוב יחד אתך. כל מה שאתה תעשה הכל מוקרן ממך, אחד לאחד (הבאתי לזה אינספור מקורות: הייתה פעם שהעברתי 22 מקורות לכולל בעניין של 'עולם פנימי מקרין לכולם חיצוני') אפשר לראות את זה בתורתו של הבעלש''ט, אפשר לראות את זה בתורתו של האדמו''ר מפיאסצנה, הזוהר הקדוש. אבל הכלל של זה מאיפה בא? המושג שנקרא 'כוח' ו'פועל', שהקב''ה הוציא כל מה שיש לו בכוח לפועל. אז מאיפה העולמות נבראו? מהעולם הפנימי של הבורא, אבל אנחנו יודעים שהשם אחד ושמו אחד אז אין באמת שניים זה אחד זה פשוט יוצא מהכוח אל הפועל, גם אנחנו מוציאים מהכוח אל הפועל. כל המצבי רוח שלנו זה מהכוח אל הפועל אז כל מה שאנחנו רואים אותו בחוץ זה מהכוח אל הפועל. יש היום מכשירי ביו פידבק, הוא מראה לך 'אתה במצב רוח טוב אתה רואה את הסמיילי עולה בסרגל מחייך אלייך ונהיה שמש, אתה יורד במצב הרוח.. זה ממש עולם פנימי מקרין לעולם חיצוני, זה ממש ביו פידבק.. זה כ''כ פשוט להבין את זה.

אז יראת הרוממות מגיעה למצב הזה - שאתה קולט, אוקי כולם פה מלבוש גם אני כנראה אבל אני עדיין לא מכיל את זה שאני עוד מלבוש כי אני מרגיש את עצמי כיחידה פרודה שעובדת כאינדווידום אבל יותר קל לי להשליך שאנשים אחרים זה המלבוש שלו, אבל אני נמצא בעולמו של הבורא.. זה הקטע. וכל הזמן תחייה בראש הזה, תשמע מה כל הזמן אומרים לך גם אם משהו צופר לך מאחורה משהו חותך אותך 'אל תקלל אותו' אין לך את מי לקלל זה הבורא עושה לך את זה, בכל דבר. כל אינטראקציה כל מה שאומרים לך מלמעלה עד למטה מהאדם הכי גדול עד האדם הכי שפל, גם דעאש זה עולם חיצוני וגם הם מופעלים ע''י הקב''ה. לכן, אין טעם להסתכל יותר מידי בחדשות הוא מפעיל פשוט את העולם. אתה יכול להסתכל בחדשות כדי לראות איך הוא מפעיל את העולם אבל אתה כל הזמן צריך לראות איך הוא מפעיל את העולם כלפייך ומה אתה אמור להגיב לזה, אבל הוא מראה לך. אתה קורא על מלחמה כי יש מלחמה בתוכך, תגיד: 'אבל כולם ככה'.. נכון יש תודעה קולקטיבית שיש מלחמה בתוכם בגלל זה יש מלחמה בחוץ, אבל זה מגיע ברזולוציות יותר קטנות יכולה להיות מלחמה רק בין אשתך לבינך שאתה לא חייב שזה יקרה. יכול להיות שיהיה שלום בינך לבין אשתך, אבל קודם שיהיה שלום בינך לבינך, קודם אתה תהיה בשלום עם עצמך אח''כ תהיה בשלום עם אשתך אח''כ עם הילדים אז יכול להיות לך 'אחלה משפחה שבעולם', אבל בחוץ יש בלאגן אז אתה יודע זה בגלל התודעה הקולקטיבית זה לא בגללי. לצדיקים יש את זה, צדיק יודע מה נובע מהתודעה הקולקטיבית ומה נובע ממנו אע''פ שהם נוטים להאשים את עצמם על כל דבר ועניין, אבל אתה מסתכל ואומר: תכלס הם מתוקנים, למה הם נשארים בכל זאת בעולם הזה? אני נשאר בשביל אחרים ככה הרב אשלג כותב בהקדמה לפנים מאירות ומסבירות שצדיק הוא כבר מתוקן ואומרים לו מהשמים: תשמע אתה מתוקן אתה יכול לעלות 'הוא לא רוצה' אז מזמנים רשעים סביבו שיהוו נושאי הכילים שלו ואז הוא מתקן אותם וזה מגיע עד רמה שהם מתקנים ישויות שאנשים רגילים לא רואים אותם כמו נשמות ערטילאיות. רבי נחמן מברסלב באזשהוא שלב בא ואמר לתלמידים שלו אתם מחזירים בתשובה תתעסקו בזה, זה העניין שלכם אני כבר מתקן נשמות ערטילאיות. 'נשמות ערטילאיות' יוצאות מזרע לבטלה, לצעירנו. ולתקן אותם 'זה סרט' וצריך להיות מקובל אדיר כמוהו כדי לתקן את זה, כמו האריז''ל כמו רבי שמעון אנשים בסדר גודל כזה. עדין, זה עולם פנימי לעולם חיצוני.

בשבילי נברא העולם

הרעיון של ''ויקהל פיקודי'' שזה התכנסות האורות, להקהיל את כל הפיקודין את כל ההתפקדויות עצמן זה חייב לבוא לידי ביטוי בעניין של להקהיל את האורות, ככה מקהילים את האורות. ואגב, זה מה שיוצר ייחודים. בעולם הייחודים זה בא ככה לידי ביטוי. שכל אחד ואחד צריך לדעת 'בשבילי נברא העולם' ואם יורד גשם במקום שלך אז ה' מוריד עלייך כעת גשם יש לך כרגע בעיה עם הקב''ה.. יכול להיות שזה ברכה, תלוי איך אתה רואה את זה. אבל אם נובח עלייך כלב זה לא 'כלב מסוכן שנובח על השכנים' זה כלב שנבח עלייך, אתה יכול לבוא ולהגיד: אבל הוא נבח גם על עוד מאה 'בסדר, לכל אחד יש את החשבון שלו' הוא גבאי, הוא 'גבאי צדקה' אז התפקיד שלו לבוא ולהוריד לך את הלב וגם להם. אתה לא צריך לשאול, למה יש כלב שמסכן את כולם, אלא למה הכלב הזה נבח עלי. וככה כל דבר, נפל עלייך פטיש 'דפקת את היד' זה לא בגלל שהפטיש עקום היית צריך לקבל מכה וה' נתן לך את המכה הזאת עכשיו תשב תתבונן בזה. ולכן, אין מה לצעוק בחוץ, אין על מי לצעוק בחוץ. אדם שעשה כלפייך טעות אחת פעם הבאה הוא לא יעשה כלפייך את הטעות.. אם הוא שליח לזה הוא יעשה אם הוא לא שליח לזה הוא לא יעשה. ראיתי בנ''א שהיו ממש עריצים כלפי כל הסביבה שלהם במקומות עבודה ויש עובד אחד שהם אוהבים.. כאילו אליו הוא חלש ובוא הוא לא נוגע. כנ''ל במשפחה, אבא שיכול להיות עריץ על המשפחה אחד הילדים הוא דווקא אוהב אותו אז אי אפשר להגיד: הוא רע לכולם 'זה הוא כי הוא רע' הנה מראים לך, כלפייך אני יכול להיות חלש. פרעה לא סבל את היהודים זה היה תועבה בעיניהם אפילו לאכול איתם לחם (ככה זה מופיע בפרשת וייגש) ופרעה אהב את יוסף וכשהביאו לפרעה אחר.. את משה רבינו אמר: 'טוב, תגדלו אותו בארמון'. תבינו הוא מוציא אותם להורג פתאום מביאים לו ילד יהודי לארמון שלו, למה? כי הבת שלו רוצה.. אז מה הוא אמר? 'טוב תביאו אותו' זה כמו שהיטלר יאמץ תינוק יהודי. וכמה פעמים שמענו כל כך הרבה מעשי ניסים שהיו בשואה שנאצים היו הורגים אחד אחד היו מגיעים למשהו לא יכולים לירות או שהיה אומר 'טוב תלך'. למה? הכל בידיים שלו, מי שצריך למות ימות ביל הוק וביל קוק ומי שלא לא. אבל כל הרעיון כאן זה לא להסתכל על הדברים כללית בגלל זה סטראוטיפ זה דבר איום ונורא, לראות את הדברים בצורה גלובלית, אי אפשר להסתכל על זה ככה, אלא על כל דבר צריך לראות את החשבונות של הבורא עם כל אדם. מה הוא עושה עם כל אדם והוא עושה חיסולי חשבונות (אני לא אוהב להשתמש במילה הזאת), הוא מקיים אינטראקציה בדקויות. כל וואטסאפ שצריך להגיע אלייך מגיע במדויק, כל נוסח, כל מראה בול, כל דבר, כל מילה בול, אין משהו שאתה יכול להגיד: מה לי ולזה זה לא קשור אליי 'אין לו קשור אלייך' קיבלת זה קשור רק להתבונן כל הזמן ולייחס את זה אליו. אז לאט לאט מגיעים ליראת הרוממות.

יראת הרוממות גם לוקחת את הדברים מחוץ למרחב ולזמן, למה? כי אם אני נמצא פה ''מלוא כל העולם כבודו'', 'מה זה משנה אם אני נמצא בגרמניה ומדברים איתי, או בא''י ומדברים איתי, בבית המקדש ומדברים איתי או בחלל החיצון ומדברים איתי'. זה לא משנה איפה אתה נמצא ואם אתה תהיה בחלל החיצון לא תקבל מסר?! מכיוון שכל הזמן אתה עסוק באינטראקציה אתו אז לא משנה איפה אתה נמצא, אתה עטוף בו. אז אין מרחב וזמן, לא שייך אם אני נמצא עכשיו בגרמניה או שנמצא פה, זה לא משנה. אז פתאום המרחב והזמן עובר כי אתה אומר אני לא נמצא עכשיו במקומות 'אני טס לחול, אני טס לחלל' אני כאילו מדבר אתו, יש לי קטע אתו ואז אתה מתמלא ביראת הרוממות. לאט לאט אתה קולט את זה שאתה חי בסופר אורגניזם, אתה גם רואה את זה; אתה רואה איך אנשים זזים, אתה רואה מתי ידברו אתך, אתה פשוט מרגיש את זה לאט לאט, אתה מרגיש מתי אתה צריך, מתי עוזבים אותך בשקט להתבונן ולעשות את העבודה שלך.. אתה ממש מרגיש את זה. וזה הדבר המרכזי ביותר כי אנחנו רוצים לעשות עבודה במסגרת המשכן שאח''כ נלמד אותה כמו עבודת הקורבנות אז אתה יודע את זה כמו שאתה מקיים אינטראקציה עם בנ''א אחד.

איך אני יודע לקיים אינטראקציה עם אשתי; מתי להתקרב ומתי לא להתקרב, עם חבר שלי; מתי להתקרב מתי לא להתקרב, עם הרב שלי; מתי להתקרב אליו מתי לא להתקרב אליו. הוא מראה לי את זה, הוא מראה לי סמנים 'עכשיו, תעזוב אותי בשקט, אל תתקשר אלי' אתה יודע אתה לוקח אחורה, יש מצבים כאלה ויש מצבים שהוא מראה לך קרבה עזה. אתה מקיים אתו אינטראקציה. אז אם כתוב לא ככל עת יבוא הכהן אל הקודש, הקב''ה אומר: אני לא אתן לך. בתשעה באב אנחנו אומרים שהקב''ה שם את הכפיים שלו 'מעבור תפילה' אומר: היום אני לא מקבל את התפילות שלכם אז יש מצבים שהקב''ה אומר: היום לא 'אל תפנה אלי'. ויש פעמים שההיפך 'אתה ירוד ואתה רואה שכל העולם מחבק אותך' כאילו הוא מחבק אותך. אז אתה מרגיש את האינטראקציה אתו פתאום אתה מרגיש כמו שאומר רש''י, רש''י דרך אגב לא תירגם ''ואהבת לרעך כמוך'' כאינטראקציה חברתית הוא אמר ''ואהבת לרעך כמוך'' זה עם הבורא כתוב ''רעך'' ורע אביך. ''ואהבת לרעך כמוך'' זה את הקב''ה הוא נקרא ''ה' רועי לא יחסר'' 'רועי' רעי. אומר: יש לך עניין אתו אז כל האינטראקציה שיש לך עם רעך זה איתו.. אז ''ואהבת'' אותו כמוך, כשאתה תגיע הכל יהיה אחד. אז לאט לאט אתה נהיה עטוף ביראת הרוממות.

ברור, ההבדל בין יראה לאהבה? כי זה שתי עבודות. ביראה אתה צריך לדעת ''דע מול מי אתה עומד'' שאני יודע מול מי אני עומד. אנשים למשל עוזבים את העולם הולכים ועושים התבודדות, אתה אומר: למה אתה עוזב את העולם.. הוא פה, הוא בכל מקום. אתה יכול להתבודד גם מול הקיר שלך, אתה לא צריך את הכותל, אתה לא חייב ללכת למקומות איפה שאתה נמצא ''בכל מקום אשר אזכיר את שמי ובאתי אלייך ובירכתייך'' נכון שיש ענין סגולתי 'תעזבו את העניין הסגולתי' אני מדבר כרגע כללית בתפיסה של האדם כמו שאמרו לרבי נחמן מברסלב, אמרו לו: איפה ארץ הקודש? אמר: איפה שאתה דורך. איפה שאתה חושב שזה ארץ הקודש זה איפה שאתה דורך, אתה יכול להיות בא''י ולהיות בגלות ואתה יכול להיות בגלות ולהיות בא''י. איפה היה מעמד הסנה? בא''י? הוא לא היה בא''י, הקב''ה אמר לו ''של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש, אתה אומר: אבל א''י נקראת ארץ הקודש, מה עכשיו איזה מדבר ליד סנה זה אדמת קודש?! 'לא, זה מראה על משה רבינו שהוא היה נמצא בעמדה של קודש'. הוא אומר לו: תוריד את הנעלים, אם עשית את זה כבר 'תוריד את הנעלים'.

יראה – עבודה שנעשית בשכל

אז לאט לאט אנחנו צריכים לעשות עבודת יראה.. ואהבה זאת העבודה אח''כ. עבודת יראה קודמת להכל. עבודת יראה זאת עבודה שהיא בשכל, עבודת התבוננות. הרבה אנשים שואלים אותי: איך עושים את הדברים האלה? זה התבוננות, הכל התבוננות. אין לוגריתמים קמים בבוקר; א' עושים את זה, ב' עושים את זה, ג' עושים את זה.. להפסיק עם הרובוטיות הזאת, אין את הרובוטיות הזאת ביהדות. ביהדות זה התבוננות זה עבודת הנפש. זה להתבונן על זה, זה לחשוב על זה כל הזמן, זה ליצור את זה. לאט לאט זה ליצור את זה, כי ברגע שאתה תיכנס ואתה תגיד: אוקי, היום אני יצא החוצה ואני לא יגיד: השכנה אמרה לי, הרב אמר לי, אשתי אמרה לי.. אני ינסה להגיד בהכל: 'ה' אמר לי' דרך האנשים עצמם ואני ינסה לשמוע אותו וגם לא להעיר בחזרה 'אל תריב אתו'.. הוא אומר לך משהו בשביל מה אתה רב אתו.. אז אתה נמצא בשתיקה וקבלה מתמדת כל הזמן כי כל הזמן אתה מקבל את האינטראקציות. עכשיו, הרבה אנשים מתוסכלים אומרים: אני לא יודע לפרש את הסמנים 'בסדר, בהתחלה לא יודעים אבל אח''כ לאט לאט'. כל העניין הוא, אני והוא נפגשים במקום אחד וזה לא עולם פנימי וחיצוני וזה המצווה כי המצווה זה תרי''ג פיקודין אז ה'פקודה' נעשית, 'פקודה' הכוונה כניסת האורות למערכת, אבל אנחנו עוד לא שם.. זה לא שאני אומר לא לעשות מצוות 'בוודאי שתעשו' אני רק מסביר כמה עוד עבודה יש לנו עוד לפני זה.. עבודה בנפש, איפה אני פוגש אותו. אז אני פוגש אותו ברחוב, אני פוגש אותו בחתולה בפח זבל, אני פוגש אותו בזבוב שעובר - צריך לפגוש אותו ככה, זה הרעיון ואז יתקיים ''שוויתי ה' לנגדי תמיד''. לא צריך דווקא לפגוש אותו בבית הכנסת, בגמרא, אפשר לפגוש אותו בכל מקום ותשמע.. רק צריך לעשות את כל עבודת התרגומים. אנחנו כל הזמן רק צריכים לתרגם, כל הזמן לתרגם.

איך אנחנו יודעים את כל עבודת התרגומים? עבודת התרגומים נעשית באינטראקציה שיש בניכם נניח שני אנשים מדברים אחד עם השני, במסכת פסחים כתוב ''אין אדם יודע מה בליבו של חברו'' אז אתה אומר: אוקי, אשתי מדברת איתי, הילדים שלי מדברים איתי, הרב שלי מדבר איתי, מאיפה אני יודע שאני מבין אותם? בנ''א מדבר איתי מאיפה אני יודע שהבנתי אותו? לפי איך שאני מקבל את זה? אני מקבל את זה.. זה אני מקבל את זה אבל זה לא אומר שאני הבנתי אותו 'אני צריך להבין אותו'. בא בנ''א שוטח בפני בקשה, מאיפה אני יודע שהבנתי אותו? אני רוצה להיות חבר טוב של משהו, אני רוצה לשמוע אותו מאיפה אני יודע שהבנתי אותו? אני נמצא בזוגיות, הבן זוג שלי רוצה ממני משהו מאיפה אני יודע שהבנתי אותו, הילד שלי רוצה ממני משהו 'שעה הוא צועק' מאיפה אני יודע שהבנתי אותו? אז אני צריך לעשות כל הזמן עבודת תרגומים שהיא שייכת ביני ובינו. יש אינטראקציות שאתה לאט לאט לומד. יש לך שפה עם אבא, יש לך שפה עם אמא, יש לך שפה עם הבן זוג, יש לך שפה עם הילד לאט לאט אתה מתחיל לפתח שפות עם כל אחד כי אתה מתחיל לקלוט.. לכל אחד יש את הג'ננה שלו. אותו דבר גם עם הבורא, הבורא לא מדבר אתך בשפה שלו, הוא מדבר אתך בשפה שלך ''דיברה התורה בלשון בנ''א'' ולכן אסור לאדם להגיד: למה נסתרה דרכי מה'? לא נסתרה דרכך הוא ידבר אתך, הוא יצטמצם עד אלייך. איך הוא ידבר אתך? שאתה אומר, איך אני ידע מה אני שומע? אל תדאג הוא לא מדבר אתך תע''ס אם אתה לא נוגע בתע''ס הוא לא ידבר אתך תע''ס. אם אתה לא נוגע בספר מסוים הוא לא ידבר איתך בשפה של אותו ספר, אלא הוא ידבר אתך ברמה שלך במקום בו אתה נמצא. אז כל עניין של תרגום הסמנים לפי הרמה שבה אתה נמצא, לפי איך שאתה מכיר את עצמך.

לחיות בתוך שאלה

הרי אתה רוצה להתקרב.. מה השאילתה שאתה מעלה? אתה צריך לעלות שאליתה, מה השאילתה שאתה מעלה. נניח אתה נמצא מול הבן זוג שלך אתה אומר: איך אני יכול להתקרב, איך אני יכול לעשות שהוא יהיה מסופק, אני לא רוצה שהוא יעיר לי יותר, אני לא רוצה לשמוע את ההערות שלו. ברגע שאתה מעלה שאילתה התשובות שאתה תתקבל יהיו בהקשר של שאילתה ואם אתה לא מעלה שאילתות אלא אתה סתם חי אז אתה תקבל רק כל מיני גירויים שיתמהו אותך ולכן יהיה לך קשה לתרגם. כדי שלא יהיה קשה לתרגם חייבים לעלות שאילתות כל הזמן. השאילתה יכולה להיות כללית ויכולה להיות ברזולוציה מאוד קטנה. השאילתה הכללית: ה' איך אני מתקרב אלייך? מה אתה רוצה שאני יעשה עכשיו? איך אני מתקרב אלייך עכשיו מפה? אני מהמקום שלי.. ואל תגיד לי דברים גבוהים.. 'אל תדאג' הוא לא יגיד לך. אתה לא תקבל בת קול שתגיד לך: לך תטבול במקווה של האריז''ל 613 פעמים, הוא לא ידבר אתך לדברים שהם לא שייכים אלייך. אתם יודעים מה הוא יגיד? תחייך.. איך שתעלה את השאילתה תראה משהו שנוסע לפנייך עם סטיקר 'תן חיוך הכל לטובה'. אתם צריכים לדעת הוא יגיד לך, לרמה שלך. אתה שאלת הוא יענה לך.

אתה אומר: 'אוקיי, קטן עלי, הנה חיוך' תיתן לי משהו גדול, איך רואים מלאכים עכשיו? הוא יגיד לך: מה לך ומלאכים? יש דברים שהם תיקונים קטנים שאני רוצה להוציא ממך ויש לי בעיה עם העובדה שאתה לא מחייך. אח''כ תגיד: מה הבורא יורד איתי לקטנוניות כזאת ואתה רואה שהגמרא כותבת על זה ''טוב המלבין שיניים לחברו ממשקהו חלב'' שהם מדברים כמה סגולות יש לחלב בגלל זה זה ארץ זבת חלב ודבש, כמה סגולות רפואיות יש לחלב, חלב נמצא בכלל בספירת חוכמה אבל יותר חשוב מזה שאתה תחייך וחיוך זה חי כ''ו זה שם השם חי. שם הוויה חי. אז הוא אומר לך 'אני רוצה שאתה תחייך' אתה יכול להגיד: 'יאללה עשיתי מה הדבר הבא'.. אין, בוא נראה אותך עושה את זה כטבע כי הפרצוף הנאכס שלך הורס את כל העולם אתה לא מודע לזה. אתה רואה בנ''א עם פרצוף קודר זה משחיר לך את הנפש, אתה רואה בנ''א מחייך זה כייף, רואים את זה זה מאוד שובה. הוא יכול להגיד לך: תגיד שלום, פתאום אתה תראה את המילה שלום מופיעה בהרבה מאוד מקומות אבל הוא לא מתכוון peace הוא מתכוון hello 'תגיד שלום כשאתה בא', לא היי, לא אהלן 'אתה יהודי תגיד: שלום'. מסכת ברכות ככה אומרת שצריך להקדים שלום לכל אדם אז אתה מדבר על להתחיל הלכות, הוא יתחיל אתך מההלכות האלה: תגיד שלום, נכנסת הביתה תגיד: שלום 'אל תיכנס עם הטלפון ביד' תגיד: שלום מה שלומך, איך הבית, איך עבר היום 'תגיד שלום קודם כל'. שלום זה שם קדוש אסור להגיד אותו ולחשוב אותו בשירותים, זה אחד מהשמות של הקב''ה. וכתוב על רבי יוחנן בן זכאי שהיה מקדים שלום לכל אדם אפילו לגוי שבשוק כי יש עניין בזה. אז אתה יכול לקבל הערות קטנות כאלה, אבל הם מאוד קריטיות לתיקון של הנשמה שלך. אתה לא מבין כמה הדברים הקטנים האלה יישרו לך את הנשמה 'לא לחשוב שזה דברים קטנים' מה הוא לא רוצה שעכשיו אני יקרא 30 פעם את כל התנ''ך? 'לא, הוא לא רוצה'.. יש דברים הרבה יותר קריטיים לסובב לך בנפש לפני שאתה מגיע לשם כי אתה יכול לקרוא 30 פעם את התנ''ך ולא לחייך אפילו פעם אחת ואתה יכול לקרוא 30 פעם את התנ''ך ולא להגיד 'שלום' אפילו לא פעם אחת. יש אנשים נכנסים לבית 'אתה לא יודע, נכנסה רוח רפאים, אתה לא יודע מי ניכנס, אתה פשוט שומע את הדלת נטרקת.. הוא הגיע, עוד מעלתו.. אז יודעים שהוא בבית 'הדלת נטרקת', לא ככה נכנסים, גם לא צריך להיכנס happy, happy לא לעשות מזה עכשיו פורים 'ישמיע לאוזנו' זה מספיק, אבל לפחות שהמילה תצא מהפה 'זה ברכה גדולה'.

אז אתה כל הזמן נמצא במצב שאתה באינטראקציה, אתה ממש נמצא באינטראקציה. אפילו עם חיות: אם החיות תוקפות אותך, אם יש חיות מסביבך, מאיזה חיות אתה מותקף. אני מתכוון למשל, נמלים זבובים, צריך לשים לב לכל דבר. נעקצת ע''י משהו 'אין זה עונת היתושים' אתה יכול להיות בתוך הנילוס אף אחד לא יתקרב אלייך ואתה יכול להיות בחורף בסיביר יצא יתוש יעקוץ אותך דווקא ובעפעף 'שינפח לך אותו' זה כאילו לא קשור לכלום. למה? זה עניין שלך עם הבורא. עכשיו אתה צריך לחשוב למה הקב''ה שלח אלייך יתוש. טיטוס בא התגאה 'כבש את הבית' הפך את העולם, הקב''ה שלח לו יתוש לאוזן אז הוא יכול היה להגיד: הייתי בא''י 'החולה' יש פה יתושים.. מה אני יעשה? לא, אתה שלחו לך יתוש לאוזן 'אתה טיטוס יש לך יתוש באוזן'. לא שלחו לו: לא מצביאים, לא צבא 'שלחו לו יתוש לאוזן'. אז זה ככה עם כל דבר. לכן אני אומר: לא להפוך שום דבר לסתמיות. לא להסתים שום דבר, לא לדפדף 'אל תדפדפו 'הקב''ה שונא שמדפדפים אותו'. ההזנחה הזאת זה חלק מהדפדוף שאנחנו עושים, מטאטאים מתחת לשטיח, מסתירים בתוך הארון 'לא לעשות את זה' אל תסתיר את זה, מדברים אתך תקשיב.

בזוהר בפרשת קדושים הוא אומר שכאשר הקב''ה רוצה לדבר עם האדם, הוא מדבר אתו בשלוש טבעות: בינו ובינו, אם הוא לא מבין הוא מדבר אתו 'בין אוהביו' ואם הוא לא מבין הוא מדבר אתו בפרהסיה 'עושה לו פדיחות בפרהסיה'.. ממש צועקים עליו. כתוב שאם גם מזה הוא מתעלם הוא עוזב אותו ואז ה' יעזור.. אם הוא לא מטה אוזן הוא יגרום שהוא יטה לו אוזן. אז הרעיון כאן לאט לאט אנחנו צריכים לעטוף את עצמנו ביראה ואני פשוט מסביר איך אנחנו עוטפים את עצמינו ביראה. יראה זה לא לעמוד מול הקב''ה בבית הכנסת ולרעוד מפחד, זה לא יראה, כי אם אתה עזבת כרגע את בית הכנסת ואתה יוצא החוצה ומקלל 'לא עשינו בזה כלום'. הרב סיפר לי שהיה אדם, צדיק בירושלים, שהוא היה עושה את השלוש צעדים אחורה, ''עושה שלום במרומיו''.. כל הבית כנסת היה עושה את זה מהר רק כדי לראות איך הוא עושה את השלוש צעדים אחורה, למה? הוא היה עושה אותם בכזאת איימה ויראה שהם היו מבינים באיזה מצב הוא היה בתפילת 18. אז אחד האנשים בא אליו אמר: 'הרב, עושה שלום במרומיו זה כאילו נפרדים' הוא אומר לו: אני לא נפרד מהמלך, אני עושה את השלוש צעדים כי צריך המלך נמצא גם אחרי השלוש צעדים, בתוך השלוש צעדים וגם אחרי שאני יסתובב אחורה. 'לא נגמרה תפילת 18 זהו גמרנו' אומר לו: אני נמצא בתוך היראה, והפחד שלי הוא יותר גדול, בתוך תפילת 18 זה עוזר לי: התפילה עוזרת לי, הזמן עוזר לי, 'תפילת 18 עוזרת לי' אז אני נמצא פה. אבל הפחד הכי גדול שלי מתחיל כשאני עוזב את תפילת 18 שאני לרגע לא יחשוב שאני לא נמצא בתפילת 18  הרב אמר: אתה רואה הבנ''א כל הזמן חי בתפילת 18 כל החיים שלו היו תפילת 18 הוא היה עומד במטבח עוזר לאשתו כאילו תפילת 18 הוא היה חי בחרדה כזאת. אז היו כאלה. גם על בעל הסולם נאמר שהוא היה עומד כמו בתפילת 18 כל מה שהיה עושה היה כאילו כמו תפילת 18 הוא היה מדבר לאנשים כאילו כמו תפילת 18 כאילו הוא מדבר עם הבורא. 'בסדר' הם הכשירו את עצמם לזה, הם לא נולדו לזה הם הכשירו, זה מיומנויות נרכשות. לאט לאט ברגע שאתה מתבונן ועושה את זה הראש שלך פשוט חושב לכיוון זה נעשה ככה.

אז צריך להתחיל ולא לדפדף כי אנחנו מדפדפים המון זמן, המון רגעים, אבל זה בכל דבר לכן, אפשר שאדם ילמד תורה 24 שעות ביממה, לא צריך דווקא זמן של ללכת ולפתוח את הספרים. בוודאי שצריך שזה ירכז וימרכז וימקד 'נכון, בוודאי צריך את הספר, לא יעזור אחרת המחשבות משתוללות והרגשות משתוללים וצריך להקצות לזה זמן, אבל גם עם עזבת את הספר, הקב''ה לא לא נמצא מחוץ לספר הוא נמצא גם אחרי שעזבת את הספר. סגרת את הספר? אז איפה הבורא נמצא עכשיו? אל תגיד: למדתי עם טלית ותפילין זוהר ואיך שאתה מוריד אתה מרשה לעצמך עכשיו לריב עם האישה 'אז הוא לא נמצא עכשיו מחוץ לתפילין ולטלית'?! גם עניין של שבת 'לא לדבר חולין בשבת' אז אפשר למשוך את אור השבת, שבת יש כל הזמן, אני כל הזמן לבוש בבגדי שבת. אז כל הזמן אתה צריך ללכת במחשבה אני נמצא בתוך שבת אני לא מדבר דברי חולין אז אני לא יקלל, אני לא ירביץ, אני לא יעשה דברים שאני לא צריך לעשות אותם כי הראש נמצא במקום שהוא קדוש. וככה לאט לאט להרגיל את עצמך כי זה תרגילי חשיבה זה פשוט תרגילי התבוננות וחשיבה שלאט לאט אתה עוטף את עצמך ואז אתה נמצא אתו באינטראקציה 24 שעות ביממה. הוא מדבר אתך כל הזמן וזה ניכנס לחלום ואתה מדבר אתו לרמה שלך, איפה שאתה נמצא. אל תחשוב שאתה משה רבינו ואל תחשוב שאתה רבי שמעון 'הוא יכול להעיר לך הערות הכי קטנות שבעולם' כמו: תרים את הגרביים שלך אף אחד לא עבד שלך פה, אתה ממש: בא להרים את הגרביים נופלות לך, בא להרים את הגרביים נופלות 'מה קורה כאן'? 'תרים את הגרביים שלך אף אחד לא עבד שלך' תרים אתה את הגרביים תשים אותם בכביסה.. הוא יכול להגיד לך את ההערות האלה גם כן. תבינו את הדברים האלה, ואם אתה לא תעשה את זה אז אשתך תבוא ותגיד: בשביל מה השארת את הגרביים בסלון? אז זה כבר 'בין אוהביו' אתה מקבל את ההערה 'בין אוהביו'. אבל אם תכניס את כל ההערות פנימה ותשאל את עצמך: איפה הוא העיר לי עוד קודם לכן, איפה זה היה עוד שנייה אחת קודם, זה הרעיון.. כל ההערות שאנחנו מקבלים אותם. אז לאט לאט לאסוף את זה ואז אתה מרגיש אני חי בתוכו, הוא מדבר איתי כל הזמן.

לאיין את עצמך

אתה צריך אח''כ לאיין גם את עצמך - אחרי שאיינת (מלשון אין) את העולם ואתה קולט שכל העולם למעשה זה שופר של הבורא עכשיו אתה צריך לאיין את עצמך ולדעת שמחשבות שמגיעות ממך, רגשות שמגיעות ממך, מחשבות שעולות לך או שאתה אפילו אמרת למשהו משהו 'אתה חושב שאתה שולט בזה'?! וכמה שלא תהיה גדול ומודע לא יעזור. אני נחשב למאוד מאוד מודע כל צעד שאני עושה 'אני עושה אותו כשאני חושב עליו הרבה לפני' לפעמים אפילו 32 צעדים לפני. אשתי אמרה לי תעשה חצי בקבוק לילדה לתה 'לא שמתי לב לזה כי באמת חשבתי על משהו אחר' אני מגיע רק כדי לסגור את הפקק היד רעדה לי 'ובדיוק יצא חצי בקבוק' נערתי החוצה חצי בקבוק.. הייתי צריך לנקות את כל השיש.. ה' מעניש אותי שלא הקשבתי.. עשה כזה תנועה, שלא הסתדר לי לסגור כמו שצריך ובד''כ בשנייה אחת טלאק אני עושה את זה.. באמצע הלילה אתה קם טלאק אתה עושה את זה.. ככה, חצי בקבוק.. בול נשאר לי חצי בקבוק. אז אתה רואה אני גם מופעל 'אתה מופעל' אין אף אחד ששולט בדברים 'אף אחד לא שולט בכלום' אתה נשלט לגמרי. אין משהו שיכול לחשוב.. 'אתה שום דבר אתה כלום'.. אנחנו כלום שבכלום. וצריך כל הזמן ללכת עם זה 'אתה כלום שבכלום, אתה גם מופעל' הוא יגיד לך: לך תגיד לו ככה, לך תעשה ככה, היום אתה לא זז לאף מקום היום אתה חלש 'אני סוגר לך את כל הברזים' ואתה מרגיש 'אני גם שלו' ''מה אני מה חיי''. וזה יותר מצב של כזאת ענווה שאתה אומר: אף אחד לא שולט בכלום הוא עושה פה הכל זה העולם שלו, הוא מזיז, הוא מחייה, הוא ממית. ממש, אתה יכול להבין את כל התפילה לגמרי ואתה ענו לתפילה ואתה אומר: זה בסדר.. אתה מפקיר את עצמך לגמרי ואתה אומר: זה בסדר. דרך אגב, אתה צריך להפקיר את עצמך ברצון כי אתה ממילא מופקר.. לא מבקשים מהוד מעלתו רשות זה anyway קורא.

אתה יכול להגיד: אז לא לעשות תשובה? דברים שאמרתי 'הייתי צריך להגיד', דברים שעשיתי 'הייתי צריך לעשות'.. אנחנו עושים תשובה על ההזדהות איתם. שאם הרעתי למשהו והקב''ה השתמש בי כדי להרע למשהו וכדי להכאיב למשהו ולפגוע במשהו 'נכון, בדיעבד זה היה מאת ה' אבל אני יכול להגיד שאני מצטער על זה, שאני הייתי הכלי לזה. הקב''ה מגלגל חובה לידי חייב וזכות לידי זכאי אז אתה אומר: חבל שאני עשיתי את זה. את הנעשה אין להשיב וכנראה מה שאמרתי לו הייתי צריך להגיד לו 'אני לא יכול להצטער על המעשה שה' עשה לו והוא העביר לו מסר דרכי' אבל אני מצטער שאני רכבתי על זה. על פרעה למשל כתוב, למה הענישו אותו? אם הוא כלי, למה מענישים את פרעה? כתוב שהוא נהנה מזה, הוא נהנה מהרוע שהוא עשה לעם ישראל והוא עוד הוסיף לזה רעה משל עצמו וזה עיקר הבעיה. זה שאתה צריך להיות כלי להרע למשהו 'בסדר, מה לעשות'.. לפעמים אנחנו נדרשים ממש להרוג את עמלק. אז תכלס ה' מחריב את עמלק, הקב''ה אמר בעצמו: ''מחה ימחה את זכר עמלק'' אח''כ הוא אומר ''תמחה את זכר עמלק'', אז אתה אומר: מי מוחה את זכר עמלק עכשיו? במקום אחד הקב''ה אומר אני, ''מלחמה לה' בעמלק מדור דור', אח''כ כתוב תמחה את זכר עמלק זה מצווה גדולה, אתה צריך לעשות את זה. אתה אומר: מי עושה את זה אני או אתה? אז הוא יעשה את זה באמצעותך, הוא יפיל אותו באמצעותך. יתכן ויגיע מצב שנצטרך להרוג את מי שצריך להרוג, אנחנו נהיה כלי לזה 'בסדר', אבל מה כתוב? ''בנפול אויבך אל תשמח'', זה שאני יפיל אותו באמצעותך 'אני יפיל' אבל אל תרכב על זה. כתוב שבמצרים כולם שרו והמלאכים גם כן שרו אז הקב''ה אומר: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה? לכאורה אתה אומר: מה, מי עשה את זה? אתה עשית את זה, אומר: כן אני עשיתי את זה 'אבל מה אתם שרים מזה'.. זה שזה בכלל הגיע לסיטואציה הזאת זה לא טוב, למה אני הייתי צריך להגיע לסיטואציה הזאת. למה הדבר דומה? כמו הורה שמכה את הילד שלו, הוא מצטער על זה שהוא הגיע לסיטואציה שהוא היה צריך להכות את הילד שלו.. אז צריך לדעת גם אנחנו מופעלים.

הרב אשלג כותב במאמר ''שכינתא בגלותא'' צריך לעשות גם סדר של צער על העבירות שאנחנו עשינו, אומר: אתה צריך לדעת, כל מה שעשית כי היית צריך לעשות את זה, כל דבר לא רק לזולת אפילו לעצמך: סמים, אלכוהול, זנות.. הייתי צריך לעשות את זה רק תמשוך את ההזדהות שלך משם, שלא תהיה לך נוסטלגיה למקומות האלה. זה שהיית צריך להיזרק בביבים היית צריך להיזרק בביבים, אבל ההזדהות שלך עם הביבים, זה תמשוך אחורה - זה התשובה שאנחנו עושים.

ואז אתה מבין שהבורא נמצא בכל מקום הוא עושה את זה והוא משתמש בנו למעשה כדי לרדת לכל מיני מקומות, להוריד ולעלות ניצוצות קדושה 'הוא עושה את זה'. מה אנחנו בסה''כ? אנחנו מלבוש שלו. ואז לאט לאט היראה נהפכת להיות שלמה, עם תחושה כזאת היראה נהפכת להיות שלמה. עד כדי מצב שאתה אומר: אני זז אני נוסע אבל אני לא שולט בזה, אני נושם אני לא שולט בזה. אתה אומר: אז מה נשאר לי לעשות? בגין דהשתמדעון לה', אתה לא מזיז כלום רק תהיה מודע. וכמובן שלהיות שמח בזה כי זה win win situation  הכל בסדר, אבל הזוהר אומר: תהיה מודע לזה.. כאילו השמחה תלויה בזה, החירות תלויה בזה, הכל תלוי בזה אבל תהיה מודע לזה שגם אם השתמשו בך לרעה תהיה מודע לזה.. לפחות תהיה מודע. ואם אתה מודע לזה זה דבר שהוא טוב. לפעמים זה מפחיד, אתה אומר: אני בלב עבירה, אני לא יכול לשלוט שלא לעשות את העבירה 'אני עכשיו ביני לבין עצמי נמצא בתוך עבירה' אני נמצא בביבים הכי גדולים שיכולים להיות, אבל אין לי כוח להוציא את עצמי. הקב''ה אומר: תהיה שם 'בשבילי תהיה שם'. עכשיו, זה מסוכן, זה מאוד מסוכן כי אדם יכול להחליט: 'אני בעבירה.. סבבה' אבל אמרנו 'אתה לא צריך להיות מזוהה עם זה'. מתי אתה תדע שאתה נמצא בעבירה ואתה נמצא בה טוב? שאתה לא מזוהה עם העבירה או שאתה אנוס. אתה צריך להרגיש בדברים רעים הקב''ה כביכול אונס אותך, אבל צריך שזה יהיה, אתה צריך להרגיש אנוס 'זה טוב מאוד' ואז מה עושה הנאנסת? צועקת 'תצעק' תגיד: ה' הורדת אותי לדיכאון, אין לי חשק לצאת מהבית, אני גמור אני מודע לזה אבל גם אין לי כוח לשנות את זה.. אני היום לא יכול לקום לעשות משהו עם עצמי 'אני מודע לזה'.. אני מודע לגמרי 'אני באשפתות', אבל גם אין לי כוח לשנות את זה.. מה אני עושה עכשיו? אל תגיד: סבבה, הוא רוצה שנהיה בדיכאון 'יאללה בוא נהיה בדיכאון, נישן כל היום'.. זה אסור לעשות, אלא תצעק.

הרב אשלג במאמר ''שכינתא בגלותא'' אומר: כשמורידים אותך למטה צריך להצטער בצער השכינה כי אתה צריך לדעת שאתה השכינה אז אם הוא ירד למקומות האלה אז עדין לא טוב, הגאולה עדין לא הגיע כי עדין צריך לגלות מקומות נמוכים. הוא אמר: תצטער בצער השכינה. אתה אומר: איך יודעים מתי מעלים מתי יורדים? לפחות שאני ידע לשלוט ברכבת הרים הזאת? הוא אומר: אתה לא יודע, גם לא תדע אף פעם, זה הכל תלוי בנשיאת החן ואתה אף פעם לא יודע מתי אתה למעלה ומתי אתה למטה 'זה חשבונות שלו לא שלך'. אבל, זה היופי הכי טוב שאתה נמצא ברכבת הרים ונתנו לך הגה. מה הרעיון, לתת לך לנסוע ברכבת הרים ונותנים לך הגה? שתהיה מודע לזה שאתה לא נוהג. זה גדול מאוד לדעת שאתה לא נוהג. אבל זה ממש מדהים שאנשים שנמצאים באמת ברכבת הרים 'כשהיינו קטנים היה את הדברים האלה.. אתה כן מנסה לנהוג, אתה ממש מחזיק הגה סרק ואתה כן מנסה לנהוג', מה נשאר? ''כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי'' כמו שאמר דוד המלך 'אני מבין שאני בידיים שלך, אני זורם אתך, לכל מקום שאתה רוצה שאני ילך'. אז מגיעים לתפיסת אחדות גדולה מאוד וליראה גדולה מאוד, והרבה פעמים אתה גם מצליח להבין את הדחפים של מה הבורא רוצה שאתה תעשה באותו מעמד. ולא תמיד זה קיצוני לזה שהוא נותן לך דחף לעשות משהו טוב או שהוא לא נותן לך דחף ואתה בכלל נמצא באשפתות.. הרבה פעמים זה באמצע, רוב הזמן אנחנו באמצע. לכל דבר יש גרף פעמון אז יש מצבים שהוא זורק אותך למקומות ולעבירה שאתה לא יכול לצאת מזה, עבירה שאתה לא יכול להתמודד איתה ולפעמים הוא זורק אותך לצדיקות אדירה ממש, אתה מרגיש: אני תיכף נוגע במלאכים. אבל, רוב הזמן זה לא נמצא, לא שמה ולא שמה, רוב הזמן הוא אומר לך: תעבוד נגד היצר 'אני שם אותך כאילו על פרווה, בלי הילוך, תרגיש כאילו אתה שם הילוך כאילו אתה תעשה'.. כאילו תעשה את זה במודע.

אז הרב אשלג שואל, איך מתייחסים לזה? יש בחירה או אין בחירה? הוא חילק את זה לשניים יש מאמר שמובא בשם הבעלש''ט ''אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני''. 'אם אין אני לי מי לי' - מי יעשה את זה? אני חייב לעשות? אם אני לא אתפלל עכשיו ערבית, מי יתפלל בשבילי ערבית? אז אני צריך להתפלל ערבית, בא לי/ לא בא לי אני צריך לעשות מאמץ, יכול לא לבוא לי אבל מבחינה טכנית אין שום בעיה.. אז אני כן צריך לעשות את זה. אבל שניה אחרי שעשיתי את זה אני צריך להגיד 'זה הוא עשה'.. 'וכשאני לעצמי מה אני'. בחלק הראשון של המשפט אתה מתנהג כאילו אתה הבוחר, מיד אחרי שעשית בדיעבד, תגיד: הוא עשה לא אני.. אתה יכול בדיעבד רק להסתכל ולהיות מזוהה. עם הדברים הטובים שעשית תזדהה תגיד: אדרבא, שהייתי בצדיקות נהנתי מזה מאוד, כשהייתי בעבירה אנסו אותי.. 'זה בסדר' כי אתה צריך להיות בכל המצבים האלה.

אנחנו רק בונים את עצמינו, לא באנו לשנות את המציאות בכלל לכן כשאדם מתאמץ מאוד מאוד לעשות שלום ולא הולך לו, מה עולה בידו: שהוא התאמץ מאוד לעשות שלום, המגמה הנפשית שלו עולה. משה רבינו למשל כמעט נכשל בכל מה שהוא עשה; הוא לא הצליח להביא אותם לא''י ולהכניס אותם לא''י, הוא לא הצליח למנוע מחלוקות, תחשבו כמה אנשים מתו במדבר.. אז משהו יכול לבוא ולהגיד הוא היה loser  רק לפי ההישגים החיצוניים שלו, אבל בזכות זה שהוא ניסה לרעות אותם כמו שצריך ונלחם בשבלהם והתפלל והפך את השמים ואת הארץ בשביל עם ישראל הוא נקרא ''הרועה הנאמן''. אתה אומר: אבל אין לך הצלחות, נכשלת במלא דברים;  הוצאת את ישראל, הוצאת רק 20 אחוז מעם ישראל לא הוצאת את כולם ''וחמושים יצאו ממצרים'' 80 אחוז מתו כבר על ההתחלה. אח''כ נפלו לך מתי מדבר, מחלוקת של קורח וכל עדתו, במרגלים 'כל הדור מת' עד שנולד דור חדש לגמרי ואתה בעצמך לא נכנסת איתם.. איפה פה ההצלחה? הלכת, הורדת לוחות, זרקת אותם לא קיבלו.. אז איפה ההצלחה?! אפשר למנות את משה רבינו רק בכישלונות והוא נקרא ''הרועה הנאמן'' ועליו נאמר: "בכל ביתי נאמן הוא", למה? כי העבודה שלו הייתה עבודה של פנימיות וכל פעם שמשה רבינו רצה לעשות עבודה חיצונית כתוב שהם עשו משהו ''וירא הדבר בעיני ה' ובעיני משה'' אז הקב''ה כעס עליו. אמר לו: אנחנו לא יכולים להיות שנינו באותו צד, אתה צריך להתנגד לי.. תלחם בי 'אני רוצה לכעוס עליהם, תיתן לי אני יכעס עליהם' ואתה תתנגד לי.. אז הוא העיר לו באחת הפרשות. אז כל העבודה של משה רבינו, שהוא בנה את עצמו בזכות העם, וככה כל הצדיקים. יוצאים מפה צדיקים, אתה אומר: איך אתם צדיקים? לא שיניתם כלום בחברה הישראלית..? נכנסתם יצאתם הייתם בני מאה, אבל מי שמע מכם בכלל? שום דבר לא השתנה, ההיפך החברה הישראלית רק הולכת ונהרסת, אבל הם בנו את עצמם. תחשבו: כמה תפילות הם התפללו על עם ישראל, כמה קבלת קהל, כמה עזרו, כמה כסף נתנו צדקה, כמה השפיעו, כמה נתנו מהונם וממרצם, אבל הם יצאו עם מגמה נפשית. האישיות הרוחנית שלהם נבנתה לגמרי, הם לא נמדדים ע''פ השגיות ''לא עלייך המצווה לגמור ואין אתה בין חורין להיבטל ממנה''.

תשובות הרב לשאלות

תמיד תחלקו לכתחילה ובדיעבד כי בכל זאת כשנגיד הקב''ה עשה את זה, זה חוכמה להגיש את זה בדיעבד אבל בכל זאת כשאדם היה שם הוא התייגע, כאב לו, הוא התייסר. אבל מיד לייחס את זה לקב''ה וזה גם על דברים קטנים; עשית ספונג'ה לשבת אתה אומר: אני עשיתי ספונג'ה לשבת.. 'מה פתאום' תגיד לעצמך מהר: ''הוא ה' הנותן לך כוח לעשות חיל'' זה שקמת היום בריא ושלם ישתבח שמו לעד 'אתה צריך להודות על זה'. רק להיות מודע.. זה קשה להיות מודע אליו כל הזמן.. כל הזמן להחזיק ראש ולהיות מודע אליו כל הזמן.. זה השתדלות מטורפת, אתה כל הזמן צריך להחזיק ראש.. זה מעייף את המוח מאוד. ללכת עם זה לזבל, לשפוך זבל, לעשות את העבודות הקטנות של הבית, להחליף בגדים, לעשות דברים אינטימיים בינך לבינך.. אומר לך: אני נמצא אתך בכל רגע, אני עושה את הדברים, לא אתה עושה את הדברים. למוח לפעמים קשה להכיל את זה שהוא עושה את זה, אתה אומר: לא, זה אני, עדיף שהוא יהיה בחוץ.. הוא קדוש, הוא לא יעשה את זה. הוא אומר: הכל אני עושה 'אני מחליף לך טיטול'..

התשובה היא - למשוך את ההזדהות שלי משמה ואז זה יכול להפוך לזכויות כתוב ''איזהו צדיק המצדיק את בוראו'' נניח אני זוכר שלפני שלוש או ארבע שנים לדוגמא, השפלתי משהו עשיתי לו הלבנת פנים ברבים, היום אני תופס את עצמי ואומר: 'יוא.. מה עשיתי'.. הוא נעלב, היה קהל, הסיטואציה התרחשה: הבנ''א נפגע, הוא כבר ארבע שנים הולך עם נזק שאתה אפילו לא יודע איך לתקן אותו.. עכשיו, אחרי ארבע שנים אתה מנסה להיות צדיק על חשבונו?! תרים טלפון תגיד: 'תשמע אני מצטער אחי על לפני ארבע שנים'.. איפה כל הכאב שלו, מה נעשה?  אבל בעיני הקב''ה: הגעת, נניח עשית וידוי דברים לפני תלמיד חכם או בהתבודדות, אמרת לקב''ה: אני מצטער שהייתי שליח לזה, אני מצטער על הפגיעה, אני מבין שהיית צריך להלבין את פניו, אני מבין שהיית צריך לעשות את מה שאתה היית צריך לעשות, אבל אני לא מזוהה עם זה, אני מצטער שפגעתי בו, אני מרחם עליו.. זה נחשב לתשובה.

היו ענקי עולם האחרון שבהם היה רב אושר, שרב אושר היה חוטף צעקות מאנשים שהם low life  בגלל שאנשים בדור שלנו לא יודעים להגיד: מי צדיק/ מי לא צדיק, והיו רואים אותו עומד ושותק ליד אדם פשוט ברחוב שצועק עליו והוא אדמו''ר.. לא ידעו, שרב אושר פריינד, לא ידעו.. מתי ידעו? אחרי שהוא נפטר התחילו לפרסם ספרים ודברים כאלה ואנשים היו צועקים עליו 'תיתן לי ברכה', למה ככה, למה תורות.. צועקים והוא היה שותק כמו ילד קטן ואפילו מחייך. השמש שלו היה אומר לו: הרב אני מבין שלספוג ביזיון מורידים את הראש, אני מבין למה לא ענית לו, אבל מה חייכת? הוא אמר: זה הכל מהבורא, לחטוף ביזיון מהבורא זה תענוג, אמר: חייכתי בגלל המעמד 'קלטתי שהבורא פה'. לא היינו רוצים את זה?! שאם הייתי אומר לכם: בואו, הבורא יבוא בגלוי, אבל עכשיו הוא ייתן לנו ביזיונות של ה life 'שיבוא רק שנראה אותו'..

אם הכל השגחה מעת ה' למה צריך לעשות סדר חברתי? יש עדין באדם שמץ מניהו בתוך הגוף שלו שנניח עדין גנב וצריך לנקות את זה. והצורה של התיקון שהקב''ה קבע אותם מה שנקרא 'העונש' הוא מתקן. אני לא מדבר על מצבים של ניצול בהם בנ''א יגיד: גנבתי אבל ככה היה צריך להיות.. אז תחזיר פי ארבע. ברגע שהוא יחזיר פי ארבע זה יעשה את הרושם שלו על הגוף וזה ימנע את הגניבה לפעם הבאה, גם כוונה וגם גוף.

הקב''ה לא מתעלם מבקשות הלב ומרחשי הלב, מעצם העובדה שביקשתי את התפילה הזאת היא כבר נענתה.. כל תפילה. מעצם העובדה שהבעתי אותה היא כבר נענתה, היא לא חייבת לצאת לידי ביטוי בפועל אבל היא כבר נענתה.

בוא נניח שאתה מגיע לחבר ואתה אומר לו: אני לחתונה שלי דמיינתי כל הזמן שיהיה לי חליפה יפה מאוד ב 3000 דולר, היה לי בראש איזה פנטזיה. ואנחנו עכשיו עניים כ''כ שאני צריך להגיד תודה שאני בכלל מקים חתונה, אז אולי כל החתונה תעלה לי 3000 דולר. והחבר אומר לך: אני מבין אותך. תכלס בפועל, לא יהיה לך שום חליפה ואתה תתחתן עם שק נניח, אבל מתי התפילה וההשתוקקות נענתה? בזה שהחבר אמר לך: אני מבין אותך. למשל כשילד בא ובוכה נניח כי הוא רוצה במבה ואתה רוצה לתת לו תפוח כי במבה זה לא טוב לו, אתה מבין אותו ואתה מראה לו שאתה מבין אותו, אתה אומר לו: אני מבין אותך, אני יודע שאתה רוצה אבל זה יעשה לך כאבי בטן ואני חייב להחליף לך את הבמבה בתפוח.. אז הילד אומר: התפילה שלי נענתה כי אבא הבין אותי, אבל לצורך המציאות לא טוב שאני יאכל במבה אני חייב להחליף את זה בתפוח. הצעקה והזעקה שלו נענתה מעצם העובדה שההורה הבין אותו. אז הרבה פעמים אדם מתפלל הוא לא יודע שזה בלתי אפשרי מה שהוא מתפלל במציאות כי זה לא יהיה לו טוב, אבל הקב''ה אומר: אני מבין למה אתה ביקשת את זה. נניח אדם מתפלל אומר: אני רוצה דווקא את הבן זוג הזה, אומר : אם יהיה לי את הבן זוג הזה 'וואו זה יהיה הפנטזיה של ה life' ופתאום הקב''ה אומר לך: הוא מתחתן תיכף (זה הרבה פעמים קורה שאתה נזכר ופתאום הוא בדיוק לפני חתונה).. אתה שומע מהצד השני שברון לב אבל הנקודה היא, שאתה אומר: התפללתי עליו.. אז הקב''ה אומר: אני יודע, אני מבין, אבל הבנ''א הזה לא יעשה לך טוב. אם הייתי מחתן אותך הוא לא היה עושה לך טוב.. זה לא זה זה משהו אחר, אבל אני מבין אותך.

ברור.. למה כל התפילות נענות.. אין תפילה ששבה ריקם כי קודם כל אתה מקבל הבנה. התפילה המושלמת שגם יוצאת בפועל זה שכביכול הקב''ה מסכים אתך אבל זה אחרי שאתה מבין את הבורא, שאתה מבין שמה שאתה מבקש הוא כן נכון. למשל אם הילדה שלי תגיד לי: אבא תיקח ממני את הבמבה תביא לי את התפוח.. בכייף אני יעשה את זה.. אז התפילה שלה נענית; אני גם מבין איתה וגם בפועל 'אני אתן לה את התפוח בכייף' כי היא מבקשת לעניין. הבעיה שהבקשות שלנו הרבה פעמים יוצרות נזק.. אבל הוא מבין אותנו, הוא מבין למה אנחנו מבקשים.. אנחנו מבינים למה ילדים מתים על שוקולד ומבקשים שוקולד. ברגע שאתה תיקח את הילד, תראה לו; שאתה מבין אותו, תחבק אותו ותיתן לו את הזמן להתאבל על השוקולד שהוא לא הולך לקבל.. אז תראה לו שהתפילה שלו נענתה, אח''כ פשוט פיזית אתה יכול להגיד לו: זה יפגע בך.. אבל, חייב להיות הרגע הזה והקב''ה עושה את זה. ואין תפילה שחוזרת ריקם, איך שאתה מתפלל זה נענה כי הוא מבין אותך.. הוא מבין למה אמרת מה שאתה אמרת.. לא משנה, אפילו שזה גרנדיוזי וביזרי לגמרי.. היא מבין למה אמרת את זה.

המקובלים אמרו שיש מושג שנקרא 'שמץ מניהו' שאם צדיק רואה אנס אומר: אני אפילו גילוי עריות אין לי.. עוד אונס.. למה אני קורא על אנס בעיתון? אומרים: שמץ מניהו יש, זה לא חייב לבוא לידי ביטוי ככה, אלא אותו רב יכול לשאול את עצמו: אולי אני אונס את האנשים בדעה שלי? ..קבלו את דעתי.. אז ה' מראה לו את זה. אז כל מה שנראה בחוץ בצורה בוטה מאוד, אדם צריך לשאול את עצמו על אותו עניין : האם יש בי את אותו עניין כמו עניין של אונס, לאו דווקא שזה מיוחס לנשים, אלא אולי אני אונס אנשים 'קבלו את דעתי' או את הילדים שלי שיקבלו את דעתי, או את אשתי שתקבל את דעתי.

אפשר לזעוק, אבל תשתנה בפנים ותעלים את זה ממך.. ישעיהו בא ואמר: אני טמא שפתיים ובתוך עם טמא שפתיים אני נמצא.. הקב''ה שלח לו מלאך ששם לו את הגחל בפה, אומר לו: למה אתה מדבר על העם, אתה רוצה להגיד על עצמך שאתה טמא שפתיים תגיד, למה אתה אומר את זה על העם. משה רבינו אמר: הם לא יאמינו לי, אמר לו: תכניס את היד מתחת לבית השחי, הכניס את היד לחיקו, יצאה מצורעת כשלג, חז''ל אמרו: ממש מצורעת עם כל הכאב המלווה לזה. אמרו: למה, הוא בשליחות.. אתה מכאיב לו? למה? הוא דיבר לשון הרע על עם ישראל .. אל תדבר בשבלהם, תגיד: אני לא בסדר 'בסדר, אין בעיה' אל תדבר בשביל משהו אחר. אסור לנו לדבר על אף אדם, מאיפה אתה יודע מה קורה אצל בנ''א אחרים רק על עצמך תדבר.. הזוהר אומר בפירוש: ''ואפילו גברא חדא יתקרב קמי מארי' בתיובתא שלימתא מיד ייתי מלכא משיחא'' אם בנ''א אחד יתקרב לקב''ה בתשובה שלימה הוא יכול להביא את מלך המשיח.. שיתקן את הכל בתוכו לא צריך להטיף לאנשים, זה לעולם לא יעזור. מעולם לא מצינו שמשהו מטיף לאנשים וזה עזר.. ממשה רבינו עד אחרון האנשים, אין להטיף לעם. מה מיוחד במשיח? יבוא אדם מתוקן מכף רגל ועד ראש אז העולם לא יוכל לא להיות מתוקן, הוא יבוא מתוקן זה האדם המתוקן. אסור לנו עכשיו להרהר שמא זה לא מתוקן, זה לא מתוקן.. אין לנו חשבונות, לפעמים הקב''ה עצר את האנשים מלהיות מתוקנים באופן מושלם בכוונה.. עצר אותם, לקח אותם אמר: עוד לא לעשות את זה. אנחנו רואנם את זה על משה רבינו, משה רבינו אומר לו: תיתן לי להיכנס לא''י, אומר לו: אתה תהיה מתוקן ואז המציאות תהיה מתוקנת ועוד לא הגיע הזמן. זה שיקול של הבורא, אבל מבחינת הצדיקים עצמם הם עשו כל שביכולתם ומבחינתנו הם יצאו מתוקנים. אבל בפועל שזה יצא פנימי וחיצוני זה רק המשיח.

אז כל אדם שרוצה לעשות שינוי שיעשה את זה בתוכו ואם אדם יגיד: אני רואה כ''כ הרבה שחיתות בחוץ נניח שחיתות של נהנתנות והוא עכשיו יגיד לעצמו: אולי אני עושה שחיתות של נהנתנות, אני ימעיט את זה. 'שחיטות של נהנתנות' זה כמו שהרב אשלג אמר: לאכול מעדנים בתוך הבית או 'ללכת להיזרק במלון חמישה כוכבים, בסוויטה העליונה' או לעשות קרוז ביאכטה מטורפת.. אומר: מה אתה בא בטענות למנהיגים שלך, אתה כזה. אני לא אומר להיות מסוגף כמו הרב שטניימן אבל אנחנו מגזימים 'ואנחנו דור פינוקי ברמות מטורפות'.. ואז הוא יראה את זה אח''כ מגיע לשלטון. אבל כל מה שאנחנו רואים בחוץ, לשנות. שאדם יגיד: אני לוקח את זה כפרויקט אישי, לא אומר לאף אחד, סוגר את התריסים ועובד על עצמי רק בזכות הדבר הזה זה ישתנה.

כתוב על רבי חנינה בן דוסא שכל העולם כולו היה ניזון מרבי חנינה בן דוסא ורבי חנינא בן דוסא היה ניזון מקב של חרובין מערב שבת לערב שבת.. מה הרעיון בזה? נראה בפשט שהוא היה צדיק אכל קב של חרובין וכל היום התפלל על החוץ 'לא, המהרש''א אומר, מה זה קב של חרובין? חרוב זה לא טוב, כתוב שמי שאוכל חרוב זה מחריב לו את הגוף, זה ממש אסון לגוף לאכול חרובים.. 'אנחנו לא אוכלים חרובים' עדיף לא לגעת בחרובים. עזבו את הסיבות שזה מתולע מאוד במיוחד בדור שלנו, הרמב''ם אומר: שהמאכל הזה לגוף הוא ממש אסון. לא סתם הוא נקרא 'חרוב' הוא מחריב את הגוף, הגוף לא יודע להתמודד אתו. וזה היה ידוע לרבותינו, אז מה אתה מסכן את עצמך באכילת חרובים? הכוונה היא שזה מה שהוא היה עושה, איך הוא היה מתקן את העולם? איך כל העולם כולו היה ניזון מרבי חנינא בן דוסא? הוא היה מחריב את הרע שבתוכו ברגע שהוא החריב את הרע שבתוכו העולם היה ניזון מזה.. זה נקרא  שהוא ניזון מקב של חרובים. וכל אחד יכול לעשות ככה גם עלינו יכולה לצאת בת קול ולהגיד: העולם ניזון מאתנו, זה לא צריך להיות רק צדיק מלפני אלפיים שנה ושהוא תנא 'תעשה עבודה בשקט בלי שאף אחד יודע.. זה עבודה קשה, זה נקרא לאכול קב של חרובין.. אבל העולם מתוקן ואח''כ יראו לך את מה תיקנת.. אבל אפשר לרפא ככה את כל העולם. רק להיות גיבור.

סיכום

''ויקהל פיקודי'' הכל עניין של יראת ה'. 'יראת הרוממות' זה להיות מודע למציאות שאני נמצא בה, להדהד איתה לקיים איתה אינטראקציה. לשים לב שכל אחד מוסר לי כאן מסר ברמה שלי כדי שאני יבין אותו.. לא צריך לחשוב 'גבוה גבוה'. כדי לא להתבלבל וכדי לא לחיות בתמיהות כדאי לעלות שאילתה. אם אתה חי בתוך שאילתה עונים לך ביחס לשאילתה שאתה שואל אותה, אז כדאי לעלות שאילתה. השאילתה יכולה להיות כמו: איך אני מתקרב אלייך? מה חסר בי עדיין? מה אני צריך לתקן? זה יכול להיות על דברים קטנים, זה יכול להיות על דברים הכי גדולים בעולם. זה גם יכול להיות ברזולוציות של 'איך אני יכול לכבד את ההורים שלי'? יש לי קטע עם ההורים שלי, לא מצליח לכבד אותם 'ה' תעזור לי איך אני יכבד אותם' הוא ייתן לך טיפים. ה' תעזור לי עם הבן זוג, לא מתמודד אתו. ה' תעזור לי עם הילד שלי, ה' תעזור לי עם הפרנסה שלי, תעזור לי עם הבריאות שלי.. תעזור לי עם הבריאות של הילדים שלי.. כל דבר. אתה יכול לעלות את השאילתות האלה ואתה תקבל תשובות.. ולהמתין, להיות קשוב וכל הזמן לעסוק בתרגומים. ואל תדאגו אתם לא מדומיינים, שאף אחד לא יחשוב שהוא מדומיין, אתה תרגיש ואתה גם תקבל פידבקים חיובים, הוא לא יודע רק לתת לך בראש הוא יודע גם לתת פידבק חיובי.

בעזרת השם