פרשת השבוע

פרשת תרומה - תרומת הלב

תמלול מפרשת השבוע התשע''ח

הרב אריה חיים נווה

פרשת תרומה הם מתחילים להקים כבר את המשכן והקב''ה אומר ''וייקחו לי תרומה איש אשר ידבנו ליבו'' לכאורה זה חצי צווי וחצי להגיד לבנ''א: 'אני אומר לך בבקשה תיקח תביא לי תרומה למקדש אבל תעשה את זה ממה שהלב שלך נותן' וזה לכאורה סתירה כפולה, למה? כי תחליט או שאתה מורה ואתה נותן צווי או שאתה אומר לבנ''א תביא מכל הלב. אתה יכול להגיד: 'אנחנו בונים פה משכן מי שרוצה לתרום שיביא' אבל לא ככה מתואר, מתואר ''וייקחו לי'' 'וייקחו', צריך זה הוראה ואח''כ הוא אומר ''כל איש אשר ידבנו ליבו''.

נדבר על כמה דברים,

א. עניין הקמת המשכן - למה צריך להקים את המשכן ? הם יצאו הם נמצאים שמה, האדם זה הדבר הכי חשוב, כל עוד יש בני אדם שהולכים (ביחד) לומדים (ביחד) ואוהבים אז מצוין בשביל מה לעשות משכן הרי הקב''ה ''מלוא כל הארץ כבודו'' בשביל מה לדחוף אותו לבית כנסת, מה הרעיון לדחוף אותו לבית כנסת 'תשאיר פתוח' אם ''מלוא כל הארץ כבודו'' ''מלוא כל הארץ כבודו'', מה הרעיון עכשיו של משכן?

ב. כל הכלים של המשכן - משכן צריך להיות; מקום של תפילה, מקום של התבודדות עם הקב''ה. להבדיל אלף הבדלות באשרמים שנמצאים בהודו אין כלום 'מחצלות על הרצפה באים עושים מדיטציה וזהו' לא צריך יותר מידי גאדג'טים. בשביל מה כל הכילים האלה שהוא מבקש אותם כלי כסף וכלי זהב והכל עשוי מכל מיני דברים מיוחדים, בשביל מה צריך את זה?

ג. צריך לבחור משהו מיוחד מהעם שיכנס פנימה להיות כהן (לא כל אחד יכול).

נענה על זה,

הרעיון והחשיבות של הירידה לכלים או הירידה בעולמות היא ירידה שהשלמות האלוקית תתקיים בכל עולם ועולם, בכל דור ודור, בכל דבר ודבר.

'בכל העולמות' זה אומר גם בעולם הנשמות הכל קיים אפילו שאין גופים גם עכשיו בגן עדן עליון: יש משכן, יש כהן כתוב שאליהו הנביא הוא זה שמקריב את הקורבנות, יש בית מקדש הכל קיים 'הכל עובד'. אח''כ זה משתלשל למטה יש את אותו דבר בעולם המלאכים ואח''כ זה משתלשל למטה ויש את זה גם פה בעולם העשייה רק עוד אין בעולם העשייה ממש (צריך להיות רק עוד אין) כביכול צריך להיות מקום. אז היה 'משכן (מקדש) נודד' ובא''י זה 'בית מקדש קבוע' (שיבנה במהרה בימנו, אמן ) אבל צריך להיות כביכול מקום. אתה אומר: 'אין מרחב וזמן' בשביל מה הקב''ה תוחם את עצמו למקום מסוים? הנקודה היא נכון שאין מרחב וזמן הרי אמרנו שהכל מקומות בנפש הכל הרי בתוך התודעה והקב''ה עשה מקומות בתודעה יש מקומות יותר פנימיים בתודעה ויש מקומות יותר חיצוניים בתודעה כמו שיש נפש רוח נשמה חיה ויחידה; דרגת יחידה זה מקום מאוד פנימי ודרגת נפש זה מקום מאוד מרוחק. אז הכניסה לבית מקדש היא כניסה למקום מאוד פנימי בתוך הנפש וזה גם היה מתרחש עליהם ז''א הם היו נכנסים וכאילו עוברים מימד בנפש שלהם.

עניין הכילים והמבנים : כשם שיש כלים רגשיים וכלים תודעתיים לאדם עצמו יש להם ככה מניפסט (הגשמה) בעולם הזה אז יש חשיבות לכיור וקנו ויש חשיבות לברזים ויש חשיבות למחתא, לקטורת, למזבח עצמו 'מזבח הקטורת' מזבח שהיה בחוץ, לכל דבר ועניין היה לו משמעות. הכילים החיצוניים היו למעשה הביטוי לכלים הפנימיים והשימוש בכלים החיצוניים (האופן, ההלכה של להשתמש בהם) הזיזו את הכילים הפנימיים וזה הרעיון של המצווה וההלכה שבאה שמה לידי ביטוי. יש כאן עניין גדול.. לפני שניכנס לדברים האלה..

יש לחץ מצד הרבה מאוד אנשים 'נו מתי יהיה בית המקדש, נו מתי יבוא המשיח' למה? כדי שנתחיל לעשות את עבודת בית המקדש' 'אפשר לעשות את עבודת בית המקדש עכשיו, הדברים האלה כשהם יבואו זה להזיז דברים חיצוניים כדי לגרום לתנועה של התודעה בפנים. הכל כאן זה תנועה בתודעה (גם כוס זה תנועה בתודעה גם סמארטפון זה תנועה בתודעה, כל דבר זה תנועה בתודעה) במקום שבו האדם מתעצל להגיע לזה במחשבה שלו הקב''ה יצר לו פיזיות כדי שהוא יזיז אותה אז הוא יזיז את התנועה של התודעה אצלו. הוא יאיר אותה אצלו כמו שריר עייף שאתה צריך משקולת קונטרה שאתה מזיז אותה זה יזיז את השריר הזה בתוכך ולכן, במדבר הם אמרו: 'אין לנו באמת גישה לפנימיות שלנו'. אדם לא יודע מה יש בתוך נפשו (הוא לא ער זה) הוא לא יודע להיכנס פנימה ולהגיד בתוך ארסנל נפשי 'יש כוח כזה ויש כוח כזה' אז הקב''ה מקרין לו החוצה, זה עובר דרכו והוא מקרין לו את זה החוצה. זה עובר דרך טלית תפילין שבת וכאשר הוא בא איתם באינטראקציה מזיז אותם או עושה איתם את התנועה הנכונה זה מזיז את זה אצלו בנפש. המטרה בסופו של דבר שנהיה בלי כלום (שנהיה בלי שום דבר) אנחנו לא צריכים שום גאדג'טים, יהודי לא צריך שום גאדג'ט, הוא יהיה מספיק נאור לאינטליגנציה הרוחנית שלו שהוא יוכל להזיז בעצמו את הכל. אליהו הנביא עשה את זה, האריז''ל עשה את זה, כל הגדולים - ידעו להיכנס לבית המקדש, ידעו להיטהר וכו'.

יש מידע שאין אליו גישה כי האדם הוא לא טהור ידוע על האריז''ל כשהוא הגיע למידע הזה אליהו הנביא נגלה אליו וזרק אליו 'אפר של פרה אדומה' כמובן זה לא פיזי (זה משל) זה רוחני 'הוא לא נגלה עשה עכשיו צנצנת בא ופיזר עליו' כי הסביבה בכל אופן טמאה אז לא שייך לבוא ולעשות את זה עכשיו אלא שזה ברוחני. המקום הנפשי שאליו הוא ניכנס יצר 'גילוי אליהו' שאמר לו 'אתה יכול להיכנס אני רק יעביר אותך תהליך טהרה'. תהליך הטהרה לא היה שום זריקה של שום אפר בגשמי אלא רק התנועה של התודעה של זה (שתיכף אני אדבר עליה).

המהר''ל מפראג פרק ח'

שאל גוי אחד את ר' יוחנן בן זכאי

אילן עובדיא דאתון עבדין נראים כמין כשפים. אתם מביאים פרה ושורפים אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה, ואחד מכם מטמא למת, מזין עליו שנים ושלשה טיפין ואתם אומרים לו טהרת?! 
אמר לו: נכנס בך רוח חזזית מימיך? 
אמר לו: לא ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית? 
אמר לו: הן. 
אמר לו: ומה אתם עושים? 
אמר לו: מביאים עיקרים, ומעשנין תחתיו, ומרביצין עליה מים, והיא בורחת.  
אמר לו: ישמעו אוזניך מה שאתה מוציא מפיך! כך הרוח הזה רוח טומאה, דכתיב: וגם את הנביאים ורוח הטומאה אעביר מן הארץ מזין עליו והוא בורח. 
לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו: לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר? 
אמר להם: חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרים, 
אלא אמר הקדוש ברוך הוא: חוקה חקקתי גזירה גזרתי, 
אי אתה רשאי לעבור גזרותיי דכתיב: זאת חוקת התורה.

הגוי אומר לרבי יוחנן בן זכאי העבודות שאתם עושים אותם (כל ההלכות) זה נראה כמו כשפים. אמר לו: 'לא ראית אדם שניכנס בו רוח תזזית'. אמר לו: הן. רבי יוחנן נתן לו טקס שהם עושים. התלמידים שואלים: בשביל מה אנחנו צריכים כ''כ הרבה הלכות ומצוות? אדם שמתעסק עם זה זה נראה מוזר. אמר להם: זאת חוקת התורה (נסביר את זה).

כשאנחנו שואלים את השאלה המקורית:

על מה אדם הראשון נידון במיתה? על מה הוא נזרק מגן עדן?

כולם אמרו שהוא אכל מעץ הדעת טוב ורע המקובלים אומרים: 'לא נכון'.

בהתחלה הייתה לו 'יראת הרוממות', העניין שלו ותשומת הלב שלו היו בדבקות עם הקב''ה. הוא היה מעל הנביאים והתנבא באספקלריה מהירה הוא ראה מסוף העולם ועד סופו ותפוח עקבו הכהה גלגל חמה והכל בזכות היראה שהייתה לו 'ואני לא מדבר על פחד אלא על הדבקות הפנימית שהייתה בליבו ובנפשו. הוא לא ראה משהו אחר, לא היה לו מידע אחר ככה הוא נברא 'דבוק בנישקין' לקב''ה הוא והאישה שלו'.

הקב''ה אמר לו אל תאכל מעץ הדעת 'כי ביום אוכלך ממנו מות תמותון' ואז התחיל דיון עם הנחש מעצם העובדה שאדם פנה מעם ה' להקשיב לנחש 'פה זה נקרא מוות' כי מי שאחוז בקב''ה נקרא 'חי החיים' והוא גם יונק ממנו. זה שאתה רואה אותו לנגד עיניך אתה יונק ממנו חיים ולכן, פחדו מאוד מעבודה זרה קראו לזה 'יראה' לשון ראיה. לכן צריך להיזהר: לא להסתכל על אדם כועס ואסור להסתכל במת ובטח גם לא בעבודה זרה ולא להסתכל בכל מיני דברים אחרים שאתה מקבל מהם חיות 'אתה צריך לשים לב טוב טוב על מה להסתכל'. אבל הראיה המרכזית הייתה ההסתכלות על הקב''ה והוא הפנה את מבטו מעמו ואז נוצר חוסר כבוד למילה אלוקית, ביזוי למילה אלוקית, הוא לא סמך על המילה אלוקית מכאן ואליך לדבר עם הנחש ולעשות אתו משא ומתן על העץ 'זהו גמרנו'. כל הבעיה זה היה זה.

למה אני אומר את זה ומה זה קשור לחטא אדם הראשון? אנחנו חושבים שהמוות נגרם לו מהעץ אמרו חז"ל: 'לא, איפה זה כתוב' כתוב ''ביום אוכלכם ממנו מות תמותון'' לא שהוא יגרום לכם את המוות אלא ''ביום אוכלכם ממנו מות תמותון'' למה? בגלל שלא שמעת בקולי אז המוות לא נגרם מאכילה המוות נגרם מעצם העובדה שהוא לא היה אתו. ואני לא מדבר כרגע על ציות או שבירת פקודה (אני לא מדבר על דברים כאלה כי אנחנו לא אמורים להיות ברמה הזאת) אנחנו בדבקות מכוון שהזהות שלנו היא זהות אלוקית, אנחנו שותפים של הקב''ה אז ממילא צריכה להיות לנו אג'נדה משותפת אנחנו לא צריכים להיות עבדים נרצעים ההיפך. ובירמיה הוא כותב 'על מה אבדה הארץ' ? ''על עוזבם את תורתי'' אתה אומר; 'לא בגלל שהם אכלו שקצים רמשים חיללו שבת' אומר 'לא הם פשוט עזבו אותי' על זה אבדה הארץ ברגע שיש את העזיבה שלי, חשוב לנסות להבין את זה..

ניקח את זה למודל שלנו - במודל שלנו אבא וילד נניח נמצאים בתוך הבית והילד עושה כל מיני סוגים של מעשי קונדס (כל מי שיש לו ילדים מיד מבין את זה) 'על מה בעיקר הכעס על הילד'? לא אם הוא נגע בחשמל לא נגע בחשמל (נגע בחשמל זה כבר סכנה) על זה שאמרת לו 'אל תיגע בחשמל' והוא נגע בחשמל, על זה שהוא שבר לך את המילה, על זה שהוא לא סומך עלייך, על זה שהוא לא מכבד אותך 'החטא על פשע' שהוא הולך ועושה את זה ממש. הבעיה שאתה נורא כועס עליה: למה אתה לא מקשיב לי, אך אתה לא סומך עליי? אני מבקש ממך 'אל תיגע ואתה כן נוגע' לדבר הזה כמובן יש רמות חומרה. 'רמות חומרה' תלוי כמה הוא מראה זילות בהורה נניח נכנס אליו לחדר והופך לו את המיטה (לדוגמא) תלוי מה הוא עשה בתוך הבית לפי זה יהיה רמת כעס ויהיה לזה אפילו רמת עונש.

יוצא שכל עניין 'שכר ועונש' הוא לא תלוי המעשים כשלעצמם שהוא עושה אלא כמה הוא מראה זלזול בהורה, כמה הוא מראה לו 'אני רחוק ממך ובכלל לא קשוב אלייך'. לנו יש רשימה על מה מביאים קורבן חטאת, חיללת שבת? אך חיללת שבת? מה בדיוק עשית? על זה אתה צריך להביא את זה ועל זה אתה צריך להביא את זה 'נראה רשימה', עבור זה יש את התשלום הזה, עבור זה יש את התשלום הזה ונראה כאילו זה תלוי מעשה. באים המפרשים ואומרים 'לא זה לא תלוי מעשה זה תלוי ריחוק מה' כאילו כמה אתה מראה זלזול בו, זה לא משנה באמת מה עשית אלא כמה אתה לא מכבד את זה. יש עניין 'זכור את יום השבת לקדשו' ויש עניין של 'לא תרצח' אתה אומר: 'זה רע וזה רע' אבל נראה שהעונש על רצח פחות מהעונש על השבת, שבת זה כרת על רצח אין כרת, זה הפלא ופלא. פה הוא רצח בנ''א ובשני הוא חילל רעיון רוחני 'בסדר' אז מה.. כרת? לא מוזמן לחיי העולם הבא? הרעיון הוא שאצל הקב''ה זה כמו העניין עם ההורה, להורה יש דבר יקר לליבו שהוא יכול להגיד לילד: 'נגעתי לי בנעליים', בסדר 'עשית מעשה קונדס שברת חלון', בסדר אבל נניח פגעת באמא או נכנסת אליי לחדר ולקחת לי מסמך יקר וקרעת אותו 'זה שובר את האבא, זה עוד יותר קשה' אבל זה לא בגלל המסמך זה בגלל שזה היה יקר לאבא והבן הראה זלזול בזה.

למעשה תלוי איפה אנחנו ממוקמים ברמת הזלזול שלנו בבורא, ברמת ההסתרה שלנו מאתו, ברמת 'הלא אכפת לי ממך, אני עובר על זה כי אתה לא מעניין אותי' - הקב''ה שופט ע''פ זה.

העבירה היא רק סימפטום זה רק מדד להראות 'אך אתה לא מקשיב לי' או 'אך אתה רחוק ממני' לכן אומרים לך 'המת לא מטמא וגם לא המים מטהרים' אלא זה העניין שאם אמרתי לך להיכנס למקווה ועשית את זה אתה טהור לא בגלל שנכנסת למקווה 'לא המקווה טיהר אותך' בגלל שאמרתי לך תיכנס למקווה ומכיוון שאמרתי לך תיכנס למקווה אתה טהור מעצם העובדה שאמרתי לך תיכנס למקווה. ולכן אומרים מי שרצה לעשות מצווה ולא עשה כאילו עשה, מה זאת אומרת? בנ''א רצה להיכנס למקווה לא ניכנס למקווה, הוא טהור? כן הוא טהור כי הוא רצה ולא הלך: הגיע למקווה הייתה תקלה, היה סגור, לא היה לו כסף להיכנס. אותו דבר תחשבו על בן שבא לאבא האבא אומר לו תעשה משהו, הבן אומר: כל היום חשבתי 'אך לעשות מה שאמרת' לא הלך, נניח האבא אמר לו 'שהגינה תהיה מסודרת' ובאמת הוא הכין כלים וחשב 'אני ישמח את אבא הוא יבוא יראה גינה למופת' ירד גשם, אומר לו 'אבא לא סידרתי את הגינה, תדע כל היום חשבתי על זה, תראה את הכילים שנמצאים פה, חשבתי להפתיע אותך' ירד גשם, מה האבא יעשה לו? הוא אוהב אותו 'ברור שהוא אוהב אותו', אז מה זה נחשב? יגיד לו: 'האהבה שלי אלייך נמצאת' תחשוב שזאת הבשורה הכי טובה; שכל היום חשבת שרצית לשמח אותי אז עכשיו לא הזזת את האבנים מחר בבוקר תזיז אותם אבל עצם העובדה שחשבת עלי כל היום..

הקיום ממה שהוא אומר והריחוק ממה שהוא אומר יקבע את השכר והעונש, לא האקט עצמו. דוגמא, היו מקרים שאמרו 'גדולה עבירה לשם שמים ממצווה לא לשם שמים' אז יש בן אדם שעושה עבירה אתה אומר: 'העבירה צריכה לטמא אותו' לא, העבירה לא מטמא. למה? כי יש כאן 'עבירה לשם שמים' החשיבות שהוא עשה זה לכבוד ה', הייתה שם סיבה, כל אחד תלוי בסיבות שלו 'למה הוא אנוס' הוא עשה את זה אז הקב''ה אומר 'הוא לא בגד בי'. אתה אומר לו 'אבל הוא עשה עבירה' והוא אומר: 'כן אבל הוא לא בגד בי', מה עושים במקרה כזה שהוא עשה עבירה אבל לא בגד בה', אך דנים את זה? כ''כ חשוב שאדם יבין את זה שלא המת מטמא ולא המים מטהרים. אמרתי לך 'אל תיגע במת', למה אתה נוגע במת? אז נגעת במת 'אתה חושב שהמת הוא זה שטימא אותך כרגע'? לא, עצם העובדה שאני ביקשתי ממך. אותו דבר במערכת יחסים בין גבר לבין אישה הכי מקומם זה חוסר הכבוד ההדדי אחד לשני הוא מבקש משהו או שהיא מבקשת משהו והצד השני פשוט לא עושה את זה עכשיו זה לא משנה מה לא נעשה עצם העובדה שזה לא נעשה 'זה מה שמקומם'.

נדבת הלב

אותו דבר כאן לעניין המשכן - מצד אחד הקב''ה אומר תיראו צריך משכן 'צריך לעשות משכן' אבל אני לא יכול לחייב אתכם להביא לי את הלב שלכם 'אתם יכולים להביא לי משהו, תיראו מה כולם מביאים, תביאו ואתם יכולים לעשות משהו מכל הלב' ולכן עניין ''כל איש אשר ידבנו ליבו''. אתה אומר: 'זה עכשיו הולך; לפי רוך הלב, עומק הלב, טוב הלב' יבוא בנ''א יגיד 'אז מה משהו שהלב שלו יותר טוב ממני והוא קצת יותר עמוק אז הקורבן שלו יתקבל ושלי לא'? אמרו 'תלך לחפש מה הקב''ה אוהב' ''כל איש אשר ידבנו ליבו'' תראה מה הוא היה רוצה, תשאל אותו 'מה הוא היה רוצה' ועל זה יש את 'נדבת הלב'.

נדבת הלב זה של ג'אסטה אין נדבת לב יותר גדולה מאשר אדם אומר 'אני רוצה לקנות מתנה לחבר שלי אבל אני לא רוצה לקנות מתנה שאני רוצה, אני רוצה לקנות מתנה שהוא רוצה, אני רוצה לעשות משהו שישמח אותו' אולי הייתה לו איזה פנטזיה או מחשבה בראש אולי משהו שהוא חלם עליו כל החיים. אני יכול לבוא עם הכסף ולהגיד לו: 'אני רוצה לקנות בשבילך את המתנה שאתה הכי אוהב בעולם תגיד לי 'מה אתה רוצה אני יעשה את רצונך', מה יותר טוב מזה. אני יכול להביא לו ספר הוא יכול להגיד 'תודה רבה שחשבת עלי, זה נחמד אבל אין לי פנאי כרגע לספר או שהספר גבוה עלי אני לא יכול לקרוא' אז קנית והוא גנז אותו, אתה יכול לקנות לו פמוטים 'בסדר משתמש פעם בשבוע', אתה יכול לקנות לו כוס או שעון 'זה נחמד כמחווה' אבל אם אתה רוצה לקנות לו משהו 'תשאל אותו מה הוא רוצה'.

אותו דבר, כתוב ''ואהבת את ה' אלוהך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'' כתוב ''ואיככה אוהבו'' אומרים ''עשה רצונו''. אך אני יודע שאני אוהב משהו.. תתארו לעצמיכם שאני יגיד לקב''ה; 'ה' אני עכשיו קם בבוקר לוקח גו'ניט לכבודך', 'אני אשמע טראנס לכבודך', 'אני יעשה את כל הדברים האלה לכבודך' זה לא כ''כ עובד ככה אלא צריך לדעת 'מה הוא רוצה' תשאל אותו 'מה הוא היה רוצה'.

כנ''ל בזוגיות, הרבה פעמים רואים שבניי הזוג עושים הרבה מחוות של אהבה אחד כלפי השני אבל השני לא רוצה את זה, הוא לא רוצה את מחוות האהבה שאתה רוצה לעשות אותם, הוא אומר 'זה לא עוזר לי, זה נחמד מה שאתה עושה, זה עם תשומת לב וזה בסדר לדעת שזה קיים אבל זה לא עוזר לי'. מה זה חשוב שכל בוקר אתה קם עם שושנה ולא עוזר לי עם הילדים 'אני זקוק לעזרה עם הילדים', מה זה חשוב שכל בוקר 'את משאירה פתקים הכי יפים על המקרר ואת לא סופרת אותי ממטר או כל היום את לא חושבת עלי'.. תלוי כל אחד מה הוא זקוק, מה הוא רוצה.

אנחנו מפחדים להיכנס למקום הזה של לעשות את רצונו של השני אבל צריך לדעת מה זה ''כל אחד אשר ידבנו ליבו'' מה המשפט הזה אומר, מה זה אומר שאני מנדב את הלב שלי לבורא כאילו 'אני יאהב אותו כמיטב יכולתי ע''פ פרץ רגשי שעכשיו יפקוד אותי'? זה לא יכול להיות ככה אז עניין של נדבת הלב זה אומר שאני צריך להפוך את עצמי להיות פנוי אליו ולראות למה הוא זקוק.

אך עושים את זה?

נעשה כרגע סקירה. בפרשת תרומה צריך לעצור ולעשות סוג של סקירה כדי לדעת את המציאות שאנחנו חיים בה.

אני יודע שאני נאבק בתת מודע שלכם 'השכם וערב', אני רואה את זה שכל כמה זמן אני שואל בקבוצות שאלה והכל חוזר אחורה בתת מודע כאילו לא מיישרים את השכל. יש כל הזמן תחושה כאילו יש תכלית והעולם זז לאנשהוא ויש אזשהוא מועד שבו הכל יסתיים 'אני רוצה להגיד לכם שזה לא היה ולא נברא'.

יש כאן שלימות מעין מכונה נצחית של קיום הבורא - הבורא פשוט נמצא בקיימות, זה לא הולך לאינשהוא זה לא עושה שום דבר, זה פשוט הקיימות בשלמות שלו. הוא פושט צורה, לובש צורה, פושט צורה, לובש צורה בכל העולמות כולם וזה ככה יהיה לעד ולנצח נצחים ככה האריז''ל כותב בעץ החיים בהיכל א'. הוא כותב את זה במפורש יש כאן שלימות נצחית והיא נקראת הוויה, הוויה לשון התהוות, המציאות מתהווה כל הזמן כמו בגוף האדם.

הריי אנחנו נבראנו בצלם ואנחנו בנויים על אותו מודל אז גם הגוף שלנו עושה חילוף חומרים אז לאן הגוף שלנו הולך, לאן ההוויה שלך הולכת? היא לא הולכת לאף מקום, בשביל מה אנשים עובדים כל כך קשה? בשביל הישרדות. זה נראה כאילו יש לך תכלית אבל למעשה כל מה שנראה שאתה עושה בחוץ: הולך לומד לקריירה הולך ועושה הכל 'כדי לשרוד'. אז יוצא שכל הפעולות החיצוניות שלך אפילו פעולות שאתה רואה אותם כתכליתיות תכלס זה לשרוד.

להבדיל אלף הבדלות אצל הקב''ה זה סוד עמוק מאוד אבל זה לא הישרדות כי אין משהו שמאיים על ההישרדות שלו, יש כאן תהליך של חיים, של קיימות של חיים והמציאות הזאת, פושטת צורה לובשת צורה, פושטת צורה לובשת צורה ויש כאן אינספור מציאויות שיוצאות לפועל; יש להם הגיון, יש להם שכל, יש להם כיוון אבל זה לא הולך לאן שהוא. שנת ה 6000 או שנת ה 7000 לא תגלה לנו 'איזה משהו' התודעה תיפתח אבל אנחנו נראה שזה היה קיים מאז ומעולם רק אנחנו לא ראינו את זה. וזה חשוב מאוד לנו שאנחנו למעשה מלבישים את מחשבת הבריאה, אנחנו מלבוש למחשבת הבריאה אנחנו מלבוש להתפשטות ולהתלבשות.

במלבוש הזה כששואלים אותנו זה כמו שנשאל תא בגוף האדם 'מה היינו רוצים מהתאים של הגוף שלנו' (זאת שאלה גדולה מאוד) הם עושים חילוף חומרים 'מה הייתי רוצה מהם'? יש דבר אחד שהיינו רוצים מהם שהם יהיו מודעים אלינו שלא יהיה איזה מקום שאני אתן הוראה ליד והיד לא תעשה את מה שאני רוצה שהגוף שלי יהיה מזוכך כמו המחשבה שלי (מה שאני בפנים ככה הייתי רוצה שיהיה הגוף שלי). היום אין קורלציה, אתה מנסה לעשות דברים פשוטים, אתה לא מצליח. ילדים מנסים לזרוק לסל במרחק מטר מהם, הם לא מצליחים. ללכת בלי ליפול, לא מצליחים. התודעה לא חולשת ומשתלטת על כל הגוף זה יוצר חוסר קורדינציה נוראית וככל שאדם מזדקן זה נעשה עוד יותר גרוע (עם הרעידות בידיים וכו') אתה מאבד קשר לגוף. אז אם היינו רוצים אזשהוא אינטראקציה עם הגוף שלנו זה שהגוף שלנו יהיה במודעות ויהיה זיכוך כזה גדול שהנשמה שלי בגוף שלי והגוף שלי בנשמה שלי ואז כל תנועה תהיה אחד לאחד 'בלי דיילי' וגם תהיה נצחיות ככה החיים יעברו לתוך הגוף.

אותו דבר, אנחנו הגוף של הקב''ה וזה מה שהוא רוצה מאתנו כמו שאומר הזוהר 'בשביל מה כל הסיפור הזה'? מה על האדם לעשות? 'בגין דהשתמדעון לה' אומר: רק תהיה מודע אליו ואז מערכת החיים שנמצאת למעלה גם תפקוד אותך ואז במקום שבו אתה נמצא יהיה חיים. כי כביכול החיים האלה לא עושים את רצון הבורא כמו שהגוף שלך לא עושה את הרצון שלך וכמו שיש חוסר קורדינציה בינך לבין הגוף שלך ככה יש חוסר קורדינציה בין הבורא לבין הבריאה. הבריאה כביכול לא עושה את רצון הבורא ולכן, אנחנו צריכים לעשות כל שיש ביכולתנו לדעת איך לזכך את הגוף שלנו (גם כן לדעת לעשות את זה). זה בא בקורלציה ז''א צריכה להיות אינטראקציה אני מול הבורא אני מול הגוף שלי ולכן ניתנו המצווה וההלכה כדי שההארה תרד לגוף ממש. אדם מזוכך יכול לעשות עם הגוף שלו מה שהוא רוצה; הוא יכול לעשות את החילוף חומרים, הוא יכול לעצור את החילוף חומרים, הוא יכול אפילו לשנות את הפנים שלו, הוא לא מחויב לשום צורה. כתוב ''כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות'' אבל אם זה אדם שמגיע להיות 60 ריבוא כמו משה רבינו? יש לו 600 אלף פרצופים, הוא אמורפי לחלוטין, הוא חסר צורה, זה שליטה כמעט מושלמת על הגוף כי הגוף זך.

זה שיש לנו גוף הזוהר קורא לזה 'הקרשה' זה בגלל איבוד התודעה ברמות התחתונות 'גלות הדעת' התודעה לא מגיעה למטה וכמובן שיש לזה גם כן מדרגות שהכי קיצוני זה הציפורניים ששם בכלל אין תודעה, אתה לא שולט בזה בכלל (אתה יכול לגזוז את זה, לחתוך את זה 'אתה לא מרגיש כלום') אבל היום איבדנו תחושה למרבית חלקים מהגוף ; לאזורים של המרפקים, לאזורים של הברכיים, לעקבים וזה לא היה ככה. אדם הראשון המוח שלו מבחינת הנשמה שלו 'ראתה מסוף העולם ועד סופו' והגוף שלו ''תפוח עקבו הכהה גלגל חמה'' 'תפוח עקבו' הוא היה מואר כמו הנשמה שלו 'תחשבו איזה דרגת זיכוך זה היה' וכתוב על יעקוב אבינו ''ששיכל ידיו'' עם הידיים שלו הוא היה מסוגל לראות, היה כל כך זך שעם הידיים שלו הוא ראה, ככה הוא ראה את אפרים ואת מנשה.

אז הקב''ה עוזר לנו, אך הוא עוזר לנו? הוא יוצר את המשכן הזה ''ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'' שנותן למעשה מקום לעשות touchdown כמו שדה תעופה שעושה מקום נחיתה למטוסים אז המשכן עושה מקום של נחיתה לאור הרוחני שהקב''ה ירד למטה וישכון.

עכשיו צריך לשמוע ולראות במדרשים את התיאורים הרוחניים שהיו בזמן שהקב''ה שכן ; הגוף של האנשים התנהג אחרת, הם הלכו לישון בלא טומאה, הם היו כמו מלאכי השרת, ילדים התנבאו, לנשים היה רוח הקודש ככה היו התנבאויות ספונטניות בבית השואבה, יונה הנביא היה אדם פשוט פתאום קיבל נבואה ז''א זה מה שקורה כאשר רוח של קדושה נוגעת עושה touchdown בארץ והקב''ה רצה את זה, זה היה אחד הפואנטות שלו ''לעשות לו דירה בתחתונים''. וכמובן שאנחנו לא מדברים על משהו סייקיקי אנחנו מדברים כאן על תודעה אלוקית שפקדה פה כלומר הצליחו להוריד אותה, להביא אותה לפה על כדור הארץ נמצאת פה שוכנת באותו level. לא כמו היום, כתוב בפתח אליהו שהוא עלה למקום (ה' ישמור) שנקרא 'במסתרים' וכתוב ''במסתרים תבכה נפשי'', יש מקום בשמים שנקרא מסתרים והקב''ה נמצא שם כאילו 'חסר קשר'. ומה עכשיו אנחנו רואים? 'רואים בחינת אחוריים' הכל בחינת אחוריים, כל המציאות היא כאילו מאחורי המציאות - אנחנו מסתכלים מאחורי המציאות לא בפנים המציאות. בפתח אליהו הוא אומר לה: את חושבת שגלית אני נכנסתי לבית המקדש של מעלה? גם אני גליתי 'את בגלות גם אני בגלות', זה ברור, כי זה חייב להיות בקורלציה, מה שקורה בארץ זה גם קורה בשמים. אם אנחנו נמצאים בגלות גם הוא נמצא בגלות' כי השכינה שורה יחד עם בני ישראל הם יוצאים לגלות השכינה נמצאת איתם כי זה התודעה הקולקטיבית והוא צריך לשכון עליהם אבל הוא לא יכול לשכון עליהם כשהם נמצאים בגלות אז היא קודם כל נכנסת הביתה ואז הוא שוכן עליה ''ייהוא שוכן ייהיה שכינה'' לכן הוא מבקש 'תעשו לי את המשכן'.

נדבת האחדות

עכשיו אם נסתכל על כלי המשכן אתה תגיד 'מה הבעיה אפשר לעשות את זה היום לעילא ולעילא ; אפשר להביא את החומרים הכי טובים בעולם, את המהנדסים הכי טובים בעולם, יש לנו את כל ההלכות, 2 דקות אנחנו בונים פה את בית המקדש הכי גדול שהיה איי פעם הכי יפה הכי חזק'. עוד פעם, זה לא הכילים, זה לא הקטע, זה גם לא לעשות את ההלכות, 'אני יודע שיכנסו לשם אנשים שיעשו את ההלכות, כוהנים, מקוואות, פרה אדומה 'הכל יש 'לב אין' רק כוונת הלב לא נמצאת.

כדי שתתקיים שכינה, הקונספט שכינה, אנחנו צריכים להיות באחדות כי עניין של בית המקדש זה כמו 'בית הייחוד' הריי השם שיצא כפועל יוצא מבית המקדש, כל בתי מקדש מעט נקראים ''בתי כנסת'' בתים של כינוסים 'מקום של להתכנס' אז חסר למעשה הייחודים שלנו. חסר שעם ישראל יתאחד בינו לבין עצמו ורואים את זה כשעם ישראל היה במדבר היו רגעים אינטימיים עמוקים מאוד שהם קיבלו תורה ''כאיש אחד בלב אחד'' והקב''ה נגלה אליהם ברגע שהם היו בזה. לפני זה רש''י אומר: הם לא היו כאיש אחד בלב אחד ''הם נסעו ויחנו בתרעומת ובמחלוקת'' אבל ברגע שהם הגיעו להיות ''כאיש אחד בלב אחד'' התגלה להם הקב''ה ''אנוכי ה' אלוהך'' באופן בלתי אמצעי, לא היה משכן ומקדש ואם תאמר 'ההר היה גדול' .. 'ההר לא היה גדול' זה היה ההר הכי נמוך במדבר ההוא, כולם יכלו לראות אותו ממש אבל זה יכול לשכון רק על מקום של לב. וזה לב שבראש ובראשונה הוא מחפש את האחדות לכן ''כל איש אשר ידבנו ליבו''.

'ידבנו ליבו' למה? אם אתה תגיד לאנשים 'תתרמו היום למשכן' ב''ה תראו היום, אנשים תורמים לבית כנסת אלפי שקלים: פתיחות היכל, הרמת ספר תורה, עליות לתורה.. ב''ה בלי בעיה בכלל באלפים 'כל מה שיש להם הם זורקים' אבל הוא לא רוצה את זה. יש לנו את המהנדסים הכי טובים, את ההלכות הכי טובות, את התלמידי חכמים הכי גדולים, הכל יש הכל קיים 'רק תבוא' אבל אין לב. היו פעמים שאתה אומר 'היה חסר זה, היה חסר זה' היום לא חסר כלום אפשר להקים בית מקדש באפס זמן; כל המהנדסים, כל האדריכלים, כל העולם יעמוד רק כדי לבנות את זה אבל למי הם יבנו. לכן, כאשר אנחנו אומרים ''כל איש אשר ידבנו ליבו'' זה נדבת האחדות.

כדי שזה יהיה –

כל אחד ואחד מאתנו צריך להיות מודע מבפנים, צריכה להיות לנו מודעות פנימית.

למשל אחד הדברים שצריך להיות מודע פנימית זה לעניין הצווי האלוקי. הצווי האלוקי, זה לא פקודה בין מפקד לפקוד אנחנו כל הזמן מרגישים את עצמינו 'מה אני פראייר, לוקחים לי את החירות, אומרים לי מה לעשות'. לא, זה לא הפואנטה בכלל אלא יש כאן עניין עמוק מאוד מאוד שהעניין העמוק הוא : עזיבת האהבה .

תקלטו 'אין אפילו היררכיה' כשיש דבקות אין היררכיה כי כשיש דבקות יש השוואת הצורה. בגידה לא מתחילה בגוף, בגידה מתחילה מעצם העובדה שאתה עזבת את הצד השני 'שמה מתחילה הבגידה' וזהו מכאן ואילך יש טעויות נגררות ('אך זה בא ויוצא לידי ביטוי'..בסדר, כדור שלג) אבל הבעיה היא הבעיה הראשונית. אם אתם תיקראו את ספרי הקבלה, אפילו מה שנקרא עמודי הקבלה, יש את ''ספר ההיכלות'' הוא מדבר כל הזמן על הזיווג של נשיקין של איך עזבנו את הנשיקה אתו, אך עזבנו את הזיווג אתו 'היה זיווג דלה פסיק' אך עזבנו את הזיווג הזה 'עזבת את הזיווג התחיל כל הבלאגן'.

אז הכבוד לא מתחיל בעניין של היררכיה שאתה אומר: 'וואו זה לא יפה זה אבא, זה הקב''ה אך לא עשינו את רצונו' הוא בעצמו לא מתייחס לזה ככה, הוא מתייחס לזה כשווה ערך ממש. כדי להחזיר את זה צריך להחזיר בחזרה את הלב וזה ''כל איש אשר ידבנו ליבו''.

עניין ההתוודעות

הרבה שואלים, כמעט בכל מקום 'כל יום אני מקבל עשרות הודעות של וואטסאפ : אך גדלים רוחנית, אך פותחים את העיניים' כולם רוצים את זה, הנקודה ידועה אבל אתם צריכים לדעת שזה הרבה יותר פשוט ממה שחושבים כי אלה שקצת התענינו בידע של אומות העולם ראו מלא טכניקות, מלא טקסים 'אצלנו זה הרבה יותר פשוט', כל דבר שיש לו מורכבות ורשימות הוא לא נכון 'זה פשוט, זה נורא נורא פשוט'. תחשוב שאתה בא למשהו והוא אומר לך 'אני רוצה להיות החבר הכי טוב שלך' מה הטכניקה? תיתן לי טכניקה להיות החבר הכי טוב שלך? אין טכניקה להיות החבר הכי טוב שלי 'בוא תהיה בנ''א אתה תהיה איתי', תיתן לי אפשרות לתת לך אמון, תראה לי שאתה רוצה לאהוב אותי בפשטות, תביע רצון זה כל מה שאני רוצה ממך רק תביע את הרצון.

הבעת הרצון, פתיחות הלב, הפשטות של זה 'לא לבקש טכניקות' ברגע שיש את הפשטות של הלב להרגיש, ברגע שאתה תירצה להרגיש זה 90 אחוז מהעבודה.

אני רוצה שתחשבו על זה בעניינים של פשטות זה באמת עניין של פשטות ומרוב שזה פשוט אין לי מילים אפילו להגיד את זה כ''כ אני מחפש כל הזמן איך אני יתמלל את זה אבל זה ממש בפשטות. זה כמו להתוודע לפרח, זה כמו להתוודע לזה שאתה רוצה ללטף יונה, אתה רוצה ללטף ציפור, אתה מראה אזשהיא מחווה והיא קולטת אותך 'אין שמה מילים' היא קולטת שאתה רוצה להתקרב אבל מאיפה זה מתחיל ? מעצם העובדה שאתה רוצה להתקרב.

אותו דבר זה אצל הקב''ה - רבי נחמן מברסלב כותב הדבר הראשון שאתה רוצה לעשות, הגילוי הפשוט זה התבודדות וגם אם לא יוצא לך מילה אפילו תתא (באידיש אבא) לא יוצא, אומר: אתה רק נמצא שמה ואתה נבוך מלדבר אתו אומר 'זה גם מספיק' כי הוא יודע שאתה באת לקרבה וזה שפת הלב זה ''כל איש אשר ידבנו ליבו''.

אנחנו צריכים להביא כלים לבית המקדש אז אנשים אומרים 'מה הפירוש של הכלים'? מה אני צריך להביא? אך שאתה אומר את זה אתה רחוק, אך שאתה אומר את זה אתה בדיסטנס זה כאילו 'מה אני יכול להביא שיעזבו אותי בשקט ויקרבו אותי'. על זה רבי שמעון בר יוחאי אמר ''ככלבין מצווחין הב הב'', תיתן לנו את האושר של העולם הזה ותיתן לנו את האושר של העולם הבא אבל למה לעשות את זה ככה? מה יותר פשוט מפשטות הלב? תהיה מוכן לאינטימיות אתו, תהיה מוכן להתבטלות מולו, תהיה מוכן לעשות מה שהוא מבקש ממך.

אז אם משהו באמת רוצה להביא כלים לבית המקדש ועכשיו אנחנו יכולים להביא את זה בפרשת תרומה שיהיה מוכן לבוא לדבקות ולעשות את רצונו.

 

אם משהו תוהה 'באיזה מעמד אני נמצא אל מול ה' ואם אני כשיר לפעולה הזאת, האם אני מקים משכן בתוכי והאם אני מביא כלים לזה (מה זה כלים ? כלים זה רצונות) זה האם אני מוכן לאזשהוא סוג של מעמד אינטימי עם הבורא שבו הוא יגיד לי 'אתה רוצה'? כן 'אבל עוד לא הגיע הזמן שאנחנו נהיה באור אינסוף, אתה בעולם העשייה צריך לעשות פה עדיין פעולות, אתה מוכן לעשות בשבילי את הפעולות האלה והאלה; אתה מוכן לקום בבוקר להתפלל בשבילי, אתה מוכן לברך על מה שאתה אוכל. אם התשובה שלנו היא כן, לקיים את התורה ולעשות את המצוות אנחנו in אם לא אנחנו לגמרי out והתשובה היא לא בקטע של 'טוב אין ברירה אז יאללה מה צריך לעשות..טוב אני יעשה נטילת ידיים', אתה לא עושה טובה לאף אחד, אתה צריך להרגיש שזה שלך.

תחשבו על זוגיות (לא סתם מראים לנו שהקב'ה זה השכינה והוא) אתה רוצה לקיים אהבה עם אשתך, אתה רוצה שיהיה לכם שלום בית, אתה לא יכול לבוא ולהגיד לה: 'נו יאללה אך עושים פה סליחה', 'אין יאללה' בוא תהיה קשוב, בוא תנסה להבין מה קורה בתוך הבית.

נעשה ונשמע

אם אנחנו לא נהיה במקום הזה של לבוא ולהיות מוכנים להגיד לו; 'נעשה ונשמע' אז על מה אנחנו מדברים פה אז זה סוג של מעמד ''הרבה מתפללים, אני רואה את זה בכותל, אני רואה את זה כמעט בכל מקום שאליו אני הולך 'אתה רואה אנשים נשפכים' ולפעמים אנחנו קרובים אחד לשני ואתה לא יכול לא לשמוע כולם שומעים' הם מבקשים את הדברים הכי גבוהים: מבקשים דבקות 'אבא תקבל אותי', הכל יפה והלב יוצא אליהם אבל אתה אומר אם עכשיו תצא בת קול ותגיד להם 'קיבלתי אותך הכל בסדר תשמור שבת', כאן אנחנו נתקעים''. מה בדיוק אתה מצפה שיהיה מופע רוחני של דבקות כמו טיפה שחוזרת לים 'זה לא יעבוד ככה' תקלוט הוא רוצה שאתה עדיין תעשה כאן פעולה מסוימת. אז צריך להרגיש זהות, צריך להרגיש שליחות, צריך להרגיש שזה שלך וזה חסר ופה אנחנו נתקעים 'פה הלב לא מוכן, פה הלב מורד'.

אחד אמר לרב: אני חושב שאני ואשתי הצלחנו להגיע לשלום בית, הוא אמר לו: אני לא חושב ככה. אמר לו: למה הרב ב''ה אחרי כ''כ הרבה ריבים וכעסים היינו אצל כמה יועצים 'אני חושב שהגענו לשלום בית, יש לי שקט יחסי'. אמר לו הרב: לך תשאל אותה אם היא מוכנה לעשות מה שאתה רוצה. הוא (תמים) הלך ושאל אותה אמרה לו 'נראה לך'. זה הולך לשני הכיוונים, זה לא עניין של להשפיל 'אתם צריכים לדעת' זאת עבודה משותפת.

אנחנו כל הזמן נמצאים במגננה מיותרת תחושה של 'מה פתאום שאני יעשה מצוות של משהו אחר, למה שאני יעשה את הרצון של משהו אחר'? ופה אנחנו נתקעים, האנושות כולה נמצאת בכאב הזה לרבות החוזרים בתשובה. כולם בוכים על הארון מבקשים את אהבת ה', מבקשים את קירבת ה' 'בדמעות שליש' אומר; 'אין בעיה, אתה מוכן לעשות מה שאני רוצה'? לכתחילה אתה מקובל אבל תהיה מוכן לעשות מה שאני מבקש? ופה אתה רואה את האנשים נתקעים;  לא קמים בבוקר, לא מניחים תפילין, לא מתפללים, לא מברכים ולא ולא ולא אבל אוהבים את ה'.

האהבה שלו זה נמצא –

לא צריך לבקש את האהבה שלו צריך עכשיו לקיים את האהבה..

ועכשיו נשאלת השאלה,

למה קיום האהבה צריך להיות תלוי בזה שאני יעשה את רצונו?  השאלה הזאת באה מעצם העובדה שאתה חושב בראש שניים אם היית חושב בראש אחד זה כאילו אותו דבר.

כמו גבר שאומר לי: למה אני צריך בבית לעזור לאשה שלי עם הילדים, עם הכלים? אמרתי לו: זה שלך זה לא שלה 'מה זה לעזור לה' זה שלכם 'מה אתה זורק עליה את הדבר הזה' אז זה הבעיה, הבעיה היא שהוא רגל מחוץ לבית כשאדם נמצא רגל מחוץ לבית זה בעיה 'אני אוהב אני מוכן אבל..' אז מה עשינו בזה.

אם אנחנו רוצים להקים את המשכן (כי על זה מדובר) - עניין של הקמת השכן 'מי שרוצה להסתכל בבקשה תיראו בפירוש המלבים (כל השיעור לקוח מפירוש המלבים) - הוא אומר אם אתה מתכוון לבוא, לעשות כלי, להניח אותו וללכת 'פספסת את הפואנטה' כי אם הבאת כלי הוא יגיד לך 'תשתמש' - הבאת כלי לייחוד שלנו, הבאת כלי לאהבה שלנו 'תשתמש בו'. אתה מביא לי מחתא, אתה רוצה שאני יחזיק לך את המחתא המחבת, מה בדיוק אתה רוצה שאני יעשה.. שאני יקריב בשבילך קטורת? הבאת את כל הדברים האלה תשתמש בהם וכל כלי המקדש זה כלים של ייחוד, הבאת כלי אהבה זה דבר נפלא, זה הדברים הכי יפים שיכולים להיות (בעבר זה לא היה) הבאת 'תעשה בזה שימוש'.

אז יש כאן אישו שצריך לפתור אותו,

שכל אחד ידמיין בעיני רוחו שהוא נמצא בסוג של מעמד עם הבורא של קירבה והוא אומר לך 'התקבלת, אתה באמת מקובל עלי, אני לא יעשה שום דבר להרחיק אותך רק בוא נעשה את תוכנית הבריאה, אנחנו עובדים כאן בשותפות ''אל תיקרא עמי אתה אלא עימי אתה בשותפות'', בוא תוציא את זה לפועל'..כאן אנחנו צריכים לשאול את עצמינו;

מה הבעיה שלנו במקום הזה, למה אנחנו לא מיישמים? למה אנחנו תקועים פה?

הקמת המשכן והמקדש והבאת הכילים זה עניין היישום 'זה להביא כלים' תעשה כלים, תעשה את זה... וזה נורא קשה. הרב אשלג אמר שהסוגיה הזאת אפילו יותר מסובכת כי המצוות שבין אדם לחברו קודמות למצוות שבין אדם למקום הוא עוד צריך לעשות את זה עם בנ''א אחר, הוא צריך לעשות רצונו של בנ''א אחר, אתה אומר: עם הבורא מילא אני יעשה את רצונו אבל רצונו של בנ''א אחר, אין מצב. הוא אומר 'כל זה אגו', הסיבה של כל זה אגו גם אדם עצוב הוא אגואיסט והוא בעל אגו נפוח כי הוא עוצר את העולם שיעשו את רצונו (שערי קדושה חלק ד'). כל אדם שאומר: אני בודד, אני לבד, אני גלמוד, הוא אומר 'זה כמו אדם שרצח את אבא שלו וצועק תרחמו עלי אני יתום', הוא זורק הכל בפרצוף של האדם עצמו ואומר; אל תבואו עם אף אחת מהטענות האלה כל הטענות האלה פועלות כנגדך זה הכל תירוצים של עצבות ועצלות. למה כתוב שעני יבוא רכוב על חמור? כי החמור מייצג שתי קליפות: עצלות ועצבות וזה שהוא יבוא רכוב על החמור הוא יצליח להתגבר על זה. הרב אשלג אמר (גם בשם הבעלש'ט) שעצלות ועצבות זה סימפטומים זה לא השורש של הבעיה אדם מתעצל כי (אין לו חזון, משהו שם חסר כדי שהוא כן יעשה) אז צריך לבדוק את זה ולעשות ''סור מרע ועשה טוב''. סור מרע- אנחנו עם אגו נפוח אין בנו טיפת ענווה. על משה רבינו כתוב בפרשת 'ניצבים וילך' (שתי פרשות סמוכות ) מדוע כתוב 'ניצבים וילך'? כתוב הוא לא נח דקה אחת, הוא כל הזמן היה בתנועה אפילו המלאכים לא יכלו להשיג אותו (זה לא היה עניין של מהירות) זה אומר שהלב שלו היה במקום של ''טרם יקראו אני אענה'' שהמלאכים לא השיגו אותו ככה אנחנו צריכים להיות.

אנחנו צריכים לעמוד מול המצב הזה, כל אחד ואחד מאתנו חייב את המעמד הזה לעצמו מול הבורא, אתה תעמוד מול הבורא והוא יגיד לך: 'נתתי תורה, נתתי מצוות, עשית אותם'? האהבה שלנו לא מפוקפקת היא נמצאת רק תעשה.. וכאן אנחנו צריכים לבוא ולשאול למה אני לא עושה? למה אני תקוע? אי אפשר לבוא לרב ולהגיד לו ''הרב אני לא עושה אני תקוע אני עצוב מזה, הבעיה חוזרת אלייך 'לא לזרוק את זה לפתחינו, זה לא חוכמה, אתה צריך לפתור את זה' אף אחד לא יפתור את זה. אני לא יקום בבוקר כדי להוציא אותך מהמיטה ואם אני יהיה שם בבוקר כדי להוציא אותך מהמיטה זה לא טוב כי אתה תעשה את זה בשבילי לא בשבילך רק אתה צריך להקים את עצמך מהמיטה אז זה אישו שצריך לפתור אותו וזה עניין של תרומה. תרומה זה לא 'תיקח' אלא צריך להרים את זה'.

עכשיו כל אחד צריך לשאול את עצמו את זה, כל אחד בשבת הזאת צריך להתבודד עם הנקודה הזאת ולשאול את עצמו 'למה אני לא עושה מה שאני מתבקש לעשות אותו'? למה אני לא מצליח להגיע לשם? ואתה רואה את האנשים באים עם סטריואטיפים ועם שאלות ואולי התורה גזענית ואולי התורה היא שוביניסטית ואולי בנ'א המציאו אותה ואולי לא צריך את כל המצוות ואולי ההלכות מוגזמות. אתה אומר: למדת הלכה? אתה יודע? מה שאתה אומר שזה כאילו לא רצון ה' אנחנו כאילו עושים עכשיו את רצון חז''ל או של משהו פנאט 'נראה לכם שהבורא לא משגיח'? אז אין צל של ספק שמה שקיבלנו זה הלכה למשה מסיני ''וידבר ה' אל משה לאמור'' זה רצוני אז צריך לקום לעשות.

מה הקושי להמשיך את ההוריה הרוחנית הזאת? מה הקושי שלך לעשות את הרצון של הבן זוג שלך? מה הקושי שלך לעשות את הרצון של ההורים שלך?

בעניין של כיבוד הורים ''כבד את אביך ואת אמך'' הרבה שאלו מה העניין של הדיבר הזה, כל המצוות הם חברתיות או מול הקב''ה מה עכשיו בתוך החברה בודדת את ההורים 'זה עכשיו הדבר הכי חשוב בעולם' הבעיות שלי עם ההורים שלי? זה על אותו עניין, זה עניין של לקיים צוויו של אדם אחר. משה רבינו אמר לקב'ה, זה רמה קשה מאוד, אנחנו לא מקיימים היום, לא נמצאים ברמה של ''בנים אתם לה' אלוהיכם'' אם כזה חוסר כיבוד להורים, אנחנו ירדנו מדרגת ''בנים אתם לה' אלוהיכם'' אז הוא אמר לו: תהיה עבד, הוא לא התכוון עבד slave  אלא שכיר שאתה תהיה שכיר יום של משהו ואתה תלוי בכסף שלו, ההישרדות שלך תלויה בו אז אתה עושה. הוא אומר: ההישרדות שלכם תלויה בי החיים שלכם תלויים בי 'איך אתם לא עושים את רצוני אם אתם תלויים בי' ?! אם אתה אומר לי 'אנחנו לא בנים' בסדר כמו שאנחנו מתפללים בכיפור 'אם כבנים אם כעבדים' אבל הוא אומר: תביא את עצמך לאזשהוא מקום, לאיזה מודל שבו אתה כן עושה רצונו של משהו אחר ואם תשאל למה לא? זה בגלל שיש לך אגו כי אדם ענוו עושה. אנחנו מתרגמים ומבלבלים את זה עם סמרטוטיות (לצערי הנאצים עדיין מנצחים אותנו עם המילה פראייר, הם הלבישו על המילה ענוו את המילה פראייר זהו ומאז הם מנצחים אותנו).

היכולת לעשות 'נעשה ונשמע' - אנשים אומרים 'זה טיפשות לעשות את זה', אתם יודעים מי אומר נעשה ונשמע? אדם מאוהב אומר נעשה ונשמע. אדם שכ''כ אוהב אם הבת זוג שלו היא תגיד לו 'ממי אני רוצה ממך משהו' הוא כבר אומר לה 'קיבלת' היא אומרת: אבל לא שמעת מה אני רציתי להגיד לך 'זה לא משנה, קיבלת כי אני רוצה לעשות את רצונך כי אני אוהב אותך'.. אז אך אנחנו לא עושים את זה לבורא?! תבינו משהו השתבש מאוד אז צריך לחזור למעמד הזה ולעמוד מולו ולראות מה הבעיה שלנו. דוד המלך ידע שזה קליפה מאוד גדולה הוא אמר: ''לעשות רצונך חפצתי'' אני רוצה, תעזור לי לרצות אבל אי אפשר לבכות ולעמוד ממקום של קורבנות. יש תפילות שבעל הסולם אמר 'יש ספק אם הם יענו' מה התפילות שספק אם הם יענו? שאדם בא ואומר 'תקים אותי, תעשה אותי קדוש, תיתן לי יראה ותעשה אותי תלמיד חכם'. נותן הוראות לקב''ה לעשות אותו קדוש וכשהוא יהיה קדוש הוא יגיד 'אני עשיתי, אני קדוש כי אני עבדתי על זה'. הוא רואה אנשים בבית כנסת מתפללים שיהיה להם יראה, מתפללים שהם יהיו קדושים, מתפללים לעשות את רצון ה' ומצפים שהתפילה תענה, זה לא הגיוני שזה יקרה 'לא על זה מתפללים' תקום תעשה. ואם אתה לא עושה אז בוא נבדוק מה המניעה הרגשית שלך למה אתה לא עושה, אתה לא יכול להגיד 'אני סתם פאסיבי או סתם יש לי בעיה' זה לא סתם בעיה, יש שם תקיעות ואל תצפה מהקב''ה שישלח אור רוחני שיפעיל אותך כמו הסוללה של אנרג'ייזר זה לא עובד ככה.

רבי נחמן מברסלב תלה את זה בהתבודדות

אמר 'בהתבודדות אתה יכול לברר את המקום הזה מאוד' גם בהגות אפשר להגיע לזה אבל בשביל זה ספציפית צריך התבוננות כי אתה צריך מאוד לתמלל את המקום הזה לא רק להגות בו 'אפשר להגות בו אבל יש שם משהו נורא נורא מרדן' משהו שהסתובב מעם ה' מאוד מאוד ואנחנו צריכים לתקן את זה מאוד. הלב שלנו מופנה מעם ה' ואנחנו כאילו לא בקטע אז כל עניין של ''וייקחו לי תרומה'' זה עניין של לחזור למקום הזה וכל אחד מאתנו יש לו עכשיו את האחריות הזאת ללכת לראות מה הסיפור שלי, מה המניעות שלי.

אם השאלות הם שאלות פילוסופיות תמנעו אותם 'אל תיכנסו לזה' זה כ''כ טפל כי אדם מעלה את השאלות הפילוסופיות האלה מחוסר רצון שלו לעשות את זה אז תהיה לו עוד שאלה ועוד שאלה 'השבתי ימים שלמים כדי ללכת לפתוח את כל הספרים בתמימות כדי לענות לאנשים, בסוף הוא אומר 'אהה לא בא לי לעשות' אז אין טעם. אם השאלה מגיעה מהשכל שתדעו לכם לא שם הבעיה הבעיה היא בלב ואנחנו צריכים לפתור את זה, זה מקום מאוד עמוק.

כל אחד ואחד מאתנו צריך לשאול את עצמו; 'האם אני מוכן לשים את עצמי בסיטואציה לעשות רצונו של משהו אחר' שהוא לא רק הקב''ה, נניח אשתי או ההורים שלי (שזה מאוד קשה). ושוב, זה לא מה שאתה עושה, זה גם לא מבזבז זמן - 'זה יכולת', היכולת שלי לעשות רצון של משהו אחר היא יכולת שאיבדנו אותה. זה לא שאתה תגיד: בשביל מה לעשות? 'בשביל הקטע' תעשה את זה רק בשביל לשים את עצמך במקום שאני מסוגל לעשות בשקט רצונו של משהו אחר. תתאמן על זה, זה לא צריך להיות; נכון או לא נכון, חשוב או לא חשוב, כי עוד פעם אנחנו נמצאים 'מה יצא לי מזה' . הרב אשלג כתב את זה ''בשמעתי'' שאדם אומר; אני מוכן לעבוד לשם שמים אבל מה יצא לי מזה, זה אבסורד כזה.  על השאלה הזאת רק אתם יכולים לענות.. זה פרשת תרומה, זה ''וייקחו לי תרומה כל איש אשר ידבנו ליבו''. אנשים ישר חושבים, משכן ? להביא כלי כסף? 'נביא משהו', הוא לא רוצה את זה, הוא רוצה את מה שדיברנו עכשיו.

ש''ב

כל אדם צריך לשאול את עצמו, באיזה נסיבות אני יעשה באופן מוחלט את מה שהוא רוצה. מה צריך לקרות שאני יעשה באופן מוחלט את מה שהוא רוצה. שאלה קשה אבל אם אנחנו רוצים משכן חייבים לענות על זה קודם כל 'כל הבעיה תקועה בפקק הזה' .

תחשבו בינכם לבין עצמיכם, בן בני זוג. יש משהו כבן זוג שרוצה לשעבד את הבן זוג שלו? אף אחד לא רוצה לשעבד את הבן זוג שלו 'אני לא הייתי רוצה שהבת זוג שלי תגיד לי כן המפקד.. אבל הייתי רוצה שתהיה מילה, הייתי רוצה שיהיה כבוד, אני רוצה שתהיה חשיבות ב 99.9 אחוז מהמקרים אני יגיד 'תזרמי הכל בסדר' אין רצון מיוחד 'הקב''ה לא רוצה לעצמו' צדיק לא רוצה לעצמו אז הוא לא רוצה שאתה תעשה משהו בשבילו כי מעצבן להיות עבד של משהו אגואיסט אבל הקב''ה לא אגואיסט והוא לא שולח אותך לעשות את המצוות (הפעולות) האלה בשבילו כנ''ל בן זוג, ע''פ רוב אם הבן זוג שפוי ונורמאלי הוא לא ירצה לשעבד אותך. אבל אנחנו לא שמים את עצמינו בכלל במעמד הזה וזה מתחיל מאז הילדים. הילדים מגיל אפס מורדים בהורים שלהם וצריך להביא את הילדים לא אם הוא נגע בחשמל או צייר על הקיר 'זה לא הבעיה' הבעיה היא במערכת היחסים בין ההורה לבין הילד. החסידות מציינת שהטיפוח הוא של מערכת כיבוד ההורים שהילד שומע ועושה אז צריך לטפח את המערכת הזאת וזה האחריות על האבא ''חנוך לנער ע''פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה''. אתה צריך לדעת לראות אך אנחנו עושים 'מערכת קשר', מה צריך לטפח שם ואצל כל ילד זה משהו אחר; אצל ילד אחד זה אהבה , אצל ילד אחד זה גבורה, אצל ילד אחד זה רחמים, אצל ילד אחד זה תשומת לב .

מה צריך לטפח בילד שהוא יקשיב לי, אך אני יכול לגרום לו לסמוך עלי שמה שאני יגיד לו: הוא ישמע ולא משנה בכלל מה אני יגיד לו הוא יגיד; 'אבא בגלל שאמרת אני מכבד את זה' וזה יהיה מתוך 'אני לגמרי סומך עלייך כי אמרת לא, אז זה לא' והנטייה היא מגיל אפס למרוד. אז מה שצריך לעשות לא לחנך אותו 'לא לגעת בזה לא לגעת בזה' אחרת הילד יוצא מאולף והוא לא סובל את ההורה שלו. כנ''ל גם בזוגיות.

אנחנו צריכים להגיע למעמד

למה אני לא עושה רצון של משהו אחר ולענות על זה לבורא..

התשובה נעוצה בענווה - זה גם תשובה שהיא סימפטום ואתם תגיעו אליה, בסופו של דבר אתם תגידו 'צריך ענווה'. זה חסר. לימדו אותנו; מאוד להיות אינדיווידואליסטים, מאוד בעל חשיבה מקורית אבל זה גורם לנו לא לסמוך על אף אחד וכשזה מגיע לבורא אנחנו גם לא סומכים עליו.

אנשים יכולים להיות תפוסים בזלזל לנצח ולא לעזוב את הידיים 'נאחזים בקש כשהם טובעים באוקיאנוס האטלנטי' יהיה קש לידם יושיטו את ידם לקש ככה אדם הוא אבסורד ברמה כזאת אז צריך לראות מה 'השריטה' הזאת. שהקב''ה אומר 'תעזוב אני יחזיק אותך' ואתה נאחז בזלזל תקוע בין שמים וארץ 'לא עוזב', כמה אנשים היו עוזבים? הייתה יוצאת בת קול אומרת: 'אני יציל אותך תעזוב תשחרר את היד'..

זה לא הזמן לעשות פעולות חיצוניות 'אל תבקשו ממני להקים קבוצות הלכה ולפסח תסתדרו לבד אם אנחנו מגיעים עם לב עקום זה לא שווה כלום 'איזה גוף שותה יין, איזה נשמה אוכלת מצה' אנחנו צריכים להיות אנשים רציניים מאוד. יש לנו  הרבה אישויים לא פתורים אתו וצריך לפתור אותם.

שכל אחד יעשה אפילו מחווה שיגיד; 'אני יתחיל ממשהו קטן' אני לא אומר עכשיו לעשות מיני מעמד הר סיני ולהגיד ''נעשה ונשמע'' על הכל וממחר בבוקר נקיים את כל השולחן ערוך אבל משהו קטן להגיד 'את זה אני מוכן לעשות, אני מוכן להתבטל בפני זה ולבחון את הנפש. מה הבעיה, למה אני לא עושה, למה אני לא מצליח לעשות את מה שהוא רוצה ממני.

אך אני יגיד לו שאני אוהב אותו 'אני לא עושה כלום ממה שהוא רוצה' כל דבר שהוא רוצה מעוות (או שאני לא עושה או שעיוותי).

הדבר נכון גם לגבי בני זוג - בני זוג כועסים אחד על השני על זה שהם לא עושים את הרצון אחד של השני זה הכעס השורשי ביו בני זוג. כל בן זוג מרגיש הצד השני לא מרגיש אותי ולכן הוא לא עושה את רצוני וזה לא בקטע של לשעבד זה בקטע של להבין אותי ולזרום איתי.

התסכול של ההורים אותו דבר - שכל אחד יעשה שיחה עם ההורים ויבקש 'תיתן לי נקודה אחת שורשית מה הבעיה שלך איתי'? הוא יגיד לך 'מגיל אפס לא עשית את רצוני' וזה לא משנה על מה, אתה תגיד לו: 'אבל אתה אבא אגואיסט ובכלל כופר וחילוני' זה לא חשוב בכלל 'זה אבא'. הוא יגיד לך מגיל אפס 'אני לא בסנכרון אתך' אין שום זרימה 'כל מה שביקשתי הפכת' יצאה על זה ישות שלימה שנקראת 'נמרוד' כל מה שהקב''ה ביקש הפך אותו אמר: 'דווקא לא', עשה ההיפך בדיוק..

בעזרת השם,

תשתדלו להתעמת עם הנקודה הזאת, נקודה מאוד כואבת (אנחנו כמובן עוד נדבר עליה) היה צריך לשים אותה על השולחן אבל צריך לבנות כאן סוג של משכן..