סודות התפילה

 הרב אריה חיים נווה שליט"א / השיעור התקיים בתאריך 5/9/19 / שיעור 61

סודות התפילה וההתבודדות- "לפגוש בתפילה את האני העליון"

'לפגוש בתפילה את האני העליון' - זה נשמע קצת מוזר, זה אפילו קצת מזכיר את תורות המזרח שמדברים על 'האני העליון' אבל כאן אנחנו רוצים לדבר טיפה על עניין ההשוואה לְמה ששומעים בתורות המזרח לבין מה שמתרחש אצלנו, ואנחנו לא עושים מבחן השוואתי שהתפקיד שלו הוא לעשות (כמו שאומרים היום) trashing, אנחנו לא מבזים אבל בכל זאת צריך לעמוד על ההבדל כדי לדעת שיש לנו כאן עניין.

אם תלכו לתורת המזרח, זה גם כתוב ב'זוהר הקדוש' שאחד החכמים הלך ל'חכמת בני קדם' והופתע מאד מן החכמה שלהם ('חכמת בני קדם' זה חכמת המזרח. 'קדם', 'קדמה' זה מזרחה) והוא הופתע מאד מן התורה שלהם וחזר ל'רבי שמעון' ואמר לו שהוא קרא בתורה שלהם ושהתורה שלהם מאד דומה לתורה שלנו, אז הוא אמר לו שזה נכון ואז הוא הסביר לו איפה ההבדל נמצא.

ההבדל בין תורות המזרח לבין התורה שלנו -

פעולה מדיטטיבית - היא פעולה שמחקה מוות קליני. זה די השבתה של האדם שאתה פה, זה די משבית אותו, ז"א, את הפעולות הפיזיות, הרגשיות, והמחשבתיות המנטליות ששייכות לענייני העולם הזה. וזה למעשה מותיר את המודעות, את האדם שהוא המודעות, האדם הוא מודעות, זה די מותיר אותו. בפעולה מדיטטיבית עמוקה לאורך המון המון שנים כי זה מאד קשה לעשות את זה, להשבית את כל מה שהוא האדם התחתון, האדם הפיזי, האדם שכלוא בתוך הגוף הזה, לאט לאט להשתלט על המטבוליזם, להשתלט על הלב, להשתלט על המוח, להשתלט על פעולות אינסטינקטיביות, זה מאד קשה וזה עניינה של המדיטציה.

המדיטציה מצליחה להשתלט ולהשבית כמעט לגמרי עד שכמעט אין אדם, ואז בחוויה הגבוהה ביותר של המדיטציה האדם חווה תופעה של מוות קליני. אגב, זה נבדק מדעית. איך עושים את זה? בודקים את הלב ואפשר להביא את הלב כמעט לדום לב. בודקים את ה- EEG, את המוח, את גלי המוח, ואפשר להביא אותו כמעט לגלים שהם אפסיים, מגלי דלתא ואפילו לגלים כמעט אין גלים. אבל האדם חי שם בפנים, הוא עדיין קשור איכשהו לגוף, הוא לא נשמט. ואז למעשה, ברגע שאתה משבית לגמרי את המערכת האנושית שאתה, נשארת המודעות כמו אדם שמדווח על חוויה של מוות קליני, של חוויה חוץ גופית. אז כאילו יש חוויה של חוץ גופית ופנים גופית, והמדיטציה למעשה לאט לאט מנתקת.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, אנחנו היהודים לא עושים מדיטציה. למה? אנחנו כן רוצים את האדם התחתון, אנחנו כן צריכים לחיות בעולם התחתון, יש לזה חשיבות. 'עולם העשייה' הוא עולם קדוש, כל העולמות הם עולמות קדושים. ואעפ"י שבבודהיזם יש תחושה של התנתקות מן הייסורים, ולאו דווקא בבודהיזם, בתורות המזרח יש עניין של detachment מהייסורים כי העולם הזה הוא נורא מיוסר. ביהדות זה לא ככה.

ביהדות החוויה האנושית היא חשובה. גם אם אתה חווה ייסורים, החוויה הזאת היא חשובה, היא חלק ממסע של תודעה. התודעה עוברת כאן מסע מאד מאד מאד חשוב, והיא חייבת לעבור במקומות של צער, יגון ואנחה. כתוב: "תשב אנוש עד דכא" עד דכדוכה של נפש וזה חלק גדול מאד ששייך להרגש הזולת, להרבה מאד אנשים שהם כביכול לא מדיטטיביים והם כן חווים את החוויה הזאת, ואם אני אהיה תלוש מהם אני לא אהיה איתם, אני לא אחוש את צרתם לגמרי. אני יכול להכיל אותם, אני יכול להיות מלמעלה, אני יכול להיות אמפטי, אבל צריך להרגיש את הצער של מי שחווה את הצער, וזה כדי לקיים "ואהבת לרעך כמוך", "ואהבת לרעך כמוך" זה מתוך חוויה הרגשית דומה של השוואת הצורה. [דברי הרב נווה: וכמובן שיש לזה עוד הרבה מאד הסתעפויות, ובשיעור הזה אני לא יכול לפתוח את זה כי זה שיעור על תפילה אבל אני רוצה פשוט רק להביא את העניין הזה שיש כאן הבדל גדול מאד].

המודעות שלנו היא לא מודעות עצמאית, ז"א, אם תשאלו בתורות המזרח מה זה המודעות של האדם? מה זה ה- consciousness שלו, התודעה שלו מהי? אז אצלהם אין הקב"ה. [דברי הרב נווה: במילה 'הקב"ה' אני לא מדבר על הקב"ה היהודי, אני מתכוון על אל. הם כל הזמן אומרים את זה, אפשר לשמוע את זה בכל התורות שלהם, קראתי את זה אפילו בסנסקריט - there is no God, there is godliness. 'אין אל יש אלוקות'].  

יש לזה עניינים, בגלל שאצלהם יש ריבוי של אלילים והם לא כ"כ אהבו את זה אבל בעיקרון אין להם אל בעל אישיות או שהוא תכליתי או שהוא עושה משהו, וחסרה גם המון אינטליגנציה רוחנית. ז"א, הם לא עושים הבדל בין שישה ימים ויום שביעי, בין אישה נידה לאישה לא נידה, בין אוכל כשר לאוכל לא כשר [דברי הרב נווה: אני נותן את זה כדוגמא, אפשר לעשות הרבה מאד הבדלים אבל אלה הבדלים מהותיים, אתם צריכים לדעת שזה הבדלים מהותיים].

כשאתה נמצא בזה בתוך היהדות, אתה רואה שמישהו אחר לא עושה את ההבדלים האלה ואז אתה יכול להראות את ההבדל בין תהליך מדיטטיבי לבין הגות אלוקית שזה כבר משהו אחר לגמרי. וכתוב: "גבוה מעל גבוה שומר" - תמיד יש מודעות גבוהה יותר, מפורטת יותר, ואעפ"י שבודהה או מודטים אחרים דיווחו על הקונספט 'אור אין סוף', עדיין יכולה להיות לך אפילו מחוץ לגוף, אפילו בתוך הגוף יכולה להיות לך תחושה של אין סופיות, של העדר תבנית, אבל זה לא אומר עדיין שכל הבריאה נחשפה בפניך, זה לא אומר. והרבה טועים בזה.

אנחנו נעשה על זה אסופה של שיעורים שמשווים כי יש שם דקות, והקב"ה עשה את זה וטמן את זה לא סתם, כי כתוב שבמפרשֹֹ התודעה הקב"ה עשה שבספקטרום שלם יהיה משהו שסותר לחלוטין כל סוג של רוחניות; שיא הגשמיות ממש, אני חי פה תחת מערכת החושים כמעט כמו חיה, וזה נקרא 'דומם', 'צומח', 'חי', ואז בא 'מדבר', ואז בא 'מדבר' שזה בני האדם גם כן יש עוד פעם 'דומם', 'צומח', 'חי' ו'מדבר' וזה מפרש של ספקטרום, וזה מפרש מאד מאד גדול עד שזה מגיע באמת כשהכי קרוב זה תורות המזרח - הכי קרובות ליהדות אבל מה שחסר בהם למעשה זאת עשייה בפועל, אין עשייה בפועל, ז"א יש עניין של טורח בישיבה המדיטטיבית וזה הופך אותך להיות מאד פסיבי פיזית.

ואילו ביהדות יש עניין של לפעול נכון עם הגוף - יש עניין לעשות מצווה והלכה, ולחבק, ולעשות חסד ולהשפיע לציבור, ויש עניין של מה שנקרא מצוות בגופו, כלומר, להכניס את המחשבה האלוקית לתוך הגוף ולהפעיל את הגוף תחת זה שהוא עושה פעולה אלוקית. כי אם יש מחשבה אלוקית שיש לה גוף אנושי, אז יוצאת מכאן פעולה אלוקית, פעולה פיזית אבל היא אלוקית.

וכנ"ל לרגשות - שוב, אם ניקח אדם רגיל עם רגשות רגילים, אז יפקדו אותו רגשות מרים וכעס וזעם ועצב ודכאון ושינויי מצבי רוח וכו' וכו', אבל יש רגש אלוקי שאם אתה מחובר לחלק העליון, אתה יכול להוריד רגש אלוקי. רגש אלוקי למשל זה אהבה שאינה תלויה בדבר. איך מרגיש אהבה שאינה תלויה בדבר.

ומבחינת המחשבה שזה כבר אזור כביכול המוח האנושי - אז שוב, יש מחשבות רגילות אנושיות, ויש מחשבות אלוקיות. למשל כל עניין של סדר השתלשלות העולמות. כל מחשבת הבריאה, כל המורכבות שהיא ניתנה לנו, זו חכמה שהיא ניתנה לנו קודם כל בילד אין, ככה האדם הראשון נולד, התודעה היא לא ריקה, התודעה היא חלק מהאור ופשוט ממש לקחת חלק מהאור ולהגיד הנה זה באור. ואח"כ במעמד מתן תורה פשוט נתנו לנו את האינטליגנציה הרוחנית וכשאנחנו קוראים את זה זה צריך להזכיר לנו את זה. לכן יש עניין של זכור והזיכרון, ולזכר. כל דבר אנחנו אומרים את הדברים האלה.

וזה מבדיל אותנו מתורות המזרח כי תורות המזרח הן מדיטטיבים ביחס לאדם אנושי רגיל. עכשיו, אצלהם האדם האנושי הרגיל נקרא האדם התחתון, והאדם המדיטטיבי נקרא האני העליון, שהאני העליון זה למעשה הטבע הרוחני שלי, בעוד שביהדות האני התחתון לא חייב להיות פרא אדם. אפשר לקחת את האלוקות, וזו הפואנטה של עולם העשייה, הרי יש לנו חמישה עולמות של תודעה: 'עולם קדמון', 'עולם האצילות', 'עולם הבריאה', 'עולם היצירה', 'עולם העשייה', ואגב, השם המלא הוא – 'עולם דאדם קדמון', 'עולם דאדם דאצילות', 'עולם דאדם דבריאה', 'עולם דאדם דיצירה', 'עולם דאדם דעשייה' - זה עולם של האדם, ז"א, זה עולמות של תודעה.

אז גם ב'עולם דאדם דעשייה' זה עדיין עשייה רוחנית, זה עדיין עשייה אלוקית. 'משה רבינו' נקרא 'איש האלוקים'. לא אמרו שהוא אלוקי, אמרו שהוא 'איש האלוקים' - חציו מלמעלה אלוקי, חציו מלמטה איש. לא פיזית אלא הכוונה היא – המודעות שלו היא אלוקית ובגוף הוא פיזי, הוא איש, הוא נקרא 'איש האלוקים'. כל אחד מאתנו צריך להיות 'איש האלוקים'.

אז אם אתה תגיד' אז רגע, אז החלק התחתון שלו נקרא האני התחתון והאלוקי שבו נקרא האני העליון? אז זה לא בדיוק כי הוא איחד אותם. הוא איחד את האני התחתון עם האני העליון. יש אני תחתון גשמי, אנושי, אדם שלא שולט בדחפים שלו והוא מתנהג כמו פרא אדם, כל מה שעולה הוא אומר, עולים לו רגשות הוא מביע אותם, בלי יותר מדי מחשבה, בלי יותר מדי עכבות. ויש פעמים שהוא ממש מתנהג בצורה רוחנית, נניח בתפילה, יום הכיפורים, ראש השנה, איזו התבודדות שפוקדת אותו, איזו השראה מסוימת שפוקדת אותו, ופתאום אתה רואה אדם אחר, מאד נעלה, מאד מיוחד ואתה רואה כאן דו קוטביות, אתה רואה כאן ישות דו קוטבית שפעם היא ככה פעם היא ככה, מיסטר ג'קיל ומיסטר הייד כזה.

וכאן למעשה אדם יכול להגיד' יש אני תחתון ויש אני עליון ואז שמים איזו מחיצה באמצע ואז זה הופך אותך באמת להיות איזה אישיות דו קוטבית כזאת. ואז באמת נשאלת השאלה: אז מה באמצע? אז מה מחבר? איך קוראים לחיבור הזה שנעשה באמצע? ז"א, איך אני קופץ מהאני העליון הזה לאני התחתון הזה? כאילו עכשיו אני פה במצב רוח של אני עליון, עכשיו אני במצב רוח של אני תחתון?

[דברי הרב נווה: ושוב אני אומר' בתורות המזרח יש כאן קטע של 'אני', בכל התהליך יש 'אני' וגם במדיטציות הגבוהות ביותר, כל סוגי המדיטציות. אני הייתי בקיא בזה ואני נסעתי בעצמי למזרח הרחוק והתעסקתי בזה כמה שנים טובות, וזה היה קשור לעבודת המחקר שעשיתי על מכניקת הקוונטים, וניסיתי לקשר את עולם החומר עם התודעה אז אני מכיר את זה, אני גם מכבד את זה אבל אני יודע גם איפה המקום של זה. וכשהגעתי ליהדות הבנתי את ההבדל וזה הבדלים שרוב בני האדם לא עולים עליהם, הם לא מבינים אותם, ולא בגלל שאני יהודי דתי, אני לא הייתי יהודי דתי ולא חרדי בשלבים האלה אלא פשוט חיפשתי איפה האמת, רציתי לדעת איפה האמת. אם האמת הייתה שמה היום אני הייתי בודהיסט, הייתם מוצאים אותי באיזה מנזר זן ביפן, אבל בגלל שראיתי שחסר משהו, חסרה המון אינטליגנציה רוחנית ואין שם באמת ספרים מסודרים, הם לא מפורטים, הם לא יורדים לנימי נימי נפשו של העולם הזה ושל ההבנה של בכלל למה נבראו העולמות. יש כל הזמן טרנסדנטליות, יציאה החוצה, התפתחות מחוץ לעולם הזה.

ואצלנו ביהדות לא לחוצים על זה, תחיה פה, לא סתם נבראת פה, אתה לא סתם נבראת פה. ואפשר להבין אצלהם למה הם קוראים לאני התחתון אני תחתון ואני עליון אבל זה עדיין 'אני'. ובמדיטציות (אני חוזר למה שאמרתי קודם לכן), במדיטציות הרבות, אחד הדברים, אחת הריאליזציות, אחת התחנות של המדיטציה היא תחושה חזקה מאד של I am, אני קיים. וה-I am הזה בוודאי שהריאליזציה אליו, ההתפקחות אליו היא כמובן ביחס לאדם הפראי, התחתון, זה שסתם עובד אינסטינקטיבית מהקישקע וכאלה זה באמת נראה אני עליון ואני תחתון, ושוב זה אני].

אם אתם תראו בכתבים שלנו ביתר דיוק, מדובר על האדם העליון והאדם התחתון, וכשאנחנו מדברים על אדם עליון ואדם תחתון אז אנחנו מדברים במושגים של 'נפש', 'רוח', 'נשמה', 'חיה', 'יחידה', במושגים של דרגות התודעה של האדם. עכשיו, אז אתה תגיד' אז מה ההבדל? אז הם קוראים לזה אני, אתה קורא לזה אדם, אז מה ההבדל? הנקודה היא זה באמת השייכות.

האדם הוא צמצום של הבורא -

כשיש 'אני' זה אומר 'אני הפואנטה', ואם הם אומרים' there is no God there is godliness, זה אומר שלי יש תכונות אלוקיות ואני פשוט מפתח את עצמי, והאני העליון שלי הוא פיתוח העצמי, זו העצמה אישית. [דברי הרב נווה: אני לא אומר את זה בלשון ביזוי, זה כך זה].

ואילו במושגים של היהדות, אין אדם באמת, אין ישות אינדיבידואליסטית, אין, היא לא קיימת, לא קיים אינדיבידואליזם, יש אשליה של אינדיבידואליזם. הדבר היחידי שכן יש זה למעשה הקב"ה, הבורא עצמו. יש את עצמות הבורא, יש את המחשבה שלו שנקראת 'אור אין סוף', עצמותו, אור אין סוף ואז אח"כ יש את העולמות, ואנחנו תוצר של המחשבה שלו, אנחנו תוצר של מחשבת הבריאה.

כמו שכתוב ב'עץ החיים': "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות, וכו' והוא נקרא אור אין סוף" והוא כותב שמה שזה 'אור אין סוף' שבוקע מעצמות הבורא. 'בעל התניא' נתן לזה משל, אומר: כמו שיש את גוף השמש והאור שבוקע ממנו. לא לדמיין את זה גרפית, לא לעשות לזה דמיון גרפי, להבין את המשמעות, להבין שעצמות הכוונה שיש שם חומר גלם, לא משהו חושי ומוחשי אלא להבין כמובן שיש הימצאות, יש קיימות כמובן של בורא וכביכול המחשבה שלו, ההתבטאות שלו היא נקראת 'אור אין סוף'.

ומכיוון שזאת הישות היחידה שיש, אז הבריות הן תוספות, הן בריות שלו, זה למעשה פרי המחשבה שלו. אנחנו כולנו כביכול כמו בובות מחשבתיות. לא בובות puppets, ולא בחוסר כבוד וגם לא בקטע של משחק, אבל בכל זאת אנחנו פרי מחשבתו. אנחנו פרי המחשבה של הבורא. ומשהו שהוא פרי המחשבה של הבורא, לא יכול לגמרי להגיד אני.

כמו למעשה שהגוף שלנו הוא כביכול החלק התחתון שלנו, והגוף לא יכול להגיד לך אני. 'אני עכשיו חושב לסגור את היד'. אתה אומר לו' שנייה אחת, מה אתה חושב לסגור את היד? מה, אתה עושה פעולות? אני מפעיל אותך; אם אני רוצה, אני אומר לך סגור את היד, אני אומר לך' תפתח את היד. וזה מוביל לסוגיית הבחירה - האם באמת אנחנו בוחרים. אם אנחנו שלוחה של מישהו, אם אנחנו ענף מהשורש ומהמקור הזה, אז האם יש לנו באמת בחירה עצמית? וזה כבר נושא אחר, ואנחנו נדבר על זה ואנחנו נבין, כי המקובלים כמובן אומרים שמן הסתמא אין בחירה, וזה גם לא האזור של ההתעסקות שלנו, המטרה שלנו למעשה היא דבקות ומודעות וצפייה והבנה של הכל מלמעלה, עד כדי מצב של השוואת הצורה, אבל נעזוב את זה כרגע.

אבל כדי שנבין את זה כי אנחנו לא יכולים אפילו לא בתת מודע להגיד אני עליון או אני תחתון, כי שוב, היד מדברת, או הגוף מדבר כאילו בפני עצמו. כאילו הוא עומד בפני עצמו והוא לא עומד בפני עצמו. אני לא יכול להגיד אני עליון ולהתעלם מהבורא, כי התת מודע שלי עושה את זה. אם אני אומר 'אני' אני מתעלם מאחרים. אפילו אם אני אומר אני עליון, אז זה אני עליון, אז אתה אומר' אוקיי, אבל באיזה environment אתה חי? באיזו סביבה אתה חי? כאילו, מה, אתה מנותק? אתה ישות אלחוטית? אז אפילו בהבעה של זה, בתת מודע, יכול לשדר לך דברים שהם לא נכונים, הם לא מדויקים.

אז אנחנו מדברים ביהדות במושגים' האדם העליון והאדם התחתון, כאשר אנחנו מבינים שהאדם הוא פרי מהקב"ה, הוא צמצום של הבורא, כמו שכתוב ב'עץ החיים' פרק א' היכל א' בעניין תכלית כוונת העולמות, ויש את זה גם כן בהתחלה של 'תלמוד עשר הספירות': "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות וכו', והוא נקרא אור אין סוף. וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים, להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינויו אשר זאת היה סיבת בריאת העולמות, הנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע ממש".

עכשיו, זה כשלעצמו, פסקה ג' בתע"ס, ב'תלמוד עשר הספירות' שהוא צמצם את עצמו, הוא אומר שאין אני עליון ואני תחתון, יש את הקב"ה ויש את הצמצום שלו. עכשיו, אם תגיד 'שמע, זה עניין של סמנטיקה', זה לא עניין של סמנטיקה, הסמנטיקה הזאת אח"כ הופכת בפיהם של ההמונים לאינפורמציה לקויה, צריך להיות מדויקים.

יש את הקב"ה ויש את הצמצום שלו אז יוצא שהאדם הוא צמצום של הבורא. אז אם אנחנו מדברים על האני התחתון, אנחנו מדברים על האלוקות התחתונה וכשאנחנו מדברים על האני העליון אנחנו מדברים על האלוקות, על הקב"ה בכבודו ובעצמו ואת זה האדם באמצע צריך לברר, את זה בדיוק, את התחושה של האינדיבידואליזם שאני חש.

אבל אתה אומר: 'אבל אני מרגיש את עצמי; אני מרגיש שקוראים לי אריק נווה, ואני מרגיש את הבעיות שלי, ואני דואג להישרדות שלי, ואני רואה שיש לי דמות, תשמע, זה משכנע'. נכון, אבל עדיין אנחנו צריכים לדעת מה השייכות - האם המודעות שלך זה אישיות עצמאית נבדלת, או שזה המשכה, האם אתה מחובר למשהו. וזו הבדלה, זו הבדלה גדולה מאד. זה הבדל עצום, אתם צריכים לדעת, זה הבדל עצום.

למה אנחנו אומרים את זה? מכיוון שכל זה קשור לעניין של התפילה;

להבין מה זה תפילה ומה בעצם משיגים בתפילה -

כשאני מתפלל, צריך לדעת מי מתפלל למי, מה תהליך ההשתלשלות, מה אני צריך לעשות בתהליך התפילה כי האדם הרגיל חושב את עצמו במנותק מן הסביבה הרוחנית שהוא נמצא בה. הוא מנותק מן הבורא, הוא מגיע לתפילה כאילו כמו איזה עני שמגיע לעשיר ואומר לעשיר: תשמע, אני אין לי כסף, תעשה טובה, תן לי, ואז העשיר שולח את ידו לכיס, מוציא כסף ואומר לך' קח, ואז אתה לוקח והולך הביתה ואתה שוכח מהעשיר. זו התחושה הילדותית של רוב בני האדם.

אנשים הולכים לקברות צדיקים, הולכים לכותל [דברי הרב נווה: אני רואה אותם, אני 29 שנים רב, אני מדבר עם אנשים כל הזמן], ואתה כל הזמן שומע את החוויות האלה ואתה רואה איזה טעויות יש לתת מודע; אני מתפלל כ"כ לקב"ה שייתן לי כסף, למה הוא לא נותן לי כסף? אני הייתי בקברות צדיקים, אני כבר בת ארבעים אני עשר שנים פוקדת את כל קברות הצדיקים, הייתי בכותל, בקבר של 'רחל אמנו', הלכתי לכל הצדיקים, למה אני לא מתחתנת? למה הבורא לא נותן לי את החתן שלי?  ולכאורה מישהו שיסתכל מבחוץ יגיד' אז הבורא אכזר, כאילו, למה אתה לא נותן לה? מה היא מבקשת, היא לא מבקשת וילה, היא רוצה להתחתן, היא אישה מסכנה, רוצה את הבן זוג שלה אז למה הבורא לא נותן לה? היא מתפללת, לא תגיד שזה מישהי.. מתפללת, הלכה לקברות צדיקים, עשתה את כל הסגולות האפשריות, אז מה קורה פה?

אז כביכול הרבה אנשים שמדווחים על תפילות ממושכות, על מחוות רוחניות ממושכות שעושים, ושימוש בכל הסגולות, ושימוש בצדיקים חיים, ובצדיקים שהם אינם אתנו והם אומרים' כלום לא קורה, זה כאילו שהתפילה שלי הולכת לשווא [דברי הרב נווה: ואז, אני לא אומר שהם כופרים אבל לאט לאט הם נחלשים והם מתחילים לזלזל, ונגמר להם הסוס וכל מיני דברים כאלה]. הם באמת בסוג של פליאה גדולה מאד, ממש כאילו מה, הרב, איך זה יכול להיות? אני מתפללת לילד, מה, אישה פשוטה, אני אישה פשוטה, אני לא עכשיו מלכת אסתר, אני אישה פשוטה, לא מגיע לי ילד? ילד אחד, אני רוצה ילד אחד. עשר שנים, חמש עשרה שנה לא נפקדתי בילד. מזל שבעלי לא עוזב אותי, למה אין לנו ילדים? אני רוצה ילד אחד ואני מתפללת כל הזמן, נותנת צדקה, אני הולכת לזה, עושה חסד, מה שמבקשים ממני אני עושה, למה הוא לא עונה?

עכשיו, זה לא אחד, לא שניים, אנחנו יודעים את הצרות שיש לעם ישראל; רווקות מאוחרת, אי ילודה, המון עקרות, בעיות כלכליות קשות מאד, בעיות בריאותיות קשות מאד. [דברי הרב נווה: השם יעזור עם מחלות הסרטן ומחלות הנפש וכל יום אנחנו שומעים על איזה משהו אחר, זה לא נורמלי, לפעמים כבר אין לי כוח להחזיק את הטלפון ביד, אני מרחיק אותו, אני לא מצליח לשמוע, רגשית אני לא מצליח לשמוע את הצרות. איזה מחלות, וחיידק הטורף, וילד מת תוך 24 שעות ואנשים צווחים בתפילות, ועושים אותם בעוצמה ובכמות ועושים באמת כל מה שאומרים להם, והם עושים מה שכתוב בספרים, וקונים ספרים על תפילות ובקשות וכלום, אז זה כאילו כלום. זה נראה, יש להם תחושה של כאילו מה, אף אחד לא עונה? אז מה אנחנו עושים לא בסדר? אז איך מתפללים?].

אז אפשר להגיע לאחת משתי המסקנות: או חס ושלום שאין למי לפנות. או שלמעשה אולי לא מגיע לי (זאת קטגוריה אחת); אני בעונש, השם מעניש אותי, אני לא יודע מה עשיתי, אולי בגלגולים קודמים, אנשים מגיעים לכל מיני דברים מטורפים לגמרי.

אז יש שתי אפשרויות: או שאולי לא מגיע לי מאיזושהי סיבה או אולי אנחנו לא יודעים להתפלל.

[דברי הרב נווה: וכשאני מתכוון אולי לא יודעים להתפלל זה בכלל להבין מה זה תפילה. מה בעצם אנחנו רוצים להשיג בתפילה? ולכן זה עולם ומלואו, הדבר הזה זה עולם ומלואו שצריך ללמוד אותו כי אני חושב שפה אנשים מפספסים את זה ולצערי זה עבר בגלות וזה עד היום עובר על ידי מדריכים רוחניים שמדריכים לא נכון, בצורה מעוותת לגמרי, הם מעוותים לגמרי את התורה ואת התפילה, והם טועים ומטעים ויש לי המון מה להגיד על הדבר הזה כי אני אומר את זה מתוך כאב, אני צופה בכל מיני הרצאות ושיעורים של רבנים ומורים רוחניים ביוטיוב ואני רואה איזה טעויות הם עושים והם מטעים וזה חבל מאד שהם לא חושבים קצת יותר לעומק כדי להבין שיש כאן בעיה וצריך כאן הדרכה מחודשת, וצריך להבין מה זה תפילה ומה בעצם משיגים בתפילה. כי איך זה יכול להתיישב עם מה שכותב למשל הרמח"ל, זה כתוב בהרבה מאד מקומות, יש לזה המון מקורות שאין תפילה אחת שחוזרת ריקם].  

אז משהו כאן משתבש כי אדם יכול לבוא ולהגיד' תשמע, מה אני מבקש, אני מבקש ילד? הלוא הצטוויתי בפרו וברו אז אני רוצה ילד. כאילו' אני לא מבקש עכשיו, אם הייתי חמדן הייתי אומר לך' אני רוצה מיליון דולר, אני רוצה לגור עכשיו באיזה אזור מיוחד בארץ, אני רוצה וילה מיוחדת. אם אני הייתי חמדן אז אתה היית אומר' בסדר, הוא לא חייב לענות לי, אבל מה, ילד, מה, לחתול יש ילד, לי אין ילד.. אני יהודי, נולדתי, אני רוצה ילד. אני רוצה ילד, אני רוצה ילד שיגיד עלי קדיש, אני לא רוצה למות ערירי, אני רוצה המשכיות, בשביל מה התחתנתי? בשביל מה הקב"ה ברא אותי?

ובאמת אתה רואה צער גדול מאד במיוחד למשל בתחום של הדרישות הבסיסיות. [דברי הרב נווה: ודרישות בסיסיות אני מתכוון למשל ילדים, חתונה, שזה דרישות בסיסיות הישרדותיות, אחרת אין המשכיות. ולפעמים זה מגיע לכלכלה, אוכל, ממש. יש לנו עמותת חסד שאנחנו נותנים לאנשים אוכל ממש. לא כסף, אוכל. כסף ייבלע בחובות אדירים, במינוסים. אתה מביא לבן אדם אוכל, שיהיה לו אוכל על השולחן, שאם אתה לא מביא לו אוכל, אין אוכל. ותסתכלו, יש לנו המון הומלסים במדינה. אנשים שמחטטים בפחי אשפה. בתל אביב ובעוד כל מיני מקומות יש דוכנים של אנשים טובים שמוציאים סנדוויצ'ים שהם עושים אותם בבוקר, שמים אותם בדוכן, והם קוראים לדוכנים האלה 'כריך למי שצריך' ובאים אנשים מסכנים ואוכלים ליד הדוכן. סנדוויץ' עם גבינה ועגבנייה, לא תגיד מנה פלאפל או משהו פנסי, משהו בסיסי. כי אתה רואה שלבן אדם אין אוכל.

אז אם אתה תשאל אותו' תגיד' התפללת לאוכל? מה זאת אומרת, בטח. אז זה באמת פלא כאילו אם אני לא אוכל אני אמות אז אתה אומר' אז איפה הבורא? אז למי אנחנו מתפללים? למה הוא לא עונה?

אז לכן אני אמרתי שמשהו כאן לא מובן בעבודת התפילה. עכשיו, מה זה קשור לנושא של השיעור? הנושא של השיעור הוא למעשה עניין של 'לפגוש בתפילה את האני העליון'].

אז קודם כל צריך באמת לדעת לְמה התפילה נוצרה, לְמה התפילה ניתנה. ונסביר למה הכוונה;

להתאים את כלי האומנות של האומן לאומן -

נניח שאתה אומר לנגר 'אני רוצה שאתה תעשה לי ארון'. אף אחד בחיים לא יחשוב להביא את הנגר הכי טוב בעולם, נניח אני מכיר איזה נגר באיטליה שיודע לעשות רהיטים בסגנון של 'ארמואר', ואני יודע בדיוק את השם של הנגר, ואני אגיד לו' תבוא לארץ, אני רוצה אותך. ואני יושב ואני מהנדס אתו את הרהיטים, ומה אני רוצה, ומראה לו את כל הבית, ופה אני רוצה כך, ופה אני רוצה שידה, ופה אני רוצה ארון ארמואר וכל מיני דברים כאלה, ואני מביא רק את הנגר, אני מביא רק אותו ואז אני אגיד לו' קדימה תתחיל לעשות את העבודה.

זה שייך למעשה שאדם יביא אומן בלי כלי אומנותו? זה שייך להביא? הוא אומן, אבל איפה כלי אומנותו?

עכשיו, תתארו לעצמכם שאותו נגר יגיד לך' בסדר גמור, אני פה, הבאת אותי לארץ, אין בעיה, אני אביא עכשיו את כלי אומנותי ופתאום הוא מביא כלים של מוסכניק; פותח ברגים גדול, שמן מנוע, זה שייך? גם כן לא. ז"א, צריך להתאים את כלי האומנות של האומן לאומן. וגם אם הוא יגיד לך פתאום 'אני צריך כסף', ואת הכסף הזה שאתה נותן לו הוא לא מפקיד בבנק, הוא לא קונה עם זה חומר, הוא רק רוצה כסף. הוא אומר לך' זה יעלה לך ככה וככה, שזה נשמע הגיוני. ואתה אומר לו' קח, אבל הוא לא קונה עם זה שום דבר, אז נכון שכל זה זה מוזר?

עכשיו, למה כל זה זה מוזר? מה אנחנו רוצים להגיד בזה?

הרי הקב"ה ברא אדם אז זה כמו להזכיר אותו. (אנחנו עושים עכשיו את המשל ואת הנמשל). המשל הוא שאני הזמנתי נגר מאיטליה כי אני רוצה רהיטי ארמואר. והקב"ה ברא אדם שזה כמו מישהו שמזמין בעל אומנות ואז כמו שאני אמרתי לנגר 'בבקשה תעשה לי רהיטי ארמואר', ככה הקב"ה אומר לאדם 'אני רוצה שאתה תהיה אתי בדבקות'. עכשיו, אי אפשר לעשות סתם אדם שעומד באוויר סתם ככה, צריך לתת לו כלי אומנות. ז"א, אני צריך מראש לקחת בחשבון שאם אני מביא נגר מאיטליה, אני צריך להביא מאיטליה את כלי אומנותו, וגם כלי אומנות שמתאימים למה שאני רוצה ממנו. יש לו הישג נדרש לעשות רהיטים אז לא שייך עכשיו שהוא יביא לי את הכלים של המוסכניק.

אז עכשיו אני פונה לאדם ואני אומר לו' תשמע, אני רוצה ממך דבקות, אני רוצה שהמודעות שלך תהיה סמוכה אלי, "ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' וכו' ולדבקה בו". אז מה הפואנטה? מה ההישג הנדרש? דבקות. מה ההישג הנדרש ממך? רהיטי ארמואר, מצוין. אתה מוכן להביא את כלי הנגרות שלך? זה כלי הנגרות שלך זה יעזור לך. אז הוא הולך ומביא את כלי הנגרות שלו, הוא לא מביא כלים אחרים. עכשיו, אם הוא יבקש ממני דברים כמו כסף או דברים כאלה, אין בעיה, אני אביא לך כסף, אני אביא לך את הכל אבל שזה שייך למה שאני ביקשתי ממך.

התפילה זה כלי האומנות של האדם -

אז אותו דבר, האדם מבקש עכשיו דברים, מקבל כלים, מה כלי האומנות של האדם? תפילה. הקב"ה יגיד לו' אם יהיה לך חסר משהו, אם אתה תיכנס לעולמות נמוכים יותר, אני אתן לך כלי אומנות, כלי האומנות שאני נותן לך זה תפילה. ואם הוא ישאל: כן, אבל מה המטרה של התפילה, אני יכול לבקש מה שאני רוצה? אתה אומר לו: לא, מה אני אמרתי לך מהתחלה? אתה לא יוכל לבקש מה שאתה רוצה, נתתי לך כלים של דבקות, אני אמרתי לך שההישג הנדרש הוא דבקות אז הכלים שלך - תפילה, יהיו מיועדים לך להגיע אלי לדבקות ולא למשהו אחר.

שוב, והדבר הזה דומה לאותו אומן שמבקש כסף. אתה אומר: אני אתן לך כסף אבל כסף למה שאני ביקשתי ממך, לא כסף לבילויים, אני לא הבאתי אותך עכשיו לבלות. אז אותו דבר, אני פונה עכשיו לאדם ואני אומר לו: נתתי לך תפילה שהיא כלי לדבקות, לעלייה רוחנית ולהתפתחות, תידבק בי. לא משנה באיזו סיטואציות אתה תיתקל, כשאתה בלחץ או במועקה או במצוקה, תתפלל אליי.

ואדם לקח את התפילה והוא הפך את זה לכלי של בקשות, לשירה של בקשות. אפילו שזה נראה כמו בקשות לגיטימיות, אפילו שזה נראה. ובקשה לגיטימית נהפכת להיות ללא לגיטימית ברגע שהיא נהפכת להיות בקשה עצמיית כמו אותו נגר שאומר 'תביא לי כסף אני רוצה ללכת לבלות'. מה זאת אומרת, אבל אני הבאתי אותך כנגר לעשות לי עבודה של נגרות. אם אתה תגיד לי שאתה רוצה את הכסף לקנות את העץ המיוחד שאתה צריך אותו, מילא, אתה רוצה כלים מיוחדים שיש אותם בארץ, מילא, אז אתה עובד לטובת המשימה שאתה נרכשת, ששכרו אותך לטובתה. אז בא בן אדם ואומרים לו: תשמע, אני אתן לך כלי תפילה, אבל כלי תפילה למעשה מיועדים לדבקות כי זה מה שביקשתי ממך לכתחילה.

עכשיו, אתה לוקח את אותם כלי תפילה ואתה מבקש עם זה ממני ילדים ובתים וכספים, ומה הקטע הוא זה שגם אחרי שאני אתן לך את זה אתה פשוט תעזוב אותי. וזה מה שקורה לרוב האנשים.  

[דברי הרב נווה: אני רואה את זה כרב למשל שאנשים מגיעים אלי לשיעורים, הרבה פעמים נצמדים אלי כמורה, וכשמתחתנים אני כבר לא רואה אותם יותר בשיעורים. מה קרה? התחתנתי, אני בעבודה שלי, אני עם האישה שלי, עם הילדים שלי. ואתה אומר' מה זה קשור? השיעורים זה מה שכל יהודי צריך. אני לא מלמד אותך עכשיו הלכה שאתה אומר אני אלמד את זה לבד בבית, אני מלמד אותך מוסר שאתה אומר.. יש כאן דברים כ"כ מהותיים שאתה לא תשמע אותם במקומות אחרים. טוב, אל תבוא אלי, תלך לרב אחר, אין בעיה. לא, לא הרב, אני בניתי לעצמי את הבית שלי.. עזוב אותי. לפני זה היו באים לשיעורים ושומעים ותפילות והשתוקקויות, והיצמדות לרב ולשמש את הרב, וכבוד הרב.. לא שאנחנו צריכים את זה. אני רק מנסה להסביר את הלך הרוח. וברגע שמתחתנים, אתה נותן לו את מה שהוא רצה כ"כ.. הולכים.

וככה עושים לבורא - כולנו מכירים את זה. אין כאן מישהו שלא מכיר את זה, שהוא התפלל, ברגע שהאדם קיבל את מה שהוא רצה, את מה שהוא התפלל, אז הוא הלך. מה, הוא נשאר עם הבורא?].

אז צריך לדעת מה זה העניין של התפילה. קראנו לזה 'לפגוש בתפילה את האני העליון'. האני העליון זה הבורא, זה האדם העליון, זה החלק העליון, זה הדבקות. המטרה היא למעשה דבקות, השם של זה 'לפגוש את האני העליון' זה כמו להגיד דבקות וזה דבקות בבורא.

להתפלל באוריינטציה של ההישג הנדרש -

כל התפילות צריכות להיות באוריינטציה של דבקות. ז"א, גם אם אני רוצה ילד, וגם אם אני רוצה ילד כי אמרו לי שזה מצווה של פרו ורבו, אז גם מצוות פרו ורבו היא כלי כדי לעשות את המלאכה כמו שבן אדם בא ואומר לי' (אנחנו חוזרים לאוֹתו נגר) אני צריך להביא את הכלים המיוחדים שלי מאיטליה כדי שאני אעשה לך ארמואר. בסדר גמור, אז זה כלי שמיועד לעשות את מה שאתה צריך. אתה לא מבקש ממני עכשיו כלים של מוסכניק, אתה לא מבקש ממני עכשיו כלים מזהב, ואתה לא מבקש ממני כלים משוכללים בשביל הקטע כי בא לך, כי אתה נגר אז אתה רוצה עכשיו להשתכלל בגאדג'טים. אתה תבקש כלים שמיועדים למה שאני שכרתי אותך אליו.

אז הקב"ה שכר אותנו לעולם הזה לצורך דבקות. ואז האדם בא ואומר' אבל אני מבקש ילדים, אבל אתה מבקש ילדים לעצמך. אתה מבקש ילדים כי יש לך אינסטינקט להיות הורה. אבל אח"כ מה? תלך איתם לבריכה? תיקח אותם לים? תקנה להם בלונים? איך כל זה משמש לדבקות? יתנו לך את מה שאתה מבקש ואז אתה עוזב את זה שנתן לך? אתה עוזב את הנותן? אני מקווה שכאן זה כבר מתחיל להיות ברור.

כל הבקשות שלנו, כל מה שאנחנו רוצים, צריך להיות באוריינטציה של ההישג הנדרש.

ההישג הנדרש שהקב"ה רצה זה דבקות - הוא אמר' אני רוצה דבקות, תידבק אליי, תהיה סמוך אלי, תוודא שאתה צינור מעביר שלי, שליח שלי, שגריר שלי בעולם הזה. ואם אתה צריך כשגריר דברים, למשל, שגרירות ישראל בארה"ב- אם השגריר יבוא ויגיד' חברי'ה אני חייב פה מחשב, אני חייב פקס, אין בעיה, תקבל מה שאתה רוצה. אני צריך רכב כדי לנסוע מעיר לעיר, בסדר גמור. אני צריך חליפה, אין בעיה. אם הוא יבוא ויגיד' אני צריך עכשיו טבעת זהב משובצת יהלומים, אז אתה אומר לו' סליחה כבוד השגריר, למה אתה צריך טבעת יהלומים? אהה לא, זה עניין אישי שאני אראה יותר יפה. זה אנחנו לא חייבים לך. למה אתה צריך טבעת משובצת ביהלומים? אנחנו לא זוכרים שזה מייצג את מדינת ישראל.. אז אם אתה מבקש דברים שיעזרו לך לייצר את מדינת ישראל ולהיות שגריר שלה, להיות שליח לעשות את כל העבודות המשרדיות שלך, את כל מה שאתה צריך כדי להציג את עצמך כולל חליפה, אין בעיה. אתה רוצה צרכים אישיים על חשבון מדינת ישראל? לא כ"כ מתאים.

אז אותו דבר זה הבן אדם – אנחנו שגרירים של הבורא אז אין בעיה שאתה תבקש כל מה שאתה צריך לטובת מה שבאת לעולם, לטובת הדבקות. וזה כולל ילדים, אתה יכול להגיד לקב"ה' אני רוצה ילדים כדי לקיים מצוות פרו ורבו כי זה חלק מהדבקות. אם אמרת שלעשות מצוות זה דבקות, אז אני צריך את זה לצורך דבקות, והילדים ימשיכו הלאה. עכשיו, אם אתה לא רוצה לתת לי, או שאתה לא נותן לי, אני מבין שאולי אני לא צריך את זה, אולי השלמתי את זה בגלגול הקודם. אני אתפלל על זה אפילו יותר מפעם אחת אבל אני לא עושה מזה סימפוזיון. אני לא אעצור את העולם או אני אחלש, או שאני אחשוב שהקב"ה מאכזב אותי והוא לא נתן לי ילד.

וכנ"ל הדבר הוא לגבי הכל; כסף, זה יכול לגבי רווקות וזה יכול להיות אפילו לגבי שכל, אפילו שכל, אין תלמיד חכם שלא מתפלל שהשם ייתן לו שכל ופקיחת עיניים ושהוא יהיה בעל רוח הקודש ובלה בלה. אין אדם שלא מתפלל על זה. אבל עוד פעם, ואם לא, ואם אתה נשאר קטנוני ומטופש? אז אולי אתה לא צריך כרגע את השימוש בחכמה אלא אתה צריך את השימוש דווקא באמונה? אבל זה טוב שאתה מתפלל, זה נהדר אבל אתה צריך לדעת שהתפילה היא אמצעי, היא לא מטרה והאמצעי הוא התחברות.

עכשיו נסביר למה אנחנו מתכוונים כדי שתבינו את העניין של 'לפגוש את האני העליון בשעת התפילה';

נניח שהייתי אומר לכם שיש לכם מפגש עם 'המלך שלמה'. 'המלך שלמה' עשה מסע בזמן והוא חזר לפה, הוא נמצא באיזה ארמון ואני יכול להפגיש אתכם אתו. ומכיוון שזה המלך שלמה אז אתם יכולים לבקש ממנו מה שאתם רוצים, הוא היה עשיר מאד והיה לו הכל, מה שאתם רוצים אתם יכולים לבקש ממנו וכל מה שאתם רוצים יתקיים. יש לכם בערך שתי דקות עד חמש דקות לבקש להגיד מה אתם צריכים ולמה אתם צריכים, ויש לכם חמש דקות כדי לבקש את כל מה שאתם זקוקים לו.

[דברי הרב נווה: אני חושב שכל מי שיכנס למפגש הזה יתפעם מהמלך שלמה, והרבה יגידו', בסדר, אנחנו צריכים את הצרכים שלנו אבל אנחנו גם רוצים את המלך שלמה. עכשיו אני רוצה להוריד את זה לעולם הזה];

יש בארץ הרבה צדיקים שהולכים אליהם כמו למשל 'הרב קנייבסקי', כמו עוד אחרים [דברי הרב נווה: אני לא רוצה לציין שמות אבל אתם מבינים את הראש] אבל אנשים הולכים אליהם בשעות קבלה כדי לבקש כל מיני דברים. הצדיקים האמיתיים הם בדרגות גבוהות של 'נשמה', 'חיה', 'יחידה'. זה 'איש אלוקים', ונכנס לחדר אדם עם פתק של בקשה ומעין איזשהו סוג של' להכניס את הכרטיס אשראי לבנקוחור ולהגיד לו 'אין לי ילדים תתפלל שיהיה לי', וללכת. ואף אחד לא בא לצדיק ואומר לו: 'אתה צדיק, אתה צינור ל'אין סוף', תהיה המורה הרוחני שלי, אני רוצה אותך, אני לא רוצה את מה שאתה תיתן לי, אני רוצה אותך'.

נחזור לעניין של 'שלמה המלך' – תתארו לעצמכם שאתם באים לשלמה המלך ואתם אומרים לו: תשמע, אמרו לי שאני יכול להיכנס למלך שלמה ולבקש כל מיני דברים אבל אני לא רוצה כל מיני דברים אני רוצה להיות ליד המלך שלמה.

אז אותו דבר - בתפילה אתה עומד לפני הקב"ה אז אתה יכול להגיד לו: הקב"ה, אני יודע שאתה תיתן לי כל מיני דברים אבל שתדע לך שאני רוצה אותך, כי במילא מה שאני מבקש הוא בשבילך, אני לא מבקש בשבילי, אני לא באתי לבקש בשבילי, אני באתי שתהיה לי דבקות אז אני באתי בשבילך.

[דברי הרב נווה: בחסידות יש מושג כזה שנקרא שיריים של הרב. הרב'ה, האדמו"ר, אדוננו מורנו ורבינו הוא אישיות גדולה, בעל יכולת להכניס כוונות וייחודים לאוכל וכל דבר שהוא אוכל הוא לוקח רק ביס וכל השאר הוא נותן לחסידים, כאשר הוא שם הטבעה תודעתית באוכל, בשתייה וכו', והחסיד ששותה מזה מקבל מזה מוחין. אתם צריכים לראות איך זה נראה שכשרב אוכל, כשהוא קם (סליחה שאני אומר את זה, השם יסלח לי) אז יש עדר של פירניות שעטות על השיריים והרב'ה הולך לבד. ובחסידות אומרים לנו' יש חסידים של שיריים ויש חסידים של הרב. מי שרוצה את הרב, אוסף את השיריים, אז אתה לא תיקח עכשיו חתיכת שוקולד או חתיכת דג, אתה הולך לרב'ה. ואעפ"י שהרב'ה יכול לבוא ולהגיד לך במהלך ההליכה שלו' זהו, אני לא צריך שילוו אותי, אני כלום, מה אני? 'הרב'ה אני לא יכול לעזוב אותך, אתה האני העליון שלי, כל מה שאתה זה האני העליון שלי'. ואז אפילו בדרך למטה, במדרגות, שאתה נכנס כבר למקומות שזה מבואות כי הוא תיכף נכנס לאוטו, ואז הוא אומר לך' לא צריך ללוות אותי עכשיו, תחזור בחזרה.. אתה אומר לו: 'אני לא יכול לעזוב אותך'. ואפילו בחנייה הוא נכנס כבר לאוטו, סוגר את הדלת, אתה עומד ומחכה בחוץ, אומר' לְמה אתה מחכה בחוץ? אולי אתה עושה ביטול תורה? תחזור, תעשה את מה שאתה צריך לעשות.. 'אני לא יכול לעזוב אותך', 'אני לא יכול לעזוב אותך, אתה האני העליון שלי'. בסדר אבל איזה אינטראקציה יש בינינו? אני לא מלמד אותך, אני עכשיו כרגע באוטו, אני מחכה שניסע. אומר: 'כן, המראה שלך, הנוכחות שלך, אני דבק בך, אני אוהב אותך. אני פה כדי להיות חלק ממך'. זה העניין, זו הפואנטה].

תחשבו על זה בהיגיון גם בעניין של זוגיות – יכול להיות שאני אבקש משהו מהבן זוג שלי והוא לא יעניין אותי? זה ירגיז את הבן זוג שלי. אבל אם אני אעזוב את הכל ואני אדבק בבן זוג שלי אז הבן זוג שלי ירגיש שהוא הפואנטה.

הבורא רוצה להרגיש שהוא הפואנטה, אז בתפילה אנחנו צריכים לפנות אליו כשאנחנו רוצים אותו. וכל שאר הדברים שאמרו לנו' תבקש, כשאתה תהיה במצוקה תבקש אותם. בסדר, אני אבקש אותם, אבל אם אני לא אקבל אותם? ואני גם לא צריך לבקש ארבע מאות פעם, הוא לא שומע? אדם רגיל אתה יכול להגיד' מסכן, עמוס, יש לו בעיות של קשב וריכוז, הרבה דברים יש לו על הראש, הוא לא תמיד מתעסק עם הבקשה שלי. לקב"ה אין את הבעיה הזאת, זה 'אור אין סוף', אין לו הפרעות קשב וריכוז, הוא נמצא ב- full ריכוז לגביך, הוא יכול לעשות לך מניפסט שנייה אחת למה שאתה ביקשת. אז בשביל מה אתה צריך להתפלל עכשיו עשר שנים על משהו? מה ההבדל בין התפילה שלך עכשיו לתפילה שהייתה לפני שנה? הוא לא שמע?

אז ברור שהרעיון של ההפניה של התפילה אל הבורא ולהגיד לו: תשמע, לא שמעת אותי? אני פונה אליך כבר עשר שנים.. כאילו, הבקשה שהוא זה שלא בסדר כי הוא לא שומע והוא לא מתייחס, היא לא נכונה. אלא מה שבאמת התפילה אומרת לי, כי באמת אנחנו שואלים, למה באמת ביהדות יש תפילות ממושכות? למה הקב"ה נתן למשה רבינו לעשות תקט"ו תפילות, 515 תפילות? בשביל מה 515? זה 'משה רבינו', תפילה ראשונה זה לא מספיק? הקב"ה, אני רוצה להיכנס לארץ ישראל, תכניס אותי. די הבנתי, שמעתי. אז למה הוא נותן לו לעבוד?

במהלך התפילות הממושכות האדם עובר בתוכו תהליך -    

התשובה היא שהתפילות הממושכות כדי שאדם יעבור תהליך בתוכו והתהליך הזה בתוכו זה התהליך של תעזוב את מה שאתה ביקשת לעצמך, תעזוב את האני התחתון, תבין שאתה צריך להגיע לדבקות, ואם הקב"ה כרגע לא עונה לך לדברים שאתה זקוק להם עכשיו או צריך אותם עכשיו, סימן שהוא אומר לך' אולי תבוא אלי? אולי תבוא אלי? אולי תדבק בי? אני לא רוצה לתת לך כי אני רוצה לתת לך אותי. אני רוצה לכבד אותך בזה שאני לא אתן לך ילד, אני רוצה לתת לך אותי. מה אתה אומר? אולי אני לא אתן לך ילד, אני אתן לך אותי?

ואז לאט לאט בתהליך הזה שאדם עובר במהלך התפילה של' אני בהתחלה בא במצוקה, ובמצוקה שיש לי, לאח"כ אני כאילו מלביש את זה במשהו עליון יותר ואצילי יותר; מה, השם, אני רוצה ילד בשבילך, אתה אמרת פרו ורבו.. אוקיי, ואני רואה שזה גם לא נענה אז אולי במהלך התפילה לאט לאט אני אחליף את כל שירת הבקשות הזאת בלהגיד לקב"ה: 'אתה יודע מה, התפילה נתנה לי אותך, היא נתנה לי זמן של התבודדות אתך. היא נתנה לי זמן של חוויה רוחנית פנימית שלך אתך'. וזה מה שרוב המקובלים רוצים. כשעולים למעלה לא רוצים כלום. התפילה היא לא בקשה. יש למילה תפילה התניה כאילו באתי לבקש משהו, תן לי, אני הולך. לא, ממש לא. תפילה זה לשון התפתלות. יש כאן עניין של התפתלות, התקשרות, התחברות.

התפילה היא פואנטה. בתפילה אני פוגש את האני העליון שלמעשה זה הבורא, והמתפללים האמיתיים לא רוצים לרדת מהתפילה, זה כמו הגות, הם נכנסים לתוך הגות ואומרים: 'אני לא רוצה לפתוח את העיניים לעולם הזה. אני רוצה לפגוש את מה שאני פוגש כאן, כביכול את האדם העליון, אני פוגש את האלוקות בתוכי ואני לא רוצה לרדת מזה'. וזה עיקר הפואנטה, זה עיקר החשיבות, זו המטרה של התפילה.

מטרת התפילה - לפגוש את האלוקות בתוכי -

קודם כל, לכתחילה זו צריכה להיות המטרה. יכול להיות שהקב"ה אפילו יעשה הפוך. שאני בא לבקש אותו, אני בא לבקש את האור העליון, יש אור עליון פשוט ממלא כל המציאות, אני בא לבקש את הבורא ואז הקב"ה ייתן לי ילד. ואז אתה תגיד' מה אתה מסיח את דעתי? באתי לבקש אותך, מה אתה נותן לי ילד? אז הוא יגיד לך: אני יודע, אתה רוצה אותי? אז תטפל בילדים, זה חלק ממה שיעזור לך לדבקות. ואז בא בן אדם שוב ומתפלל לדבקות ואומר לקב"ה: אני רוצה אותך, ואז הוא פתאום נותן לך איזה מישהו שיבוא וייתן לך שידוך. ואז אתה אומר לקב"ה: אני לא רוצה שידוך, היא תחפור לי עכשיו, אני אצטרך להתעסק איתה, היא תסיח את דעתי ממך, הוא אומר לו: כן, אני רוצה שאתה תהיה בעל, זה חלק ממה שיעזור לדבקות.

ואז היוצרות מתהפכות. במקום לבקש דברים למען עצמך מתוך אינסטינקטים, ושזה אח"כ מתישהו יוביל אותך לדבקות, אם בכלל, אתה בא בראש הפוך – אני בא לדבקות, אני בא לפגוש באני העליון שזה הקב"ה (אסור להגיד את זה אפילו, זה האדם העליון, הקב"ה), אני בא לפגוש אותו ואני אומר לו: קודם כל לכתחילה אני באתי לדבקות ואז למעשה הקב"ה יגיד לי' בגלל שבאת לדבקות אתה צריך לדעת שיש כמה דברים שאתה צריך אותם כמיומנות כדי שאתה תגיע אלי לדבקות. ואז אתה צריך נניח להיות אבא, אני אתן לך ילד, אני אשלח לך בן זוג כי אתה צריך להתחתן, ואני אתן לך פרנסה כי כתוב: "בזעת אפך תאכל לחם", אני רוצה שאתה תרגיש מה זה לעבוד כשאתה עובד "בזעת אפך".

אז כביכול כל הבקשות ייענו בכלל בגלל שאני באתי לדבקות אז זה כאילו עובד הפוך, הוא ייתן לי ממילא את כל הדברים האלה אם אני צריך אותם לדבקות. זה כמו שבן אדם, נניח עני מרוד אבל תלמיד חכם, יבוא לאישה מסוימת ויגיד לה: 'אני רוצה להתחתן אתך' ואז היא תגיד לו: בשביל מה אתה רוצה להתחתן אתי? אני רוצה אתך דבקות, אני מרגיש שאני יודע שאת החצי שלי, אנחנו צריכים להשלים את נשמתנו, את החצי שלי, אני יודע את זה, גילו לי את זה מהשמיים שאת החצי שלי. אז היא אומרת לו: בסדר גמור, אבל איפה נגור? כאילו, אנחנו לא יכולים עכשיו לגור ברחוב, אתה עני מרוד. אז הוא אומר: אהה, אוקיי, בסדר, אז אני אעשה בית, אני אשכור בית. אז היא אומרת לו: איפה נאכל? מה נאכל? אהה, טוב, אני אביא אוכל. אז היא אומרת לו: אתה יודע, אתה רוצה לדבוק בי, אני אישה, אני רוצה ילד.. אין בעיה, נביא ילדים. ואז הוא יעשה את כל שאר הדברים אבל זה כדי לדבוק בה.

אבל אם יהיה איזה וונדר כזה שמגיע עכשיו ויגיד לאנשים: תשמעו, אני צריך להתחתן מתישהו, אני לא יודע עם מי ומתי, ואני לא יכול, אני צריך איזה כסף לצדקה כדי שאני אבנה בית, אז אתה גם לא יודע איזה בית אתה רוצה לבנות ואתה לא יודע כמה הוא צריך להיות עשיר, וכמה הוא צריך להיות מקושט. ואח"כ אתה אומר לאנשים: אני צריך גם כרכרה כי כנראה בטח כנשוי אני אצטרך לעבור מעיר לעיר. אז הוא קונה כרכרה והוא לא יודע בכלל מי האישה שהוא צריך להתחתן איתה. אז זה להחליף את היוצרות אז כביכול אתה מבקש בקשות לגיטימיות אבל אתה מחליף את היוצרות.

לכתחילה לבקש את הדבקות - "קרבת אלוקים לי טוב" -

קודם כל זה לפגוש את האני העליון. קודם כל זה לפגוש את הבורא. קודם כל זה הדבקות. ואתה בא לדבקות, זו המטרה שלך, אתה אומר לקב"ה: אני פה, "קרבת אלוקים לי טוב", והוא כבר ישלשל למטה את כל מה שאתה צריך כאמצעי להגיע לדבקות; בין אם זה ילדים ובין אם זה פרנסה ובין אם זה נישואין וכו'. ולכן אין טעם להיות לחוץ על זה ולבקש רק את ה- stuff הזה או את הדברים האלה, אלא אתה צריך לכתחילה לבקש אותו, לבקש את הדבקות.

אז בכלל התפילה זה עניין של הלפגוש את הדבר הזה, לפגוש את זה, לפגוש, להבין' אני ישות מצומצמת מאד, ואני צריך לעלות לתודעה מאד גבוהה שלכאורה זה האני העליון אבל אני כרגע ממיר את זה באדם העליון, ואפילו נמיר את זה בקב"ה בכבודו ובעצמו כדי שזה לא ייחשב האני העליון הרגיל הבודהיסטי או של המזרח הרחוק. אני ממיר את זה ואני ממיר את זה באדם העליון שמתואר במיוחד למשל בכתבים של 'הרב קוק' ואני אמיר את זה אפילו עוד יותר, אני ממיר את זה בקב"ה, אני בעצם רוצה לפגוש בקב"ה, רק זה מדרגות.

אז האדם יכול לבוא ולהגיד' טוב, לי יש אני עליון יותר, אני ישות יותר נעלה, אז בוא קודם נתחיל מזה. ואח"כ יש את האדם העליון שזה כמו איזה אישיות תאורטית שקיימת של 'נפש', 'רוח', 'נשמה', 'חיה', 'יחידה', זה האדם העליון. אבל אח"כ אני יכול לקחת את זה עוד יותר גבוה עד לאלוקות עצמה ואז להתדבק באלוקות. כביכול ככה אנחנו בונים את זה אבל אני בא בכלל בראש הזה, לכתחילה אני יכול לשבת בתפילה, לא לקום, לא לקום, באתי, אני רוצה להיות אתך.

עכשיו, הוא ייתן לי כבר את כל מה שאני זקוק כדי להגיע אליו, כי רק לשבת בתפילה או רק לשבת בהגות זה נחמד אבל זה לא מספיק תמיד אלא יש חוויות מסוימות שאתה צריך לעבור אותן כדי שאתה תגיע לדבקות וחלק מהחוויות זה למשל לגדל ילדים, ולקחת משכנתא וללכת לעבוד ולעשות עוד כל מיני דברים. תלוי מה הוא יראה שחסר לך כדי להגיע אליו לדבקות. וזה הרעיון של הלפגוש בתפילה את האני העליון.

נסיים רק בדבר אחד כדי שבכל זאת אתם תבינו את זה;

יש קצת מושג של אני עליון, של אני אבל עליון יותר. ז"א, כי יש אדם שהוא אני תחתון שהוא ממש פראי וכשאתה אומר אני עליון זה אומר שלפחות יש מודעות עצמית. אתה אומר כאילו' זה עדיין אני, אני עדיין יכול להיות אגוצנטרי אבל אני בעל מודעות עצמית לדרגות הרבה יותר נמוכות שלי. שזה גם כן יפה מאד, זו התחלה נהדרת אבל לאט לאט לאט לאט צריך להחליף את זה, להחליף את המושגים במושגים יותר מדויקים. ואז במקום שאתה תבקש את האני העליון תבקש את האדם העליון, אבל זה רק אחרי שאתה תהיה משוכנע בתחושה של כביכול יש כזה דבר, יש קונספט כזה. ואח"כ אתה תוכל אפילו להיות משוכנע שיש את האלוקות ואז אתה פונה באמת אל הדבר הזה וכל זה סולם בתודעה. זה הכל סולם בתודעה, זה הכל סולם בתודעה ולשם צריך לשאוף. לא לשאוף לדברים - הדברים יינתנו כשאתה בדרך לשמה.

[דברי הרב נווה: יהי רצון שנפנה את תשומת הלב שלנו לדבר האמיתי. שעבודת השם שלנו תהיה מדויקת. שנדע בדיוק מה ההישג הנדרש מאתנו. שתהיה לנו וודאות ואמונה בזה, כי אני רואה הרבה מאד אנשים נורא מתוסכלים ויושבים על המדוכה ולא יודעים לאן לנתב את עצמם. והרבה פעמים שאני שואל בעלי תשובה שאני פוגש אותם בכל מיני מקומות: למה אתה מוטרד? אני פסיבי. למה את פסיבי? אני עצלן. אני אומר' אין כזה דבר עצלנות, תספר לי למה, עצלנות היא לא קיימת, כנראה שאין לך תכלית. אז הוא אומר' נכון. למה? אז הוא אומר' עבודת השם שלי לא מוגדרת, אני לא מבין מה אני צריך לעשות. עוד מצווה, עוד מצווה, עוד מצווה, כאילו' זה הקטע? עוד דף גמרא, עוד דף גמרא עוד דף גמרא? כאילו, אני לא מצליח לעמוד במונוטוניות הזאת, אני לא מחזיק את אותה התלהבות, אם אני לא מחזיק את אותה התלהבות אני מרגיש שאני מאכזב את הבורא, אני פחות דתי או אני דתי פחות טוב. וזאת בעיה, כי כולם ככה בזמן שאומרים לך' תשמע, אתה יודע, ההישג הנדרש שלך זה בכלל שאתה תשב ותהיה בדבקות עם הבורא והוא כבר ישלח לך את כל מה שאתה זקוק כדי להמשיך את הדבקות אליו, לשכלל ולחדד את הדבקות, ואז העבודה תהיה אחרת לגמרי].

כמו גבר שרוצה באמת להיפגש עם האישה שלו אז היא אומרת: אתה רוצה להגיע אתי לדבקות? אני רוצה לראות איך אתה כאבא. אני רוצה לאהוב אותך כגבר אבל העובדה שאתה זכר, שאתה גבר, שאתה המשלים שלי צריכה לבוא לידי ביטוי בכמה אופנים, לא רק כישות רומנטית. אתה רוצה שאני אדבק בך? שאני אהיה כל כולי של כל כולך? אז אני רוצה לראות את כל כולך, אז אני גם רוצה לראות אותך כאבא, אז בוא נעשה ילדים. כי אם פתאום אני אגלה שאתה אבא מכה? שאתה שרוט על ילדים? אתה יכול להיות מאד רומנטי לאישה אבל שרוט על ילדים אז אני לא אדבק בך, זה יפחיד אותי. אני רוצה לראות איך אתה מפרנס, אתה מסוגל לפרנס? זה לא הכסף, זו החריצות, זו הדאגה להישרדות שלנו, זה לראות מה אתה מוכן לעשות בשביל הזוגיות הזאת, המשפחתיות, הביטחון הכלכלי שלנו. וככה האישה למעשה מוציאה את הפוטנציאל של הגבר והוא רוצה למעשה רק להידבק בה אז היא אומרת לו: נכון, אבל אני צריכה לראות עוד אישיויות בך.

אז כביכול ככה פונים אל הבורא, אתה אומר: קודם כל אני באתי לדבקות, ואז הקב"ה אומר' בסדר גמור, אני רוצה לראות אותך כאבא אז אני אתן לך ילדים. ואני רוצה לראות איך אתה מפרנס אז אני אתן לך פרנסה. ואני רוצה לראות איך אתה ככה וככה אבל הפואנטה היא אותה דבקות, לפגוש אותו.

אז שוב נחזור ונסכם;

בהתחלה אנחנו פוגשים את האני העליון כי יש מודעות עצמית. מודעות עצמית זה כבר אני עליון. אח"כ יש את האדם העליון, שאני מרגיש בתוכי שיש משהו יותר גדול ממני שאליו אני צריך לשאוף ואני צריך לעשות פעולות רוחניות לצורך העניין הזה כי אפילו לכל אדם יש אני עליון שלו. כל אדם אתה יכול להפגיש אותו עם האני העליון שלו אם יש לו טיפה מודעות עצמית, אבל את האדם העליון הוא כבר צריך לעשות פעולות רוחניות. ואח"כ להפגיש אותו עם האור העליון, עם הקב"ה לצורך העניין הזה. אבל זה שלב, זה סולם, ואצל אדם שכבר עבר תהליך, הוא צריך להבין שזו הפואנטה.

אז מי ששומע אותנו כרגע ומבין שזאת הפואנטה, לשם הוא צריך לנתב את המודעות שלו, ולהבין ששאר הדברים שהוא מבקש אותם בתפילה יבואו לאחר מכן כמשהו שיחדד את הדבקות שלו, יכשיר את הדבקות שלו, יכשיר אותו לדבקות עם החלק העליון.

ברוכים תהיו. שהשם יברך אותנו שנזכה להבין, להשכיל, לחדד, להבין מה ההישג הנדרש, כדי שתהיה לנו באמת עבודת השם מדויקת, מכווננת, עם תשומת לב, ושנעשה אותה באמת יום יום ולא נדעך, ההיפך רק נלך ונחדד אותה ונשתפר בה. ברוכים תהיו.