הרב אריה חיים נווה שליט"א
והיו לבשר אחד | זוגיות בדבקות
עניין הזוגיות - "והיו לבשר אחד" - צריך לדעת כמה זה עמוק. חשוב לחזור ולגבש כאן את העניין של הזוגיות, לעמוד קצת על החשיבות שלה, לְמה היא נועדה ומה אנחנו עושים פה.
היום זה הערך המחולל ביותר, אין היום ערך שמחולל יותר מאשר זוגיות, עם כל מה שכרוך בו, לרבות גילוי העריות בו. הנושא כ"כ קדוש הזה, הכ"כ עליון הזה, הוא נושא שצריך לזעזע לנו את אמות הסיפים... צריך לדעת איך לגשת לנושא כדי להסביר עד כמה מידת החומרה שלו, אולי בשיעור הזה נעמוד על זה; אנו רוצים לתת יראה מהנושא הזה. השיעור יהיה עמוק, הוא מלווה בחכמת הקבלה אבל הוא ירד לענייני העולם הזה ורק כדי להבהיר בכלל, עד כמה חשוב הערך הזה ועד כמה חשוב וקדוש המוסד הזה.
חיבור בין דת, השגה רוחנית ואמת אבסולוטית -
הסיפור כולו מתחיל מזוגיות וזה לא מפתיע שהוא מתחיל מזוגיות. הפואנטה של התורה היא לאו דווקא ענין של קיום המצוות לשם קיום המצוות או להיות משועבד למישהו או כל דבר אחר שמנסים להלביש על הדת כדת. כל התפיסה הדתית מעוותת מתחילתה ועד סופה לרבות התפיסה היהודית. מתקבלות אינספור הודעות של אנשים שאתה תופס את הראש ואומר: 'אוי ואבוי שזה מה שחושבים על הדת הקדושה שלנו, על חכמת האמת'. אשמים בזה הרבנים שלימדו את התורה הזאת בצורה כ"כ מעוותת ועקומה, שממנה יצאה דרך אגב הנצרות וממנה יצאו האסלאם ועוד כמה פלגים שתפסו את זה ככה וזה איום ונורא. אנחנו חייבים להציל את מצב הזה דחוף... ממש דחוף.. לחבר את הדת עם רוחניות, הכוונה עם השגה רוחנית ועם המושג שנקרא אמת אבסולוטית. אם שלושת הדברים האלה לא יהיו מחוברים אנחנו לא נהיה שונים מכל דת פונדמנטליסטית אחרת שהיא מסיונרית והיא מטיפה להרג, שמי שלא יעשה כמוה ומי שלא יהיה כמוה הוא ימות.
התורה שלנו מתחילה מישות אחת שהפואנטה זה שהיא ישות אחת, שאין עוד מלבדה והיא אקסיומה, היא לא מציאות משתנה. היא לא נמצאת בתוך העולם, העולם נמצא בתוכה. הקב"ה זה קיום לעד, זה קיום נצחי וצריך להתרגל לזה שזה לא מקרה ולא תאונה ולא אירוע סטטיסטי שהתרחש וזה גם לא 'מכלום יצא משהו...' אלא, אנחנו מתחילים מישות חיה, נצחית, מודעת, חושבת, תכליתית שהיא נצחית והייתה כאן מאז ומעולם והיא נקראת עצם הבורא, עצמות הבורא, אין לזה שם, אין לזה השגה, גם זה שזה נאמר זה לא יובן מיד, אלא פשוט להבין שזו המהות שלו. ההארה שלו שאיתה הוא בונה את העולם נקראת אור אין סוף מכיון שהמושג הזה אור אין סוף מביע אותו. אור זה גילוי ואין סוף הכוונה ללא הפרדות. זו אחדות פשוטה.
אז יש את העצמות שלו שזה עצם המהות שלו, אבל מה הביטוי של עצם המהות? אחדות פשוטה, אין בו הפרדות, אין בו נפרדויות, אין בו חשכות, אין בו בערות, אין בו אי ידיעה, אין בו אקראיות, יש שמה אור אין סוף. והוא ברא את העולם משום תכונה אחת שמחייבת שהיא לא תישאר בפוטנציאל. לכל הדבר הזה אנחנו קוראים פוטנציאל או כח. זה נקרא בכח וצריך להוציא מהכוח אל הפועל ואין שום תכונה, אין שום דבר שיחייב אותו לצאת מהמצב המושלם הזה כדי ליצור עולם או לחשוב עולם חוץ מתכונה אחת וזו תכונת הנתינה, שתכונת הנתינה לא יכולה להישאר בפוטנציאל. אפשר להגיד שתכונת הנתינה, עניין החסד ועניין האהבה זה אותו דבר. לצורך העניין הזה זה אותו דבר, שאי אפשר שתהיה בו אהבה בפוטנציאל בלי שהאהבה הזאת באה לידי ביטוי, אי אפשר. לכן, הכל יצא באהבה. הכל יצא מתוך אהבה, מתוך נתינה ומתוך חסד, שזה אותו דבר לצורך העניין הזה.
ולכן זה עניין גדול מאד לנסות להבין את זה שהעולם נברא משום אהבה, העולם נברא משום הדבר הזה. אהבה זה השתוקקות של שניים להיות אחד, אהבה זה נתינה, אהבה זה חסד ואי אפשר לקיים אהבה כישות אחת. צריך לפחות שניים ולכן הבורא חייב שיהיה נברא כדי שהוא יאהב אותו, לכן, כביכול סיבת בריאת העולמות היא אהבה. זה עוד פן לעניין הנתינה שנאמרה, מכיוון שזה כתוב בכמה צורות בספרים הקדושים וחלק מהם מדגישים שזה עניין של חסד אבל יש כאלה שאומרים שחסד זה אהבה, הצרוף של הבינה והחסד זה אהבה.
נתינה לשם שוויוניות -
יש לזה עניין גדול מאד שנתינה לא נעשית בפטרוניות אלא שנתינה נעשית מתוך שורש של אהבה וכל סוג של נתינה נעשה לא בעל מנת שהיא תישאר פטרונית, לא בעל מנת שיישאר עליון ותחתון אלא שהנתינה נעשית לשם שוויוניות שהעליון משווה צורתו עם התחתון. לכן אי אפשר להגיד סתם נתינה כי היא לא לגמרי מגדירה למה בדיוק הקב"ה ברא את העולם ואיזה מן סוג של הטבה הוא רצה לתת בנתינה הזאת, אבל כשאתה אומר: זו אהבה והאהבה הזאת באה לידי ביטוי בנתינה, אבל האהבה הזאת באה לידי ביטוי בגלל שאהבה בהגדרה שלה זו השתוקקות של ישויות נפרדות להיות אחד, אז בהגדרה שלה, מה שהוא רצה לעשות זה לתת אבל לתת שתהיה שוויוניות בין הבורא לבין הנברא, ככה שתמיד בכל סוג של נתינה יש קצת פטרוניות, הנותן תמיד רוצה להישאר נותן, זה שומר אותו תמיד בעל השפע והוא ייתן. אתה תשב ותבקש והוא ייתן. יש המון כאלה שרוצים להיות בעלי השפע והם יתנו והם לא רוצים שלאחרים יהיה אלא שהשפע יהיה אצלם והם יתנו. אתה רוצה, תבקש ממני ואני אתן. והם משחקים ככה כאילו בקטע של 'אני נותן' אבל למעשה הם גובים את השפע מכולם והם נותנים לך את זה כדי שהוא ייחשב בעל הנתינה, אסור שזה יהיה...
כל עניין האהבה והנתינה היא לשם שוויוניות. אסור לנותן, לבעל השפע להיות פטרון. הוא צריך לדעת שאהבה זה קודם כל השוואת הצורה והוא יעשה את השוואת הצורה ומה הוא ייתן? הוא ייתן את כל מה שהוא יתרון על השני. אם תהיה לי בת זוג שאני אוהב אותה ואני אקלוט במה אני עליון ממנה... יכול להיות שאני אהיה עליון ממנה כלכלית, יכול להיות שאני אהיה עליון ממנה מבחינה שכלית, יכול להיות שאני אהיה עליון ממנה מבחינה רגשית, זה בדיוק מה שאני ארצה לתת לה כדי שהיא תהיה איתי בהשוואת הצורה. לא לתת לה על מנת לתת לה כדי להישאר בזה בפטרוניות. אני לא אתן לה השכלה ואני אהיה עוד יותר משכיל וככה אני שומר על זה שאני לא מגלה את כל הסודות כדי שאני אשאר משכיל והיא תישאר זאת שצריכה לבקש ממני את ההשכלה או לחילופין כסף.
יש הרבה בעלים שנותנים כסף לנשים שלהם, 'את רוצה? כן? 'תקחי... רק תבקשי אני אתן אתן לך...', אבל הנקודה שהוא משאיר אותה תמיד במגמה של 'אני אתן לך, אני אתן לך מה שאת רוצה, תבקשי, תקבלי...' אבל הוא תמיד משאיר אותה במקום הזה וזה אסור. אתה צריך להעביר את השפע שיהיה אצלה. תחלק את הדברים חצי חצי או פשוט תפחתו חשבון משותף והכל יהיה שווה. אז הנקודה היא להגיע לשוויוניות. כדי להגיע לדבקות ולהגיע לאהבה כמו שצריך, צריך להגיע לשוויוניות. כדי שתהיה שוויוניות ממש, אתה חייב לתת את כל מה שאצלך הוא יתרון, לבעל החיסרון, ממש לתת. או לחילופין, אם אתה ב"ה כמעיין המתגבר והשפע אצלך הולך וגדל והוא רק מקבל... זה קורה במיוחד ברוחני. לפעמים הבעל הולך ומתגדל, נעשה צדיק עוד יותר, הוא מקבל רוח הקודש, הוא מקבל נבואה ומקבל גילויים והאישה עוד רק רודפת אחריו, אז המטרה שלו זה לקחת אותה איתו. "אם אתתך גוצא גחין ולחיש לה" (כתוב בגמרא) - אם האישה שלך קטנה ממך, תרד ותלמד אותה ותלחש לה ותעלה אותה ביחד אתך. זה רק משל, זה נשמע נורא שוביניסטי ונשמע נורא קשה המשפט הזה אבל למעשה זה משל להסביר - אתה בעל השפע? כן, אז תרד אל אשתך ותרים אותה לשפע, אל תיתן לה שפע מלמעלה.
זה מה שהקב"ה עשה. צריך לדעת מה הקב"ה עשה בעולם שלו. הוא ברא אמנם את העולם על אהבה, זה מושתת על אהבה, הוא ברא אותו על הפרש פוטנציאליים, הוא ברא שתהיה שכינה - האישה שלו נמוכה ממנו, אבל הנתינה שלו אליה תהיה נתינה שלו אותו, הוא נותן את עצמו, הוא נותן את החכמה שלו, את האורות שלו, את הגילויים שלו, רק מכיוון שתמיד הוא עליון ואם השכינה לא תעשה מאמצים כדי לעלות לשמה, היא לא תשווה צורה אליו אבל הוא מבחינתו עושה כל מאמץ כדי לתת את השפע שלו, לכן הקב"ה לעולם לא ישאיר את השכינה בקטע של – 'את רוצה משהו, תבקשי ממני', לכן החשיבות גם של התפילה היא לא להישאר בעמדה של מסכנות, לא להישאר בעמדה של מתחנן, בעמדה של הקבצן... 'אני אין לי אבל הבורא הוא הבנק אז אני אבקש מהבנק העולמי', אתה לא אמור להיות במקום הזה, אתה אמור להיות בעל השפע בעצמך והוא רוצה ללמד אותך, בשפע שהוא מוריד לך הוא מלמד אותך איך להיות בעל השפע. וזו מהותה של הזוגיות. זו מהותה של האהבה. מהות האהבה – שוויוניות.
מהות האהבה - בעל היתרון צריך לתת לבעל החיסרון את כל מה שיש לו ולתת לבעל החיסרון עמדה לעלות שהוא יגיע לעמדה שלו. אנחנו לומדים את זה במשל אחר. כתוב שהקב"ה ברא את המאורות. הוא ברא את כל המאורות זהים אז השמש והלבנה היו אותו דבר, אז באה הלבנה וקטרגה, אמרה לקב"ה: 'מדוע אתה צריך שני מלכים עם אותו כתר? למה אנחנו שנינו בעלי אותו מאור?' אמר לה: "לכי ומעטי את עצמך" - ככה היה למעשה מיעוט הלבנה או פגימת הלבנה. זה סוד גדול, כל הדברים האלה הם סודות גדולים, זה לא עלבונות, הסיפורים האלה שאנחנו שומעים זה משלים עמוקים מאד מאד מאד להוויות רוחניות והתרחשויות רוחניות, שככה זה הדיבור שלהם והמטרה הייתה להסביר שהלבנה לא קטרגה בקטע של טרוניה, כאילו היא יושבת ואומרת "למה לשנינו יש את אותו כתר?" זה לא ככה, מאד חשוב להבין את זה, אלא הדיבור הזה הוא דיבור ניגוני, זה ביטוי של תדר שיש בבריאה. חשוב להבין, כל דבר כאן רוטט, כל דבר כאן הוא בעל ניגון, כל דבר כאן מדבר, כל דבר כאן מביע משהו, אז בעלי ההשגה ידעו לתמלל את זה, אז הם תמללו דברים שהיו טרום הבריאה בכלל. נשאלת שאלה מעצם העובדה שיש שתי ישויות שוות שאומרות: הרי בבריאה הזאת לא צריכות להיות שתי ישויות שוות, אין שום סיבה, למה צריך שניים אותו דבר בבריאה הזאת, צריך שיהיה הפרש פוטנציאליים ואחד נותן לשני. מדוע יש שניים שהם אותו דבר? אז הקב"ה אמר לה: "מעטי את עצמך". אתה אומר: אבל זה לא עונה על השאלה... אני שאלתי אותך למה יש שני מלכים עם אותו כתר, אתה צריך להגיד לה: אני צריך את שניכם, למה אתה אומר לה מעטי את עצמך? אלא הנקודה היא כאן על סוד הבריאה. מעטי את עצמך כדי שהשמש תיתן לך ואת תעשי תהליך עלייה, תחזרי בחזרה להיות כאשר שניכם עם אותו כתר אבל אז את תביני שאתם צריכים להיות אחד ולא שניים עם שני כתרים, אלא ההבנה שלך והשאלה שלך תהיה למה אנחנו לא אחד? אז הוא אמר לה 'מעטי את עצמך כדי שתחזרי בחזרה להיות אחד'.
סוד השכינה והקב"ה -
זה סוד השכינה והקב"ה שכביכול, עושה רושם שמהמשל זה היה אותו דבר - זה מושג שנקרא מלכות דאין סוף, הוא נקרא – 'אור דאין סוף' והיא נקראת – 'מלכות דאין סוף' אז בהיבט הזה הם אותו דבר כי כל דבר שיש לו את הנסמך אין סוף - דומה אחד לשני. אז היא יכולה לשאול, למה אנחנו אותו דבר? מה קורה פה? אז מה הפואנטה? מה זה שתי רשויות? לכן הוא אמר לה "מעטי את עצמך" ואז למעשה המלכות ממעטת את עצמה, היא נכנסת לעמדה של מקבל, אח"כ היא עולה לעמדה של דבקות והיא זוכה לדבקות יתרה.
נסביר למה הכוונה כי זה עניין גדול מאד;
בבורא, כאין סוף, כישות אחת, זו לא שלמות (כך כותב האר"י ז"ל) - חסרה כאן שלמות, למשל - אין מודעות עצמית. זה לא אומר שהקב"ה חסר מודעות עצמית אבל אין שם מודעות עצמית. לא שייך להגיד בישות אחת שיש מודעות עצמית. מודעות עצמית זה בגלל שיש שם שניים והם בהיררכיה. למשל, לאדם יכולה להיות מודעות עצמית; אני יכול להיות מודע לזה שאני חושב, אני יכול להיות מודע לזה שאני מרים את היד, בגלל שיש בי שתי ישויות, יש לי נשמה ויש לי גוף אז אחת מודעת לשנייה, אבל אם הכל הוא אחד - אין מודעות עצמית.
דבר נוסף שחסר - הכרת הטוב. בזמן שהכל הוא אור אין סוף - אין הכרת הטוב. יש כמה דברים שכביכול חסרים לוגית מעצם העובדה שיש ישות הומוגנית אחת, זה פשוט חסר, לכן צריך שיהיו שניים והשניים יוצרים הכרה אחד בשני, הן הכרת הרע והן הכרת הטוב וזה מאד חשוב כדי שנבין את זה לצורך של זוגיות. יש הערכה מחודשת אחד של השני.
ברגע שיש הכרת הטוב נוצר מצב של -
א. מודעות עצמית - כאילו הקב"ה יוצר לעצמו מודעות עצמית. יש שמה עוד כמה עניינים אבל נקרא לזה ככה - שחסר שם כביכול מודעות עצמית והקב"ה יצר שתהיה לו מודעות עצמית. זה עניין עמוק- חשוב לא לקחת את זה למקומות לא יפים, לא לקחת את זה למקומות בורים ולא להשוות את זה לדתות אחרות. זה באמת עניין עמוק מאד ש'תלמוד עשר הספירות' מטפל בו וכל תורת הקבלה מטפלת בו. חשוב להגיד את זה כי יש כאן עניין שיהיה כאן שניים שהם אחד ויש לזה סיבה שנקראת שלמות והסיבה הזאת מאד עמוקה, סיבת השלמות יכולה להפוך את השניים להיות אחד לגמרי אבל ממקום חדש. ז"א, שיש שני סוגים של אחד. יש אחד הומוגני שעומד בפני עצמו, שאין אתו, אין לו דואליות ויש אחד שמתפצל להיות שניים, יורד להיות שניים והוא יכול להיות שניים רק כאשר הוא ייצור היררכיה, רק אם הוא יצור עליון ותחתון, התחתון יעלה אל העליון, הוא יתוודע אליו ושהם שניים, הוא ידבק בו ואז הם יהפכו להיות אחד אבל הם עדיין שניים שהם אחד. וזה נקרא 'יתר דבקות'. יש אחד שהוא לבד, יש שניים שחוזרים להיות אחד והם שניים שחוזרים להיות אחד עליון יותר. ואיך זה קורה? נדבר על זה אבל צריך לדעת את זה שזה קיים וזאת הפואנטה של הבריאה. זה נקרא בקבלה: מצב הא', מצב הב' ומצב הג';
מצב הא' – אור הומוגני יחידני, ישות אחת, אור אין סוף, אור עליון פשוט ממלא כל המציאות, אין מודעות עצמית, אין שניים, אין נתינה, אין העברה של הפרש פוטנציאלים.
המצב השני מצב הב' - זה פירוד, לעשות שניים בגלל ערך האהבה, בגלל ערך הנתינה כאשר השורש שלה הוא אהבה ואח"כ (מצב הג') - לחזור לאחד כאשר השניים נהיים אחד.
איזה יתרון יש בזה?
אם זה חוזר בחזרה לאור אין סוף אז איזה יתרון יש לזה? אתה אומר' זה התחיל מ'אור אין סוף', מתפצל, חוזר ל'אור אין סוף' אז מה הקטע? הקטע הוא זה שמצב הג' - נשאר במצב של "מטי ולא מטי". "מטי ולא מטי" זה אומר שהם שניים לא שניים, זה שניים שהם אחד אבל יש ביניהם את כל השלמות, ז"א, הקב"ה עדיין נותן. יש נתינה שעוברת ביניהם, יש אהבה שעוברת ביניהם, יש חסד שעובר ביניהם, יש אמת שעוברת ביניהם, כל המידות האלוקיות, כל השלמות שלו באה לידי ביטוי והיא מחזיקה חזק מאד את האהבה הזאת שהיא תישאר אחד אבל זה עדיין שניים שהם אחד כאשר כל השלמות עוברת. כמו שאמרנו, זה עניין עמוק להבין את זה כי יש עניין של לוגיקה קבלית שמחייבת שזה יהיה ככה וזה גם עניין עמוק מאד לנפש ועניין של שלימות האדם. אנחנו נעביר שיעורים על חכמת הקבלה, נעשה את זה גם כמסלול, כבית מדרש אינטרנטי שיהיה מסלול מאד מאד מסודר, ממש בית מדרש מהתחלה ועד הסוף וגם שזה יהיה אצלנו ב'נוה קדשך' בצורות כאלה ואחרות; הן ב'כולל' והן ב'תורת המהות והעצמות' כי חייבים ללמד ב'תורת המהות והעצמות' חלקים שלמים בתורת הקבלה שנצטרך אותם להמשך המסע שלנו.
עבודה מודעת אחד מול השני –
חשוב מאד להבין, כפי שנאמר בתחילת השיעור, הזוגיות זה הדבר הכי מחולל שיכול להיות, כמעט אין זוג (קודם כל שהזוגות הם לא נכונים...) שלא אשם בגילוי עריות, אין זוג שלא אשם בשפיכות של זרע, אין זוג שלא אשם בהפרה וטומאה ונידה, אתם לא מבינים, זה נזק גדול מאד וזה מודל כ"כ קדוש לקב"ה. זוגיות זה מודל כ"כ קדוש שעד היום (רק נסביר), הזוג המושלם שהיה צריך להשלים את הבריאה זה אדם וחוה, הם נפרדו בדרך לא דרך, הוא התגלגל לפה, היא התגלגלה לשם... בגלגולים שלהם הם לא מצאו בכלל אחד את השניה, הם לא הגיעו למצב שהאדם המקורי במצב הטהור שלו ימצא את חוה המקורית במצב הטהור שלה ויחזירו את התיקון לעצמו. היו כאלה שעשו את התיקונים שלהם; אברהם ושרה עשו את התיקון של העבודה הזרה שלהם, יצחק ורבקה עשו את התיקון של שפיכות הדמים שלהם, יעקב ורחל עשו את התיקון של הגילוי עריות שלהם, אבל זה עדיין לא הפגיש אותם, המפגש הבא שלהם היה עם דוד ובת שבע וזה היה בדרך לא דרך. ה' עשה כזה בלבול סדרים שעד שהזוג הזה מצא אחד את השני הם עברו תלאות נוראיות ועד הסוף, עד שהמשיח ימצא את הבת זוג, עד שהאדם האולטימטיבי, הצדיק של אמת, ימצא את הבת זוג שלו ויש לו איתה עבודה. הוא יצטרך לעשות איתה עבודה מושלמת עם הבת זוג הזאת אבל זו עבודה בשניים. היא תצטרך לעבוד והוא יצטרך לעבוד והם יצטרכו לעבוד בעבודה מודעת זה לזו והאהבה הזאת עדיין לא הייתה בבריאה. עוד לא הייתה את האהבה המושלמת בבריאה, עוד לא היה את זה. הבריאה בוכה על זה שעוד לא היה את הזוג הזה שיעשה את העבודה הזאת וזאת עבודה מודעת. זו עבודה מודעת ששניהם צריכים לעבוד אחד מול השני, כל אחד צריך לעבוד על עצמו, הם צריכים בינתיים ללמוד את החכמה, הם צריכים להתחדש, יש המון שחיקה, יש המון מונוטוניות שאתה צריך לשבור אותה, המון שינה, המון מיאוס ולחזור ולקלף קליפות ולחזור ולקלף קליפות וללכת אחד אל השני ולדעת להיות אחד עם השני בצורות שהן נוגעות לא נוגעות. זה כמו התשמיש שהם עשו בגן עדן כי זה עניין של ייחודים והכל תלוי בזוג הזה. ועכשיו, כמו שרואים, עם בלבול הסדרים האדיר, כמויות הגירושין האדירה, הקב"ה אומר לאנושות: 'אתם לא בוחרים נכון בכלל' 'אתם לא מחברים אחד את השני נכון', זה צריך להיות כמו ריץ' רץ' שאחד נכנס בתוך השני ואתם בכלל... זה בוחר את זה מנוי, זה בוחר את זה מסטטוס, זה בוחר כי הוא אקדמאי, זה בוחר כי הוא דוגמן... ה' ישמור ויעזור... אז יש אחוזי גירושין כי הם לא קשורים בכלל אחד לשני ובמקום ליצור תיקונים הם יוצרים בלבול סדרים.
זוגיות זה דבר כ"כ קדוש שלחשוב על זה... חלק מהמשפטים נמנעים כי אתה רוצה לבכות כשאתה חושב על זה אבל צריך לדעת מה זה "ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתה" – זה לייחד שתי ישויות ששייכות לאותו שלם. הם לא אנשים זרים, אנשים מתייחסים אחד לשני כזרים, כי האמת היא, הם זרים. הם לא זרים אחד לשני; היא הצד הנקבי שלו והוא הצד הזכרי שלה והם צריכים לעשות את הכל כדי להגיע אחד לשני. דוד ראה את זה בבת שבע, הוא אמר: אני אדם, זאת חוה, 'זאת החוה שלי', 'זאת החצי שלי' 'אני חייב להחזיר אותה אלי' 'הקב"ה יצר בלבול סדרים, אני צריך לדעת איך אני נכנס עכשיו ללב ה'סטרא אחרא' ותולש את האישה שלי.
ועד היום האתגר הזה קיים. דוד המלך מחפש את בת שבע שלו, האדם מחפש את החוה שלו. ברגע שהוא ימצא את זה הוא יקבל רוח הקודש אדירה וכנראה שהוא יהיה המשיח והיא תהיה נביאה. ואשתו כגופו, מה שהוא ירוויח היא תרוויח. לכן זה תלוי גם כן בהתקדשות הזוגות. הגאולה תלויה בהתקדשות הזוגות ואנחנו צריכים לעשות הרבה הרבה מאד עבודה, כי להיות בזוג זה מאד אינטנסיבי. אי אפשר שאחד יהיה ישנוני, אי אפשר שהם יהיו נפרדים, אי אפשר שהחיים יפרידו אותם, אי אפשר שהוא יהיה עסוק והיא תהיה עם הילדים, צריך להפוך את העולם כדי שהאנשים האלה ייפגשו והקב"ה יצירתי מאד שהוא לקח את הזוג הזה ושם אותם אפילו בשני קצוות של כדור הארץ, עד כדי כך. וזה אותו דבר, היא מתחתנת עם אוריה החתי והוא נמצא ויש לו בכלל 18 זווגים אחרים והוא כרוך. הקב"ה ככה מסדר את עולמו והאנשים למטה צריכים להשתוקק להסדיר את היקום, צריכים להשתוקק להחזיר את הסדר על כנו, הם צריכים להשתוקק להגיע לאחדות שהיא מסודרת וה' הטוב יעזור לנו. עם ההשתדלות הזאת, ה' הטוב עוזר, אנחנו רק צריכים להיות נקיי לב מאד מאד מאד, שלא יהיה בזה אגואיזם, שלא יהיה בזה גילוי עריות, שלא יהיה בזה גשמיות, שלא יהיה בזה שום נגיעות. שזה יהיה נקי לגמרי.
אדם מחזר אחר אבדתו –
איך זה יהיה נקי לגמרי? הלא האדם תמיד חשוד ברצון לקבל לעצמו. התשובה היא – שהאדם מחזר אחר אבדתו. דוד המלך אמר לקב"ה: 'אני לא רוצה משהו שהוא לא שלי. היא נשואה לאוריה החתי אז אם זה צריך להיות בגלגול הזה, שיהיה בגלגול הזה, אבל אם היא שלי זה שלי, אני לא רוצה משהו שהוא לא שלי, היא חצי שלי, אני לא שלם בלעדיה, אני זקוק לחצי שלי'. והוא זעק בבריאה זעקה נוראה ומרה והקב"ה נתן לו אותה, תלש אותה בדרך לא דרך, תלש אותה מאוריה החתי ונתן לו אותה. לכן הגבר צריך לשאוג בלילה. כתוב במסכת ברכות שהקב"ה שואג כל לילה לשכינה שלו, כתוב על הבנים שלו אבל זה על האישה שלו. על הבנים שלו הוא מוריד שתי דמעות לים הגדול וכתוב: "שאוג ישאג על נווהו" על הבית שלו, הוא שואג על הבית שלו. אז ככה הגבר צריך לשאוג כמו אריה ולצעוק ולבקש את האישה שלו, שהחצי שלו יחזור אליו כי הוא 'פלגא גופא'. אז צריך לדעת מה קורה בכלל בבריאה סביב הזוגיות. אין זוגיות מכיוון שאנחנו לא מביאים את השכינה שתהיה מול הקב"ה ואנחנו לא מקיימים את האהבה שצריכה להיות אהבה ולא מקיימים בית קדוש שצריך להיות בית קדוש. צריך להיות בית קדוש וטהור והילכתי והבית צריך להתנהל כמו בית מקדש. הוא והיא צריכים להיות הכוהנים הגדולים והם צריכים לשמור על קדושה וטהרה ולקיים כל מה שהתורה צוותה. היא צוותה תשמיש, עושים תשמיש, צוותה להביא ילדים מביאים ילדים, צוותה לקיים אהבה מקיימים אהבה, צוותה לחבק ולגעת, מחבקים ונוגעים. אריסטו אמר שהוא מתבייש בזה שבכלל יש לו אברי רבייה. הרמב"ן ענה לו (זמן אח"כ): "רק בן בליעל יכול לחשוב במן צורה כזאת". אדם שאין לו ייחוס ואין לו reference לאלוקיו - הוא לא מבין למה באמת יש לו אברי רבייה. הוא מתייחס לעצמו כבהמה אז הוא אומר: 'למה אני אעשה מעשה של בהמה'? אומר: אנחנו לא עושים מעשי בהמה. פריה ורבייה זה ייחודים הכי גדולים שיכולים להיות בתנאי שזה נעשה כמו שצריך. אדם יכול להעביר רוח הקודש לאשתו ככה. הוא מעביר לה את כל החכמה שלו ככה, הייחוד הכי גדול הוא ככה. הרבה קורה בזמן שגבר נמצא עם אישה, לא רק ילדים. מה קורה כשהם לא יכולים להביא ילדים? או שהיא עברה את הגיל של הבאת ילדים? הוא מעביר לה את המוחין שלו וזה עניין חשוב מאד כי זה מה שאמרנו. עניין הנתינה זה שהוא נותן את כל מה שיש לו. מה יש לו? כל המוחין שלו. כל המוחין שלו זה החכמה שלו, הוא כל הזמן מקליט בזרע שלו את כל המחשבות שלו ואח"כ הוא מעביר את זה אליה והיא מקבלת את זה דרך הרחם שלה, זה הכלי וזה אח"כ עולה אליה. זה נהיה המוחין שלה. לכן כל מה שהיה הגבר הוא צריך להיות גם האישה. וחס ושלום אם זה רע, זה מטמא אותה. אדם ריק מטמא את האישה שלו. לצורך העניין הזה יש גם עניין של כוונות שאפשר להתכוון ולהתחבר באמצעותם, יש עניין של ייחודים (נדבר על זה בהזדמנות).
בית לקב"ה ולשכינה -
הבריאה יצאה באהבה. יש תכלית לאור. האור נקרא אור אין סוף שזה מלמד על התכלית שלו. אור הייחוד, אור הדבקות. שניים חייבים להיות אחד. אין להישאר שניים, אין כזה דבר, הבריאה לא תיתן לזה. או שהם ייפרדו ויריבו או שהם יהפכו להיות אחד. על זה נאמר: "איש ואישה זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אכלתם". "איש ואישה זכו שכינה ביניהם" – שכינה זה אומר תודעה קולקטיבית. הרי, השכינה זה כלל נשמות ישראל. כלל נשמות ישראל זה למעשה הכלי והקב"ה זה האור. התודעות של כלל נשמות ישראל זה הכלי והקב"ה הוא האור. כתוב: "איהו שוכן ואיהי שכינה" - הוא השוכן והיא השכינה. אנחנו כתודעות אנחנו בעלי רצון. אנחנו נחשבים לנוקבא כי אנחנו פחותים מן האור. אז אנחנו נחשבים לגביו כנקבה ולכן ביחד אנחנו נקראים שכינה אבל השכינה היא כלל נשמות ישראל. כי על מה הוא שוכן? הוא צריך לשכון על כולנו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ברגע שהם זוכים הם נהפכים להיות כמו השכינה, הם נהפכים להיות תודעה קולקטיבית, דהיינו תודעה אחת. אבל אם לא, אז כתוב: "אש אכלתם". זה מרומז בעניין של איש ואישה; אם לוקחים את היוד' באיש ולוקחים את ההא' באישה זה נהיה יק' שזה רק החצי הראשון של השם הוויה שהיא השכינה וזו התודעה הקולקטיבית, חיבור של חכמה ובינה בדעת. ואם לא, אז אנחנו מוציאים את היו' וההא' ונשאר אש מהאיש, אש מהאישה – "אש אכלתם", אז הם יהיו אש באש. אם ככה, בני זוג צריכים לדעת שהם בונים כרגע, לא בית רגיל. חייבים לצאת מהראש של בית קטן בערבה ולחשוב; אני הולכת לקנות קרמיקות ומכונת כביסה 10 קילו וכד'... זה בסדר... זה אפשר... אפשר לעשות הכל, כל מי שנפשו חשקה בקרמיקה... whatever..., לך תוציא גם את המציאות הזאת... אבל זה לא צריך להיות בראש מעייניך.
כשאנחנו הולכים לבנות את בית המקדש, אף אחד לא חושב ללכת לעשות את הכל מזהב. יהיה שם זהב, זה יהיה נקי וזה יהיה מסודר ויהיה שם שיש אבל זו לא הפואנטה. הפואנטה היא שיהיה בית לקב"ה ולשכינה. וזה יהיה בית מקדש. כמה אנחנו חפצים בזה? 2,000 שנה אנחנו מתגעגעים שאבא יחזור לאמא. אז מה מעניין אותנו עכשיו? הזהב והכסף שהולך להיות שמה? שיעשו את הדברים מארגמן? מי יהיו החייטים ומי יהיו הצורפים? זה לא מעניין אותנו.
אז ככה גם האדם, הגבר והאישה. הם צריכים להחליט שהם בונים את בית המקדש שלהם והם צריכים לכבד את עצמם מאד מאד מאד. צריך להיות כבוד הדדי כ"כ גדול. מה שאנשים עושים אחד לשני בזוגיות... אי אפשר להכיל את זה לפעמים. הכאב הוא כ"כ גדול מה אנשים עושים אחד לשני, הרוע ההדדי מגיע לרמות שאתה אומר: איך עושים את זה? איך? אתם הייתם במצב הכי אינטימי ביחד, איך אתם עושים את זה אחד לשני? מאיפה יוצא כל הרוע הזה? קללות, אלימות, ביזיונות, שימוש קלוקל בילדים, חוסר כבוד, יריקות בבית, אלו דברים שלחשוב איפה גבר ואישה יהודיים צריכים להיות בו ואיפה הם נמצאים בו אתה אומר: זה לא נורמלי.. לאן ירדנו? ומגיעים לזה מהר מאד והכל מתחיל מחוסר כבוד. דוגמא על העניין הזה כדי שנבין – אנחנו עוברים כאן מסע והמסע הזה הוא מסע של ירידה מכוונת כאשר המטרה שלה להביא אותנו אח"כ ביתר דבקות. כמו שאמרנו, כדי שייווצר מצב של להוציא לאור שלמות פעולותיו, שמותיו וכינויו ותיווצר שלמות של אהבת דודים בשוויוניות ושתהיה קירבה ואינטימיות וכנות ויחס של כבוד, כל אחד ואחד מהם צריך לרדת לעשות מסע מאד ארוך להכין כלים לזה. אי אפשר ששניים יאהבו סתם ככה, אי אפשר, החיה הזאת לא קיימת. זוג שיבוא עכשיו בפוצי מוצי באיים הקריביים וינסה עכשיו להיות מושי מושי, לעולם לא יצליח. גם הכי מכיל והכי נותן והכי מאפשר, הם לא עושים דרך, האהבה שלהם ממוצה, הם לא מתקרבים יותר אחד לשני, הם לא נהיים אחד, הם חיים בשלום אחד ליד השני ואז הוא אומר לה: oh my love והיא אומרת לו: my man וכל מיני שטויות כאלה... "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", הם לא נהיים אחד, הזוגיות שלהם לא מתקדמת לאף מקום. כדי שזה יתקדם, הם צריכים ללמוד ביחד, להגות ביחד, הקב"ה צריך להעמיק אותם, להעניק להם אור חדש, הם צריכים לקום כל בוקר משהו אחר לגמרי. אז הם עוברים מסע. המסע הזה הוא מסע שעובר בכאב, בייסורים, בפגיעות אישיות; כל אחד במקום שלו. הוא הולך לעבודה, חוטף את הביזיונות שלו ממקומות העבודה, מהחברים שלו, מהבוס שלו, חוסר הצלחות, כישלונות, דברים כאלה, וכנ"ל היא מהצד שלה. וכל הדברים האלה בינתיים מכינים כלים חשובים מאד להמשך הדרך.
טריגר להעמקה -
כולנו עוברים מסע שעובר בכאב, בייסורים ובביזיונות, בלי יוצא מן הכלל. מהצדיק הכי גדול, מהאדם הראשון עד האחרון, עד המשיח, כולם עוברים את המסע הזה. הרבה שואלים: למה הקב"ה נוחת עלינו ככה? מה הוא רוצה ממני? מה עשיתי לו? אני זוכר את עצמי כילד בן 6, בן 16, ילד טוב. בסך הכל חושב מחשבות בסדר. תמים, ילדותי... מה עכשיו הקב"ה מנחית עלי גירושין ומזונות ותביעות משפטיות ויריקות, איך זה הגיע אלי? מה הוא רוצה ממני? אז כאן לצערנו, אנשים מייחסים את הכאב שלהם או את הייסורים שלהם רק לעצמם, ה-reference הוא אני..., והקב"ה אומר לאדם: לא, אני לא נתתי לך כאב אישי. הכאב שלך הוא להרגיש את הזולת. הכאב שלך זה שאתה תגיע למקום שבו יש לך את אותו כלי כמו לזולת וכולם עוברים את אותו המסע בפרופורציה וכולם חווים את אותו כאב רק בצורות שונות והמטרה שלך היא להרגיש את הזולת. ואם תגיד' אני ארגיש את הזולת אבל למה ככה? למה בכאב? התשובה היא שאנשים מייחסים את העומק שאליו הם מגיעים לכאב והם צריכים להפריד את הכאב, הם צריכים להבין את העומק שאליו הם הגיעו. בגלל שהם עושים תנועות לא מודעות, אז זה בא בכאב. כי מתי מגיע כאב? כאשר המסע הוא לא רצוני. ברגע שמזיזים אותך שלא ברצונך אז זה כואב, זה מייסר, זה מעצבן, זה מתסכל, אתה תכננת א' וקורה במציאות ב' אז זה מייסר אותך. אבל אם היית עושה את התנועה הזאת לבד, למשל, היית נכנס להגות, היית חוקר את התורה, היית חוקר את עצמך, היית חוקר את הבריאה, היית חוקר את האלוקות, היית הופך את העולם, מרבית מן הייסורים לא היו מתרחשים. אי אפשר בלי, אבל מרבית מן הייסורים לא היו מתרחשים. כי הייסורים הם רק טריגר להעמקה. מכיוון שכולנו עוברים את זה, צריך לדעת מה המשמעות של הכאב.
ידוע שיש בארץ ובעולם כ"כ הרבה סדנאות של התמודדויות עם כאב. מציפים את הרגשות שלך, מוחקים את העבר, עושים re-breathing ועוד כל מיני דברים כאלה. אין כאן רצון לזלזל בדברים האלה כי לכל אחד מהם יש חכמה אבל יש עניין של כביכול התמודדות עם רגשות, להציף את הרגשות, להשלים איתם, בזמן שאצלנו אין עניין כזה. לכאב יש תפקיד חשוב מאד - הכאב או הטראומה, הוא מחפרון בנפש, הוא בונה עומק ואנחנו זקוקים לעומק הזה והכאב יימשך כל עוד צריך להעמיק אותך והכאב יפסיק ברגע שהעומק יושג. מקובל רואה אדם כואב, הוא לא מפסיק לו את הכאב כי אין לו דרך אחרת להביא אותו לאותה דרגה של עומק. הכאב, או הביזיון, הוא כמו מקדח שחופר עמוק בתוך הנפש, בונה לו מנהרה תת קרקעית עצומה שמגיעה לעומקים גדולים ונפלאים וחשובים מאד וברגע שהעומק יושג, הכאב יפסיק. זה יקרה מאליו. אז אם תעשה עכשיו התמודדות עם הכאב, אתה תשים עין על המחפרון ואתה תוציא אותו ולא רוצים שזה יקרה.. כמה שזה מוזר.. וזה לא בגלל שאנחנו מזוכיסטים אלא בגלל שיש לזה משמעות. יש משמעות גם כן שעומק מסוים יעבור גם עם כאב מסוים למשל, אי אפשר להשיג עומק של דכאון קליני אלא רק באמצעות דכאון קליני, אי אפשר להשיג עומק של אבל אלא רק באמצעות אבל, אי אפשר להשיג עומק של אובדן אלא רק באמצעות אובדן. יש דברים שאין מה לעשות, רק האירוע עצמו בונה אותך וזה בונה את האדם וזה כלי בנייה אדירים שרק אחרי שאתה עובר אותם אתה אומר: 'זה גאוני', 'זה כואב אבל זה גאוני'. אבל הכאב הזה מביא אותך לדרגה של עומק שממנה אתה קולט שאתה בריאה חדשה, אתה אומר 'זה ברא אותי מהתחלה' 'זה פשט עיצב אותי מהתחלה'. ומה שאני היום ומה שהייתי בגיל 16 זה כאילו שתי בריות שונות לגמרי. אם הייתי פוגש היום בנער שהייתי בגיל 16, לא היינו מכירים כ"כ אחד את השני, אבל זה נעשה עם המון כאב, זה נעשה עם המון אירועים מאד לא פשוטים אבל כשאתה חושב על זה בדיעבד, העומק שהושג ומה שזה נתן, הזיכוך, והטהרה שזה נתן, זה גאוני. צריך לדעת גם שאין אובדן ברוחני אז לא להיבהל, לא הפסדנו שום דבר, לא הפסדנו זמן, לא הפסדנו את החיים, לא הפסדנו אנשים, לא הפסדנו כסף, לא הפסדנו שום דבר, הרווחנו עומק. הקב"ה עושה שאתה תזוז ואתה תזוז. אין מצב שאצל הקב"ה לא יזוז.
מכיוון שהמסע הוא מסע של הגבר ושל האישה, בתהליך, בזמן שזה קורה הם צריכים לנחם מאד אחד את השני ולפעמים בקטע הזה הייחוד הוא קצת כואב כי הפצעים פתוחים אבל הם צריכים לנחם אחד את השני, הם צריכים לחבק אחד את השני, הם צריכים להיות שמה אחד בשביל השני ולא להאשים אחד את השני בכאב; אני עשיתי כביסה, אני תפסתי את הילדים, אני הלכתי לסופר, אני לא ישנתי כל הלילה... ברגע שהם יתחילו לעבוד בהשוואות מי יותר סובל ומי יותר מסכן זה לא יעבוד. אלא לחבק אחד את השני. פשוט תחבקו, זה המסע, זה מסע של העמקה זה יביא אותנו למקום חדש יותר. יש תחנות, הקב"ה לאו דווקא עושה שהזוגיות תגיע לגמר התיקון אלא יש תחנות והוא מכין אותנו למעשה לתחנות ובכל תחנה אפשר לנוח ולראות איזה עומק הקב"ה עשה בין השניים ואיך הוא יצר שהשניים האלה יכולים להיות אחד. הם יכולים פתאום להתוודע ולהגיד: 'וואו אנחנו אחד' 'אנחנו יכולים להיות אחד' הם יכולים להבין את זה.
דבקות ואהבה שאינה תלויה בדבר –
אמרנו שאם אדם יחווה את הכאב הזה סתם ככה, נניח, אתה בא לבן אדם ואתה אומר לו: למה חווית את הכאב הזה? למה עברת צער כלכלי? למה עברת צער של מחלה? למה זרקו אותך מזוגיות? הוא לא ידע והוא יהיה מלא תסכול ומלא טרוניה. יהיה לו מלא מה להגיד על זה. אבל אם יגידו לו: אתה יודע, יש לזה שתי סיבות: 1. הרגש הזולת. 2. המושג אור אין סוף - זה מושג של אור של דבקות. אתה יודע שכל הכאב שלך מיועד לשמה. אתה צריך להגיע למקום של דבקות וכל הכאב שלך, התכלית שלו זה להגיע לשם, הוא ישמש כדי להגיע לשם. אתה לא תצליח להגיע לדבקות ולאהבה שאינה תלויה בדבר בלי שאתה תעבור במקומות האלה.
נסביר כדי להתכונן לבאות - זו הפואנטה וגם החלק האחרון של השיעור;
שתי המשמעויות של הכאב:
- הרגש הזולת.
- להבין את המושג אהבה שאינה תלויה בדבר.
הרי, אנחנו צריכים להגיע למצב של "מטי ולא מטי" שניים שהם אחד. זה לא שניים שהם שניים זה שניים שהם אחד. אם אנחנו יכולים להגיע לשניים שהם אחד שהם לעולם לא ייפרדו... הרי איך זה יכול להיות שאתה מביא שניים שלעולם לא ייפרדו? הוא תמיד יגיד את הדברים הנכונים? הוא תמיד יעשה את המעשים הנכונים? היא תמיד תעשה את המעשים הנכונים? הם לעולם לא יכעסו אחד על השני? התשובה היא שלשם צריך להגיע. למקום הזה של "זווג דלא פסיק". כל הזיווגים שיש איתם היום הפסקה, זה בגלל שמישהו נטען על מישהו. צריך להגיע ל "זווג דלא פסיק" שבהם אין יותר את המצב הזה. יש נקיות רגשית מלאה. ואז האדם זכה להגיע לאהבה שאינה תלויה בדבר. כדי להגיע לאהבה שאינה תלויה בדבר, צריך לעבור דרך המסע הזה, דרך מסע של כאב. אם אהבה תעבור רק בפוצי מוצי, זו לא אהבה שלימה. זו לא אהבה אמיתית. אין מצב של להיות עשירים ויפה ויפה והולכים כל יום למסעדה אחרת ושותים בקפיטריה קפה עם קינמון בצורת לב... נחמד אבל זה לא רציני... אין שם עומק, זה לא יביא לדבקות, הם נהנים זה לצד זה בנוחות רבה. אהבה שאינה תלויה בדבר זה אומר שאנחנו צריכים לעבור את כל תהליכי הפירוד, את כל כוחות הפירוד, שינסו להפריד בינינו בכל דרך; גאוגרפית, לזרוק אותנו לשני חלקים של כדור הארץ, כלכלית ליצור לנו עניות, ליצור מחלה, להשבית כאן לעשות ככה, להזקין, לעשות השחתה של המראה, כל מיני דברים כאלה שיגרמו שלא נאהב אחד את השני ואתה צריך להתגבר על זה ולהתגבר גם על הכאבים הפרטיים שלך ועל הביזיונות שלך ועל העומסים האישיים שלך ועדיין להישאר מאוהב.
כרגע זה לא בשל, לעתיד לבוא אנחנו נגיע למצב כזה שאנחנו נעבור את כל הסערה הגדולה הזאת, נגיע לקול דממה דקה ונסתכל ונגיד: 'אף על פי כן, אני אוהב אותך' אחרי כל מה שקרה ואחרי כל מה שעברנו, אני אוהב אותך' ואז, אם יעלה עוד משהו והיא תספר על עוד משהו מהעבר שלה ויהיה עוד משהו... אתה מסתכל ואומר: 'לא מזיז לי' 'כבר לא מכאיב לי' לא מפריד בינינו יותר', יש כאן אהבה שאינה תלויה בדבר.
צריך 6,000 שנה להפעיל כוחות של פירוד ממש. לתת לשטן להתפרע עלינו, להעיף אותנו לקצוות תבל גם בגוף וגם בנפש, אח"כ לחזור אחד לשני, להסתכל אחד לשני בעיניים ולהגיד 'אני אוהב אותך' וזה לא קשור לכלום, זה לא קשור למה תספרי לי ומה תגידי לי, מה היה או לא היה, זה לא משנה, אני רואה אותך ואני רוצה אותך בחזרה'. ככה הקב"ה יעשה לשכינה, זה כל 'שיר השירים'. אז לכן, יש משמעות לכל האירועים האלה ואם אנחנו עוברים בנישואין שלנו מהמורות ותהפוכות ודברים מאד לא יפים, זה על מנת להביא אותנו לאהבה שאינה תלויה בדבר. זה נשמע הזוי אבל זה אמיתי. כי האור אין סוף, כשמו כן הוא. הרי כשאתה אומר' סומך ונסמך, הנסמך בד"כ מאופיין ע"י משהו. כמו שאתה אומר 'אור חם', אז אתה אומר: אוקיי, 'אור חם' כמו 'אור אינפרא אדום'. אם תגיד נניח 'אור בעל אורך גל קצר' אז אתה יודע שזה אור כמו של מיקרוגל או אור של רנטגן. אז יש משהו שמאפיין אותו. אם אתה אומר אור אין סוף, אם אתה אומר סתם אור אז אף אחד לא יודע מה האור הזה, מה זה? איזה סוג של אור? אבל אם אתה אומר 'אור אין סוף' אז בכל מקום שמוקרן אליו האור הזה הוא יעשה שלא יהיה שם סוף, הוא יעשה איחוד. לכן הוא נקרא אור אין סוף, זה אור מיוחד שכשמקרינים אותו על משהו, הוא מבטל שם את הסופיות. אם תיקח למשל סתם קופסת פלסטיק וכוס קלקר, שים אותם ככה, אתה רואה קופסת פלסטיק וכוס קלקר. אם היינו יכולים להקרין על זה (בצורה מדומיינת) אור אין סוף, זה היה נראה אחד. לא היינו רואים שניים. זה הרעיון של אור אין סוף. לכל מקום שאתה מקרין אותו, הוא מבטל את הסופיות. וכמובן שזה אור הדעת (אין איזו קרן אור כזאת שאפשר להקרין על זוג... בואו תעמדו בחופה אנחנו נקרין עליכם עכשיו אור אין סוף ואתם תהפכו להיות אחד..).
אור אין סוף זה אור הדעת ואנשים צריכים להשתמש חזק מאד מאד באור הדעת ששום דבר לא יפריד ביניהם. ולעתיד לבוא יהיה זוג שיהיה ממנטליות הפוכה, מעדה הפוכה, מתרבות הפוכה, מאורח חיים הפוך, כאשר הוא נאנס והיא נאנסה והוא עבר הרבה והיא עברה הרבה וזה היה נראה שאם היו חילונים הם בחיים לא היו מסתכלים אחד על השני, בכלל לא ה- type (טיפוס) אחד של השני והם נפגשים בדרך לא דרך והם יחצו את כל המסכים (תרתי משמע) והם יפגשו והם יתחתנו והם יהיו אחד והאהבה שיש ביניהם היא אהבה שאינה תלויה בדבר, האהבה שלהם תאיר את העולם ואלה יהיו בחזרה אדם וחוה שיתקנו את הכל. הם יהיו דוד ובת שבע, זה יהיה המשיח והאישה שלו והם יתקנו את הכל, הם יעברו את כל הקשיים האלה ואת כל מה שצוין בשיעור.
כל אדם צריך לראות את עצמו כניצוץ של אדם וניצוץ של חוה וכל אדם צריך לראות את עצמו כניצוץ של דוד המלך וניצוץ של בת שבע ולהשתדל בזה מאד. אע"פ שיש את האותנטיים, אבל כל אדם צריך לעשות שהוא כזה וזה מונח על הכתפיים שלו ולא לשלוף את קלף הגירושין ואת קלף הפגיעות ואת קלף הרגשי ואת קלף ה"צומי" (סלנג לתשומת לב) בכל צעד ושעל ולעשות כל מה שיש ביכולתו לבנות בית קדוש ולבחור בן זוג שילך במסע הזה ובדרך הזו. לא לבחור בן זוג שרוצה להזדקן אתך, לא לבחור בן זוג שרוצה להרים רגל על רגל, לבחור בן זוג שבא לו עכשיו לראות עוד קצת כדורגל וללכת לראות עוד איזה סרט שהוא לא ראה ובא לו לנסוע
ללה-לה-לנד... להפסיק עם זה... זהו, זה כבר העידן האחרון. אנחנו דור משיח. הגאולה תהיה אצלנו. יש עוד ברך' שנה עד הסוף. 222 שנה זה ברך שנה. "ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה" זה פסוק שמעיד כאילו מספיק..., זהו השם תברך את זה "ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה".
חשוב מאד לעזור בזה, זו עבודת נמלים, זה ניתוח מוח, זה להעביר נוירון לפה נוירון לשם וזה לסדר את העולם בדקויות, זה לעשות המון עבודה עצמית בכל השטחים. השטח הזוגי הוא החשוב ביותר וצריך לעזור לזוג להגיע לשלימות שלו. כתוב: "יש דברים שאין להם שיעור, הפאה והביכורים והריאיון וגמילות חסדים... והבאת שלום בין איש לאשתו". אלו דברים שאין להם שיעור, אין להם שיעור זה אומר שזה אור אין סוף, אין לזה מידה. אף אחד לא יכול לתת לזה מידה או קצבה, אין לזה שיעור. אז צריך לעשות הבאת שלום בין איש לאשתו. הדבר תקף לא רק כצד שלישי, הדבר תקף גם כשאתה עושה שלום עם אשתך זה נקרא 'הבאת שלום בין איש לאשתו', אז אם זוג עושה שלום בינו לבין אשתו, הוא מקבל אור שאין לו שיעור. גם זוג שיחפש את עצמו, זוג שימצא את עצמו, שירצה לחפש את הבן זוג שלו ולא יתפשר ויחכה וימתין ויצרח על הבורא ובלילות הקול שלו צריך להישמע מסוף העולם ועד סופו, הקב"ה יזיז את כל הכלים כדי שהזוג הזה ייפגש והגאולה תתרחש.
הכנה לבאות ובקשה לשיתוף פעולה –
בעזרת ה' בקרוב ממש נאחל את זה לכולנו שזה יקרה כבר. בהצלחה בינתיים וברוכים הבאים לשנה החדשה. אנחנו נלמד הרבה על זוגיות, אנחנו לא רוצים להפסיק את השיעור הזה, מבחינתנו, כל השנה תהיה הסברה על העניין של הזוגיות כי זה עניין עמוק וחשוב לקחת את זה כפרויקט גדול מאד. נשתדל מאד לשדך בין האנשים כי אנחנו רואים את הדברים טיפה אחרת ואנחנו נשתדל לעזור לכם, בבקשה אל תתנגדו לנו. אנחנו לא מסתכלים על גבר ואשה כמו זוג זקנים פולנים שמת לחתן כבר את הילדים שלו. אין אצלנו דבר כזה. אנחנו באמת מסתכלים מי מסוגל לבצע את העבודה הזאת, מי כבר בשל, מי כבר הגיע למקום שהוא יכול לעשות את העבודה הזאת. והזיווג הוא לא זיווג של סתם (אתה בשל, את בשלה, תתחברו) אלא יש קשר ביניהם כמובן. רק צריך לעבור את מחסום הקריטריונים החילוניים ולעשות אמונת חכמים ואם אנחנו אומרים לכם שמישהו מתאים למישהו אז ללכת על זה. אתם צריכים לדעת שהיום אנחנו גם לא ברמה של הכתבה כי אנשים מסתכלים ואומרים: לא נראה לי, הוא נמוך מדי, ככה פסלו לנו זוג. אסור לעשות את זה. תסמכו עלינו שאנחנו יודעים מה אנחנו אומרים. ותסמכו עלינו שאנחנו נעשה את הדברים גם לא אחד; על פי שניים או שלושה עדים יקום דבר. אנחנו את זה, הרב'ה מסתכל על זה, יכול להיות שיהיה עוד צדיק של הדור שיסתכל על זה ויגיד: הזוג הזה כשר, זה הזוג, תלכו. והוא לוקח אחריות, הוא בא לחתן בעצמו. ואנחנו חופים עליכם ולוקחים על עצמנו את כל האחריות הנלווית לזה ואתם רק צריכים לעשות את העבודה בבית. וברור שהקב"ה חייב לפוצץ את כל הקריטריונים החילוניים. ז"א, מי שבא וחשב שיש לו קריטריונים חילוניים והוא יחיל את זה על הדתי, זה לא יעבוד. אתה לא תפגוש עכשיו איזה חתיך עם זקן... זה לא עובד ככה, ברוחניות הקריטריונים הם אחרים לגמרי, הם פנימיים בכלל. ובני הזוג שלנו נמצאים בפנים הם לא בחוץ ולכן זה חלק מהניסיון, לעבור מהעולם החילוני לעולם הרוחני, מקום אחר. תפיסה אחרת לגמרי.
הרב'ה היה בחנוכת בית של אחד מהאנשים בישוב באור הגנוז והם שאלו אותו על העניין של המשיח - לרב'ה זה לא היה אופייני לדבר על המשיח. אנחנו מכירים את הרב'ה כבר 30 שנה, הרב'ה אף פעם לא דיבר על המשיח, לאחרונה הוא מדבר על המשיח, מה פתאום הרב מזכיר את זה? כל הזמן הוא היה אומר: 'אל תתעסקו עם זה' "בכל יום אצפה לו ואף על פי שיתמהמה אחכה לו..." ודברים כאלה, תעשו את העבודה שלכם. אבל לאחרונה הרבה הוא התחיל לדבר על זה אז שאלו אותו באור הגנוז מה זה הדיבורים האלה? הרב'ה אמר: 'הוא כ"כ קרוב שזה מפחיד'. אז צריך לקחת את זה לתשומת לבנו שלא נפספס ולא נעמוד לפניו בבושה בגלל שהיינו קטנוניים ורצינו לאכול עם הבן זוג קרואסון על חוף הים. בואו נעשה את העבודה הרצינית, בואו נתבגר, בואו נהיה בגדלות ובואו נתכונן לעולם הבא.
בעזרת ה' שהשם יתן לנו את הכוחות ואת החכמה לזה.
