הרב אריה חיים נווה שליט"א / השיעור התקיים בתאריך 12/9/19 / שיעור 62
סודות התפילה וההתבודדות- "סוד הניגון בתפילה"
היום בסודות התפילה אנחנו נדבר על 'סוד הניגון'. [דברי הרב נווה: הניגון מוזכר ב'רבי נחמן' בכמה הזדמנויות, וראיתי לזה הרבה פירושים וראיתי שהנושא קצת לא מובן וזה נושא מאד מאד מאד חשוב ועדיין, הוא לא מובן ואני רוצה להסביר את העיקרון הזה. כמובן שצריך לעשות סדר בדברים, בקטגוריות, כדי להבין למעשה לאיזה ניגון הוא מתכוון ובכלל לאיזה ניגון מתכוונים בחסידות כשאומרים ניגונים].
אז ככה;
לתודעה, אמנם היא מתחילה מה'אין סוף', מהעדר תודעה. 'אין סוף' זה אין שם מילים אבל כאשר הקב"ה התבטא בתוך העולמות אז הוא התבטא ב'עולם קדמון' שהספירה שלו היא 'כתר', אח"כ ב'עולם האצילות' שהספירה שלו היא 'חכמה', ואח"כ ב'עולם הבריאה' שהספירה שלו היא 'בינה' ואח"כ ב'עולם היצירה' שהספירות שלו זה 'חסד', 'גבורה', 'תפארת', 'נצח', 'הוד', 'יסוד', שש ספירות שהם בעולם אחד שנקרא 'עולם היצירה', זה המידות האלוקיות. ואח"כ התבטא ב'עולם העשייה' עם ספירת ה'מלכות'.
כנגד חמש הקטגוריות האלה, חמשת העולמות האלה זה עולמות של תודעה וגם עכשיו אנחנו נמצאים בעולם של תודעה. אין עולם אובייקטיבי, זה עולמות של תודעה של האדם, אין עולם שהוא נשאר לנצח, הכל הוא פרי מחשבתו של האדם שהואצל לו מן הבורא. בגלל זה יש כנגדן את חמשת רמות התודעה של האדם שלפי הסדר מלמעלה למטה; 'קדמון', 'אצילות', 'בריאה', 'יצירה', 'עשייה', יש כנגדן את הדרגות שלהן; 'יחידה', 'חיה', 'נשמה', 'רוח', 'נפש', ולכל אחת ואחת מהן יש אופן של התבטאות, איך שרמת התודעה מתבטאת באותו עולם.
אנחנו נתחיל מלמטה למעלה כי זה חשוב;
- 'דרגת נפש' - ב'דרגת הנפש' הנפש מתבטאת בדיבור. תשימו לב שבצורת ההתבטאות הזאת יש הרבה מלל, הוא כביכול נראה גם לא מסודר ודיבור מביע המון דברים.
- 'דרגת רוח' - דרגה גבוהה מזה נקראת 'רוח' וההתבטאות שלה היא תפילה. בתפילה יש הרבה פחות דיבור בגלל שהרצון מכוונן ואז האדם שמבקש ומתבטא ב'דרגת רוח' הרצון שלו, בגלל שהרצון שלו יותר ממוקד, המילים שלו נעשות מעטות יותר כי הוא מביע משהו מאד ממוקד והוא לא מדבר בשלל נושאים או בשלל דברים.
- 'דרגת נשמה' - כאשר עולים במדרגה ל'דרגת נשמה', ההתבטאות שלה הוא שיר. ושוב, תשימו לב, זה הרבה פחות מלל, בין מדרגה למדרגה המלל יורד. שיר זה יכול להיות אפילו חמשיר כמו שקורא לזה 'רבי נחמן' - שיר מרובע. והשיר לא צריך להיות דבר ארוך ושיר טומן בחובו המון מסר, המון עניינים, המון רגשות, המון דברים. ושוב, יש בו הרבה פחות מלל אבל שיר זה גם קצת הבעה של שמחה. פה יש עליית מדרגה של כביכול הוספת מצב רוח.
- 'דרגת חיה' - כשעולים עוד יותר למעלה ל'דרגת חיה', ההתבטאות של דרגת חיה היא בניגון. ותשימו לב שפה נעלמו המילים, אין מילים יש רק ניגון. וניגון זה כביכול הופעה של צליל, אנחנו כביכול שומעים צליל והוא עולה ויורד כי אי אפשר שלא, רק השקט הוא קבוע. יש לנו כביכול עליות וירידות בניגון והניגון מביע הרבה יותר מאשר המלל. במלל כשאתה אומר מילה אתה נתפס עליה עם הפירושים שלה. אז אמנם זה יכול להיות מאד רחב אבל זה לא כמו ניגון. יש הבדל שבן אדם מקריא לך שיר או שר לך שיר, לבין זה שאתה שומע ניגון. אם נניח אדם יצא מקונצרט והוא היה שמה איזה שעה וחצי, תשאל אותו' תגיד, מה נאמר שם? אז אין לזה מילים, מן הסתמא. אז ניגון נכנס לרובד יותר עמוק בנפש של האדם.
המושגים 'נפש', 'רוח', 'נשמה', 'חיה', 'יחידה' זה רבדים יותר ויותר עמוקים. הדרגה של 'נפש' היא מאד מוחצנת, 'רוח' היא יותר פנימית, 'נשמה' היא יותר פנימית ו'חיה' היא עוד יותר פנימית ולכן ההתבטאויות הן שונות בהתאם לעומק של האדם.
- 'דרגת יחידה' – 'דרגת יחידה' הביטוי שלה הוא ריקוד. כשאנחנו מדברים על ריקוד אנחנו לא מדברים על ריקוד סוער, אנחנו מדברים על התאמה, על 'השוואת הצורה', זו הכוונה ריקוד. כביכול יש שם שניים אבל הם רוקדים כאחד.
הקונספט 'ניגון' -
היום אנחנו מדברים על העניין של הניגון ודווקא ספציפית בעניין של תפילה. [דברי הרב נווה: עכשיו, אני לא רוצה לגעת בניגונים עצמם כניגונים כמו ארבע באבות או ניגונים של בעל הסולם. אני לאו דווקא מתעכב על האספקט המוזיקלי, אני מדבר כרגע על הקונספט שנקרא ניגון].
בתורות של 'רבי נחמן' הוא מדבר על זה שלכל דבר יש ניגון. לכל דבר כאן בעולם יש את הניגון שלו אז קודם כל כדי למקם את זה צריך להבין שביהדות אנחנו לאו דווקא משתמשים במטאפורה או במשל. [דברי הרב נווה: אני רוצה להסביר את זה כי לפעמים אתם תשמעו אותי כן אומר את זה. אני רוצה להסביר למה אני מתכוון].
אנשים שמשתמשים במטאפורות בעולם הרגיל, יביאו דברים שלא קשורים, בלי קשר ממש, והם יגידו' כן, זה רק מטאפורה והם משתמשים בשפה כמו באומנות אבסטרקטית כאילו, אני רק רוצה להגיד לך איזה משהו כמו 'אני מרגיש זיפת', סתם. ואז אתה אומר' אוקיי, אני יכול לדמיין שאתה מרגיש כמו זפת? מאיפה הבאת את המילה זפת? אז זה סתם, זה משל, זה מטאפורה, אז הם לקחו איזה משהו שהם ראו אותו ואמרו אני מרגיש ככה.
ביהדות, בגלל שהתורה שלנו נורא מובנית, נורא נורא נורא מסודרת ומאד עקבית, המילים הן לא מושאלות סתם, אין השאלה של מילים סתם. בגלל זה למשל, אם אני רוצה לעקוב לאורך מילה כדי להבין אותה עד תומה, אז נניח אני לוקח את המילה 'ניגון' ואני בודק את כל המופעים שלה בתורה; ב'נביאים', ב'כתובים' ואני מוציא את כל ההקשרים של המילה 'ניגון' בתנ"ך. אח"כ אני עובר למשנה – בודק אם יש שמה. אח"כ אני עובר לגמרא – בודק איפה זה מוזכר. ואז אתה בודק אספקטים שונים אבל כולם מדברים על אותו דבר.
זה אותו אספקט, זה כמו לדבר על בן אדם, זה כאילו אותו בן אדם. תחשבו על בן אדם, נניח 'דוד המלך', אז איך 'דוד המלך' מוזכר בתנ"ך? איך 'דוד המלך' מוזכר במשנה? איך 'דוד המלך' מוזכר בגמרא? ואיך 'דוד המלך' מוזכר בסיפורים? אבל זה אותו 'דוד המלך', אנחנו מדברים על אותה ישות רק פה מדובר כשהוא מלך, פה מדובר כשהוא בעל, פה מדובר כשהוא אבא ויש עליו ביקורת, ולפעמים יש שבח, אבל זה לא משנה זה אותו 'דוד המלך', אנחנו מדברים על אותה ישות ויש לה מיקום בהיסטוריה איפה היא ממוקמת, ז"א, אתה לא יכול סתם להביא מלך ולהשתמש בו כמטאפורה.
אז כשאומרים 'ניגון' - הכוונה היא לניגון ששייך לעולם הניגון, שייך ל'עולם האצילות'. ב'עולם האצילות' אמרנו' הספירה היא 'חכמה', וה'חכמה' היא 'חכמה אלוקית', 'חכמה אלוקית' זה 'חכמת הייחוד'. התורה ניתנה ב'עולם האצילות', מעל זה זה מעל טעם ודעת, זה כביכול עוד אין, הכלים לא נמצאים בכלל, אי אפשר לדבר בכלל על קיומם של כלים, זה הכל בלוע באור, זה כמו בחינת 'אור אין סוף', זה מעל טעם ודעת ולכן אנחנו לא מדברים על זה, מדברים על העולמות בבחינת אבי"ע – 'אצילות', 'בריאה', 'יצירה', 'עשייה', כאילו שמתעלמים מ'קדמון' כי זה מעל טעם ודעת כי זה השורש דשורש לעולמות, ולמעשה תכלס אנחנו מדברים על עולמות בי"ע – 'בריאה', 'יצירה', 'עשייה', כי מהרגע שיש מציאות, מרגע שיש דואליות, אפשר לדבר על זה. אז למה אומרים אבי"ע? כדי להגיד ש'אצילות' הוא השורש להם.
עכשיו, שורש הכוונה מקור, שורש הכוונה – זאת החכמה שממנה עכשיו מתחילים לצאת הדברים. כמו שאדם עושה תכנית אדריכלית ובתכנית האדריכלית נניח כשהוא משרטט אז כולם נמצאים על אותו פלאטו, על אותו שרטוט אבל למעשה יש תלת מימד, במציאות יש תלת מימד אבל כשהוא משרטט הוא משרטט את זה על דף. אם הוא משרטט איך הבניין שלך נראה, הוא משרטט את זה על דף אחד, ושמה זה נראה כאילו הכל שווה כי זה שרטוט אז בציור זה הכל נראה נחמד אבל בשטח זה נראה אחרת.
אז אותו דבר, זה כמו ההבדל בין מה שנקרא בתאוריה לבין בשטח. החכמה היא התורה, שמה הכלים מלאים באורות. הכלים מלאים באורות הכוונה זה הכל מלא במשמעות. ומכיוון שזה חכמת הייחוד אז זה שייך לעולם הניגון. למה? כי בעולם הניגון יש הרמוניה, כמו להבדיל אלף אלפי הבדלות, בקונצרט יש לך את המנצח והתפקיד שלו שאעפ"י שיש מלא כלים, כלי מוזיקה, יש לך כינור ונבל וצ'לו וקונטרה בס, ותוף ומשולש וכו' וכו', יכול להיות אגב קונצרט של אלף כלי נגינה.. הוא יודע ליצור הרמוניה בין כולם, יש הרמוניה. ומכיוון שיש הרמוניה, אתה לא יכול להגיד' אני באתי לשמוע רק את הכינור, אני באתי לשמוע רק את הנבל, אתה לא יכול לבוא ולציין מישהו או להוציא את אחד הכלים מכל השאר, אלא, זה קונצרט שלם, זו הרמוניה שלמה. בקונצרט כל הכלים נהפכים להיות סופר אורגניזם אחד ענק, נחיל של קולות אחד ענק שמביע, שכולם ביחד מביעים את הנגינה. אתה לא יכול להגיד' אני שמעתי מהכינורות משהו ומהפסנתר שמעתי משהו אחר, אין כזה דבר, זה הרמוניה שלמה.
התורה – 'חכמת הייחוד' היא הרמוניה של הכל -
אז ככה זה החכמה. החכמה האלוקית, התורה שהיא 'חכמת הייחוד', זה הרמוניה של הכל. עכשיו, שמה אנחנו קוראים לזה ניגון, לכן אנחנו קוראים לזה ניגון. זה מאד חשוב להבין את זה כי בניגון יש הרמוניה, מה שלפעמים במילים, למשל כשאדם מדבר אתה אומר: 'שמעתי סתירה בדבריך'. למה? כי אני יכול להגיד במלל שחור ואני יכול להגיד במלל לבן, ואז מישהו יגיד' אהה, אני שמעתי סתירה. אבל אם אני אנגן צליל מסוים ואח"כ אני אנגן צליל אחר, אף אחד לא יגיד לי שמעתי סתירה בדבריך, לגבי אנשים זה ניגונים, זה ניגון. ואגב, אני יכול להכניס ניגון בתוך ניגון, אז אף אחד לא יגיד לי' תשמע יש סתירה. כל עוד זה מתנגן, כל עוד זה עובר בצורה הרמונית, אף אחד לא יגיד לי שמעתי סתירה.
אז במלל תופסים אותך על המילה כי מישהו מבין משמעות חד חד ערכית של המילים, למשל שחור ולבן, ואומר לך' אהה, אתה התחלת לדבר על א' ואתה עברת לב'. אתה אמרת טמא ופתאום אתה עובר לטהור. אתה אמרת אסור ופתאום אתה עובר למותר. אז במלל ככה עושים, בניגון אין כזה דבר, בניגון אין סתירות.
עכשיו נוריד את זה למה ש'רבי נחמן' ניסה להסביר - שלכל דבר במציאות יש ניגון. לכאורה למה הוא לא אמר שלכל דבר יש מלל? אז שוב, אם הוא היה אומר שלכל דבר יש מלל, היינו אומרים מה המלל? ואז היינו רואים כביכול שבגלל המלל אחד סותר את השני בבריאה. ואומר' לא לא לא, לכל דבר בבריאה יש ניגון, ובניגון אין סתירה, בניגון יש הרמוניה. אז לכל עשב ועשב יש לו את הניגון משלו, ולכל אדם ואדם יש את הניגון משלו, ויש רועה (רועה זה כמו המנצח) שיודע לקחת את כל הניגונים ולנצח עליהם, הכוונה להפוך אותם להרמוניה.
[דברי הרב נווה: אני רוצה להסביר את המושג 'ניגון']. המושג ניגון שרצה להגיד אותו 'רבי נחמן' - הוא רצה להגיד שזאת התבטאות. לכל אחד יש את הניגון שלו, לכל אחד יש את ההתבטאות שלו. לי יש את הניגון שלי, לעץ יש את הניגון שלו, לאישה יש ניגון משל עצמה, תלוי בין אדם לאדם, לכל אחד יש את הניגון שלו. הניגון זה הכוונה כל ההוויה שלו, זה נקרא ניגון.
עכשיו, יכול להיות שאפשר לשנות את זה. אדם לא חייב להיות ניגון קבוע כל החיים שלו. הוא לא אמור להיות ניגון קבוע כל החיים שלו. היופי בבן אדם זה שיש לו יכולת להרחיב מאד את הניגון שלו, וגם אם נניח אני בא עם ניגון, בוא נניח שאני בפיקסציה, בוא נניח שאני מגיע עם ניגון, נניח אני כינור ואני כרגע מנגן בניגון מאד מסוים, ובא לידי עוד בן אדם שהוא פסנתרן, או הוא הפסנתר והוא אומר' אני מנגן משהו אחר - יש לי אפשרות לשמוע אותו ולהתאים את הניגון שלי לניגון שלו, ויש לו אפשרות לשמוע אותי ולהתאים את הניגון שלו לניגון שלי. ואם יש נניח כמה כלים והם לא יודעים להתאים את עצמם, אז בא כביכול הרועה, הרועה הוא כמו המנצח והוא יכול להגיד חברי'ה אני יודע איך לאזן אתכם, אני יודע להיות המנצח על התזמורת הזאת ולהטעין אתכם.
לכל פרט ופרט יש ניגון - התבטאות משלו -
אז קודם כל כדי להסביר מה זה ניגון – ניגון זה התבטאות, והתבטאות לא חייבת להיות התבטאות מילולית כאילו איך שאני בא לדבר. כל ההוויה שלי היא ניגון, כל ההוויה של בן אדם, של דומם, של צומח, של חי, של מדבר, לכל פרט ופרט יש ניגון משלו. לניגון הזה יש הרגש, לכל דבר יש הרגש. לדוגמא: יש הרגש לעט, יש לו ניגון, יש ניגון למשקפיים, פשוט לצורה שבה הם נראים, אפילו לאופן שבו הם נראים, יש לזה הרגש, לא הרגשה, הרגש. יש הרגש לדבר עצמו. אתה יכול לראות למשל נניח פרטים מסוימים, אני יכול לסדר אותם ולארגן אותם לצילום ומהפרטים אתה יכול להגיד' זה מרגיש לי מפחיד. פרטים אחרים אני יכול לאסוף לך אותם, לעשות מזה תמונה ואתה יכול להגיד לי 'אני מרגיש מזה דיכאון'. אני יכול לאסוף לך כל מיני פריטים אחרים או נוף, ואתה יכול להגיד לי 'אני מרגיש נפלא'.
אז הרעיון הוא למעשה שהדברים מרכיבים ניגון. כל דבר יוצר הרגש. הרגש זה ניגון.
כשאנחנו באים לתפילה אנחנו כביכול צריכים להביא את הניגון שלנו אל הבורא. עכשיו, למה אמרנו בתחילת השיחה שניגון זה דבר עמוק? כי מאד חשוב שאדם יביא את העומק שלו. כי כשהוא מביא את העומק שלו הוא מביא את האמיתיות שלו. למשל, כשלבן אדם יש ניגון (ניתן דוגמא קלאסית) – לבן אדם יש ניגון של אהבה והוא מאד רוצה לאהוב. עכשיו, באמצע יש אגו אז הוא לא יגיד לבן אדם מסוים אני רוצה לאהוב אותך, אני רוצה לעשות אתך שיתוף פעולה, אני רוצה שנהיה חברים. זה יכול לעבור עכשיו טרנספורמציה, ובמלל זה יצא אפילו בפגיעה; לדבר אליו לא יפה, לדבר אליו קשות, וזה לא ככה כי הניגון למעשה אומר 'אני רוצה לאהוב אותך, אני רוצה להיות אחד איתך.'
אז אנחנו צריכים למעשה להקשיב לניגון של הדברים. כשמשהו מדובר על ניגון, הוא מדבר גם כן על הטבה כי ניגון זה נעים, קונוטציה של ניגון זה נעימות. אז למשל, אתה יכול להגיד לעשב השדה שנאמר שיש ניגון, לא אוכלים את זה אז איך זה מיטיב? אז אפשר לראות את ההטבה של זה בכל כך הרבה דברים; קודם כל כל הצמחים מפיקים חמצן, הם חלק מנוף אז זה נותן נועם לעיניים כי האדם צריך לומר 'בשבילי נברא העולם', זה נברא ממש כמו תמונת נוף לאדם.
יש את 'ספר הרפואות' שכתב אותו 'שלמה המלך'. אמנם זה נגנז אבל הוא כתב שיש לכל דבר כאן רפואה, אין כאן משהו שלא משמש את האדם. [דברי הרב נווה: להערכתי, בגלל ש'שלמה המלך' כתב את זה, לא מצינו באף מקום של'שלמה המלך' היו היבטים של רופא או שהוא התייחס למשהו כרופא. הוא לא נתפס אף פעם כרופא. לעומת זאת, 'שלמה המלך' נתפס כחכמה, הוא 'ספירת חכמה', הוא החכם מכל אדם, חכם זה 'ספירת חכמה'. זה לא שהוא חכם באינטליגנציה, הוא 'ספירת חכמה'. גם כשאנחנו אומרים 'מי שברך', אנחנו אומרים 'מי שברך לאבותינו הקדושים אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרון, יוסף דוד ושלמה', אז אנחנו עוברים עפ"י הספירות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות וחכמה. אז אנחנו יודעים שהוא מאייש ספירה שלמה שהיא חכמה, והביטוי של ספירת החכמה הוא ניגון.
אז אם 'רבי נחמן' אומר שלכל עשב ועשב יש לו ניגון מיוחד משלו, אז זה מותאם. אז מה שהוא רצה להגיד שזה שהרפואות עצמן, וככה זה לפי הערכתי שזה נגנז, זה לא נגנז הכוונה לקחו ספר ומצאו איזה חור באדמה וזרקו אותו פנימה, לא לזה הכוונה, לא לזה קוראים נגנז. נגנז זה אם רוצים להשמיד את זה, תשמיד את זה, מה הבעיה לשרוף? מי שרוצה לשרוף, תשרוף. אתה לא חושב שזה ראוי שבני אדם יגעו בזה? שרוף את זה. כל דבר שנאמר עליו שהוא נגנז, הוא נגנז בפנימיות.
למשל, כתוב שהאור הראשון שהקב"ה עשה אותו ביום הראשון - "ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור", גנז אותו לצדיקים לעתיד לבוא. גנז? איפה גנזת? בחלל החיצון? שמת את זה דחוס באיזה כוכב? איפה גנזת את האור? בראת אותו אז איך גנזת אותו? הוא ברוא, אתה בראת אותו: "ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור, וירא אלוקים את האור כי טוב" ובאמצעותו אתה מבדיל בין האור לבין החושך, בין היום לבין הלילה, זהו, אז איפה גנזת אותו?
הכוונה היא שזה הכל גנוז בתודעה. מה שגנוז בתודעה זה אומר שזה נמצא במקום פנימי יותר בתודעה, ואנשים שמגיעים לפנימיות הזאת רואים את זה. כל מה שגנוז שמה הם מיד רואים אותו, לכן זה גנוז לצדיקים לעתיד לבוא. כשהצדיק מגיע ל'דרגת חיה', הרי צדיק זה יסוד דאבא, זה 'דרגת חיה', הוא רואה את זה, זה צף לו, הוא מיד רואה את זה וזה גנוז לרשעים, הרשעים לא רואים את זה, זה מבחינתם גנוז, הם לא רואים את זה.
אז אם שלמה המלך כתב למעשה את ספר הרפואות לכל דבר והוא דיבר על עניין של עשבים ורבי נחמן אומר שלכל עשב יש ניגון, אז שלמה המלך ידע את הניגונים של הכל; הוא ידע את שיח השדה, הוא ידע את שיח העופות, וזה ע"י הניגונים שלהם, אז הוא ידע למעשה איזה ניגון מרפא כל דבר. ושוב אני אומר' אל תיתפשו במילה ניגון כמו מנגינה, אלא הרגש].
יש דברים שאתה צריך פשוט לדעת על קיומם. יש דברים שאתה צריך לדעת את הניגון שלהם, למשל' אם היינו יודעים מה הניגון של צדיק, הכוונה ההתבטאות שלו, מה הוא, היינו נרפאים מזה. הוא לא צריך לשבת ולנגן לנו, הוא ניגון. אתה צריך לראות צדיק, רק לקלוט איזה ניגון הצדיק מביא אתו שזה למעשה אור אלוקי לראות את הניגון שלו. לראות את הניגון זה להבין את הניגון, מה הוא מנגן, מה הוא למעשה מביא לעולם, זה מביא רפואה. אז הוא לא צריך באמת לנגן לך באיזה משהו אלא פשוט להבין את הניגון שלו אז כששלמה המלך כתב למעשה את ספר הרפואות הוא ידע מה הניגון של כל דבר.
עכשיו, כשאנחנו למשל מסתובבים בעולם אנחנו לא יודעים מה הניגון של כל דבר ולכן חלק מהדברים נראים עלינו כמאיימים. סתם, אתה לוקח עקרב, ג'וקים, כל הרמשים למיניהם הם אף פעם כביכול לא נעימים לנו, אבל שוב, כי אנחנו לא יודעים מה הניגון שלהם, אבל אם היינו יודעים מה הניגון שלהם, מה ההתבטאות שלהם בעולם, היינו נרפאים מזה. כי המחלה שלנו גורמת לנו לחרדה, היא גורמת לנו לפחדים, לגעת במקומות שהם לא מוכרים לנו בנפש ואז הם מביאים לנו בדיוק ההיפך, והחרדות והסטרס מביאים לכל המחלות, זה ידוע.
אז לא מדובר כאן עכשיו' תיקח שלוש טיפות של דשא, תערבב אותם עם ארבע טיפות של דרדר, תעשה לעצמך תרופה לסרטן, לא בזה מדובר. שלמה המלך כותב ספר רפואות שזה ספר של הבנות כי זו ספירה של חכמה.
איך כל זה קשור לתפילה?
כל אדם צריך להתחבר לניגון שלו -
בתפילה האדם למעשה צריך לבוא לבורא עם הניגון שלו. לכל אחד מאתנו יש ניגון וכל אדם צריך להתחבר לניגון שלו.
יש אמת טבעית שנולדנו איתה, אנחנו כולנו חלק אלוק' ממעל ויש אמת טבעית שנולדנו איתה. כחלק אלוק' ממעל נבראנו בצלם ודיברנו על זה, נחלק את עצמנו נניח לשניים ונבחן את ההרגשים שיש לנו כלפי רגשות שיש לנו או ערכים שקיימים בתוכנו. אז נעשה טבלה שבטור הימני יש לנו ערכים מסוימים שאנחנו נגדיר אותם טובים, ובטור השמאלי ערכים לא טובים, ונראה איך אנחנו מרגישים כלפיהם. תבחנו את ההרגש שיש לכם לאמת, כנות, יושרה, שלום, צדק, אהבה, אחדות, וכו', תמשיכו וכן על זה הדרך. תקחו את הצד השני - מה התחושה שיש לך כלפי גניבה, שקר, עיוות הדין, בגידה וכו', מה התחושה שיש לך? רעה.
אז האדם כבר נולד עם זה, ילדים מגיל אפס נולדים עם זה, לא צריך ללמד את זה. אתה לא צריך ללמד ילד אל תגנוב. אפילו ילדה בגיל שנתיים וחצי, אם היא תיקח שוקולד ואתה תגיד לה 'זה לא יפה', היא מיד תתבייש כי היא יודעת שזה לא שלה. אם אתה מחלק לילדים צעצועים, אתה מחלק להם דברים, ואתה נותן להם בצורה לא שווה, אפילו שהילד קטן הוא מסתכל הוא אומר: 'אהה, זה לא שווה'. אפילו תחלקו לילדים מיץ, תיתן לילד אחד קצת ולילד אחד הרבה, ישר הוא מסתכל על הכוסות: 'אהה, למה לו הרבה?' אז יש חוש של צדק.
אז אנחנו נולדים עם הדברים האלה, וכאשר הכל נעשה בשוויוניות ובשיתוף ובכנות ובצדק, אז האדם אוהב את זה. וכאשר זה לא ככה, האדם מאד לא אוהב את זה.
אז יש לנו ניגון כזה. לכל אחד ואחד מאתנו יש ניגון כזה. הניגון של קודם כל ההתחברות לעצמו, האדם צריך להתחבר לעצמו. להתחבר לאמת שלו ולכנות שלו ולצדק שלו ולאהבה שלו ולאיך שהוא חושב שהעולם באמת צריך לנהוג בצורה נכונה, צריך להתחבר לזה. הוא צריך להבין שזה אוניברסלי, הוא צריך להבין שכל הדבר הזה הוא פרוטוקול תקשורת עם כל העולם. אין טעם בדומיננטיות, אין טעם בהסתרה, אין טעם בלעשות מתחת לשולחן, אין טעם. החשיבות הגדולה ביותר להבין רק שפרוטוקול התקשורת הזה מדבר עם כל העולם כולו, זו החשיבות. וברגע שבן אדם מבין את זה, הכל יכול להיות נפלא.
עכשיו, כל אדם מבין ניגון מסוים. ז"א, אעפ"י שלכולנו יש את הטבלה הזאת של הטוב והרע, וכולנו מרגישים ויודעים מה זה טוב, בילד אין, לא צריך בשביל זה תורה שתגיד לך אל תרצח, אל תגנוב אל תנאף, התורה בסך הכל ניסתה לחבר את האדם לידיעות הפנימיות שלו.
יש מושג כזה שנקרא 'ספר הישר'. 'ספר הישר' זה כביכול איך הקב"ה ברא את האדם. 'אברהם אבינו' לא הניח תפילין והוא לא עשה מלא הלכות כי כל הדברים האלה היו בתוכו. מה שהתפילין צריכות לעשות בעולם זה היה בו והוא עשה את זה, זה נחשב כאילו הוא הניח תפילין כל הזמן. וכתוב שהוא עשה בכלל את כל התורה כולה כולל עירוב תבשילין שאיפה הוא ואיפה עירוב תבשילין, מתי נאמר על עירוב תבשילין בכלל? זה היה רחוק ממנו באיזה אלף שלוש מאות שנה בערך אבל בגלל שהוא היה בן אדם ישר, כל מה שהמצוות היו צריכות לעשות על אדם הוא כבר עשה אותם והוא נקרא 'ספר הישר' – 'אברהם אבינו' נקרא 'ספר הישר'.
כתוב: "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" – אדם שהוא ישר לב, שהוא מחובר לעצמו והוא יודע שהוא מרגיש טוב, שוב, עם התכונות האלה של אהבה, שיתופיות, כנות, נתינה - זה נקרא מחובר לעצמו.
עכשיו, לא כולנו נולדנו אותו דבר. גם צדיקים – אתה תשים עכשיו אלף צדיקים או עשרים וארבע אלף צדיקים, או אם אתה תשים מאה אלף צדיקים אחד ליד השני, אעפ"י שכולם מחוברים לאמת האוניברסלית שאיתה אנחנו נולדנו, כל אחד מהם הוא עדיין ניגון, הוא עדיין ניגון. יש היררכיה רוחנית אז יש אדם שהניגון שלו יותר גבוה, יש כאלה שהניגון שלהם יותר נמוך, ז"א, זה מחולק לפי היררכיה אבל עדיין אעפ"י שיש מישהו שהוא גבוה ומישהו שהוא נמוך, הם מסתדרים.
איפה רואים את הניגון הזה היטב? בגמרא. הגמרא מלאה במחלוקות אבל זה לא מחלוקות של סתירות, הם בוראים את אותו דבר, נותנים לכמה חכמים להסתכל על אותו דבר, שואלים אותם, וכל אחד מסתכל על זה מגובה רוחני שונה וכל אחד אומר' מהמקום שלי אני רואה את התנור טהור, והשני אומר' מהמקום שלי אני רואה את התנור טמא. עכשיו, זה אומר את זה ביושרה וכנות, וזה אומר את זה ביושרה וכנות. זה אומר את זה מתוך הניגון שלו, זה אומר את זה מתוך הניגון שלו. ולכן אומרים לנו: "אלה ואלה דברים אלוקים חיים" - אין כאן באמת סתירה; בעולם עליון התנור הזה טהור, בעולם תחתון התנור הזה טמא, זה צודק, זה צודק, תלוי באיזה עולם אתה נמצא.
ולכן כל המחלוקות של בית הלל ובית שמאי שהיו נראות סותרות לגמרי, ממש, זה נראה סתירה שאתה לא יכול לקבל אותן ולא יכול לעשות אותן ביחד. מחלוקות שהיו תמיד, לא רק בית הלל ובית שמאי, היו מלא שסתרו לגמרי, אז זה לא סתירה. כל סתירה ביהדות זה עולם עליון ועולם תחתון. 'עולם האצילות' הוא כביכול בסתירה גמורה ל'עולם העשייה' - ממש זה נראה בסתירה גמורה אבל זה לא סתירה, אי אפשר להסתכל על זה כאילו זה אחר, זה פשוט גבוה יותר, זה מופנה אחרת, זה בנוי אחרת. אז זה רק מה שנקרא הקומה הרביעית ויש את הקומה הראשונה אז זה לא סתירה, זה פשוט עניין של היררכיה.
אז לכל אדם יש את הניגון שלו במקום שבו הוא נמצא. כל הערכים שאנחנו ציינו אותם; האמת, הכנות, היושרה, האהבה, הם פשוט באים לידי ביטוי בצורה שונה, וזה הניגון של האדם והאדם צריך להתחבר לניגון הזה.
באנו לנגן בהרמוניה -
למה האדם צריך להתחבר לניגון הזה? כי הניגון הזה צריך להשאיר, למי הוא מנגן? זו השאלה. למי אנחנו בעצם מנגנים? אוקיי, אני בא עם כלי נגינה, אתה בא עם כלי נגינה, כולנו ניגון, גם כל העולם הוא ניגון, לְמה כולנו מנגנים? ז"א, נגנים בתזמורת, למי מנגנים? לקהל, יש קהל שבא והוא נהנה מזה. הקהל לא כ"כ מבין במוזיקה בצורה מושלמת (על פי רוב) והוא לא יודע ולא בקיא במה אתה עברת ובמה אתה התאמנת, הוא בא הוא שומע קונצרט, בסך הכל זה נעים לו, בגלל שזה נעים לו הוא קם, מוחא לך כפיים, והתשואות האלה שאתה ניגנת לו והוא נהנה מזה זו אינטראקציה נעימה, בשביל זה אנחנו עושים את זה.
אבל אם למעשה לאור השיעור הזה אנחנו אומרים שכל העולם כולו הוא ניגון אחד שלם, אז למי כולנו מנגנים? למי אנחנו מנגנים?
השאלה הזאת זה כמו לשאול' אם אין קהל וכל התזמורת מנגנת, ויש שם רק תזמורת, רק התזמורת עצמה מתאספת ומנגנת אבל אין קהל, הם לא מנגנים למישהו, אז למי הם מנגנים? הרי כולם יודעים את התווים, כולם יודעים את היצירה המוזיקלית, כל אחד בא לתת את החלק שלו ואין קהל, אז למי אתם מנגנים? והתשובה היא שאדם בא לתת הרמוניה. הנגנים כשהם מנגנים בלי שיש קהל, לא בשביל שופוני יא נאס, לא בשביל של 'תראו אותי', בשביל ש'תנו לי התבטאות, תנו לי נראות' זה לא בשביל זה. הנגנים שהם מתכנסים הם מתכנסים כדי להביא את היצירה שלהם, כל אחד מביא את הכלי המוזיקלי שלו אבל הם באים לעשות הרמוניה. זה מאד חשוב, מאד חשוב שאנחנו נבין את זה. כ"כ חשוב שנבין שבאנו לעשות הרמוניה, זה מאד חשוב, כ"כ חשוב שנבין שבאנו לעשות הרמוניה.
אנחנו לא סותרים אחד את השני - אי אפשר שאחד יבוא' מה אתה? אני פסנתרן.. אני כנר, זוז זוז המוזיקה שלך לא מעניינת אותי, ואז אתה משמיע את הצלילים שלך בלי קשר לכלום. והפסנתרן בא, תק תק תק כי הוא לא רוצה לשמוע את הכנר. זה לא עובד ככה. כולנו צריכים להיות קשובים למנצח. אנחנו צריכים להיות קשובים ליצירה המוזיקלית, ואנחנו צריכים להתחשב זה בזה ולהתאים את המוזיקה זה לזה כדי שתיווצר הרמוניה ולא נסתור אחד את השני.
באמת הקב"ה לא עשה שיהיה סתירות בבריאה, אין סתירות בבריאה. אפשר לעשות שהכל יתקיים פה, הכל בלי יוצא מן הכלל. אתם יכולים לראות קונצרט ענק עם איזה אלף כלי נגינה, יש כזאת יצירה מוזיקלית ואתה אומר' יש שמה נניח כלי שנקרא משולש, ששומעים כזה טינג, זה הקטע שלו שהוא עושה טינג מידי פעם, או תופי הדוד הענק שמידי פעם הוא עושה בום ואתה אומר כאילו' הביאו אותך בשביל שאתה תעשה חמש בום לקונצרט של שלוש שעות? והוא עושה בום ואח"כ הוא משקיט אותו עם היד, בשביל מה, תוף דוד, למה הבאתם אותו?
אז הנקודה היא שלפעמים יש צלילים שהם רקע, או שנותנים לך קונטרה לצלילים אחרים; כשמשמיעים לך צליל גבוה, אתה באופן אוטומטי נעשה קשוב לצלילים הנמוכים כי אתה לא מודע אליהם. וכאשר נותנים לך צלילים נמוכים אתה נעשה קשוב לצלילים הגבוהים, הצלילים הגבוהים פתאום נעשים יותר חדים. אז אדם שהוא מנצח הוא יודע לשחק עם הכל והוא יודע גם לאזן את הכל. לפעמים, אם רוצים לנגן יצירה מוזיקלית ארוכה, האוזניים נהפכות להיות ערלות, זה נהפך להיות מונוטוני ואתה לא שומע צלילים, פשוט מתחיל לאבד אותם כי אתה שומע בגדול אבל אתה לא שומע ניואנסים אז מה שעושים, מכניסים איזה אלמנט שמוריד את הכל או אלמנט שמעלה את הכל ואז זה יוצר לך את הקונטרות האלה.
מזה אנחנו צריכים ללמוד על מה שקורה בינינו, אנחנו צריכים ללמוד את זה. כל אדם מגיע עם ניגון מסוים, כשבן אדם מגיע עם ניגון מסוים, אנחנו צריכים לקלוט את זה אחד על השני כי גם לי יש ניגון וגם לו יש ניגון אבל אל תהרוס את הניגון שלו עם הניגון שלך, בוא תראה איך אתה יכול ליצור הרמוניה, ותביאו מישהו שלישי וזה לוקח טיפה זמן אבל תיצרו הרמוניה בין שלושתכם. ואם יבוא רביעי, רביעי, אם זה קהילה, קהילה, ואם זה שישים ריבוא אז שישים ריבוא. לא להיבהל מהכמות, לא להיבהל.
באיזשהו שלב אנחנו צריכים למצוא את הפרוטוקול תקשורת. מה זה פרוטוקול תקשורת? נניח כינור, אז יש לו ניגון משלו, אין לו עדיין תקשורת עם אחרים. מגיע עכשיו פסנתר שזה טיפה שונה, זה כלי הקשה, זה כלי מיתר, עכשיו, כשהם עומדים בפני עצמם אז יש להם ניגון אבל ניגון צריך גם פרוטוקול תקשורת. ז"א, אני אנגן אבל איך אני אנגן שישמעו אותך גם כן. למשל, אני יכול להוריד את הצלילים, אני יכול לעשות צליל שהוא משולב, שהוא הכי דומה בין פסנתר לבין כינור. מה כינור יכול להשמיע שזה הכי קרוב לפסנתר ומה פסנתר יכול להשמיע שזה הכי קרוב לכינור, ולמצוא נקודות השקה. יש דרכים לראות איך הדברים משתלבים זה בזה; קצב מסוים, זה יכול להיות ווליום מסוים, מוצאים את זה.
אז קודם כל אחד כלפי השני אומרים לנו' כולכם באים עם ניגון, א' תשמרו על הרמוניה - אתם לא מנגנים לקהל כי כולכם מנגנים, אין כאן משהו שלא מנגן; אפילו שיח השדה מנגן, אפילו אבן מנגנת, אפילו עץ מנגן, כל דבר מנגן, אין כאן דבר שהוא לא מנגן רק צריך לנגן בהרמוניה. למשל' בגלל שיש חוסר הרמוניה במציאות, האדם לא מנגן בהרמוניה עם הטבע אז יש זיהום אקולוגי. העולם שלנו מזוהם בגלל שאנשים שלא מנגנים ביחד עם הטבע.
מרפא צריך לנגן בהרמוניה יחד עם המטופל שלו. זוג צריך לנגן ביחד את ההוויות שלהם, הם צריכים לנגן ביחד. אז לומדים את הדברים האלה.
איך למעשה אני מנגן לבורא ? -
עכשיו, בגלל שאנחנו מדברים על עניין התפילה, אנחנו שואלים שאלה אחרת - אם אני בא לבורא (אנחנו נעשה את זה בלבד ואח"כ עם עוד אנשים) אבל בלבד אם אני בא, כשאני מדבר כרגע על התפילה, איך למעשה אני מנגן לבורא? כדי לענות על זה אנחנו נשאל' למעשה אנחנו מכירים את זה שלכל עשב ועשב יש לו ניגון מיוחד משלו, ואז הרועה יודע לבוא ולקחת את כל הניגונים ולעשות מזה ניגון גדול. הכוונה היא לצדיק - צדיק יודע איך לקחת למעשה את כל האנשים (אנחנו לא רוצים להגיד רשעים), כל בני האדם, לקלוט את הניגון של כל אחד ולעשות מכל הניגון הזה ניגון כללי. זה נקרא צדיק הדור. צדיק הדור יודע לקחת את הניגונים של כולם ולהעביר אותו. כי כל דור יש לו נגינה מיוחדת.
אז עכשיו עפ"י אותו עניין ניקח כל אחד ואחד מאתנו ונשאל: מה בעצם אני מנגן לבורא? הרי הבורא יצר אז אם אני בא בתפילה ואני מנגן בה, אני בא עם הניגון שלי, מה הניגון שלי הוא לבורא? זו שאלה גדולה מאד. מה הניגון שלי לבורא? אז תחשבו שלמעשה קודם נתנו מצב שמנגנים לקהל, אח"כ הורדנו את הקהל, אמרנו שכל המנגנים נפגשים ואז התפקיד שלהם הוא ליצור את ההרמוניה, צריכים לראות איך הם מתאמים את כל הניגון האישי שלהם עם הניגון הכללי ויוצרים הרמוניה.
אין חשיבות לאישיות אחת - כולנו ביחד מייצרים מוזיקה ביחד, הרמונית. ועכשיו אני שואל: אם אני מגיע עכשיו רק למנצח? מה אני יכול לתת למנצח? גם מה המנצח נותן לי? המנצח אמור כביכול לעשות מתאם בין כולם, אז מה צריך להיות במפגש אישי, יש מפגש אישי כזה, לכל נגן יש מפגש אישי עם המנצח, זה ידוע, אין כזה דבר לא להיפגש עם המנצח. עכשיו אתה אומר' אני לא בא להשמיע לו מוזיקה כי הוא כבר בקיא במוזיקה אז אני לא אהנה אותו, אולי אני אפילו יכול לשעמם אותו כי הוא יודע הוא מכיר את היצירות המוזיקליות פרפקט, אולי הוא ייתן לי רק ביקורת.
אז אני מגיע לקב"ה - אז איזה ניגון? מה אני עושה עם הניגון שלי? מה אני משמיע לו? אז ניקח את זה כמשל לדבר אמיתי, למנצח אמיתי עם נגן; אז תחשבו על עצמכם כמנצח של תזמורת. לְמה אתה נפגש עם נגן אחד? הולך להיות לך עכשיו קונצרט עם איזה אלף נגנים, מה אתה נפגש עם כנר אחד? בקושי ישמעו אותו. או זה שעושה עם המשולש, טינג, טינג, מה יש להיפגש אתו? תעמוד מידי פעם, כשאני אסמן לך תעשה טינג, אני אעשה לך ככה, טינג, טינג טינג, ותשב בשקט, זהו, כאילו לא צריך אפילו לראות אותו. אז זה לא נכון.
אז ככה; קודם כל המנצח צריך להרגיש אותך. אתה צריך לנגן לו כדי שהוא ירגיש אותך והוא ידע לתת לך גם כן טעם להרמוניה, הוא ילמד אותך איך לעשות הרמוניה, הוא יגיד לך נניח, אני קולט שאתה מנגן דומיננטי, למה? כי לקחנו אותך מרוסיה, מאיזה מחוז, שמה אתה היית מנגן סוליסט ואתה נחשבת למנגן הכי טוב בעולם ואני ביקשתי שיביאו אותך. עכשיו פה אתה לא סוליסט כי אתה צריך עכשיו לנגן עם עוד עשרה, ואני קולט שאתה עושה תנועות כאילו אתה לבד בעולם אז אני רוצה להעיר לך איזה כמה הערות, ואני רוצה לסנכרן אותך כי יש כאן נגנים שהם באו מנורבגיה והם הרבה יותר איטיים ממך. אז אני כבר אומר לך' תעשה את הכל בסולם מסוים. אז הוא נותן לו הוראות לאחר שהוא מכיר את כולם, את כל אחד ואחד מהם, את הרגישויות שלהם ועל מה הוא צריך לעבוד באופן אישי כדי שהוא יתאים להם.
אי אפשר לקחת עכשיו עשרה נגנים ולהגיד להם: טוב תסתדרו, תייצרו את אותה מוזיקה. כל אחד מהם צריך הערה אישית, כל אחד מהם צריך תיקון אישי לניגון שלו. יש נגנים, נניח הנגנים היפנים מאד מאופיינים בטכניקה, הם מאד טכניים; תן לו לנגן הוא מנגן כמו רובוט, אחד לאחד. מה שמלמדים אותו מגיל אפס, היפנים זה כמעט רובוטים, הוא מחזיק את זה כמו שמלמדים אותו. הוא מחזיק את זה ככה, הוא לא מזיז את הזווית, שנים הוא לא הזיז את הזווית, ואיך שילמדו אותו לנגן ככה הוא מנגן. ואם אתה תגיד לו' תזיז קצת, תשנה, תכניס קצת אומנות, תכניס קצת נשמה, תחיה את הניגון שלך.
[דברי הרב נווה: באחד הקליפים אני ראיתי את פברוטי מתקן זמר אופרה יפני ואתה רואה את פברוטי מסתכל.. מי ששומע אותו שומע זמר אופרה יפני, אתה אומר' וואללה הוא שר יפה כאילו' מה יש לתקן בו, חבל על הזמן, טנור, אבל פברוטי מסתכל עליו ממש בזרות והוא אומר לו' תשמע, אין בניגון שלך נשמה בכלל. הוא אומר לו' אתה שומע את המילים שאתה מוציא מהפה? מדובר על אישה שהיא באה בערב והיא יוצאת לקראת האהוב שלה.., הוא מנסה להסביר לו באיטלקית על מה מדובר בשיר, כאילו' אין נשמה בכלל למילים שלך.
עכשיו, מי שאין לו אוזן מוזיקלית לא יבין את ההבדל אבל יש רכות, אתם יודעים, זה כמו למשל שמישהו יקריא מכתב אהבה והוא יקריא את זה הכי יפה, הוא יקריא את זה כמו קריין ברדיו: 'כאן קול ישראל, והרי החדשות, אשתי היקרה אני אוהב אותך.. בשעה 09:33.. ואח"כ מזג האוויר יהיה מושלם ואני אקנה לך טבעת..' אז הוא מקריא מכתב אהבה אבל הוא מקריא את זה כמו קריין ברדיו בצורה הכי רהוטה אבל כמו קריין ברדיו, ומי ששומע את זה הוא אומר' זה מכתב אהבה? ככה אתה מקריא? ויש בן אדם שיכניס שמה למעשה, יקריא בדיוק את אותן מילים אבל אחרת, והוא יביע את עצמו.
אז פברוטי שמע את זה אבל ידוע שלמנצחים בעולם יש קטע של קלאש עם הנגנים היפניים. על פי רוב, אסור להכליל אבל על פי רוב כי הם ככה חונכו, זו תרבות, זו תרבות נורא צייתנית, אז תרבות צייתנית יותר לוקחת לקטע של' אני מציית להוראות יותר מאשר אני מנגן, אז יוצאת להם מוזיקה מאד טכנית].
אז אסור שאנחנו נהיה גם כן טכניים עם הניגון שלנו. איפה יהודי יכול ליפול בטכניקה הזאת? בלבוא עם תפילה להגיד' הנה יש לי כאן סידור תפילה, ואני פותח אותו ושזה 'שחרית' ואני מקריא: "למנצח בנגינות מזמור שיר אלוקים יחוננו ויברכנו, יאיר פניו אתנו סלה.." ואתה מקריא. אז זה עוד פעם, לא רוצים את זה ממך טכנית - זה שזה כתוב בסידור כתוב בסידור, בסדר אבל רוצים את הניגון שלך.
הניגון שלך זה שאתה מחובר לעצמך - מחובר לעצמך זה מחובר לצלם אלוקים שלך, לספר הישר שאתה, לאותם מקומות שבהם אתה יודע מה זה כנות ומה זה אמיתיות ומה זה אהבה. תתחבר לעצמך, תתחבר להבעה האלוקית שלך בעולם הזה.
מה הטעם להגיע אל הבורא? -
אז יש לזה כמה טעמים;
הבורא הוא כאילו המיתאם המושלם - הוא ממש המיתאם המושלם. [דברי הרב נווה: אני אתן לכם למשל דוגמא. מחילה שאני טיפה מרחיב בזה אבל זה חשוב. השיעור הזה מאד מובנה, עבור אנשים מסוימים שהאוזן שלהם ערלה, הם יחשבו שהשיעור הזה כאוטי, השיעור מאד לא כאוטי, הוא מאד מסודר, הוא מאד מובנה. יש כאן לפני את רשימת הנקודות ואני עובר עליה אחד אחד וזה מאד חשוב שתשמעו עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם כדי להבין את המבניות כי זה רבדים והכל חשוב].
היום למשל' מצליחים להפיק צליל מושלם באמצעות מחשב. עכשיו כשאדם רוצה לכוון את הכינור שלו, רוצה לכוון את הגיטרה שלו, הוא רוצה לוודא שהצליל שיוצא הוא צליל טוב אבל הוא לא סומך על עצמו, הוא לא יודע אם המיתר מכוון טוב, אם הוא מתח אותו טוב או אולי הוא רפוי. יכול להיות שיש לו שמיעה מוזיקלית ולו זה נשמע משהו מסוים ומישהו יגיד' לי זה נשמע רפוי, זה לא נשמע לי מתוח, אז פתאום מתחילים ויכוחים לכל אחד איך זה נשמע.
אז היום המציאו אפליקציה למחשב שאתה בא ואתה מנגן ליד זה, נניח הוא שואל אותך איזה כינור יש לך? אתה אומר לו סטרדיבריוס, והוא שואל אותך מה הגודל שלו? תכניס לי אותו, יש כמה גדלים, אז הוא מכניס. ואז הוא אומר לו: באיזה מיתר אתה מנגן ובאיזה מקום? אז הוא אומר לו 'באמצע בדיוק', אז הוא מנגן והוא משמיע לו את הצליל המושלם ואז הוא מנסה לראות אם יש מתאם בין מה שהוא משמיע לבין הצליל שמשמיעה האפליקציה. אז כביכול הוא בא לראות אם הצלילים שיוצאים לו הם מושלמים וזה לא תלוי בשמיעה המוזיקלית שלו.
אז אחד הדברים שכשאנחנו באים בתפילה לפני הקב"ה - בגלל שהקב"ה זה הישות המושלמת ואנחנו רק ניגון, אז אנחנו באים לעשות מתאם בין הניגון שלנו לבין הבורא. ז"א, יש לנו אמת אבל כשאתה ניצב מול האמת אתה מתיישר. יש לנו כנות, יש לנו יושרה, יש בנו אפילו ענווה, אבל הקב"ה זה הישות הכי ענווה שיכולה להיות, אז אם יש לך טיפה אגו אתה קולט פתאום את הדיסוננס שיש בינך לבינו.
אז קודם כל, עצם ההגעה בתפילה כניגון, מיישר, זה מאד מיישר. כתוב: "דע לפני מי אתה עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה". כאילו, "דע לפני מי אתה עומד" זה לא הכוונה תפחד, אין לנו עניין כזה אלא הכוונה "דע מול מי אתה עומד", תדע, זו ישות מושלמת, זו השלמות של הכל. אז תשאל את עצמך: הכנות שלי מושלמת? לא. עכשיו אני נמצא מול ישות שהכנות שלה מושלמת, אוקיי אז תעשה מתאם, אל תבוא עכשיו ברגשי, תעשה מתאם. אם אתה בא, הוא מאפשר לך הוא אומר תתאים את הכינור שלך בהתאם לצליל המושלם. אני אתן לך את הצליל המושלם, אתה מרגיש אותו, אתה יודע אותו טוב מאד ותתכוונן.
- מִתאם - אז בראש ובראשונה המטרה של הניגון לבורא בתפילה - קודם כל זה המִתאם. עצם העובדה שאני מגיע אליו ואני משווה את הניגון שלי כביכול לניגון שלו. זה אחד.
- כוונונים - למה בכל זאת נגן מגיע למנצח? אז אמרנו, הוא בא לקבל מן המנצח הערות. [דברי הרב נווה: אני לא רוצה להגיד את זה הערות כמו שאנחנו תופסים את זה. אנחנו מקבלים הערות כמו putting down, כאילו יורדים עלי, אני נכשלתי במשהו, אני לא בסדר.. אנחנו לא בקטע..]
זה כוונונים - הוא רק מכוון אותך. יכול להיות שאתה בא, כמו שאנחנו אמרנו' זה יכול להיות הכנר הכי טוב בעולם אבל אם לוקחים עכשיו את הכנרים הכי טובים בעולם, למשל, סתם דוגמא – שלושת הטנורים שהיו המפורסמים של שנות התשעים, פלסידו דומינגו, קאררס ופברוטי, כל אחד מהם הוא תותח בתחום שלו, כל אחד מהם הוא היה סולן. עכשיו, סולן זה סולן, הוא לא סופר אף אחד, הוא שר והמוזיקה היא בהתאם אליו.
עכשיו, אתה לוקח שלושה אנשים כאלה גדולים ושם אותם ביחד ואתה אומר להם 'תשירו'. כל אחד יכול להרביץ את הקול שלו אבל מה עם החברים שלך? אז כאן זה לא עניין שאם הקול יוצא יפה כי כל אחד מהם שר מושלם, אבל זה עניין של להתאים, שאומרים לאחד: עדיין יש ביניכם הבדלים של סולמות אז אם אני רוצה לחלק לכם את היצירה, למי אני אתן לשיר? לא סתם אתם שרים שלושתכם ביחד פעם אתה קטע, פעם אתה קטע, פעם שניכם ביחד. אז צריך לדעת איזה קטעים לחלק ואיזה קטעים שניכם ביחד אז המנצח יודע לעשות פרוטוקול תקשורת כי הוא יודע איך אתם צריכים לדבר.
דוגמא נוספת – נניח שאבא רוצה לפשר בין שני אחים, שני אחים שכל אחד מהם הוא מוצלח מאד. נניח שיש לו בן רופא ויש לו בן שהוא רב והוא אוהב את שניהם פשוט הם יצאו לדרכים שונות והרב הוא אישיות רוחנית והרופא הוא דוקטור עם אישיות אקדמית והוא אומר' עכשיו אני מזמין אותם לשבת או לחג, אני לא רוצה שהם יתווכחו לי על השולחן, אני לא רוצה שזה יתחיל לשכנע את ההוא, וההוא יגיד לו אתה טמבל ואתה פרימיטיבי ואתה לא מאמין. אני לא רוצה להיכנס למקום הזה אז אני מזמין אחד או מרים אליו טלפון ואני אומר לו: תשמע' אח שלך הולך להיות על השולחן, אני לא רוצה ויכוחים ואני לא רוצה מחלוקות, אני רוצה מיתאם.
אל תתחברו על הרקע הדתי, אל תתחברו על הקטע של איפה שאתם לא מסכימים, אתם אחים, כשאתם הייתם צעירים אתם הלכתם יחד לבריכה ושיחקתם ואתם הבנים שלי ואני אוהב אתכם. החינוך הערכי של שניכם הוא טוב, אתה ישר ואתה ישר, אתה אדם שעוזר לבריות ואתה אדם שעוזר לבריות. הוא בחר לעזור לבריות על ידי דת, אתה בוחר לעזור לבריות על ידי הרפואה שלך, אז בהיבט הזה אתם אותו דבר, זה אותו חומר רק אתם פשוט לבשתם כלי ניגון שונים.
אז למעשה הבורא אומר לך בתפילה כפידבק איך לחיות בהרמוניה עם שאר הניגונים. קולטים את זה בתפילה אם אתה מחפש את זה. אם אתה בא להשמיע אותך בלבד אז זה לא ילך, אתה צריך גם לשמוע את המנצח. אנחנו אומרים: "למנצח בנגינות מזמור שיר", אוקיי, זה ההתחלה, אח"כ אתה אומר: "אלוקים יחוננו ויברכנו יאיר פניו סלה לדעת בארץ דרכך בכל גויים ישועתך". אתה אומר' מה זה קשור? מה קשורה ההתחלה להמשך? "למנצח בנגינות מזמור שיר" – אתה הולך לדבר על מוזיקה? על מה אתה הולך לדבר? מה ההמשך אומר?
אז תקראו את הפירושים של זה שזה ממש כביכול "למנצח בנגינות מזמור שיר" שכביכול הקב"ה "אלוהים יחוננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה". הדיבור הוא ברבים, למשל, "שיר למעלות, אשא עיניי אל ההרים, מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ה'", הדיבור הוא יחיד אז פתאום בתהלים יש לו דיבור ליחיד ולפעמים יש לו דיבור לרבים אבל בדיבור לרבים, בכל הדיבור לרבים שיש בתהלים, בכל המזמורים יש דיבור הרמוני, דיבור של הרמוניה.
אז "אלוהים יחוננו" זה לשון חן. חן זה חן כללי. הפרוטוקול תקשורת נקרא חן אז כשאתה מגיע בתפילה עם הניגון שלך לפני הבורא, הבורא יודע לתת חן ולסנכרן את הניגון שלך, לתת לך יכולת במהלך התפילה שהניגון שלך יסונכרן לכל השאר. אז המנצח כמו שאנחנו אמרנו, אפילו שאתה סוליסט ואתה סוליסט הכי טוב בעולם, הוא ידע להגיד לך' תעבוד עם האחים שלך.
- לעשות נחת רוח למנצח - דבר שלישי שהוא חשוב מאד שהמנצח עושה עם נגן לבד - מכיוון שהנגן מגיע למנצח אז הנגן מגיע עם רצון לעשות נחת רוח למנצח, הוא מרגיש את המנצח. גם למנצחים, נניח אם אתם תיקחו את אותה יצירה ואתם תעשו לה עשרה מנצחים שונים, אתם תשמעו עשר יצירות שונות. למה? כי יש מנגן שהוא יותר אש, הוא רוצה לשמוע צלילים, הוא חי אז הוא רוצה לשמוע צלילים יותר חיים ויש מנגנים שהם הרבה יותר עדינים, ממש, אז הצלילים אצלהם יותר ארוכים, יותר נמתחים והם פחות דרמטיים.
המנצח ממש יכול לשלוט ביצירה המוזיקלית שהיא תשמע טיפה שונה. וזה הכל בהתאם למנצח עצמו. נוטים לזלזל מאד במנצח, אתה אומר' מה הוא עושה ככה? כאילו מה הקטע שלו? לא, הוא שולט בהכל, הוא שולט בצלילים, הוא שולט בגובה, הוא שולט בטמפרמנט, הוא שולט מי יגיד ומה יעשה, הוא שולט בהכל - המנצח הוא כל התזמורת, בגלל זה אח"כ עומדים ומוחאים לו כפיים כי זה עולם ומלואו איך הוא מנגיש את כל ההרמוניה הזאת לעולם.
אז כשהנגן בא הוא בא להרגיש את המנצח כי נגנים נפגשים בהרבה סוגים של מנצחים. אז אם הוא יודע שזה מנצח טמפרמנט, הוא יודע לקלוט אותו, כאילו, אני צריך להיות יותר הייפ. ואם הוא יודע שהמנצח הוא יותר עדין, הוא יודע לקלוט, אוקיי, אני צריך להיות יותר קשוב, אולי הוא יגיד לי להאריך יותר את הצלילים, צריך להיות קשוב אליו. אז לפעמים הסנכרון שלי עם נגן אחר הוא דרך המנצח כי אני יודע שאני פונה לאותו מנצח.
באותו אופן, כאשר אני כמנגן נמצא מול הבורא ואני יודע שעוד מישהו נמצא מול הבורא וזה אותו בורא, אז אני יודע איך לסנכרן את עצמי דרך אותו בורא לניגון של מישהו אחר.
סיכום -
ניגון זה התבטאות, וניגון כמו כל ניגון אחר, כשמו כן הוא, לאור כל מה שאנחנו אמרנו, ההתבטאות הזאת יכולה לקבל הרבה דברים. הניגון זה מעצם היותך אתה. אתה כמובן יכול לשנות אותו, אתה יכול להרחיב אוֹתו, להקטין אותו אבל המטרה של הניגון היא ליצור הרמוניה עם שאר הניגונים. אתה לא יכול לשנות את הניגון כי 'אברהם אבינו' זה 'אברהם אבינו', הוא נולד לנגן משהו מסוים רק הוא צריך לנגן אותו מושלם כשלעצמו. הוא גם צריך לנגן אותו בהרמוניה עם אחרים. למשל, הניגון שלי זה מעצם העובדה שאני גבר בן חמישים ואחת ואני נולדתי במקום הזה והזה, ויש לי חיתוך דיבור כזה, ומחשבה מסוימת, ושוב' אין ספק שתמיד אפשר לשכלל את זה אבל זה הניגון שלך, זה אתה.
'משה רבינו' זה 'משה רבינו', לא יעזור. ו'אברהם אבינו' זה 'אברהם אבינו'. 'אברהם אבינו' זה ניגון ו'משה רבנו' זה ניגון. אז אעפ"י שהם מה שנקרא יצרו ניגון בשלמות, עדיין הם לא עולים אחד על השני, לא סותרים אבל גם לא שאתה יכול להגיד' הם הגיעו לאותה דרגה של ניגון אז מה זה משנה? אז יש לי את אברהם, יש לי את משה אז אפשר להוריד אחד, לא. יש את הניגון של אברהם - זה ניגון החסד. ויש את ניגון משה - זה ניגון הנצח. אז אעפ"י שאנחנו נעשה את הניגון שלנו הכי מושלם בעולם, זה עדיין יהיה שונה משל מישהו אחר.
אז ניגון זה נראות, ניגון זה התבטאות, והניגון הזה צריך לקבל את המושלמות האישית שלו. ולמה הוא צריך לקבל את המושלמות האישית שלו? בהתאם לאמת האוניברסלית שאיתה אנחנו נולדנו. נולדנו כחלק אלוק', תתחבר לעצמך. כשם שאתה לא מבקש מכינור שישמיע צלילים של פסנתר, שישמיע את הצלילים המושלמים של הכינור הזה, שיוציא את הניגון הכי מושלם של כינור. אם זה פסנתר שפסנתר יוציא את הניגון הכי מושלם של הפסנתר הזה. לכל פסנתר יכול אפילו להיות את הניגון המושלם שלו אבל את המושלם שלו. אז זה הניגון שלו כי הוא פסנתר, ככה הוא נולד, ואין דין פסנתר כדין כינור, אין מה לעשות.
הדבר השלישי שאנחנו צריכים זה הרמוניה אחד עם השני. כמו שאמרנו' פרוטוקול תקשורת, הרמוניה.
והדבר הנוסף זה איך אנחנו מפנים את זה לבורא, אז כאשר הבורא מכוונן אותנו בכמה דברים; קודם כל הוא יוצר אותנו יותר מושלמים כי תמיד אתה מגיע לנגן המושלם. אז הוא מאד משלים לנו את כל התכונות. דבר נוסף – הוא מלמד אותנו איך לתקשר עם אחרים, כי זה הכל ביחס אליו. אנחנו באים לנגן ביחס אליו, אנחנו לא באים לנגן אחד ביחס לשני. היו מקרים בעבר שאעפ"י שאנשים היו מאוחדים כמו בדור של אחאב וכמו בדור שרצה לעשות את מגדל בבל, הם היו מאוחדים בינם לבין עצמם אבל לא מסונכרנים לבורא, וזה לא טוב, צריך להיות מסונכרנים לבורא.
והדבר השלישי והאחרון שאנחנו אמרנו – הניגון בסופו של דבר הוא של הבורא - אני צריך לוודא שאני מבטא אותו נכון. ז"א, כאן המנצח הוא גם הקומפוזיטור, הוא גם זה שהלחין את הכל אז הוא כל הזמן יוודא וישאל אותי האם אתה מבטא אותי נכון. היום המנצחים, הקומפוזיטורים מתו מזמן והמנצח כבר מפרש את הקומפוזיציה לפי איך שהוא רוצה אבל אצל הקב"ה זה הוא, הוא אמר 'אני כתבתי את התורה, אני כתבתי את המציאות הזאת, אני יודע איך אני רוצה שאתה תתבטא'.
אז מעבר לעניין שאתה מתבטא מושלם, אתה גם צריך לדעת אם אתה מתבטא נכון, האם אתה מבטא נכון את הבורא, וכל זה שייך לניגון.
דברי הרב נווה -
כמו שאתם מבינים, זה עניין עמוק ואי אפשר לסיים אותו בדבר אחד אבל רק רציתי לפתוח את היריעה כדי להסביר את המושג הזה שנקרא ניגון. אנחנו כמובן ניגע בכל הדברים האלה, מטבע הדברים אני מלמד בצורה ספירלית שזה נסגר פנימה ואח"כ נפתח החוצה ואני קושר את הכל. כתוב: "קווצותיו תלתלים" שקצות השיער זה תלתלים. למה קצות השיער הם תלתלים? למה זה לא מתמשך? כי מתמשך זה אומר שיש לזה סוף, אבל אם זה תלתלים זה אומר שזה שזור אחד בשני אז יש שזירה, בגלל זה בצורת הלימוד שאני מלמד אני לא מלמד דוך פותח ספר, טוב, היום פרק א', מחר פרק ב', לא ככה.. אני לא מלמד הדף היומי, זה לא נכון ללמוד ככה תורה. כל מי שמלמד ככה תורה, לא לומדים ככה תורה.
תורה זה משנה, צריך לשנות את הדברים. והדברים האלה נורא נורא עמוקים. אנחנו גם צריכים להגיע בהארה הסופית, ההארה הסופית של האדם היא ריאליזציה. מגיע למצב שוואוו, אני נמצא בסביבה אלוקית, אני אלוקי, אני מדבר אלוקות ואני מלבוש לאלוקות. זאת ההארה וההארה לא יכולה להיות אם אין הישנות של הדברים. הדברים חייבים לקבל את ההישנות שלהם, צריך להגיע לריאליזציה.
אז אין טעם בעוד חידושים ועוד חידושים. יבואו חידושים, תמיד יש חידושים, יש אינספור חידושים אבל רוב החידושים צריכים לבוא לא בתוספת מידע אלא בתוספת עומק, ולשנות זה להוסיף עוד עומק. אז הרבה אנשים חושבים שהשיעורים חוזרים על עצמם, או כבר שמעתי או כבר אני יודע את זה איכשהו. לא להגיד את זה, לא להגיד את זה, זה גאווה גדולה מאד וזה אומר שאתה תקוע באותו מקום. אם אתה שומע את אותו דבר זה אומר שאתה תקוע באותו מקום.
אני מלמד את זה כבר 29 שנים ואני באורות עצומים מכל שיעור ושיעור. לא בגלל שאני עף על עצמי, ולא בגלל שאני המלמד או דברים כאלה אלא בגלל שאני מבין את העומק של מה שאני מוציא מהפה וכשאני מוציא את זה מהפה אני חי את החוויה הזאת כל הזמן אז יש שמה עומק חדש. אז גם אם אני אעביר את זה עכשיו, אם מישהו יגזור עלי תעביר את השיעור הזה אלף פעמים, זה כמו אלף הארות. אז מאד חשוב לכבד את זה ולשמוע את זה עוד פעם ועוד פעם ולהבין את הרמיזות. לא כל דבר גם אני יכול להגיד, תיקחו את זה בחשבון כי לא טוב שיהיה על זה עין - זה א'.
ב'- לדברים לא יכול להיות ערך חד חד ערכי. אני לא יכול להגיד לכם כמו מורה בכתה אל"ף: זה זה זה וזה זה זה. אסור להגיד את זה. יהודי צריך לרמוז ליהודי כדי להכניס אותו לעומק, כדי לפתח בו את הכוחות המדמים הטובים, את הכוח שנקרא אדם מלשון אדמה לעליון. אני צריך לדבר ברמזים, אני צריך לדבר מתוך עולמות פנימיים עמוקים ולהגיד לכם 'בואו אלי'.
אז תקלטו את הרמזים, תקלטו למה אני מכוון אבל אני אף פעם לא נמצא באותו עולם של השומע, אני תמיד נמצא בעולם עמוק יותר ואני מכוון את האנשים לבוא. אז תקלטו את זה, אז גם אם אתם שומעים את אותו שיעור וגם אם אתם שומעים את אותו סיפור, אתם שומעים את אותו משל, אם אתם שומעים אפילו את אותו שיעור כמה פעמים, זה מלא מלא מלא ברמיזות. עד איפה? עד 'אין סוף', עד העדר תבנית.
אז אני מדבר מתוך העדר תבנית לתוך תבנית ואני מכוון את כל התבניות להעדר תבנית אז לוקח זמן לקלוט את זה, לוקח זמן.
אז תתנו לעצמכם את הזמן הזה, אל תסכמו את זה. לא לשמוע את זה רק תוך כדי נהיגה, אתם יכולים לשמוע את זה תוך כדי נהיגה אבל תתנו לדברים קצת לשקוע, תנו לדברים קצת עומק כי הדברים מגיעים מעומק, וזה הכל רמיזות - אין שום דבר שאני אומר שהוא כפשוטו.
השם ייתן לנו כוח וייתן לנו לב שומע (ככה זה נקרא – לב שומע) ונשמע את כל הניגונים ונגיע עד למקור כל הניגונים כולם.
ברוכים תהיו.