פרשת השבוע

פרשת כי תשא - שמחה מתוך חירות

תמלול מפרשת השבוע התשע''ז

הרב אריה חיים נווה

מסגרת העבודה

בפרשת השבוע פרשת כי תישא יש משפט אחד אפילו לא לגמרי משפט שלם אלא עניין מסוים, ממנו לומדים הרבה, בא למעשה לתת לנו יראה כדי לדעת כמה כל פסוק וכל דבר זה עולם ומלואו. בפרשת שבוע אפשר להיסגר על עקרון אחד ולצמצם אותו לעשות אותו כביכול חד ממדי השיעורים שלנו מאופיינים דווקא בריווח והדבר הזה למעשה רק נותן הבנה יותר פנימית כי הרב משתמש במידע כדי לקדם את התלמידים, לקדם את עבודת ה' שלהם: לקדם את מה שהם עושים בעצמם, בינם לבין הבורא, בינם לבין החבר. ולכן חשוב לתפוס משהו בפרשה שהוא לא מורכב (כי כל פרשה זה עולמות) לקחת את הדבר עצמו ולפתור את הנפש של האדם, להסיר למעשה מכשולים מהדרך כדי שאדם יצליח ללכת כדי שהתקיעות של בני האדם תפסק, כדי שלאדם תהיה תנועה, זאת המטרה.

אל תקרא חרות על הלוחות אלא חירות על הלוחות

בפרשה הזאת יש עניין אחד כתוב ''הלוחות מעשי אלוהים המה והמכתב מכתב אלוהים והוא חרות על הלוחות''. אמרו חז"ל אל תיקרא חרות אלא חירות על הלוחות. הרבה לא מדברים על זה והמושג חירות נתפס כחזון 'זה יקרה, מתי שהוא נגיע לחירות'. אנחנו נמצאים תיכף בחג החירות (חג הפסח) והחגיגה מהולה בהיסטוריה ואגדות ולמעשה העיקר מתפספס. ננסה להבין מה הלך הנפש שצריך להיות ליהודי בהתפתחות שלו אל הקב''ה.

הרב שאל צדיק את השאלה הזאת הוא מיד קלט וענה 'מסילת ישרים זה הלך הנפש; זהירות זריזות' הרב הבין למה הצדיק התכוון והצדיק הבין למה הרב מתכוון. הרב המשיך לשאול, אבל מה יש מעבר? צריך להבין שיש הלך נפש מעבר למה שאתה צריך לעשות. יש דברים שאנחנו צריכים לעשות ועושים ונכון צריך להיות זריז וזהיר, צריך לעשות את כל התרי''ג מצוות ואת הכל אבל עם איזה הלך נפש? איזה הלך נפש הכוונה מה עומד בשורש שדוחף אותך לעשות את כל שאר דברים? אתה יכול לעשות פעולה כזאת או אחרת פעולה שנצרכת פעולה שלא נצרכת 'אין בעיה' מה עומד בשורש של העשייה שלך? התורה עומדת על זה כ"כ עמוק ונראה שזה מתפספס אלפי שנים ולכן הכל כאן מתעכר.

אם הקב''ה כותב פסוק ''המכתב מכתב אלוהים הוא חרות על הלוחות'' ואנחנו אומרים חירות על הלוחות זה לא נראה ככה. אם נשאל כל יהודי אתה מרגיש חירות? הרי כתוב ''חירות על הלוחות'' לא כתוב שיהיה לעתיד לבוא 'על הלוחות' זה עכשיו, האם אתה מרגיש את זה? הוא לא ירגיש את זה אף אחד מאתנו לא מרגיש את זה. מרגישים תמיד לחץ, לא סטרס אלא דחק על העובדה שמשהו דוחק בך לעשות 'כי צריך'; כי צריך לשרוד, כי צריך ללכת לביה''ס, כי צריך ללכת לעבודה, כי צריך לשלם משכנתא, כי צריך לגדול רוחנית. בכל דבר יש אזשהוא דחק שבנ"א אומר: 'לפני שאתם דוחפים אותי מאחור, מאיפה אני יודע שאני רוצה ללכת לכוון הזה'? למעשה ההיפך של החירות לצורך העניין הוא לאוו דווקא השעבוד היפך החירות הוא הדחק אם אתה עושה משהו מתוך הדחק זה אומר שאין שם חירות. דיברנו על זה שאין דבר והיפוכו ביהדות, הכל ניתן בצורה של עשר ספירות ובעשר ספירות יש תשע בקדושה ואחת הפוכה (מלכות) וזה באותו עניין. כל דבר הוא ישות שעומדת בפני עצמה (מילה חפץ רגש מחשבה) כל דבר יש לו עשר ספירות יש לו צד של קדושה והשפעה ויש לו צד של טומאה. לכן אם מסתכלים על חירות לא מסתכלים עליה ביחס למשהו אחר כי שיעבוד יש עבד בקדושה ויש עבד בטומאה. עבד בקדושה, עבד ה'. עבד בטומאה, עבד slave . חירות בטומאה 'תיתן לי לעשות מה שאני רוצה' ואז בנ''א עושה מה שהגוף שלו רוצה החירות הזאת היא השעבוד הכי גדול כי אתה מחכה כל הזמן לפולס שיבוא למעשה אין כאן באמת  חירות. בראש אתה יושב ומחכה לראות מה שיבוא לך ופשוט בגלל שזה לא מייסר (בגלל שאין תגובה מהצד השני) אתה חושב שזה חירות כי כייף לך אבל הרבה פעמים הגוף ייקח אותך למקומות שיובילו אותך למוות כמו עישון אלכוהול ומקומות של טומאה מאוד לא טובים שאח''כ יתנקמו בך מאוד. לשעתו נראה לך עשיתי מה שהגוף רוצה אבל אח''כ אתה רואה לאיזה בורות הוא הפיל אותך שאתה אומר 'הלכתי אתו בחירות אבל עכשיו אני מרגיש את המרירות של החיים בכבודה ובעצמה'.

החירות המבוקשת (שאנחנו מבקשים אותה) החירות האלוקית יש לה גם דרך וגם יעד, צריך לדעת אך משתמשים בה מכוון שאם יש דחק בהכרח אין שם חירות. כל דבר שדוחקים בך לעשות אותו אין בו חירות.

דחק

דחק יכול להיות: ע''י אדם, ע''י מנטליות, ע''י דת, ע''י גיל (אני חייב כי הגיל הגיע, הגיל דוחק, אז הגוף יכול לתת לך דחק). זה לא משנה מי נותן דחק הנקודה היא שאתה עושה פעולה מסוימת שאתה לא בחרת אתה לא עושה אותה מתוך נקודת חירות וזה לא משנה מי דוחק. להרבה מאוד אנשים לצערנו נראה שהגוף שלהם זה הם אז הוא לא אומר לעצמו 'הגוף שלי דוחק אותי' אלא הוא פשוט מזדהה עם זה נהיה לחוץ ומתפקד כלחוץ. ואם הוא מתפקד כלחוץ הוא מתפקד כלחוץ להביא ילדים, הוא מתפקד כלחוץ להתחתן, הוא מתפקד כלחוץ לסגור לעצמו את החוב והוא מתפקד כלחוץ להיות רוחני ואומר 'אבל מה, אני כבר בסוף, אני חנוק' משכנע את עצמו שהוא בדחק אבל למעשה בפועל זה לא כך. לכן מאוד חשוב קודם כל לזהות את גורמי הדחק כי אם יש גורם דחק הוא חיצוני לך זה לא בא ממך. מה שכתוב במסילת ישרים שאותו צדיק אמר זה מתוך רצון הנשמה, כאשר הנשמה עצמה רוצה 'בסדר זה כבר משהו אחר' צדיקים חיים מסילת ישרים בשמחה, האריז''ל עשה מצוות בשמחה כי הוא רצה זאת הייתה החירות שלו. היום לבוא ולהגיד לאנשים 'תשמע, אתה לא תקבל רוח הקודש כי אתה לא כמו האריז''ל הוא עשה מצוות בשמחה אתה לא עושה מצוות בשמחה אין רוח הקודש' זה מאוד לעוות את התורה זה מאוד לעוות את הכל כי אתה לא מסביר לו במה הדברים אמורים וכל מה שזה יעשה רק יכניס אותו לעצבות, יהיה עצוב מזה ורוב החוזרים בתשובה עצובים בגלל שלימדו אותם בצורה מעוותת.

אחד הדברים שאנחנו חייבים להבין: קודם כל חירות. אתה צריך לדעת – אתה לא זז בלי שאתה פועל בחירות מתוך הרצון האישי שלך; לא בגלל שהרב שלך אמר לך, לא בגלל שהגוף שלך אמר לך, לא בגלל שהמנטליות אומרת לעשות את זה גם לא בגלל שהקב''ה אומר את זה..

העולם מושתת על חירות

הקב''ה רצה לברוא את עולמו בדין ומכוון שראה שאין העולם יכול לעמוד בו עמד ושיתף בו את מידת הרחמים. מה הכוונה 'ראה שאין העולם יכול לעמוד בו'? הכוונה, לא מכיל את זה? אז תעשה לנו כוח נפשי שנכיל את זה.. אתה לא רוצה שנעמוד במידת הדין? אתה לא רוצה שנגיד אמת? אתה לא רוצה שנשמור שבת? אתה לא רוצה שנהיה מדויקים? אתה בורא את העולם, משהו אומר לך אך לברוא?! שען שעושה שעון מייצר אותו כחזק וכבד כדי שיעמוד בנפילות, במים, בזיעה.. אתה הקב''ה רוצה שנעמוד בדין, תעשה שנהיה עמידים בפני הדין.. מה זה אומר 'ראה שאין העולם יכול לעמוד בו' אנחנו המוצר, תיצור אותנו כמו שצריך כדי שנעמוד בדין. 'מה זה דין'? דין זה לא שפיטה, מכות. דין זה אמת. רצה הקב''ה שהעולם שלו יעמוד על מידת האמת. שהבריות שלו יהיו בריות של אמת: יעשו חסד של אמת, יאהבו אהבת אמת, יעשו הכל יהיו בריות קדושות 'ראה שאין העולם יכול לעמוד בו' אז תעשה שכן, אנחנו המוצר שלך 'תן לי כוח שאני יעמוד בזה'; שתמיד אני יגיד את האמת, שאשמור שבת, שיעמוד בתפילה שלוש שעות, שאכוון את כל הכוונות שאני מרוכז לגמרי 'תעשה אותי ככה'. אבל אם גם לא עשית אותי ככה ואתה רוצה שאני יעמוד במידה כ"כ קשה כמו מידת האמת, אך? למה הקב''ה מתכוון כאשר אמר ''ראה שאין העולם יכול לעמוד בו עמד ושיתף בו את מידת הרחמים''? למה העולם לא יכול לעמוד בו? העולם לא יכול לעמוד בו מכוון שהעולם מושתת לכתחילה על חירות. הקונספט אינסוף מעיד על חירות כי אין שם תבנית שדוחקת, אין שם משהו שלוחץ 'תעשה אתה חייב לעשות'. אינסוף זה אין תבנית, אין שם משהו שדוחק יש שם חירות מלאה, העולם מושתת על חירות.

אז כביכול כדי לברוא את העולם יש כמה תנאים הכרחיים שכביכול מגבילים את העולם הזה: לך תבנה את העולם שהוא בנוי על אמת, לך תבנה את העולם כשהוא צריך להגיע ל''ואהבת לרעך כמוך'', לך תבנה את העולם להוציא לאור שלמות פעולותיו שמותיו וכינוייו ותעשה את הכל בחירות כי זאת תכונה אלוקית. הכל חייב להראות עדיין תכונה אלוקית בסיסית פנימית שיש שם, העולם לא יכול לצאת כשזה מוסתר או לא קיים זה חייב לצאת שזה הכרחי שזה יהיה שם. העולם היום אחד? בוודאי, רק אנחנו לא יודעים אותו כי ה' הוא אחד. העולם הוא לא אמת? העולם הוא אמת רק אנחנו לא רואים אותו. כל הדברים שיש אותם בבורא יש אותם בחוץ. הטענה לבנ''א אתם לא רואים את זה 'זה קיים' שלא תגידו שזה לא קיים אתם גם לא צריכים להמציא או ליצור את זה אתם רק צריכים כמו שאומר הזוהר בגין דהשתמדעון לה', אתם צריכים להיות מודעים לזה. רק תהיה מודע לזה כמו בנ''א שחושב שהחבר שלו שקרן ואומרים לו 'מה פתאום הוא לא שיקר רק אמר את הדבר הזה והזה' ואתה אומר 'אהה, לא ידעתי' לפני זה כן תפסת אותו כשקרן אחרי שאמרו לך הוא לא שיקר אתה מרפה ואומר 'לא ידעתי'. אותו דבר, אתה חושב: בעולם אין חירות, בעולם אין אמת, בעולם אין צדק, בעולם אין שלום אתה נחרד מזה אח''כ אומרים לך: 'לא אבל יש חירות אמת שלום אחדות אתה רק לא יודע להשתמש בזה'.

הלך הנפש שהקב''ה מבקש מהבריות – תנועות מתוך חירות

הדיון היום הוא על החירות ועל הפעולה מתוך החירות. דווקא בפרשה של חטא העגל יש את עניין החירות מכיוון שהקב''ה אומר מהבריות שלי בסופו של דבר אני רוצה את הלב ''רחמנא ליבא בעי'' מהבריות שלי למעשה אני רוצה את כל כולם 'אני רוצה את מה שהם'. נניח למדת דף גמרא ישאלו אותך 'מי אמר לך'? 'הרב שלי דחק בי אמר לי אם לא אלמד גמרא אכנס לגיהנום'. אדם אחר, עשה חסד, למה? 'כי השפיעו עלי בכיתה'.. ואתה למה עשית את זה? אם זה יהיה 'כי משהו הכריח אותי', איזה צורה יש לזה? משהו רוצה לחיות בזוגיות שהבן זוג שלו יביא לו מתנה כשאתה קולט שהוא לא הביא לך את המתנה עם כל הלב. אתה אומר לו: מי אמר לך? 'אמא שלי אמרה לי שהגיע הזמן אני צריך להביא לך מתנה'.. זה נראה הגיוני?! אפילו שזה מתנה במיליארד דולר בגלל שמשהו אמר לך להביא את זה אין לזה שום ערך אלא ברגע שאדם הוא מקורי וחושב על זה מתוך עצמו ועושה את זה מתוך החירות האישית שלו זה הכי יקר והכי יפה כי הוא רוצה אם הוא רוצה וזה מתוך הייקר שלו (מתוך מה שהוא מוקיר את זה) זה הדבר הכי יפה שיכול להיות. ההלך נפש שהקב''ה רוצה מהבריות שלו שיעשו את כל התנועות מתוך חירות, תעשה את זה לבד.

אני רוצה להוכיח לכם את זה יש דברים שצריך לראות אותם בחוש צריך לפתוח את העניים ולראות את המהלך ההיסטורי, לראות אך הדברים מתרחשים, מה קורה על בנ'א ובמקום להיות לחוץ בצורה פנאטית תסתכל בכל זאת הכל מעשי ה' אין כאן משהו שהקב''ה לא עושה אותו. והוא מונע אפילו מצדיקים גמורים לעשות צעדים שהוא רוצה שיעשו בעולם החילוני ואח''כ הוא אומר לצדיק 'אולי תשתוק רגע ותסתכל מה קורה שמה כי אני רוצה ללמד אותך שיעור'. אז אחד השעורים הגדולים ביותר שהקב''ה לימד אותנו על הדור הזה שנקרא 'דור ההפקרות' זה דווקא שהקב''ה אומר: 'אני רוצה חירות'. בתקופתו של חזקיהו המלך הוא היה אמור להיות המשיח מבחינת הנשמה שלו והוא הכניס את כולם לבית המדרש תקע חרב ואמר 'מי שלא יכנס לבית המדרש ימות' ובאמת היו אצלו תלמידי חכמים עצומים והמשיח לא בא. למה? הקב''ה אומר לא ככה אני לא רוצה שצדיק יעלה ואני יגיד לו: 'אני רואה שאתה יודע יפה מאוד תורה שבכתב תורה שבע''פ, עשית את כל ההלכות, למה? 'חזקיהו שם חרב', ואם הוא לא היה שם חרב? 'אני לא יודע אם הייתי ניכנס לבית המדרש' שם חרב 'פחדתי נכנסתי' אח''כ גם הנפש התרגלה אז נהייתי בן תורה אבל לכתחילה נכנסתי בפחד. והכל הולך ע''פ השורש אם מההתחלה נכנסת בפחד כל ההמשך כבר לא שווה. אלישע בן אבויה מאיפה הוא חטא? אבא שלו היה אדם גדול, בברית שלו ראה את החכמים יושבים ומתעסקים במעשים גדולים (אומרים מעשי המרכבה) והוא ראה שאש הייתה מסובבתם, הוא אמר: 'יהי רצון שהבן שלי תהיה אש מסבבת אותו' אז נולד אלישע בן אבויה שכפר אח''כ. למה? כי הקב''ה אומר לו: לשם זה אני עושה את העולם כדי שאש תהיה מסובבת אותם?! אני עושה את העולם בשביל דבקות, אני עושה את העולם כדי שיהיה כאן אזשהוא מהלך מסוים 'זה הכבוד שלך זה התכלית' שאש תסובב אותם?! איפה ראינו שאדם צריך לגדול כדי שאש תסובב אותו? הוא כוון לכאורה כוונה אצילית אבל לא ככה 'לא לשמה אנחנו הולכים' אין לנו מטרה כזאת. זה כמו שבנ''א יאמר 'הלוואי שהבן שלי יהיה רוח הקודש' גם אז הוא יכול להפיל את הבן שלו, יכול להגיד: 'הלוואי שהבן שלי יהיה נביא' גם אז הוא יכול להפיל את הבן שלו, יכול להגיד: 'הלוואי והבן שלי יהיה צדיק', תלוי מה הוא מחזיק בראש אולי הוא חושב על הכבוד שלו, אתה צריך להגיד 'הלוואי שהבן שלי יעשה את רצון ה'' שהבן שלי יגיע לדבקות, בלי כבוד ובלי כל פניות לכאן ולכאן.

לצורך העניין, הפעולות המרכזיות החשובות ביותר שהקב''ה מבקש מכל אדם ואדם קודם כל תבוא אליי בחירות 'אל תבוא אליי כי משהו אמר, כי משהו דחק' ואם אתה לא רוצה לבוא אליי 'בסדר זה גם בסדר' כי זה גם נעשה מתוך החירות שלך. אז הקב''ה יצר כביכול את 'דור ההפקרות' ששבר את כל בתי המדרש, שבר את כל הרבנים, כל המוסדות התנפצו, לכל מי שהיה קצת כוח שבר לו את הכוח, כל הדיקטטורות הוא הפיל גם מהצד השני. העולם היום מושתת על קפיטליזם ועל נהנתנות, למה? כדי לאפשר בחירה חופשית אמתית לגמרי שאדם יגיד 'אני פה כי אני רוצה'. למעשה אין אדם היום שיכול להיכנס להרצאה ולומר 'הסמכות הפילה עליי איימה אני מפחד שלא יכניסו אותי לכלא' אף אחד לא יכניס אותך לכלא: אתה יכול להתחצף לרב שלך, אתה יכול ללכת הביתה ולעשות מה שאתה רוצה, אתה יכול לבוא או לא לבוא להרצאה, אתה יכול לחזור בתשובה או לא לחזור בתשובה. כל אדם יכול לעשות מה שהוא רוצה ולמה הקב''ה עשה את זה? (אנחנו לא מסתכלים על זה מצד בנ''א כי אנחנו יודעים שאין לנו בחירה, אנחנו מסתכלים מהצד של הקב''ה) כי הקב''ה אמר 'אני רוצה חירות' אני רוצה שאדם יחזור אליי מתוך הרצון שלו. ולא סתם הוא אפילו הוריד אותנו לביבים ואמר שלא תחשוב שלא הייתה לך חירות לרדת לביבים; הנה אני אתן לך כסף לנסוע להודו, הנה אני אתן לך כסף לשחק ברולטה, אני יאפשר לך לרדת למועדונים, אני יאפשר לך לראות ביוטיוב מה שאתה רוצה, לאכול מה שאתה רוצה, ללבוש מה שאתה רוצה, להיות מה שאתה רוצה. איזה תחפושת אתה רוצה לשים? אם משהו עכשיו ילבש בגדים של סופרמן וילך בת''א משהו יצחק עליו? אף אחד לא יצחק עליו, יחשבו שזה חלק מהעניין. אתה יכול להיות היום מה שאתה רוצה, למה? כדי שאח''כ אם תחזור בחזרה תעשה את זה מתוך החירות שלך, תעשה את זה מתוך זה שאתה רצית לא מתוך זה שמשהו הכריח. לכן, זה הדבר החשוב ביותר שאדם ייתן את זה לעצמו וייתן את זה לזולת.

לגדול מתוך חירות – חירות הרצון

השמחה שלנו תלויה בחירות הזאת אנשים לא שמחים רק בגלל שאין חירות. השמחה תמיד נהרסת כי משהו משעבד כי יש עליו משהו; יכול להיות שיש על אדם חובות, יכול להיות שיש על האדם לחץ או שחושבים עליו כל מיני דברים (זה לא משנה) ברגע שאתה רואה בנ''א עם עצבות אתה ישר אומר הוא משועבד 'משהו יושב לו עכשיו על הצוואר' ובגלל זה זה מפיל אותו. ליהודי עבודה בעצבות, הקב''ה אומר: נתתי לך חיים, אני מעיק עליך? חסר לך משהו; פירות, ירקות, שמים כחולים ויפים, הטמפ' היחידה שמאוזנת ביקום כולו, הכל יש לך פה ''כל שתה תחת רגליו'' אני מעיק עלייך? נאמר אומנם במילים שלנו לצורך הנגשה אך אלו פסוקים שלמים, הנביא מדבר את הדברים האלה.

מה שיוצא למעשה שאדם צריך להבין את זה מצד עצמו לבד לגמרי 'אני חייב לגדול בחירות', אני חייב לבחור לעשות את הדברים מצד עצמי וזה אומר המון דברים. זה שיעור מסוכן מאוד כי אדם עלול לקחת את זה לכוונים של עצלות הוא ייכנע לגוף ויהיה משועבד לגוף 'אני לא אומר את הדבר הזה ושאף אחד לא יתפוס אותי אחרת, זה שאני אומר 'לגדול מתוך חירות' זה לא אומר: 'אהה סבבה אז אני הולך לעשן בים 20 שנה כשיבוא לי אחזור'. 'לא, עוד פעם אתה משועבד לגוף אם אתה משועבד לפולסים זה לא אומר שאתה בין חורין' (תיכף נסביר מה זה בן חורין כדי שזה יהיה ברור) אבל בראש ובראשונה אתה צריך לגדול כי אתה רוצה. צריך לדעת שלנו החירות מתבטאת ברצון, הקב''ה אומר: רק אם אתה תירצה אתה תעשה, יש לך את חירות הרצון: יש לך את חירות הרצון לחיות, יש לך את חירות הרצון לאהוב, יש לך את חירות הרצון לגדול ויש לך את חירות הרצון לעשות מה שאתה רוצה וזה לאוו דווקא בגלל שיש את יצר הרע. צריך לדעת שהקב''ה נתן לנו את החירות הזאת ואין אותה למלאכים, הקב''ה נתן לנו את יצר הרע למעשה יש לנו חירות לבחור בין זה לבין זה; למלאכים אין חירות, לנשמות שנמצאות בגן עדן אין חירות. למה אין להם חירות? לא בגלל שמשהו לקח להם את החירות אלא הם כבר יודעים הם באמת 'אין להם ברירה אחרת', אין להם אופציה למרוד בקב''ה כשאתה רואה אותו, אתה כ"כ נמצא בו כ''כ מרגיש אותו שאין אופציה אחרת עכשיו. אז מכוון שלמלאכים ולנשמות בגן עדן אין אופציה, הדבר היחיד שיש לו את האופציה זה לנו, האופציה שניתנה זאת חירות, הקב''ה אומר: 'תגדל ותעשה את הדברים מתוך חירות'.  

חירות היא לא בחירה

חירות זה לא עניין של בחירה, אין בחירה במעשים, בתיקון מ''ח בתיקוני הזוהר הוא כותב 'בראשית' ברא-שית, הקב''ה ברא תשתית לעולם והתשתית הזאת קובעת את המעשים היא קובעת את האירועים אבל החירות היא על ההזדהויות. באותה סיטואציה שאתה כבר נמצא אך אתה מזדהה. למשל, אתה יכול לקבוע אם משהו יריב אתך בחניה? משהו יעצור אותך ברמזור? משהו יצפור לך מאחורה ויקפיץ לך את הלב? שמשהו יגיד לך משהו עוד חמש דקות? אף אחד לא יודע, אף אחד לא שולט במעשים האלה, אנחנו לא שולטים במעשים אבל בתגובות ובהזדהויות 'כן, בזה אתה שולט'. עוד שתי דקות אתה יכול לצאת להפסקה משהו ידבר לידך לשון הרע, אתה לידו מכין קפה לעצמך, יש לך שליטה בזה? לא, אבל אתה יכול להזדהות אם להקשיב ולהנות מזה או לא. החירות היא זאת שמצד אחד הקב''ה אומר, במקום אחד אין לך חירות את המעשה אני עושה אבל במקום אחר יש לך חירות להזדהות או לא להזדהות עם זה זאת למעשה הבחירה שלנו כי אנשים יוצאים משעורים ואומרים 'הרב אמר אין בחירה' (אני מבקש לא לעשות את השגיאות האלה זה שגיאות פטאליות) בחירה - אין במעשים, בחירה - יש בהזדהות.

אבל אנחנו לא מדברים על בחירה מדברים על חירות, בחירה וחירות שני דברים שונים לגמרי אם יש שתי מילים סימן שיש שתי ישויות 'חירות' זה הלך נפש, 'חירות' זה תחושה. לפעמים כשאומרים לי להזדהות או לא להזדהות זה כבר מה שההלכה אומרת זה יכול לסתור את תחושת החירות שלי כי אתה יכול להגיד עכשיו מבחינת החירות שלי אני כן רוצה לשמוע (לשון הרע). לפעמים בחירה מגיעה מתוך מקום שאתה מאמץ השקפה, מאמץ במה לבחור שאתה אומר: אימצתי את ההלכה כשאגיע לסיטואציה אני אבחר לא לבחור 'בסדר' לכן בחירה זה דווקא לאחר מערכת אילוצים, כל הבחירות זה תחת מערכת אילוצים ואח''כ אנחנו מחליטים לקחת על עצמינו את מערכת האילוצים שלפיה אנחנו נבחר (אבל זה תחת מערכת אילוצים עדיין בחירה זה לא חירות). אנשים דתיים לא יכולים להגיד שהם בחירות אלא הם אימצו את מערכת הבחירות שלהם ואמרו: אני לא אשמע לשון הרע, אני לא יהיה לי סמארטפון, אני לא יהיה לי טלוויזיה בבית 'בסדר, הוא אימץ את זה' אבל תשאל אותו: אתה מרגיש בחירות לגבי הדבר הזה? התשובה תהיה אחרת. חשוב לשים את מערכת הבחירות בצד, אנחנו לא מדברים על בחירה עכשיו אנחנו מדברים על 'תחושת החירות'.

תחושת החירות

בתחושת החירות - אין דחק, אין משהו שמושך מאיזה כוון, אין שוחד. צריך להקנות לאדם את הלך הנפש של החירות וחשוב להסביר מה זאת חירות כי אדם לא יודע כמה אין לו חירות פנימית כי אין לו משהו שנותן לו חירות בין אם זה: ההורים ממסד והגוף ז''א צריך לאתר גם מי משחד אותך. סיפור על אחד מתלמידי חכמים שהגיע לבית דין. היו שם שני אנשים אחד מהם היה נבל גדול מאוד ואמר; אני אביא איתי שוחד לשופט אני אשים את זה אצלי בכיס. הדיין ניכנס לבית דין, הוא היה אדם מאוד רגיש מבחינה רוחנית וחש שהוא מוטה לאותו אדם שהוא נבל והוא יודע בתהליך גביית העדויות שהוא לא בסדר. לדיין היה מאבק בין השכל לרגש. שכלית, קולט שהבנ''א לא טוב שהוא טועה. רגשית, מרגיש מוטה אליו. הדיין אמר להם: אני צריך להפסיק עכשיו את הדיון אני לא פוסק, אני צריך לצאת מהחדר. יוצא מהחדר מסתובב מרגיש בסדר אומר: 'ברור שהוא אשם' חוזר בחזרה, מתיישב עוד פעם מרגיש מוטה לעבר אותו אדם. מפסיק את הדיון יוצא חוזר בחזרה, הסיפור חוזר. בחוץ, ברור לו כשמש ניכנס פנימה יש לו הטיה ביקש מהמשתתפים להיכנס רק עם הבגדים, להוריד את כל התעודות מסמכים טבעות וכך היה. כשנכנסו הצליח לומר הדיין, 'אתה אשם' אח''כ הוא קלט את צרור הכסף שהיה בחוץ. צריך לדעת מה זה ''שוחד יעוור עיני חכמים'' אפשר אפילו להרגיש אם אתה מתחיל להטות משהו או שאתה מביא משהו להטות משהו 'זה עובד'. אז הגוף על אחת כמה וכמה כדי שאתה תחוש בחירות אתה צריך לעצור (ואת זה עושים בהגות) לראות האם הגוף משחד אותי. הגוף יכול לשחד אותך: להנאה, להיות צודק, להיות בעל כבוד 'אף אחד מהם לא כשר'.  

השגת החירות

כדי להשיג חירות, אנחנו צריכים ללמד את עצמינו 'מה זה חירות' כאן ניכנס עניין ההגות. ההגות צריכה לאתר את כל המניפולציות, את כל העבותות, את כל השרשראות שגורמות לך לעשות פעולה מסוימת אתה רוצה לעשות פעולה מסוימת ואתה לחוץ עליה ,תהגה 'למה אתה עושה את זה' ואעפ"י שנראה לך שאתה צדיק ואתה אומר: 'גם הרב שלי בדעה אחת איתי, גם התורה בדעה אחת איתי' אבל זה משפיל אנשים אחרים - תבדוק את עצמך כי גם אם הרב שלך ואתה תהפכו את העולם הקב''ה יראה לך מציאות בדיוק הפוכה. למה? כי אתה עושה את זה מתוך טעמים אחרים. אם משהו היה בא לאבא של אלישע בן אבויה ואומר לו: מה אתה מכוון בראש? היה עונה לו: שהבן שלי יהיה צדיק, שאש תסובב אותו. אני רואה תלמידי חכמים אני מקנא בהם ורוצה שגם לבן שלי יהיה ככה. מי שהיה מסתכל היה אומר 'אהה אבא טוב' אבל הקב''ה אומר 'כן, אבל לא בשביל זה בראתי את העולם' אתה מכוון לכוונה שהיא לא ראויה, לא לשמה אנחנו הולכים, אם היה עניין שהוא כיוון לכבוד (לכבודו או לכבוד הבן שלו) הקב''ה אומר: זה לא המטרה שלי. אנחנו מאוד צריכים להבין את זה כי לפעמים כל אחד מאתנו מחזיק אידיאל ביד והולך אתו. למשל בישיבת עלי, נאמר בצער גדול מאוד, יושבים שמה רבנים שמתחילים לבזות משהו 'זה לא שמה שהם אומרים הוא לא נכון' רק המקום שממנו הם אומרים אותו לא נכון: כשאתה עושה סטריואטיפים לאוכלוסייה שלמה, כשאתה דורס אוכלוסייה שלמה מבלי שאתה מודיע לה וכשזה יוצא מרבנים, זה כבר חוצפה. אם הם ישבו וישאלו את עצמם: מתוך מה הם אומרים את מה שהם אומרים? בוודאי הם יגלו שם צדקנות יתרה ועל זה אמר שלמה המלך ''אל תהיה צדיק יותר מידי'' תבדוק שגם אם אתה עושה את ההלכה האם איתה אתה לא דורך על משהו. תוודא שברגע שאתה שואל שאלת רב השאלה לא דרכה על הראש של משהו, למה? אתה לוקח למשהו את החירות 'אני שאלתי' אין לך חירות להתווכח איתי לקחתי לך את החירות 'הרב אמר' אך שאנשים אומרים הרב אמר 'אין חירות לדבר'.

הדבר הזה לכל אורך הדורות העלה מרידה, לא שזאת הייתה מרידה כנגד ה', הרבה אנשים חזרו בשאלה לא כי הם מרדו בה' אין מי שלא אוהב את הקב''ה 'אין בנ''א שלא דחקתי בו ובסופו של דבר אמר: אני מאמין' וזה ידוע אלא שאנשים הרגיזו אותו, אנשים לקחו לו את החירות: זה יכול להיות הביה''ס, זה יכול להיות מורה שעשה משהו לתלמיד, זה יכול להיות ההורים, הממסד, מנטליות ובכלל משהו שמראה לך שרירות לב ואז בנ''א אומר: 'בגללך אני עוזב הכל, בגלל שאתה דחקת בי'. לומדים את זה מהקב''ה, הקב''ה אומר למשה רבינו: ''שאל נא'' תגיד לאנשים (השתמש במילה נא) לקחת את הביזה של מצרים וזה פלא צריך להגיד לאנשים לקחת כסף? צריך להגיד להם ''נא'' תיקחו את הכסף? אפשר היה להגיד תיקחו את הכסף. הקב''ה אומר: אם אני יגיד את זה משהו יכול להגיד: אני לא לוקח, למה? כי מחייבים אותי לקחת כסף, אני לא רוצה לקחת כסף. ברגע שמשהו בא בצורה של פקודה, ברגע שמשהו בא בצורה של שרירות כשקולטים 'זה לא נקי' אפילו שזה נכון אבל מגיע מצינור לא נקי 'זה מעצבן אותך' ואתה אומר: אני שם ברקס אתה אומר: אבל זה נכון 'נכון שזה נכון אבל אני אדחה את זה בגלל הבנ''א הזה'. הוויכוח יהיה עם הבנ''א על האופן שבו נאמרו הדברים - אנשים לא קלטו את זה מאדם הראשון עד ימינו, צריך לברך שהחיינו שאנחנו מגיעים לשיעור הזה.

תקיעות תוצר של העדר חירות

אם אתה לא נותן לעצמך חירות או לאנשים אחרים חירות אין סיכוי שאנחנו מתקדמים לאן שהוא - המציאות תקועה. לפעמים אנשים אומרים 'הרב אני מרגיש תקוע' אני אומר לו: 'כי אתה לא נותן לעצמך חירות' הם לא כ''כ מבינים למה אני מתכוון. אני אומר לו: אתה יודע למה אתה תקוע? כי יש לך דחק מפה ויש לך דחק מפה, משהו בעצמך מושך מכאן ומשהו בעצמך מושך מכאן, אז מה אתה מרגיש? תקוע. אם נלחץ על כובע משני הצדדים מה בפועל רואים? לא רואים את הכוחות רואים שהכובע לא זז, רואים שהכובע תקוע. אותו דבר, יכול להיות שבתוכך אתה לוחץ על הרבה דברים בפועל כלום לא זז 'המציאות לא משתנה' אתה עדיין מוצא את עצמך במיטה לא זז אבל זה לא נכון כי בפנים העולמות זזים רק הם זזים אחד כלפי השני אז הם לא מאפשרים לך לזוז. 'הכל לחצים' הכל דחק 'אבל צריך, אבל צריך' כל הדברים האלה למעשה מונעים מאתנו לזוז.

להקנות חירות לעצמנו ולסביבה

אתה צריך לדעת קודם כל צריך חירות 'אני יזוז בחירות' בלי שיש לפני מכשולים. מאוד חשוב שאדם יקנה לעצמו חירות ויקנה לאחרים חירות. העברתי שיעור בבית של שחקנים חילונים, האופן שבו הם התייחסו אחד לשני מתוך החירות החילונית, כל הדיבור היה 'בכייף שלך' באופן שאתה רוצה לעשות 'אני לא מגביל אותך בכלום ההיפך בחירות שלך, הכל בסדר' ראו שזה גם הדדי, לא שאחד מנצל את זה והשני מאפשר (זה כבר לא בסדר). מה שהיה שם זה חירות הדדית לכאן ולכאן. בני זוג האישה בעניין חזרה בתשובה הגבר לא. שאל אותה: עד מתי השיעור? 'בכייף שלך' לא הגביל אותה הכל ניתן בחירות. אולי זה שווה כל מה שעברנו, אנשים יודעים שאי אפשר לכפות אחד על השני, יהיה צעקות גירושין יהיה פירוד כי כל מילה שיש לך להגיד גם לצד השני יש המון מה להגיד. אנשים אומרים 'בכייף שלך בחירות שלך' כמובן ששמה זה הולך לכיוונים לא טובים אבל לומדים מכל דבר. בני זוג יכולים לחיות ככה שנים מבחינת הגבר לא אכפת לו שאשתו תהיה לבושה בלבוש אפגני והאישה משחררת את בעלה לחזור הביתה אחרי בילוי, הם לא מסתכלים על הדתיות, זה לא מגביל. אתה רוצה להיות חילוני 'בכייף שלך' ואת רוצה להיות דתיה 'בכייף שלך' כאילו לא מפריעים אחד לשני, מה שמאפשר להם לחיות שנים יפה מאוד. מי שיכנס יכול לומר: 'זה פרדוקס בסופו של דבר זה יגיע לפיצוץ'.. 'לא', למה? כי היא מקבלת אותו כפי שהוא, מבינה אותו ולא דוחקת אותו, לא אומרת: תבוא תקדש או תשים כיפה. היא לא יושבת במרמור בשולחן שישי מחכה שיבוא לקדש כמובן שישמח אותה אילו הוא היה בא אבל יותר חשוב לה שהוא יעשה את זה מהצד שלו.

להבדיל ככה זה צריך להיות אצלנו. צריך לתת לאדם את החירות שלו, לאוו דווקא בעניין של זוגיות - בכל דבר. היחסים עם הקב''ה זה דבר נורא אינטימי זה נורא אישי אף אחד לא יכול לדחוק אותך ליחסים אישיים. כמה קשה להיות שדכן, למה המפתחות נמצאים רק בידיים של הקב''ה ? כי הוא אומר 'אף אחד לא יכול לדחוק ולהביא בני זוג' זה דבר אינטימי אתה לא יכול לחייב ואפילו אם רב רואה ברוח הקודש אומר: 'זה הבן זוג שלך ואתם צריכים להיות ביחד' אם כרגע היא לא רואה את זה והיא לא מוכנה לזה היא לא תעשה את זה אם לא רואים את זה לא רואים את זה ואתה לא יכול לדחוק בזה זה לא יעזור. מה עושים? מניחים לזה צריך לתת לאדם את החירות שלו הקב''ה ביד ההשגחה יודע להוביל את האדם לאט לאט לאן שצריך.

חירות – לרצות מתוך רצון מלא

חירות, לא אומר אני יעשה עכשיו את הדברים לאט לאט בקצב שלי. העניין שזה לא בקצב שלך זה הקצב של הגוף (אלה הנקודות שצריך להכניס הגות)  כי אם תהיה לנו חירות לא לעשות אז לבדוק 'למה לא בא לנו לעשות'.. כי חירות זה לעשות מתוך זה שאני רוצה 'אני רוצה מתוך רצון מלא' כל דבר שאני רוצה, משתוקק ושואף להגיע אליו אני יעשה את זה אבל מתוך רצון. אפשר להסתכל על ילדים קטנים, רוצים להקים משהו מלגו אם שמת להם לגו במקום שהוא לא רצה הוא מפיל את כל הבניין, למה? כי הוא לא רצה שזה יהיה שם. חשבתי משהו אחד אתה חושב משהו אחר אז מה אם אתה אבא, חשבתי לבנות את הבניין בצורה אחרת. נראה לך כמבוגר שהילד לא יודע כי תיכף זה יתפרק 'אז שזה יתפרק' שזה יהיה מתוך החירות שלו שהוא ילמד שזה יתפרק. לכן ילדים מתחילים לפתח אנטגוניזם ומרידה להורים מגיל אפס, למה? כי ההורים עושים עם הילד הכל בשרירות הלב כל דבר 'אתה לא מבין' אנחנו ההורים 'אנחנו מבינים מה טוב בשבילך' עכשיו; אוכלים ישנים, אפילו שזה נכון הילד אומר אבל למה ככה 'למה בדרך הזאת' וברגע שהילד קולט זה לא נקי, שלא מחנכים אותו להבנה וחירות אלא דורכים עליו ועושים את זה מתוך שרירות הוא אומר: אין בעיה שיהיה לי מספיק כוח אני יענה, שיהיה לי מספיק כוח לברוח מהבית אני אברח וכולנו עשינו את זה. היום הרבה אנשים בדיעבד אומרים: אני הייתי רשע ואבא שלי צדק אבל אם היינו מחזירים אותך במכונת הזמן אחורה היית עושה שוב את אותה בריחה אפילו אם אותן הבנות למה? כי זה לא היה נקי כי היה שם המון אגו, המון כבוד 'אבא אמר'. מכוון שאבא אמר אתה תעשה אפילו שזה הדבר הכי חכם, הכי נכון, הכי טוב בשבילך אבל בגלל שזה נעשה באופן שבו זה נעשה, באופן שבו זה לקח לנו את החירות אז אתה אומר: בהזדמנות הראשונה אני בורח מפה לא בגלל שמה שהוא אומר נכון או לא נכון אלא בגלל שזה נעשה בצורה הזאת. לכן אנשים שאומרים: כמה שההורים שלי צדקו 'הייתי ילד לא טוב' לא נכון ההורים לא כ''כ צדקו.

הצדק למעשה לא בא לידי ביטוי במה שאומרים בפה הצדק בא לידי ביטוי בנתינת החירות, יש דרך אך עושים דברים. צריך לכבד ילד מגיל אפס, צריך לכבד את הפרטיות שלו, צריך לכבד את הרצונות שלו, אתה צריך לכבד כל דבר. נניח ילד לא רוצה להחליף טיטול כי לא נעים לו המגבונים קרים אז צריך להניח לאט לאט ואולי לחמם את המגבונים, להסביר לו ולתת לו זמן ואם הוא רוצה להיות עליך עוד דקה אחת 'אז עוד דקה אחת'. שתדעו לכם זה עניינים של שניות ודקות אח''כ הוא מתרצה הוא מבין כי לא נעים לו והוא מחליף אבל הוא מחליף מתוך הרצון שלו. לא הרווחת מה שנכון לעשות אלא גם הרווחת מה שהוא הרגיש, הרווחת את הילד.

אותו דבר אתנו, התורה והמצוות זה לא דבר נכון לעשות?! נכון. למה אנחנו לא עושים? כי לא נותנים לנו את החירות. כל בעלי התשובה מרגישים דחק, כל בעלי התשובה חושבים כאילו רוצים מהם מחר בבוקר להיות צדיקים ובעלי רוח הקודש ואנחנו בכלל לא במקום הזה, אנחנו רחוקים מהמקום הזה. אנשים בציפיות ממך 'אך לא סיימת את הגמרא' ?! ובינך לבינך אתה חושב: אני צריך להשלים את הגמרא, אני צריך להשלים שולחן ערוך והדחק הזה גורם לך לא לקום בבוקר ולא לעשות כי מה שנראה לך שצריך לעשות הוא כ''כ עמוס שאין לך זמן לעשות אותו ואז אתה לא עושה ומתייסר על זה שאתה לא עושה וכל זה חוזר חלילה ומתקדם לשום מקום.

חירות –  הולך בדרך יחידי

ראשית, תניח תעשה משהו אחד קטן מתוך הרצון האישי שלך ומתוך חירות. ההצעה שמי שלחוץ מרב שלא ילך לאותו רב, מי שלחוץ מחברה שיצא מאותה חברה, מי שנמצא בישיבה ולחוץ מאותה ישיבה שיצא מאותה ישיבה ותעשה את הדברים: בקצב שלך, ברצון האישי שלך ובדרך שלך. היה רב ברמלה שעשה את זה: לקח את עצמו וגידל את עצמו תוך 5 שנים עלה על כולם (כל הרבנים) במידות ובידיעות שלו, למה? עשה הכל לבד בבית בקצב שלו, סגר את הדלת ואמר 'אני לא אשמע הרצאות, אני לא אשמע כמה הם צורחים באוזן, כמה הם מעיקים, כמה סגולות ואתה חייב..' אני יעשה מה שאני מסוגל לעשות, אני יכיל את מה שאני מסוגל להכיל ואני יעשה את זה לאט לאט ''קובץ על יד ירבה''. עושה הכל מתוך חירות ושמחה וקולטים בנ''א מיוחד מאוד 'תמיר מאוד' וכשאתה שואל, איך עשית? אומר: הכל מאת ה' אבל החלטתי לגדל את עצמי, סמכתי על הרבנים ומסגרות, אין על מי לסמוך, כל מה שקיבלתי בהקשר הזה זה רק דחק 'למה אתה לא עושה את זה' 'למה אתה לא'.. אמרתי: בסדר, עצרתי 'ואני עושה הכל מהתחלה'.

''ואני אומר לכם ככה גם אני עשיתי ואין לכם דרך יותר מהירה מזאת, למה? כי זה רק אתה והוא. תחשוב שאתה נמצא על אי בודד והקב''ה אומר: אף אחד כאן לא מעיק, זה רק אתה ואני - תעשה את הדרך ''. ואז אתה קם ואתה חוקר כי אתה רוצה, כי בא לך ואתה עושה את הדברים מתוך חירות ולאט לאט אתה נמשך לזה עד שאתה כבר קם לבד בבוקר כדי ללמוד, הגוף שלך מקים אותך מתוך עניין, מתוך רצון לא מתוך זה שאתה חייב אתה כבר לא מכוון שעון כבר לבד אתה קם כי כייף לך זה משמח אותך אבל זה מתוך הרצון שלך. ואז אתה מלא בחידושים ואתה מלא במקוריות ואתה רואה את התורה בדרך מיוחדת מאוד וכל מה שאתה עושה אתה עושה אותו שהוא כ''כ ייחודי שאף אחד לא עשה אותו. ורואים את זה ברגע שאתה שומע תלמיד חכם ואומר 'את השיעור תורה שלך יכולתי לשמוע מעוד מאה כמוך' בסה''כ אתה מדקלם תורה ואתה רואה חוסר מקוריות זה בגלל השפעות חיצוניות.

צריך לראות באדם מקוריות - החסידות מאוד מעודדת לזה, רבי נחמן אומר כל אדם צריך לעשות לעצמו שביל. אתה ייחודי בפרצוף שלך, אתה ייחודי בדעה שלך, אתה ייחודי בגוף שלך, אתה ייחודי בנשמה שלך, אתה ייחודי בזמן שאליו אתה נולדת 'למה אתה הולך בדרכים של משהו אחר' מה אתה מדקלם מה שכולם מדקלמים? ללמוד תורה כולם יכולים, אפשר להקליט הכל, איפה המקוריות שלך? כל אדם צריך להיות מקורי בעבודת ה'. שאלו את הבעלש''ט: מה אתה בא לחדש? ענה: 'אני בא לחדש'?! אני בא לחדש לעצמי לא באתי לחדש לכם 'הבעלש''ט בא להיות הבעלש''ט' מי שרוצה ללכת בדרכי זה עניין שלו אבל אני מחדש לבעלש''ט והוא אמר כל אחד צריך להיות הבעלש''ט במקום שלו. לכן חשוב מאוד שתהיה המקוריות והיצירתיות הזאת ושלא יהיה הדחק וכמה חשוב לא לקחת את החירות למשהו כי להיות משעבד זה נורא מסוכן אתה ישר ניכנס לדמות (בלי לשים לב) שנמצאת במקרא או של פרעה או של לבן או של משעבד אחר ואפילו מבלי לדעת. לכן אפשר לעשות מעשים שיכולים להראות מעשים קיצונים אבל הם לא קיצונים מכיוון שאנחנו לא לוקחים אותם לקצה אלא אנחנו עושים מעשי שחרור כמו להתנתק מההורים, להתנתק ממסגרות  'להתנתק לא בשביל להתנתק' לא כדי למרוד ולבעוט 'זה סתם' אלא להתנתק כדי לעשות את זה בחירות, לעשות את זה מתוך המקום שלי - אני יעשה את זה לבד, אני לא יעשה כי אמרו לי. יש בנ''א שיגיד אם אני אקום בנץ להתפלל 'אני ימות' התפילה שלי תהיה מתה תפלה, אם אקום לתפילה מאוחרת יותר התפילה תהיה עם כל הלב והנשמה ואני מרגיש שמח בתפילה הזאת, הגוף שלי משתף פעולה 'אני בוכה ומכוונן רואה את כל התפילה לנגד עיני' אח''כ אם אני ירצה מעצמי לקחת את הדבר הזה (תפילה בנץ) אעשה את זה בחירות שלי לא שמשהו יגיד לי לעשות את זה.

אז המכתב מכתב אלוקים הוא 'אלוקים' מידת הדין. לא כתוב, המכתב מכתב הוויה, אבל העניין הוא החירות ''אל תיקרא חרות על הלוחות תיקרא חירות על הלוחות'' שזה פלא,

אך מידת הדין נותנת חירות? זה הרעיון כי מידת הדין זה אמת זה אקסיומה זה העובדה. האקסיומה והעובדה הם למעשה האינסוף והאינסוף למעשה הוא חירות.

הקב''ה אומר: אני רוצה את האינסוף זה גם כן דין, אמת חוק 'אני רוצה שזה יהיה' גם זה אני רוצה שיהיה וזה לא סותר שום דבר. זה לא סותר שום דבר באדם, זה לא סותר קדושה, זה לא סותר טהרה, זה גם לא סותר מהירות יש אנשים שאומרים: 'זה יאט את הקצב' לא זה לא יאט את הקצב.

''יש לי חידוש עבורכם זה בדיוק מה שיעשה אחישנה כי אם כל אדם תהיה לו החירות להתקדם בקצב שלו איך שהוא רוצה בלי שדוחקים בו ובלי שיש לו מיליון השפעות על הראש הוא יעשה את הדרך הזאת לבד והוא יעשה את זה מאוד יפה. והוא כבר יסיר לעצמו את המכשולים והוא יעשה כל מה שצריך לעשות. כ''כ חשוב שאנחנו נגדל ככה, נגדל את הילדים שלנו ככה גם את החברים שלנו ולא נדחק באף אדם. מי אנחנו שנעיר הערה? כל אדם צריך לדעת שבזמן שאתה מעיר הערה 'אתה דוחק' בזמן שאתה דוחק תדע שאתה עושה עוד עצירה ורוב העולם נעצר רק בגלל שדחקו בו אם העולם היה נותן חירות (במיוחד העולם החרדי) מזמן היינו מגיעים למשיח. ברגע שאתה צורח על הילד או על התלמידים שלך או על החברים שלך או על העם שלך הם אומרים לך: דווקא עכשיו אנחנו עוצרים 'יקרה מה שיקרה' 'נסבול מה שנסבול' 'שיהיה איזה גורל שיהיה' אבל לא בדרך שלך 'נתגלגל עוד גלגול אבל לא בדרך שלך'.

החשיבות המרכזית שקודם אדם יעניק לעצמו את החירות ואם רואים שיש מקורות דחק, להתנתק מהם (לא להתבייש לעשות את זה) אבל לא להתנתק כדי להיכנע לגוף זה לא המטרה - לחזור מחירות שבאמת צריכה להיות לך לחירות של הגוף 'זה לא העניין'. חירות זה לא עניין של 'יבוא לי' כשאתה אומר 'שיבוא לי' ז''א כשזה יבוא לגוף. 'חירות' נעשה מתוך מקום שבו אתה אומר 'אני רוצה לעשות את הדברים הנכונים אבל מתוך חירות' זה לא שאני לא רוצה לעשות. אנשים אומרים: לעשות או לא לעשות 'אני מעדיף לא לעשות' כי אני מרגיש יותר בין חורין לא לעשות אז אנחנו לא מדברים על זה.. אנחנו רוצים לעשות אבל מתוך רצון. כולנו רוצים להתפתח לקב''ה, כולנו רוצים לחזור לטבע הרוחני שלנו אבל רוצים לעשות את זה בדרך שלנו מבלי לחץ ובלי דחק.

רחמנא ליבא בעי

רואים את העניין כל הזמן גם גדולי דור שמנסים להניע צעדים מסוימים, הם רוצים להזיז דברים ברגע שהם משדרים סוג של לחץ לעם העם מגיב 'בקיר מטורף' ובסופו של דבר אני לא רואה את זה מצד העם או מצד יצר הרע אני רואה את זה מצד ה'. ממש כמו חגורת בטיחות אתה מושך את החגורת בטיחות יותר מידי מהר היא נתקעת.. לאט לאט יש לה את הקצב שלה. גם זוגות, אחד חוזר בתשובה אחד לא חוזר בתשובה, זה שחוזר בתשובה לא מפסיק להלחיץ את הבית, לא מפסיק להעמיד את הבית על גלגלים 'כל הזמן לחץ'. כל הלחץ שיש עליו הוא מעביר אותו לבין זוג 'אבל צריך' והצד השני עושה לו דווקא לא בגלל שהוא לא אוהב את ה', לא בגלל שהוא לא אוהב את התורה או שהוא לא רוצה להתפתח רוחנית אלא בגלל שהבן זוג 'יושב לו על הצוואר'. אז הענקה של החירות זה דבר שהוא כ''כ חשוב 'לתת אותו' לתת חירות ואם בנ''א הוא לא בקטע גם לתת לו את החירות 'הוא כרגע לא בקטע' אז אין כרגע עם מי לדבר. אז אם המציאות החילונית היא לא בקטע 'אז היא לא בקטע' מה יש לך עכשיו לעמוד ולהטיף למי אתה מטיף?! ראית משהו שבהטפה חזר בתשובה? אין ואם היה משהו שחזר בתשובה בגלל הטפה זה בדיוק מה שהחילונים מצביעים עליו שזה היה מתוך לחץ ואח''כ הוא חוזר בשאלה או שהוא נתקע באזשהוא שלב. ושוב, התקיעות נעשית בגלל העדר חירות 'כל תקיעות' ולכן אם אתם מרגישים תקועים בכל תחום (יכול להיות: בתחום הכלכלי, מקצועי, זוגי) זה בגלל שאין שם חירות ולכן תיקחו את הכל אחורה.. אבא ואמא יש להם את הבחירות שלהם, לרב יש את הבחירות שלו גם לשמים יש את הבחירות שלהם. יכול להיות מצב שאדם יאמר אבל אני לא מכיל את זה אני לא שם עדיין ואם יכפו עליי בסוף זה לא יצא טוב אז מה העניין לעשות בלחץ אפילו אם זה הדבר הנכון.

זה לא הדבר הנכון, להתפלל שלוש פעמים ביום? זה לא הדבר הנכון, לשמור תורה ומצוות? זה לא הדבר הנכון להיות צדיק? ברור שזה הדבר הנכון.. האם אנחנו בעניין? לא. למה? חשוב להגות בזה וטוב שתהיו כנים כדי להודות בזה כי אני עושה את הכנות הזאת בשבילכם כי אין לנו חירות לעשות את זה, אין לנו את החירות לבחור בזה. למה אנשים אומרים: תיתן לי זמן אני עוד לא שם.. כשאתה מנסה להבין אבל למה אתה עוד לא שם? כי מה? כי אין קיצור שולחן ערוך? כי אין לך סמארטפון שיש בתוכו הכל 'יש לך את כל בנק הידע' הכל יש, אתה לא יכול להגיד: יש לי בעיה טכנית כבר אין בעיה טכנית אז אין תירוץ, למה לא עושים? כי לא ניתן לזה חירות. לקב''ה לא הולכים כי משהו אמר, לקב''ה הולכים כי אני רוצה. כל מי שחזר בתשובה חזר מרצון ואם משהו דחק בו אז שייקח אחורה באזשהוא שלב זה עצר אותו ואח''כ עם אותו רצון שלך להתקדם, עם אותה חירות להתקדם עכשיו תעשה את זה לבד.

החירות היא לא לעזוב לבעוט לא לעשות כלום ולהישען על הגוף 'אין מה להישען על הגוף' הגוף יוריד לתהומות, הוא רוצה לישון כל היום. תחזור לרצון המקורי שלך שהוא החירות שלך 'הרצון לעשות לבד' ותעשה לבד - תלמד לבד, תשמע לבד, תקום לבד, תעשה את כל הדברים לבד הכוונה לא בבדידות אלא בעצמאות בחירות. אם אתה עושה את זה זה מאוד יקר לקב''ה כי כל מילה שלך היא כמו שצריך שאומרים לך: 'יישר כוח' כי אתה אומר את זה לא בגלל ששמעת משהו. לפעמים שומעים אנשים שמתבודדים אני שואל: אך אתה מתבודד? יש לי דף, מאיפה הדף הזה? צדיק כתב את התפילה 'אבל זה מלאכותי אתה לא מדבר עם הלב אתה מקריא דף ואתה אפילו לא מבין מה כתוב פה'. הוא אומר: אז איך אני אדבר עם ה'? 'מהלב, ככה רבי נחמן מברסלב אמר: תגיד מה שיש לך על הלב 'מה שיוצא' אפילו אם יוצאת לך הברה, אפילו אם יוצאת מילה 'ריבונו של עולם' או צעקה, שיצא רק שזה יהיה כנה שזה יהיה שלך ולא של משהו אחר וזאת הנקודה, המקוריות.

כדי להיות בני חורין אנחנו חייבים להיות מקוריים, לא מדברים על יצירתיות אלא על מקוריות. העולם הזה סובל מאי מקוריות לכל דבר יש מתחרה.. זה מדהים לראות את זה: רואים את המכוניות כולן מאוד דומות אחת לשנייה למרות שאחד יוצר בארה"ב אחד יוצר בקוראה, הרוב חקיינים. מבחינת היהודי, הכניסו אותנו למסגרות קצת שטפו לנו את המוח וזה קצת השפיע אז אנשים הפסיקו להיות מקוריים. בנ''א כתב שיר גם אתה יכול לכתוב שיר, בנ''א עשה סרט גם אתה יכול לעשות סרט, בנ''א עשה בגד גם אתה יכול לעשות בגד. כל מה שהוא עשה גם אתה יכול אבל בצורה מקורית אתה לא חייב להעתיק ממנו ואתה יכול לעשות משהו חדש לגמרי שמעולם לא היה במציאות הזאת ושוב לא מדברים על יצירתיות מדברים על מקוריות. העולם דיבר שנים על יצירתיות 'תיקח את אותו חמר גלם תעבד אותו אחרת' הם לא מדברים על מקוריות 'תהיה מקורי, תמציא משהו שאף אחד לא המציא', למה אתה צריך לעבד משהו קיים ? תמציא משהו חדש משלך ובזה יש הרבה ברכה. אנשים לא יודעים שלמעשה יש היום ערכים חילונים אבל אצלנו זה נקרא שורש והמקוריות להוציא שורש יש בה ברכה כשלעצמה מעצם העובדה שהוצאת שורש, מעצם העובדה שאתה מקורי. יש עניין של 'קינאת סופרים תרבה חוכמה' זה מעלה בפני עצמה אבל יש עניין גם להיות מקורי, להיות הראשון שעושה. מה מיוחד בראשון שעושה? הוא בין חורין, אף אחד לא אמר לו קודם הוא לא היה קבול לאף שיטה 'הוא מקורי' כי הוא חשב לעשות את זה בפעם הראשונה.

הגות -  הדרך לחירות

לא משנה על איזה כלים נדבר, אדם יאמר: אני אומלל 'אין לי את מה שהרב מדבר עליו'. ולכן, הכלי שלנו לכל דבר הוא הגות. בהגות יש אפשרות: לחשוב הכל, לעשות הכל, להיות הכל לשחרר כ"כ הרבה פלונטרים נפשיים שאף פסיכולוג ואף רב לא יצליח לעשות לך את זה רק אתה תוכל לעשות את זה לעצמך. ''והגית בו יומם ולילה'' זה לא מדיטציה. היום כולם מדברים על זה, הרב יעקוב עדס כותב על זה ספרים בשם רבותיו, ''בני מחשבה טובה''- למעשה כל הספרים מדברים על הגות. בכלל המציאות הזאת היא הגות אם הזוהר אומר ''עלמא מהדין כחלמא דמי'' זה סוג של הגות רק בהגות הספציפית הזאת אתה תקוע בהגות אז אתה רואה את העולם כפי שהוא אבל בהגות שהיא קצת יותר עמוקה אתה יכול לצאת מהחלום הזה. ובהגות אתה יכול לפתור המון דברים, לשבת עם עצמך לפי חמשת השלבים שתוארו (יהיו עוד, נעבור שלב שלב מה קורה בתוך השלב עצמו).

השלב הראשון – להיות מודע לזה שאתה הוגה

תעצום את העיניים ותקלוט מה קורה בפנים - תהיה מודע לכל העולם המחשבתי רגשי פיזי (הרעש הפנימי) מה שתמצא שם זה כאוס באלגן. הבודהיסטים קראו לזה 'המוח הקופי' (קופץ ממקום למקום, רעש ובלאגן) כי זה כאוס זה ''התוהו'' שיש בששת ימי בראשית ''תוהו ובוהו וחושך על פני תהום''.

השלב השני – הנהגת הרצון

זה משהו יהודי ולא קיים במקום אחר כי כל העולם תופס את האור שיש באדם, את המושכלות, את הנפש השכלית, את הידע ואילו אצלנו יש את הנהגת הרצון. המהות שלנו כבנ''א זה רצון אז אנחנו מנהיגים את עצמינו בהנהגת הרצון. הנהגת הרצון, יש מודטים שעושים מדיטציה שנים ולא מגיעים להארה כי אין להם רצון פנימי זה לא שטכנית הם לא עושים מה שצריך לעשות הם חושבים שצריך לעשות את תהליך ההשקטה עד שיקרה משהו. למה לא קורה משהו? אין רצון בפנים אין drive פנימי כי מעבר להשקטה גם מתחת להשקטה יש רצון להגיע להארה ואנשים שהיה להם את הרצון הזה (כמו בודהה ועוד) עשו את זה בגלל רצון וזה הביא למקומות לא טובים. זה לא דרכינו, זה קליפה דתוהו אנחנו לא מכוונים לכוון. גם הם ובכלל כל מי שרצה להשיג משהו בחיים שלו השיג בגלל הנהגת רצון נכונה גם משה רבינו לא היה יותר טוב מכל אדם יהודי אחר למשה רבינו היה רצון, לרבי שמעון בר יוחאי היה רצון, להאריז''ל היה רצון. זה לא שהם היו אינטליגנטים, צדיקים או מיוחסים (זה לא קשור לזה בכלל) זה קשור לאנשים שהחליטו ''גמרו אומר בליבם'' להגיע למקום מסוים והגיעו והפכו שמים וארץ בשביל זה.. כאשר כל העולם נאבק בהם שלא יגיעו אבל הם הגיעו.. כי רצון זה רצון.

גם בהגות ההנהגה שלנו היא הנהגת הרצון ז''א אם נניח בתהליך המדיטציה הם מחכים לשקט שיכול לקחת בתהליך של מדיטציה של שנים אצלנו אין כזה דבר 'אני רוצה שקט' אתה מנהיג שקט וזה לא מחשבה. זה טעות שנעשית בתורות המזרח שמה זה טכניקה ובטכניקה הזאת אתה מחכה שהתהליכים יתרחשו עלייך וזה דיי סימולציה של מוות קליני. בהגות יש הנהגה. ההנהגה הפנימית היא הנהגת הרצון כי אתה לא יכול למות באמת אם אתה תמות באמת תהיה לך התנתקות מהגוף באותו הרגע ואתה נמצא. אתה לא יכול לחכות להשקטת המחשבות אתה מנהיג רצון כי בכל זאת יש לנו רצון פנימי שצריך להיות מונהג שורשית בין אם זה ''רצוננו לראות את מלכינו'' כתכלית ובין אם זה רצון עכשיו מה אני עושה, עכשיו 'אני רוצה שקט'. אני לא חושב שקט אני רוצה שקט וברגע שאני רוצה לא עוברת מחשבה, הרצון מוליד מחשבה לא המחשבה מולידה רצון. יש מצב שהרצון מוליד מחשבה אבל יש מצב של לפני זה שיש רצון ועדיין אין מחשבה והדברים נעשים רק עם רצון כשעוד אין מחשבה 'אין מחשבה' הכוונה שהיא נולדת, שהיא נוצרת שאתה חושב אותה שהיא יוצרת וויב, שהיא תיצור את ה eeg אלא רצון 'הנהגת הרצון שלך כבר'.

אז מעצם העובדה שאתה רוצה שקט יהיה שקט כי אתה רוצה שקט וזה חשוב כדי ללמד גבורה פנימית, אנחנו מפעילים פה את ספירת הגבורה הרבה מאוד. אומנם בחיים אנחנו צריכים להפעיל עשר ספירות אבל צריך לדעת שהספירה הדומיננטית היא 'גבורה' כי אנחנו עוברים מההיפך להיפך אז חייבים להשתמש בספירה שהיא דומיננטית 'ספירת הגבורה' וזה ''איזהו גיבור הכובש את יצרו''. כיבוש היצר זה ע''י השלטת הרצון והנהגת הרצון. מה זה מלך בעם? מה מלך למעשה עושה? הוא משליט את הרצון שלו, הוא אומר 'כרגע אני רוצה שהחוק יהיה ככה' זאת סמכות המלך או הנשיא - הרצון לא קשור לחוכמה. להבדיל אצל הקב"ה החוכמה והרצון שלו זה היינו הך זה בא ביחד. אבל כשאנחנו מדברים על הנהגה ועל מלכות פנימית שאדם צריך לעשות אותו זה קודם כל תירצה תגיד בתוך עצמך: 'אני רוצה' אל תגיד: 'אני חושב שזה ככה' 'אני חושב שזה בסדר' אם אתה אומר: אני חושב שזה בסדר זה ייפול על החוסר חירות 'תירצה' אתה צריך לרצות, אתה צריך זמן כדי לרצות? תיקח את הזמן.. אבל תירצה.

בתוכנו, בתוך ההגות יש הנהגת רצון וזה לא חייב לטפס למחשבה ולרעש שבא לידי ביטוי ויפריע להשקטה אלא זה עצם העובדה שאתה רוצה שקט 'אתה רק מזיז משהו מבפנים התהליכים מתחילים להתרחש מבלי שזה יוצא'.

התהליכים הם: רצון, מחשבה, כמעט דיבור, דיבור ומעשה (אנחנו מחלקים למחשבה דיבור ולמעשה אבל לפני יש את הרצון). אבל בין הרצון לבין המחשבה אפשר לעצור את זה יש 'כמעט מחשבה' ואפשר להשאיר את זה כי אתה אומר: אני לא צריך שזה יצא למחשבה. אם אני רוצה שקט מספיק שאני ירצה שקט בתוכי מבלי שאני יוציא: 'אני רוצה שקט' (אני יראה את המילים, אני רוצה שקט) מבלי שזה יעלה כרגע למחשבה פשוט רצון פנימי. כמו בנ''א שנכווה הוא מיד מזיז את היד, האם הוא חשב לפני זה מחשבה 'חם לי כדאי שאני יזיז את היד' לא, הוא מיד מזיז כי כרגע היד אומרת 'לא טוב פה', אני לא רוצה להיות פה. אותו דבר פה, זה מעין סוג של אינסטינקט שאתה יכול להניע אותו אפילו מבלי לחשוב, מדובר בהרגשה עמוקה. מה שאני אומר לכם כרגע זה ניגון פנימי, זה עוד לא יוצא למחשבה אפשר לשלוט ברצונות ובניגון הפנימי של הרצון עוד מבלי שהוא עלה למלל שאתה אומר: אני חושב את מה שאני רוצה, תעזוב את זה. רק מעצם העובדה שאתה נמצא בסיטואציה ואומר: 'עכשיו אני ישב בשקט ככה זה יקרה ותעמוד על זה כי האסרטיביות ( זאת למעשה ספירת גבורה) הזאת היא תחליט שככה זה קורה אז לא תצטרכו לחכות שנים עד שהמוח יירגע כי החיים האלה לא יאפשרו את זה.

השלב השלישי – וידוי

עדיין תחת הנהגת הרצון.. וידוי, לסלק את ההזדהות עם הרע. תחת השם וידוי יש את עוד תת שם שזה החירות 'אני רוצה להיות בין חורין' כדי להיות בין חורין אני צריך להשתחרר מהזדהויות. גם מהזדהויות שהיו לי עם הרע שהיה בעבר אבל גם להזדהות עם הטוב למשל להגיד: 'אני שמח שאני יהודי', 'אני שמח שחזרתי בתשובה', 'אני שמח שיש לי את הרבנים האלה', 'אני שמח בעצמי', 'אני שמח במה שהשגתי'. חשוב שיהיה את הדבר הזה, הזדהות עם הטוב. יש לנו הכרת הרע ויש את הכרת הטוב. המטרה של הווידוי, לתת לך תחושה של חירות. אני פה לא כי אמרו לי אני פה כי אני רוצה וכדאי להרבות בווידוי לא למדוד 20 דקות ''תיקח את הזמן, מגיע לך. אתה פה 70 שנה, לא תיתן לעצמך קצת זמן אינטימי בינך לבין הקב''ה. זה מה שרבי נחמן אומר בתורה נב 'המהלך בדרך יחידי'. מה זה המהלך בדרך יחידי? זה דרך שלך ושלו אין לך עוד משהו 'אף אחד לא הולך שם זה רק אתה והוא'..  לא תאפשר לך את הזמן עם הקב''ה.. מתי תאפשר? בבית כנסת, בית מדרש, ברחוב, בעבודה, בבית 'אתה לא לבד' אין לך מקום שאתה לבד עם עצמך. אתה חייב לאפשר את זה לעצמך וזה מתוך חירות לא בגלל שמשהו אמר לך. אתה צריך את זה לעצמך כדי להגיע לחירות כי באותו מקום אתה צריך לבחון מה קושר אותי, מה דוחק בי''. עוד בשלב הווידוי - תשחרר הכל, תשחרר את כל מה שדוחק, תגיע שמה להחלטות, תגיד: כל מה שדוחק בי מחר בבוקר זה לא ידחק בי, אני נפרד מזה מחר בבוקר זה לא ידחק בי יותר וזה יכול להיות כל דבר, לא לתת לשום דבר לדחוק בנו. אתה צריך להגיע, קוראים לזה יישוב הדעת, ל'חירות'. הבסיס של יישוב הדעת זה חירות.. תפעל כי אתה רוצה.

השלב הרביעי – כנות

חשוב שההתבטאויות יהיו בכנות. הדיבור עם הקב''ה הוא מסורבל ומסובך, למה? כי אתה מפחד, אתה יודע שאתה אשם 'מכף רגל עד ראש' אז מה אתה עושה? הטבעיות היא להתגונן 'אבל' – אמא שלי, אשתי ועוד ואתה מסתתר סתם זה אור אינסוף, זה לא ישות עצבנית בשמים. לצערי יש שכבה באוכלוסייה שאומרת: אתה נותן לנו תורה פסטורלית אבל תכלס יש עונש כבד כבד שצריך להתמודד אתו ואתה רואה את האנשים מענישים את עצמם וזה ממש עבודה זרה פרכסלנס שלשמה מכוון הקב''ה. הקב''ה לא בעניין של להעניש, לרדת מהעניין של שכר ועונש כי אתם אפילו לא מבינים מה זה אין כאן משהו שמחפש אותך בפינה כתוב ''לא תיתן מכשול בפני עיוור'' אז אין לך מה להיכנס למגננה כדי להצדיק מעשים שאתה עשית. את הנעשה אין להשיב, מה שנעשה נעשה אבל אתה כן יכול לעשות תשובה 'לעשות תשובה' זה לחזור חזרה למעשה ולומר 'אני לא יכול לא לנסוע להודו' אני לא יכול לא לעשות פעולה מסוימת שעשיתי בגיל 16אבל אני יכול לחזור ולהגיד 'אני מצטער שעשיתי את זה זה לא נתן כלום' אין שם כלום 'לא היה שם משהו' לא היה שם שום דבר ולצאת משם כי יש אנשים שיש להם עדיין נוסטלגיה לעבר.

אם יש נוסטלגיה היא תפיל אותך. יש אנשים שיש להם נוסטלגיה לעבר כי הם היו בעבר ויש אנשים שיש להם נוסטלגיה כי הם עדין לא היו שם.. הם עדיין נקראים נוסטלגיים. דוגמא, תופעה שסוקרה בתקשורת נשים חרדיות שיוצאות בלילה לת''א, מחליפות את הבגדים ונמצאות במועדונים בת''א - בבני ברק יש להן עשרה ילדים ובלילה הן יוצאות למועדונים בת''א הן לא גרו שם בעבר שלהן היו גירסא דינקותא אבל יש מה שנקרא נוסטלוגיה למקום הזה. למה נוסטלגיה? זה נוסטלגיה ליצר הרע כי הוא לא התנסה, הוא לא בא לידי ביטוי, חנקו את זה, לא נתנו לזה חירות, לא נתנו לזה מקום אז הן מוציאות את זה. תאמר לה: אז תעזבי את הכל, תתגרשי מבעלך.. תלכי 'לא, אתה רואה שהם עדין חוזרות בחזרה' והמשחק הזה נראה או כמו טירוף או כמו שגעון. זה לא טירוף ולא שגעון זה הנפש של האדם ברגע שאתה דוחק הוא יעשה דווקא זה תוצאה של משמעת לא במקום, זה תוצאה של יראה יתרה וכל מי שעשו לו יראה יתרה-  בעט. זה לא עניין אני מצדיק או לא מצדיק (אין כאן עניין של מסכים או לא מסכים, זה לא העניין) ככה זה.. צריך לקבל את זה כתופעה.

כעובדי ה' אנחנו צריכים ללמוד, מה הקב''ה מלמד אותנו על נפש האדם. אך הן הגיעו לזה? אתה אומר: איך הגעת לזה? אתה רואה שאם תשמע אותה היא אומרת: חטפתי מכות, בבית היה אסור להתקלח השאירו אותנו מסריחות כדי שגברים לא ימצאו חן בענייננו, הכל היה בשרירות לב ובצעקות. 'רציתי להרגיש קצת את עצמי' לשמוע את עצמי קצת בפנים ולא את המטיפים, רציתי לשמוע את הקול הפנימי 'אתה חושב שאני הולכת לבר מעניינת אותי הבירה.. זה רק כדי להרגיש את החירות הזאת לרגע.. אח''כ אני יודעת שאני יחזור, אני יודעת שה' אחד ושמו אחד'. לכן יש גם נוסטלגיה לעבר ויכולה להיות נוסטלגיה לעתיד אם היצר פקוק.

באותה תקופה שבה שלטו במקביל יימח שמו וזכרו היטלר ומהטמה גנדי מיליון איש נהרגו בגרמניה ומיליון איש נהרגו בהודו, אך? היטלר עשה את זה בצורה אלימה ומהטמה גנדי דיבר על אי אלימות הדת המקורית שלו הייתה הג'מיניזם (יש חמש או שש עקרונות, נחשבת לדת מאוד לא אלימה עד כדי לא לגעת בחרקים ולא להרע להם). מהטמה גנדי לא נתן תורה רק אמר: אנחנו עושים הכל ללא אלימות, מה למעשה הוא עשה? פקק לחץ אדיר. אנשים היו משועבדים לאנגלים המון שנים, היה להם המון כאב, יש להם לחץ כלכלי, יש להם לחץ עם פקיסטן, יש להם לחץ עם אנגליה הם פוקקים המון המון צער ואתה בא ואומר 'אין אלימות'. הלחץ הזה הביא לדחק שיצא משני הכוונים ונהרגו באותה תקופה מיליון איש בדיוק במקום שלו כי הוא דחק בזה. 'לא דוחקים' צריך לדעת גם אם אתה רוצה לשחרר בנ''א, צריך לתת להם תורה שלמה, אתה צריך לתת כלים לבנ''א, אתה צריך להסביר לו, אתה צריך ללמוד את הנפש שלו. אי אפשר להגיד לבנ''א ולומר לו 'תאהב'.. אומרים לאנשים תורה של הרב אשלג מיד אומרים ''ואהבת לרעך כמוך'' הקהל שומע ואומר: 'אבל אני לא מסוגל לעשות את זה'.. אתה לא יכול לדחוק במשהו לאהוב - אל תדחק בי למלחמה גם אל תדחק בי לשלום, 'אל תדחק בי'.. נקודה. אני יעשה את זה לבד כאשר אני ירגיש חירות. אתה בא ומצביע על הדרך 'אשרייך ואשרי חלקך' עכשיו תעזוב אותי בשקט 'תיתן לי לעשות את זה בזמן שלי'.

חשוב להבין את זה כי בשלב הווידוי חשוב לא להיות בדחק של 'אני טמא, אני מלוכלך, אני מזוהם, מה עשיתי בעבר 'אוי ואבוי', איך אני יגיע כבן/בת מלך לפני הקב''ה גם זה דחק, לרדת מזה. תבינו הוא אינסוף, הוא נמצא בחירות, הוא לא מסתכל עלייך 'נו נו ..' ''הרפו ודעו כי טוב ה''. ההרפיה היא כ''כ חשובה לצורך העניין הזה וההרפיה לא לוקחת הרבה זמן 'אחישנה' זה לעשות את הכל כמו שאני אומר: בחירות, בהרפיה, בניחותא, בדרך שלך. 'בעיתה' כשזה לוקח למעשה המון זמן (כשזה למעשה עיכוב) זה כשאתה דוחק כי אז אדם עושה את הדברים האלה לא בקצב שלו ולא מתוך הרצון שלו הוא דחוק לעשות את הדברים.

בשלב השלישי, שלב הווידוי אתה חייב להשתחרר מכל הכבלים גם הכבלים של העבר דוחקים בנו הם מורידים אותנו כלפי מטה כי הם גורמים לנו להרגיש אשמים הם גורמים לנו להרגיש שאנחנו לא בסדר 'וזה גם כן דחק' כאילו אתה לא ראוי 'תעזוב תרד'. וזה לא נכון כשאתה בחירות אתה תהיה גם בטהרה פנימית אבל בשביל זה צריך כנות.

השלב הרביעי זה כנות 'תהיה כנה תגיד את הדברים'. אם בשביל להגיד את הדברים צריך לצעוק (יש אנשים שכדי להוציא משהו שמפריע צריכים לצעוק) תצעק, אתה צריך לבכות תבכה, אתה רוצה להפוך את העולם תהפוך את העולם אבל תוציא בכנות. מה שיש לך על הלב תוציא 'תגיד מה שיש לך על הלב'. דוגמא, אפשר לראות בטיפול בזוג כשהם יושבים יש האשמות מטורפות וכאשר הם מתבקשים להגיד מה שיש להם על הלב הם לא יכולים, למה? כי אם הם יגידו מה שבאמת יש על הלב חוששים לפגוע ולהעליב מעדיפים לדבר עם הרב בנפרד. הרב מקשיב לדברים, עולים המון דברים שאדם מחזיק בבטן ופוקק. השמירה של הדברים בבטן זה גם דחק משום שאתה פועל בצורה מוזרה אתה מחזיק על הבן זוג, אתה לא אומר והוא לא יודע מה לא בסדר, אתה רק מחזיק דברים: נסיבות מסוימות שהוא פגע בך, דברים שהוא אמר או עשה. כנות זה להוציא. מאוד חשוב שתהיה הוצאה, לא לשמור כלום בבטן ''תוכו כברו''. החברה צריכה ללמד את עצמה כנות ואנחנו צריכים ללמד את עצמינו לשמוע כנות, לא להיפגע שאדם כנה אתנו כי בסה''כ הוא אומר את העמדה שלו, זאת המציאות שלו, זה העמדה הסובייקטיבית שלו אבל זה המקום שלו אז הוא נעלב ממך.. אתה יכול להגיד: מיליון פעם 'לא התכוונתי להעליב' בסדר אתה לא התכוונת 'אבל הוא נעלב', אתה מסוגל להכיל את העובדה שהוא נעלב?

אותו דבר עם הקב''ה אתה יכול להגיד הקב''ה: מה עשית שואה זה העליב אותנו 'בסדר הוא לא התכוון להעליב 'אנחנו נעלבנו' אז הוא לא מבין את זה שאנחנו נעלבנו? 'בוודאי שהוא מבין את זה'. לכן חשוב לתת זמן לכנות 'כנות זה לא בוטות' זה לא אומר שאתה יכול להגיד: כן, אני חושב שאתה מכוער זה לא נחשב לכנות. כנות זה שאתה צריך להרגיש מה אתה מרגיש, להעביר מה שאתה מרגיש, אתה יכול לשדר את המקום הרגשי שאתה נמצא בו 'זה בסדר זה שלך' אתה נוכח בו ואף אחד לא ייקח לך את זה וגם אם לא יתחשבו בזה אתה לא תזוז. לכן, חשוב להתחשב בזה. הרבה פעמים הזוגיות תקועה כי האישה לא מוציאה מה שיש לה בבטן והוא לא מוציא מה שיש לו בבטן והם לא אומרים באמת אחד לשני מה מפריע.. אני אח''כ מלמד אותם ואומר: אני שמעתי דברים, זה לא שייך אם הדברים היו קשים ומזעזעים, הנקודה היא ששמעתי דברים וזה עובדה 'ככה זה' ואז אני משדל אותה להגיד את מה שאמרה ואומר לבעל 'אל תשמע את זה מתוך פגיעות בך תשמע את זה מתוך העולם שלה' אתה תבין מה העולם שלה, ככה היא הרגישה. אח''כ אני מעביר את זה אליו ואז אני אומר לה 'תשמעי בבקשה אותו, ככה הוא מרגיש, זה לא קשור אלייך 'אל תפגעי' ומותר לו להרגיש את הרגשות האלה'.

אתה עובר תהליכים ויכול להיות שאתה תגיד משהו יפגע אתה אומר: לא התכוונתי לפגוע אני רק רוצה להגיד מה אני מרגיש. היו דברים שלחצו עלי, היו דברים שפגעו בי והעבירו אותי תהליך.. אני רוצה לעבור אותם.. זה מה שאני מרגיש, זה רק ביני.. לא קשור לבנ''א אחר ופתאום שאתה אומר משהו אחר נפגע.. מה זה קשור לבנ''א אחר?!  זה העולם שלי ולא קשור בכלל למשהו אחר. להגיד שאפשר לעשות את זה בתוך חברה? כמעט ולא אבל בהגות מול הקב''ה בוודאי שאתה יכול לקב''ה אתה יכול להגיד מה שאתה מרגיש אז אתה כועס עליו תגיד לו שאתה כועס עליו, אתה פגוע ממנו תגיד לו שאתה פגוע ממנו, אתה עצוב תגיד שאתה עצוב אבל מה שאתה עובר 'תגיד תשדר' אל תשתוק. השתיקה והפקיקה זה מה שיוצר את התקיעות זה מה שגורם לך לא לזוז לכן בכנות תדבר, זה לא חייב להיות רע זה יכול להיות גם טוב.

דוגמא: שני צעירים שלומדים בישיבה יוצאים ושומעים את שעורי הרב בסמארטפון. אמרו לרב שהם אפילו לא יודעים אך לעשות את זה, המנטליות שממנה הגיעו לא מבטא רגשות הם יודעים בראש שזה נכון 'אם משהו יחבק ויגיד לי שהוא אוהב אותי אהיה הכי מאושר בעולם' אבל תגיד לי לחבק או להגיד למשהו אני אוהב אותך.. אני לא מסוגל, לא שמענו את זה, לא קיים במנטליות, אבא לא אמר אין כזאת אופציה של רגשות.. אנחנו עובדים, אנחנו מתמידים.. לא שומעים את הגוף.. הולכים כמו סוס לאבוס אבל אנחנו מבינים. הרב שואל בהגות אפשר להגיד את זה.. בפנים להגיד לקב"ה 'אני אוהב אותך' האם אתה מסוגל להגיד? אותו אדם אמר שינסה. חזר אל הרב בבכי, למה? כי הוא אמר בראש: אני אוהב אותך הקב''ה.. זהו זה מה שהוא הצליח להגיד והוא רצה להגיד רק אף אחד לא נתן לזה לגיטימציה אף אחד לא נתן לו את האופציה 'תגיד, מה שאתה מרגיש תגיד'. פתאום בהגות אתה אומר לו: תחבק, תגיד 'העיקר שתוציא', האם יכול להיות בנ''א שעובד את ה' כמוהם ולא ירגיש פרצי אהבה לקב''ה.. איך?! אז איך אתה לא אומר את זה אז בקול רם לאחר 'לא' אבל בפנים בהגות 'כן חשוב שזה יהיה'. מה עשה דוד המלך בתהילים? כל התהילים זה צרחות אם היינו שומעים את דוד המלך אומר תהילים היינו אומרים 'הוא משוגע לגמרי' זה כאילו לא בנ''א מתון שאומר את התהילים; הוא רקד, הוא שר, הוא צחק, הוא בכה והכל התקבל כתהילים. ואנחנו קוראים את זה בצורה מונוטונית.. ככה זה נראה. אתם יודעים כמה עליות וירידות של רגשות יש בתהילים אז תבינו שהוא היה בהלך נפש של מה שהוא כותב: ''הצילני נא מאויבי וממתקוממי תשגבני'' הלך נפש אחד. ''שיר למעלות ממעמקים קראתיך ה''' הלך נפש אחר. ''מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר גם כי אלך בגיא צל מוות לא אירע רע'' הלך נפש נוסף. אח''כ ''הללויה הללו אל בקודשו'' הלך אחר לגמרי. דוד המלך כתב בפאסון?! הוא היה באותם מקומות רגשיים ודיבר מאותם מקומות רגשיים שהוא כתב אותם אז כשהוא היה עצוב הוא צעק את העצבות שלו, כשהוא כעס הוא כעס וכשהוא הילל הוא הילל. ואנחנו קוראים את זה ללא אפקט רגשי כאילו הכל אותו דבר.. זה לא ככה.

יהודי צריך להיות חי וכדי שנהיה חיים ונבטא את עצמינו באמת אתה חייב להיות כנה. לומדים את זה מילדים כשילד עצוב הוא עצוב, כשילד שמח הוא שמח, כשילד רץ הוא רץ, ילד מבטא את מה שהוא מרגיש. לא קשור אם הוא מחונך או לא, אם זה יפה לצעוק בבית או לא.. זה כנה. הוא כנה ''תוכו כברו'' למה אתה צוחק מזה? האנשים השקרנים זה הכי מעצבן ולמה? כי הוא מסתיר. מעמיד פנים כלפי חוץ כשבפנים הוא משהו אחר החוסר כנות הזאת היא בלתי נסבלת בעיני ה' זאת עבודת ה' הכי שנואה שיכולה להיות אז כנות.. אתה מתבייש להיות משוגע ברבים 'בסדר תצא להתבודדות או תעשה את זה בהגות או תעשה את זה בכל דרך אחרת' תיקח את עצמך ותקרע את השמים, תעשה את זה בדרך שלך.

השלב החמישי – אנטמיות

כל הדברים שהוזכרו עד עכשיו, מובילים לאנטמיות. אם יש לך חבר שאתה מקיים עליו את הדברים האלה: אתה מתוודה בפניו, מדבר בכנות (אצלך הכל פתוח ואצלו הכל פתוח) זה באופן אוטומטי מייצר קירבה. למה זוגיות לא מצליחה? (גם הזוגיות בעבר לא הצליחה הם לא התגרשו מטעמי מנטליות ובושה אבל אם היה להם כוח כמו שיש היום, כל העולם היה בגרושים, כולם היו חיים לבד. אין היום זוג שיש לו שלום בית) יש רק סיבה אחת 'אין אנטמיות'. הם לא מתכוונים להיכנס אחד לתוך השני, הם מתכוונים להישאר כספות 'שק אגוזים' שני אגוזים שהתחתנו. שני אגוזים, זה לא נדבק אין דבקות, אין ''ואדם ידע את חווה אשתו''. כאמור הקב''ה באירוסין מחבר את הנשמות שלהם (אירוסין, עניין רוחני עוד לא נוגעים אחד בשני) בחופה בגלל שיש מגע פיזי הוא מחבר את הגופים (אומרים את זה בשבע ברכות ''אשר התיר לנו את העריות'' חיבור של הגופים) עכשיו זאת הפלטפורמה לקיים אנטמיות. שיכנסו אחד לתוך השני, שייקמו אהבת דודים, שייקמו ''ואהבת לרעך כמוך'', שייקמו מה שכתוב בשיר השירים, שיקיימו את מה שאנחנו מתפללים ''לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה'' אבל אם אתה עדיין בפאסון שלך והיא בפאסון שלה זה לא ילך. זוגיות סובלת המון מחוסר כנות לאוו דווקא שקרים והסתרות אלא פשוט חוסר כנות.. שלא אומרים ומדברים אחד עם השני.

וכל זה תחת הכותרת חירות כי זה לא נעשה על מנת להעמיס על משהו אחר ולהעיק עם כל החבילה על משהו.. כי אני כנה.. אם אתה כנה תהיה מוכן גם לקבל את הכנות של הצד השני. המטרה שלנו להגיע לחירות אם אתה מרגיש דחק מהבן זוג אתה צריך להגיד 'אני מרגיש ממך דחק' וזה רק גורם לי להיעצר אתה לא מקדם אותי, הפעולות שלך רק עוצרות אותי. זה לא שמה שאתה אומר לא נכון 'זה נכון' צריך לעשות אני גם מתכוון לעשות אבל תיתן לי את הזמן שלי.

דוגמא נוספת ליישום של דברים מתוך השיעור הנוכחי: ''אתם רואים, אני לא רודף אחרי אף אחד מכם, אני לא יוצר אתכם קשר, אני לא מרים טלפון, אני בחיים לא יגיד בהרצאות 'תקבלו על עצמיכם' כל מיני דברים, אני לא אומר שום דבר.. אני מלמד. אני יודע שיש פער גדול מאוד בין מה שאני מלמד לבין איפה שהאדם את הפער הזה אתם צריכים לסגור בחירות. בקצב שלכם, בזמן שלכם. יש לי תלמידים שנים הם מגיעים עם ג'ינס 'אני לא מעיר הערות' יש תלמידות שנים איתי שמגיעות עם חצאיות מעל הברך או בכלל בלי רק גי'נס 'אני לא מעיר שום דבר'. אני לא מעיר לאף אחד על הצניעות שלו, לא על הבוטות שלו, לא על הסיגריות שלו.. גם אני יגיד זה עושה בדיוק הפוך. כל מה שאתה תגיד עיכבת את מה שאתה רוצה לעשות עוד 10 שנים 'אל תגיד תעזוב אותו, בחירות שלו הוא יעשה את זה הוא יבחר, אתה מלמד תיתן לו להחליט אם הוא רוצה את זה או שהוא לא רוצה את זה.. תיתן לו, זה הלב שלו, הוא ייתן את הלב שלו בקצב שלו לקב''ה. ניסתם פעם לעצב פרח? או לסגור פרח? לא, הוא ייפתח בקצב שלו, בזמן שלו וכשהוא ייפתח הוא יהיה הכי יפה ככה הלב של האדם. ''פרח מטה אהרון'' פרח, רפ''ח ניצוצות שאנחנו צריכים להחזיר אותם לקב''ה זה עניין של פריחה. בפריחה לא נוגעים, אם נוגעים בפרח או שמשאירים אותו סגור ואז חונקים אותו מבפנים או שהוא נושר במקום כאילו יש להם מנגנון הגנה אתה נוגע בי כדי לעוות אותי? אתה מנסה לשנות אותי? אני נופל לך, אל תיגע בי. תעזוב אותי אני יוציא לך 'אבטיח' אל תיגע בי וזה מדהים רק ללמוד תורה מעצים.. ''רחמנא ליבא בעי''.

''המכתב מכתב אלוהים, חרות על הלוחות. אל תיקרא חרות על הלוחות אלא חירות על הלוחות'' זה חירות שכל אחד מאתנו צריך להעניק: לעצמו, לבן זוג, לילדים. חירות, זה לא לעשות מה שאתה רוצה זה לא להחזיר לשליטת הגוף (לך תעשה מה שאתה רוצה מתי שאתה רוצה). 'חירות' אני רוצה לעשות אני רק יעשה את זה בדרך שלי, בקצב שלי. אנחנו ממילא רוצים להתפתח אנחנו פה רק תעשה את זה בזמן שלך בקצב שלך בדרך שלך תהיה מקורי גם בדרך. יש בנ"א שכותב לקב''ה (זמרים), אתה רוצה לשיר אדרבא, משהו אחר רוצה לצייר לקב''ה 'תצייר', משהו אחר רוצה לרקוד לקב''ה 'תרקוד לקב''ה'.

סרטון ביוטיוב, עשו את זה כסרט מצויר של סיפורי צדיקים (סיפורים אמתיים). סיפור של הבעלש''ט. שם הסרטון: ''רבי זושא מאניפולי סרט מצויר לכולם'' (מהדקה השביעית).

על זה הקב''ה אמר לו שיש משהו שעובד את ה' יותר טוב ממנו וזה הבעלש''ט ואתה אומר: אך זה יכול להיות? וזה גם לא מעשיות. הרעיון להסביר שיש משהו שיש לו רצון יותר גדול, לפעמים התורה מאטה בנ''א יכול לבוא ולהגיד: ב''ה יש לי תורה זה מאט אותי, יש לי תלמידים זה מאט אותי אבל לרועה צאן הזה אין כלום אז הוא נלחם על נפשו. זאת דוגמא לעבודת ה' מתוך חירות גמורה 'זאת החירות': חירות לעשות גלגלון, חירות לתקוע בשופר, חירות לשיר, חירות לרקוד, לרעות את הצאן וזה לא פחות טוב. כשזה יפטר מן העולם וזה יפטר מן העולם זה יהיה בהלם מהעולם הבא שלו וזה יהיה בהלם מהעולם הבא שלו לכן, חשוב להיות מפוקסים שלא נתעורר מאוחר מידי.

לימדו אותנו תורה קלוקלת כמעט תורה מוסלמית ונוצרית של קפדנות שאין לה מקום ושכחו את נפש האדם שפועלת. צריך לדעת שכל דבר כזה שאתה עושה רק מאט את הקצב וצריך לאפשר לכל אדם. באותו מובן צריך לדעת שהקב''ה ציווה את הגברים אבל הוא לא ציווה את הנשים ולא ציווה את הסבתות, אם כן מה היא עבודת ה' של הנשים? ומה היא עבודת ה' של הסבתות? הם עבדו אותו באפיית הלחם, בשמירה על הנכדים, בהכנסת אורחים ובכל דרך שהיא 'לך תדע למה הסבתא כיוונה'. האם זה פחות טוב מהעבודה של מקובל? לא. מה שאישה ומה שסבתא מכוונות בראש, עצם הרצון נחשב כמו רצון של מקובל. רק שלמקובל באותה דרגת רצון יש תורה בפנים ולאישה או הסבתא אין תורה באותה דרגת רצון ולמה הקב''ה עיכב אותה? כי זה הניסיון שלה. למעשה זה גם המפתיעות של הקב''ה, הקב''ה מפתיע הוא לא ידוע מראש חשוב כל הזמן לקחת את זה בחשבון,

הקב''ה נסתר הוא מפתיע מאוד, אתה מעולם לא תוכל לעלות על דרכיו של הקב''ה..  בסוף נראה כמה הוא היה מפתיע ואיפה החביא את כל האוצרות שלו.

בעז''ה שנזכה..