זוגיות

 הרב אריה חיים נווה שליט"א / השיעור התקיים בתאריך 19/6/19

סוד הזוגיות – שיעור מבוא

אנחנו רוצים שוב לעשות ולחדש את נושא הזוגיות. אנחנו נעורר את זה קצת כאן כדי שיהיה לנו איזשהו סוג של דינמיקה נבנית כדי שזה לא יהיה רק איזשהו שיעור מקומי לעניינים של בינו לבינה, אלא לתת לזה סילבוס שלם, לתת לזה תכנית לימודים שלמה שתסביר מה אנחנו הולכים לעשות ומה ההישגים שאנחנו רוצים להשיג אותם בכל מה שקשור בעניינים של זוגיות.

[דברי הרב נווה: אני רואה, ואני חושב שאני לא היחידי, אני חושב שכל הצדיקים בארץ רואים את הזוגיות ואת שיעורי הזוגיות ואת עניין הזוגיות, כאחד העניינים האקוטיים לטפל בהם לפני הגאולה וכקריטיים לגאולה עצמה. אנחנו כל הזמן מדברים על "ואהבת לרעך כמוך" אבל נראה לי שזה מופר בצורה אנושה בין גבר לבין אישה, וזה מופר בצורה אנושה כאשר הזוג מתגרש].

ברגע שהזוג מגיע לגירושין זה כבר שנאה ותביעות, והילדים באמצע ומתחילים שמה דברים מאד לא יפים, וזה לא דבר שנגמר ביום יומיים זה דברים שממשיכים שנים. שנים אנשים מחזיקים את הדברים האלה בלב ועוברים על "לא תשנא את אחיך בלבבך", ועוברים על "לא תסיג גבול רעך", ועוברים על לשון הרע ועל הוצאת דיבה, וכ"כ הרבה דברים. זוג יכול להרוס את כל התורה כולה. [דברי הרב נווה: ואפילו ראיתי חרדים לא חרדים שעוברים על כל התורה כולה ברגע שהם מגיעים לגירושין].

לעשות 'בראשית' לקונספט זוגיות -

המטרה שלנו, מן הסתמא, היא כמובן לא להגיע לזה אבל אנחנו צריכים לדבר גם על החיים שלאחר הגירושין אבל בראש ובראשונה אנחנו צריכים לדבר, תמיד לעשות 'בראשית' לקונספט זוגיות. [דברי הרב נווה: אעפ"י שהעברתי את זה המון שנים, אני כל הזמן מדבר על המושגים של זוגיות כי זה דבר שהוא קריטי].

אדם לא יכול להיות שלם בלי בן זוג. אדם לא יכול להגיע לגמר התיקון שלו בלי בן זוג. מכיוון שהאדם נולד אנדרוגינוס, הוא זכרי ונקבי והנשמה היא זכרית ונקבית, והמושג 'עשר ספירות' זה זכרי ונקבי. יש תשע ספירות שזה הזכר והספירה של ה'מלכות' זה הנקבה ואדם הוא לא שלם ואדם שלא מתחתן נחשב למקצץ בנטיעות.

אנחנו לא באים בטענות לאף אחד, משבר הזוגיות ידוע, משבר הבדידות ידוע, הכל ידוע אבל אנחנו מדברים' מבחינה רוחנית צריך כאן שלימות והאדם צריך לשאוף לשלימות של גבר ואישה. אי אפשר גבר וגבר ואישה ואישה, זה לא עובד. יש שלימות רוחנית שהיא 'עשר ספירות', ויש ילדים שזקוקים לאבא ואמא. הספירות העליונות נקראות אבא ואמא.

אז אי אפשר אחד בלי השני. אין לנו בעיה עם אף אדם אבל יש עניין של הרכבה שלמה. יש 'מעשה המרכבה' שהשם מרכיב אותה, והאדם צריך להיות שלם וצריך לשאוף לשלימות הזאת, ולכן כל מה שרק ניתן לעשות כדי להגיע למצב הזה של שלימות הזוגיות שלמעשה זה שלימות של האדם בתוך עצמו, אז צריך לשבת וללמוד אותו.

במושגים של "ואהבת לרעך כמוך" העניינים של בינו לבינה הם טיפה שונים - יש להם הרבה ערכים נוספים מאשר ערכים שבן אדם לזולתו. יש ערכים פנימיים שנמצאים בין בני זוג שאינם קיימים אצל אנשים שהם לא נשואים.

[דברי הרב נווה: כמעט שהזוג צריך לעשות עבודה כ"כ שונה וערה אבל לצערי הבעיה המרכזית היא הזנחה. אני חושב שכל הזוגות נורא מזניחים. יש הרבה מאד הזנחה של הזוגיות. זה כאילו' התחתַנו אז זהו, אז בוא נתחיל עכשיו לעבוד, 'כנסי למטבח ואני אלך לענייניי ולעיסוקיי' וזהו. והזלזול הזה עולה ביוקר].

זוגיות צריכה הרבה מאד השקעה -

זוג צריך הרבה הרבה הרבה מאד השקעה. הרבה מאד תשומת לב. הרבה מאד זמן. יש גם עניין שמשיגים אותו בזמן. ידוע שכשיש נתק בין אנשים, נכנסים דמיונות, ומעצם העובדה שנוכחים אחד עם השני, הדמיונות הולכים כי אז אתה לומד, הרוח שלך לומדת לנוח כדי להבין. הרוח שלך שוקעת, לומדת להבין כאילו' אני לא מדומיין על הבן זוג שלי, אני מצליח להבין את הבן זוג שלי; את המניעים שלו, את הכוונות שלו, את המחשבות שלו. אפילו אם הוא עושה דברים רעים אז אתה יודע מראש שהכוונות שלו היו טובות, אבל אם יש זרות וניכור, אפילו המעשה הכי קטן שהוא עושה אותו לטובה, אתה יכול לתרגם אותו לרעה. ולכן זה מצריך השקעה.

[דברי הרב נווה: נראה לי שבכל מה שקשור לענייני זוגיות לא הבינו את היהדות בכלל והיום הזוגיות ביהדות נתפסת בפי הרבה מאד אנשים כפרימיטיבית. אבל אם אתם תראו את זה בפועל, בבתים של החסידים זה בדיוק ההיפך. אתם תראו זוגיות מאד מכבדת, מאד נפלאה, מאד מיוחדת. לאישה יש מקום לפחות כמו לגבר. יש שם שותפות ושיתופיות.

ואני אומר לכם את זה מכזה שנמצא שמה וחי שם ועובד איתם ומתפקד איתם. אני רואה איך הם מתנהגים לנשותיהם. אני רוצה לקבוע עם צדיק לימוד, 'אני אשאל את אשתי'. אני רוצה שהוא יוציא חמישה שקלים לחסד, 'אני אשאל את אשתי', 'אני אתייעץ עם אשתי', 'אני אגיד לאשתי'. אנחנו עוברים מבית מדרש לבין מדרש, הוא מודיע לה. וכך צריך להיות, שותפות מלאה. נאמנות מלאה. כנות מלאה. כבוד מלא. אין קריאה בשמות, אין לצעוק אליה בקול רם. אני יושב ולומד עם תלמיד חכם באמצע הלילה, הוא שואל אותי 'אתה רוצה קפה?', אני אומר לו: כן, בוא נשתה ביחד. אז במקום להגיד לאשתו 'תכיני לנו קפה', הוא קם פיזית לאיפה שהיא נמצאת, הוא אומר: 'אולי את יכולה להכין לשנינו קפה? אנחנו נשמח'. היא ערה, היא במילא ערה, היא לומדת תהילים כדי שאנחנו נצליח. והיא קמה והכל בשקט ובכבוד ובשמחה. ועצם העובדה שהוא אומר לה 'יישר כוח' ככה באמצע הלילה, היא עפה עם הכנפיים עד החדר שלה.

ושיתוף הפעולה הזה של אנחנו עובדים ביחד למען התורה שלך או אנחנו עובדים ביחד למען עם ישראל או בכלל אנחנו עובדים ביחד, זה דבר שהוא ניכר. ואז אתה רואה זוג שהוא עובד למען אותה פעילות, הם עסוקים באותם דברים, אין להם אג'נדות שונות, אין להם מחשבות שונות. אין הוא והיא, אין כזה דבר, זה הוא והיא ביחד].

אנחנו צריכים לעשות הרבה מאד פעולות מכיוון שבכלל זוגיות בניגוד אפילו ל"ואהבת לרעך כמוך" רגיל, בני זוג צריכים להיות 'אחד' ממש. ז"א, העבודה לחבר את האישה ואת הגבר לתודעה אחת יותר קריטית מאשר לחבר זרים בתודעה אחת.

זה ברור שזה נצרך אבל מבחינת הדחיפות של זה, הקדימות של זה, הקדימות היא כמובן שקודם כל האדם יהיה האדם השלם, אח"כ שיצא החוצה. ורוב ההצלחות של האדם זה אחרי שהוא מצליח בזוגיות [דברי הרב נווה: וכמדומני אנשים מחליפים את זה - הם קודם כל עפים החוצה כמלאכים ועובדים בחוץ ובעיני כולם הם נראים נהדר, ובבית הם מפלצות. ואסור שהדבר הזה יהיה, ז"א, "הווה ירא שמיים בסתר כבגלוי". וחלק מהאמיתוּת של האדם, האמת של האדם, חלק גדול מאד מהעניין הזה של האמת שלו, נעשית כשקודם כל הוא יהיה אמת בבית. והרבה מאד צדיקים אומרים את זה.

אני הייתי בכמה טישים של צדיקים. אני הייתי בטישים שדיברו על משיח. כל פעם שמישהו אמר שיש איזה טיש ופתאום איזה אדמו"ר בעל רוח הקודש ובעל השגה רוצה לדבר על הגאולה אז הייתי רץ לשם. אני לא רץ לכל טיש. ואז הייתי שומע אותו כשהוא היה מדבר, וזה מעניין שהם כולם היו זורקים את זה בבדיחה, אבל ידוע שכשתלמיד חכם מתבדח, צריך לדרוש אחרי הדברים שלו כי הוא לא מתבדח בשביל להעביר זמן אלא הוא מתבדח והוא זורק אגב כך מסר. ואיזה שלוש עשרה אדמו"רים שהייתי אצלם בטיש ודיברו על הגאולה אמרו שהראשון שיכריז על המשיח זו אשתו. רק אשתו של המשיח תגיד 'זה המשיח'. אם השאר יגידו שהוא המשיח הוא לא המשיח, רק אם אשתו תגיד שהוא המשיח, הוא המשיח. אז כל הקהל צחק, חשב שהוא סיפר בדיחה אבל זה אמיתי כי רק אשתו של האדם יודעת מיהו ומהו; אם הוא איש אמיתי, מה הכוונות שלו, מה החזונות שלו, מה האג'נדות שלו, אם הוא אחד בפה אחד בלב, אם הוא מתפלל כמו שצריך, היא מריחה אותו, היא מרגישה אותו].

בגלל זה אנחנו אומרים' יש תוספות מיוחדות לבני זוג שאין אותם לאנשים זרים. אתה יכול לעבוד אפילו על אח שלך אבל על הבן זוג שלך אתה לא יכול לעבוד. כי יש אמת, אתה פשוט רואה אותו, אתה רואה איך הוא מתנהג בבית, אתה רואה איך הוא אוכל, אתה רואה איך הוא מברך, אתה רואה על מה אכפת לו, הכל אתה רואה. תחשבו' כמו שאנחנו היינו ילדים קטנים ראינו את אבא ואת אמא, ישר קלטנו מיהם ומהם, מתי הם רציניים, מתי הם אידאליסטים עד הסוף, מתי הם בכלל לא.

אז הכל מתגלה בתוך הבית ובבית צריך לעשות מאמץ. בחוץ יש תחושה של מאמץ שאתה עושה מאמץ להיראות בחוץ ובתוך הבית אין מאמץ להיראות, כאילו' האני האמיתי הפנימי מתגלה, אבל זה לא כ"כ ככה. אתה צריך להתאמץ יותר להיות אמיתי בבית מאשר בחוץ.

אל תתאמץ בחוץ אבל תתאמץ בבית כי זה במילא יצא החוצה.

הדוגמא האישית - פשוט תהיה -

והתורה והגמרא מדברת כל הזמן במילים שלנו על המושג 'דוגמא אישית'. אל תגיד, אתה לא צריך להגיד, תהיה. אתה לא צריך להגיד לאשתך דברי תורה, תהיה, היא כבר תראה את זה. אם אתה תברך כמו שצריך, אם אתה תדבר כמו שצריך, אם אתה תגיד את האמת כל הזמן, היא תראה את זה. אתה לא צריך להגיד לה: אשתי, אנחנו צריכים להגיד את האמת, כדברי מוסר. 'בואי נגיד דברי תורה על השולחן אז בואי אני רוצה להקריא לך קטע ממסילת ישרים כדי שנגיד את האמת..' אתה לא צריך את זה. אל תקריא בבית מספר. פשוט תהיה.

וגם הילדים קולטים את זה - יותר מזה, בספרי חסידות כתוב שהם אפילו קולטים את המוחין, ז"א, אם אבא יושב ולומד אבל הוא משועמם מהחומר, החומר לא כ"כ מעניין אותו אבל הוא נראה לומד בזמן שהילדים שלו משחקים - הילדים שלו יצאו טיפשים כמוהו. ואם האבא בלי ספר אבל הוא מהרהר דברי תורה והוא דבוק בקב"ה - הילדים שלו יצאו דבוקים.

ז"א, המוחין מועברים מההורים לילדים ומה שאבא חושב זה מוזרם בנחלים ונהרות של תודעה על הילדים, ככה שההורים יכולים להנדס את הילד.

[דברי הרב נווה: אנחנו, הדור שלנו היה צריך להילחם בהורים שלו, היינו צריכים לנקות את המחשבות של ההורים שלנו כי הם בכלל לא היו בקטע. יצאנו בנס, מזל שאנחנו נורמליים, אבל אנחנו כבר כן יכולים להשפיע על הילדים שלנו, אז זה לא ללמד אותם דברי מוסר. אנשים שואלים אותי: הרב, למה אתה לא מעביר שיעורים בחינוך? אז אמרתי: בערך כל השיעורים שלי בנוה קודשך זה שיעורי חינוך. אומרים: לא, אבל לא שמעתי אף פעם שאתה מדבר על הורים וילדים. אז אמרתי: אני מדבר עליך. אם אתה תהיה - זה מה שיחנך את הילד שלך. מה אני אעשה שיעור חינוך? 'תגיד לילד שלך ככה, תגיד לילד שלך ככה..?' ילד לא קונה את זה.

אתה תהיה – הילד שלך יהיה מחונך.

אני עם הרב 28 שנה. הייתי עם הילדים שלו כשהם היו צעירים. רוב הילדים שלו פחות או יותר בסביבות הגיל שלי. לא שמעתי את הרב נותן הוראה חינוכית, אפילו לא אחת, בתוך הבית. פעם אחת לא שמעתי אותו נותן הוראה חינוכית. והייתי אצלו בבית ימים ולילות, שבתות וחגים. הוא מזמין והרבה זמן. אנחנו הרי כבר לא אורחים, אנחנו כבר בני בית, מסתובבים שמה שעות, ימים ולילות, מכירים את הילדים ואת הנכדים בשמות, מדברים כמו אחים. אנחנו שותפים חס ושלום באבלות, בהכל אנחנו נמצאים ביחד. אין כבר רשמיות, הם לא צריכים להרשים אותי. 28 שנה לא שמעתי אותו נותן הוראה חינוכית אחת לילדים שלו, מכנס אותם ואומר להם איזה משהו חינוכי. הוא פשוט היה האבא. הוא היה צדיק – וכולם התיישרו. פשוט כולם התיישרו לזה. לא בגלל שהם פחדו ממנו, כי אי אפשר היה אחרת. אי אפשר היה להיות ליד הרב שיינברגר אחרת. אתה פשוט לא יכול לנהוג אחרת. משהו בך לא מרשה לעצמך להיות אחרת. הבנות לא הרשו לעצמן לא להיות צנועות לידו, אז הוא לא היה צריך ללמד אותם צניעות. הבנים לא הרשו לעצמם להגיד שקר לאמא, שהיא פלס, היא פלס, היא סרגל שאתה מפחד בכלל להגיד משהו לא מדויק. אתה מפחד להגיד על לבן בז'. למה? כי היא פלס. אז בגלל שהיא ככה – ככה הם יצאו. לא אמרו להם הוראה חינוכית אחת.. לגדל תשעה ילדים עכשיו תגיד לזה ככה, לזה ככה.. זה לא ילך].

אז התורה מדברת על האדם שיהיה בן אדם. קודם כל תעבוד על היותך בן אדם. אנחנו כל הזמן נותנים הערה "ואהבת לרעך כמוך" אז זה כאילו תלוי מערכת יחסים – אם הצד השני יהיה נחמד, גם אני אהיה נחמד. ובזוגיות גם כן זה נראה כאילו אנחנו מדברים כאילו זה תלוי מערכת יחסים – אם הבן זוג שלי יהיה נחמד, גם אני אהיה נחמד.

עבודה עצמאית בהקשר של זוגיות -

אבל כאן בסדרה הספציפית הזאת יש לנו חידוש שאנחנו הולכים לעשות עבודה עצמאית לגמרי, עבודה אישית לגמרי אבל אנחנו מדברים על זוגיות, בהקשר של זוגיות. למה? כי הבן זוג הוא ממש מראה. הבעש"ט אומר על העניין הזה: הבן זוג זה אספקלריא, זה המראה שלך. מה שאתה תעשה ישפיע גם עליו ככה שאתה לא צריך לדבר אתו.

הבעש"ט מפציר: אל תדבר עם הבן זוג. אין לך מה לדבר עם הבן זוג. מה שאתה תשנה בעצמך זה ישנה בו. כל דבר שאתה תשנה בעצמך הוא באופן אוטומטי יתיישר. אם אתה מושחת, גם הבן זוג שלך יהיה מושחת. אם אתה איש אמת גם הבן זוג שלך יהיה איש אמת.

וקורה שאנשים שהם היו צדיקים והתחתנו עם אנשים לא צדיקים, הם השחיתו אותם. בגלל זה כל הזמן אומרים שתמיד אדם יישא בת תלמיד חכם. גם לה אומרים, תשאי צדיק, כאילו, אל תסתבכי עם בן אדם שיוריד אותך ויפחית אותך. אנחנו נדבר גם על עניינים אינטימיים שקשורים לעניין הזה, כמה זה חשוב שאדם יהיה נקי.

אבל אעפ"י שאנחנו נדבר בזוגיות, החידוש של הסדרה הזאת זה שנדבר על האדם ועל העבודה של האדם בתוך עצמו. למה זה קשור לעניין של זוגיות? למה אנחנו לא עושים קורס של עבודה עצמאית פנימית בתוך האדם עצמו? כי אנחנו נראה את זה בזוגיות.

[דברי הרב נווה: אני יודע פשוט שמרבית מן האנשים שיושבים פה באו בלי הבני זוג. ואם אני הייתי צריך לדבר על זוגיות אז הייתי צריך שני בני זוג ששומעים את אותו קוד התנהגותי, את אותו קוד מחשבתי, ואז הם היו יכולים לעשות עבודה ביחד. אבל כאן אני יוצא מתוך נקודת הנחה שיש כאן הרבה רווקים ויש כאן הרבה שבכלל נמצאים בלי הבני זוג שלהם ואלה שנמצאים עם הבן זוג שלהם, נמצאים בלי הבן זוג שלהם. אלה שבאו עם הבן זוג שלהם כאילו נמצאים בלי הבן זוג שלהם. ז"א, העבודה היא אישית. העבודה היא לבד בכל מקרה אבל אני רק רוצה להגיד שהעבודה לבד היא לא עבודה עקרה, של לא לחשוב: אהה, למה אני אהיה בסדר והוא לא? ככה זה נראה. אז כאן יש חידוש גדול על הקשר שיש בין בני זוג שהוא קשר שהוא רוחני כ"כ חזק שהשינוי יכול להיעשות אפילו מהרגע להרגע.

וב'מסכת סוטה' זה כתוב במפורש. אנחנו נביא גם את הדברים האלה רק אני רוצה לחכות. אנחנו לא עשינו לזה מספיק שווק, אני שיניתי את זה ברגע האחרון. בהתחלה הודעתי הודעה שאנחנו ממשיכים את הקורס של הגברים, אבל ראיתי שהגברים מתמעטים כי אני נותן להם בראש אז אמרתי' טוב, אני אחזיר את הכל ביחד, ואז לא היה לנו מספיק זמן לשווק את זה אבל אנחנו צריכים יותר זמן לשווק את הקורס הזה של הזוגיות ולכן זה שיעור מבוא וזה שיעור מבוא לסדרה מאד מיוחדת שאף פעם לא עשיתי אותה, שזו עבודה אישית לגמרי שכל אחד צריך לעשות אותה בתוך עצמו].

עכשיו, אנחנו רוצים להתחיל מאחד המאמרים של האדמו"ר מקריצ'נייב. שאלו את האדמו"ר מקריצ'נייב: 'מה זה צדיק? מאיפה מתחיל צדיק?' אז חשבו שיגיד: 'צדיק באמונתו יחיה', 'איזהו צדיק המצדיק את בוראו' ודברים כאלה. אז הוא אמר: מה זאת אומרת מה זה צדיק? הוא היה כבר נורא זקן, והוא היה תלמיד חכם עצום והוא היה עם חיוך על הזמן וכל אדם שהיה מגיע לדלת אמותיו היה מתמלא בשמחה, כאילו מאליו. אז שאלו אותו: מה זה צדיק? אז היו בטוחים שהוא יצוטט, שהוא יגיד איזו ראיה מן התורה, איזה משהו. אז הוא ישר ענה. בדר"כ אנשים חושבים, חושבים מה אני אגיד לתלמידים.. אז הוא ישר ענה, אמר: צדיק? צדיק זה אדם שחי בתוך עצמו. ואז הוא הסביר.

הוא אומר: ברגע שאתה יוצא החוצה, לא משנה מאיזו סיבה, החוצה הכוונה מחוץ לעצמך, אתה מסתכל החוצה, שומע החוצה, מדבר החוצה - אתה לא צדיק, אין סיכוי שאתה תיקרא צדיק. לא משנה מה אתה תגיד, אתה לא צדיק. עצם העובדה שסגרת את כל התריסים ואתה עובד בתוך עצמך, אתה נקרא צדיק. הצדיקות מתחילה כבר משם, מזה שתסגור את כל התריסים. אין לך עבודה בחוץ. העבודה שלך היא לא בחוץ, העבודה שלך היא בפנים. שב, תעבוד עם עצמך. כבר זה מתחיל להיקרא צדיק.

אל תבוא בטענות החוצה, אל תשפוט בחוץ ואל תיתן ביקורת בחוץ. יש לאדם איזושהי נטייה לזכות את עצמו אז מה הוא תמיד יגיד? 'הוא אשם, היא אשמה, זה בגללו, זה בגללה, זה לא ממני זה ממנו' וכל מיני דברים כאלה, כאילו עבר כאן שבעים שנה כשהוא האשים את כל העולם והוא יצא ככה כשהוא זכאי. וזה הרי לא יכול להתקיים, אלא, אדם צריך להיכנס כאן שבעים שנה, לסגור את התריסים ולעשות רק עבודה עצמית. והפידבק שלו יהיה על הסביבה, איך הוא רואה את הסביבה.

[דברי הרב נווה: עכשיו, אני אגיד כאן עוד איזה משהו שהוא קצת מהפכני שאני הולך לדבר עליו עכשיו. למה הוא מהפכני? כי לא מדברים עליו ביהדות ואצל הרב אשלג על אחת כמה וכמה זה בכלל מוקצה מחמת מיאוס שלא מדברים עליו, אבל אני רוצה להגיד אותו, רק לסדר אותו. כי אני חושב שאנשים, אפילו הקרובים ביותר לרב אשלג לא הבינו את הרב אשלג. כי כדי להבין את הרב אשלג אתה צריך לקרוא את כל הכתבים שלו, וצריך לדעת המון תורה, בעיקר לדעת המון גמרא כדי ליישב את כל מה שהוא אומר. ורואים את זה בסוגיית קיתון המים שלא הבינו מה הוא אומר, רואים את זה בכ"כ הרבה סוגיות שתלמידי חכמים גדולים לומדים הרב אשלג ולא מבינים הרב אשלג.

מי שקרוב לרב שיינברגר מבין את זה איך לאט לאט הוא מיישב לך כ"כ הרבה דברים שזה נראה לך כאילו הוא כתב אבל הוא בכלל אמר משהו אחר לגמרי].

לטפל קודם כל בדימוי העצמי -

אחד הדברים שאנחנו רוצים לדבר עליהם זה על המושג שנקרא 'אהבה עצמית'. מן הסתמא הרב אשלג דיבר על 'אהבה עצמית' כאילו זה מוקצה מחמת מיאוס אבל יש 'אהבה עצמית' אגואיסטית שהיא מן הסתמא לא טובה, כל אחד מבחין את זה, אפילו לא צריך להגיד את זה,  It goes without saying, ברור שאהבה עצמית במושגים של self-indulgent, של עינוג עצמי ודברים כאלה, זה לא שייך.

אבל אם אתה מדבר על אהבה עצמית במסגרת של 'אני חייב לתקן את הפנימיות שלי'. 'אני חייב להיכנס פנימה, להגיע למצב שאני לא לא סובל את עצמי', אז בואו נפריד; אנחנו לא מדברים על תהליך של אהבה עצמית, אנחנו מדברים על תהליך הרסני של שנאה עצמית, ואת התהליך של השנאה העצמית אנחנו צריכים להפסיק. [דברי הרב נווה: וכמדומני, שבגלל שיש תהליך של שנאה עצמית גדולה מאד וביקורת עצמית גדולה מאד, נכשל בחוץ המעשה של "ואהבת לרעך כמוך"].

עכשיו, זו לא הוראה חדשנית. יש לנו הוראה – "אל תהיה רשע בפני עצמך". "אל תהיה רשע בפני עצמך". [דברי הרב נווה: ואני נשען על כתפיים גדולות מאד, הן ב'פרקי אבות', הן על ה'גמרא', והן על 'רבי נחמן מברסלב', שגם ב'תורה רפ"ב' ובתורות אחרות הוא אומר: אם ראית רשע גמור צריך לחפש בו מעט טוב אבל בתורה עצמה הוא אומר 'גם בעצמך, וגם בעצמך אתה צריך לחפש מעט טוב. כי ברגע שאתה שופט את עצמך אפילו גם כן לכף חובה ואתה דן את עצמך לכף חובה, ואתה יורד עליך ואתה מסתובב עם דימוי עצמי נמוך כל הזמן, אתה לא תסבול אף אחד בעולם].

אם אתה קם עצוב מכל מיני סיבות; מזה שעבודת השם שלך קלוקלת, מזה שהמידות שלך קלוקלות, מכל מיני דברים - אתה תשנא גם את כל העולם. אתה קם כשאתה שונא את כל העולם, כאילו, אין עם מי לדבר בכלל. אם אתה מצוברח, אם אתה מדוכא מעבודת השם שלך, כל העולם שלך עכשיו פסול. אתה לא רוצה לשמוע אף אחד.

ואתה גם לא תשמח במישהו שהוא כן טוב בעבודת השם. בוא נניח שאתה לא קמת עכשיו לתפילה, ובדיוק אתה פוגש את השכן שלך חוזר כולו מבסוט, 'התפללתי בנץ', אתה הכי שונא אותו בעולם. זה הבן אדם האחרון שאתה רוצה לראות, וזה בן אדם שעכשיו הציל אותך. אבל ממה נגרם זה שאתה שונא אותו? זה שאתה לא קמת להתפלל.

וככה הוא הדבר לגבי כל דבר - אתה לא לומד גמרא או לא עושה אף הלכה מעצלות, מעצבות, מאלף ואחת סיבות, פתאום בא לך איזה מישהו יורה לך בתת מקלע צרורות של הלכות ודברים כאלה, אוטומטית אתה לא סובל אותו. עכשיו, למה? זה יהודי טוב, זה יהודי כשר, אנחנו צריכים לשמוח ביהודי כזה, אבל אתה לא סובל אותו, הנה, זאת עובדה.

אז גם בתוך זוגיות לצערנו יש המון קנאה - בזוגיות היום יש המון קנאה. אם הבן זוג מצליח, הבן זוג השני מקנא, הוא לא שמח, אין שמחה בשמחתו של הזולת. אז לפעמים מישהו עושה ים של כסף, במקום לשמוח בזה, שמחים בזה כי זה כיף לקבל את הכסף אבל לא שמחים בשמחתו של הבן זוג. הרבה פעמים יש קנאות. ושוב, ממה זה נובע? כי אני מובטל, ואני לא מביא כסף, ולי אין תואר, ולה יש תואר, והיא מביאה כסף והיא יוצאת, והיא עסוקה, ויש לה חברים וחברות ולי אין.

אז כשאנחנו מטפלים בזוגיות אנחנו צריכים לטפל בתדמית העצמית.

לפני שאנחנו יוצאים בכלל החוצה, אנחנו לא מדברים בכלל על לצאת החוצה אפילו לא מחוץ לבית, מחוץ לעצמנו.

יש self-loathing, תיעוב עצמי, ודימוי עצמי נמוך שנגרם מכ"כ הרבה סיבות. וזה מגיע אפילו לרמות של היא העלתה במשקל והוא חתיך, או הפוך, הוא העלה במשקל והיא שומרת על עצמה, אז זה גם כן, אתה מסתכל, גם כן יש איזו סלידה. אתה מוצא את עצמך גומר איזה קערה של ספגטי, והיא אוכלת איזה חסה ואתה לא יכול לסבול את זה שהיא אוכלת רק חסה.

אז זה מתחיל מהדברים האלה ולכן אנחנו צריכים לפני שאנחנו בכלל מתחילים לצאת החוצה, לדבר על העניין הזה. יש המון שנאה עצמית ותיעוב עצמי ודימוי עצמי נמוך שצריך לטפל בו לפני שיוצאים החוצה. כי ברור שכשאתה תצא החוצה כשאתה ממורמר מעצמך, "הפוסל במומו פוסל" זה פשיטא אבל זה ממש לראות את כל הרוע שיש בך, בחוץ, ולהוציא את כל הרוע שיש בך החוצה. ואתה ממש לא שמח בשמחתו של האחר.

והרב אשלג אמר שאחד הדברים המאפיינים "ואהבת לרעך כמוך" זה לשמוח בשמחתו של האחר. אבל איך אני אשמח בשמחתו של האחר כשאני כישלון? אז אנחנו צריכים להתחיל קודם כל מהדימוי העצמי.

אז לכן אפילו שאנחנו מדברים כאן בענייני זוגיות, כרגע לצורך השיעור מבוא הזה, אנחנו משתמשים כרגע בזוג, כמראה. אנחנו לא נדבר על הזוגיות באופן ישיר אלא באופן עקיף כאשר כאן אנחנו מתייחסים לבן זוג רק כמראה אבל העבודה היא עבודה עצמית. מי שירצה אנחנו ניתן אח"כ כמה ראיות מהבעש"ט, נקריא כמה דברים וכמובן נפנה את הראיות, אנחנו רק נותנים, זה שיעור מבוא.

העניין הזה של התחלה של בניית התדמית העצמית - מצד שני זה מסוכן – מי שהתדמית העצמית שלו גבוהה מדי יש סכנה של גאווה. השיעורים של הרב ברוך אשלג היו נורא קשים, הוא כל הזמן היה מדבר 'רצון לקבל לעצמו', 'רצון לקבל לעצמו', 'רצון לקבל לעצמו'. אנשים היו יוצאים מהשיעורים שלו גמורים והיו בטוחים שזה הישויות הכי רעות בעולם. אז שאלו אותו: הרב, הרב לא נותן חיות. למה הרב עושה את זה? אז הוא אומר שהדור האחרון זה 'חוצפא יסגא'. יבואו לי בעלי גאווה גדולים מאד, אני חייב לשבור אותם. עדיף לי שהם יהיו עצובים ושבורים, מאשר שהם יהיו לי בעלי גאווה. עד כדי כך. אז זה צדיקים גדולים יודעים לעשות את הדברים האלה.

אבל 'רבי נחמן מברסלב' אומר שעדיף יהודי שמח בכל המובנים מאשר יהודי שהוא עצוב. יהודי שהוא עצוב זה אין עם מי לדבר, זה מוות. זה כאילו לדבר עם המוות. ויהודי שהוא שמח, אתה יכול לדבר אתו. יהודי שיש לו חיות, אתה יכול לדבר אתו. אתה יכול להניע את האנרגיה שלו לכל מיני, לתעל אותה. אבל יהודי שהוא עצוב, הוא גמור, לא מעניין אותו כלום. ולכן הדור הזה בכלל גם נוטה לדיכאון, אז צריך להיזהר כשמשפילים אותו. גם אין טעם.

[דברי הרב נווה: אני לא מצאתי לזה שום טעם. לעניין של לשבור את הלב זה כבר לא לשבור את הלב זה ממש לשבור אותו. זה לשבור את האדם עצמו ואני לא בקטע. אני בקטע של לתת חיות ולתת שמחה ולתת שכל. אנחנו קרויים 'חכמי לב'. העם היהודי קרוי 'חכם לב', וללמד את האדם כמו שצריך לעשות את העבודה הרוחנית שלו, ומן הסתמא הוא כבר ידע.. האדם זה ישות חכמה מאד ומודעת מאד, צריך פשוט לתת לו כלים נכונים. לא להתחיל להיות מניפולטיבי אתו שאם אני אעשה ככה זה יקרה לו ככה ואם אני אעשה לו ככה זה יקרה לו ככה. לא צריך להיות מניפולטיבי עם יהודי, צריך להגיד לו את האמת, הוא כבר ידע מה לעשות עם עצמו].

להתבטל, לייחס את המעשים שלנו לקב"ה -

כדי להרים לעצמנו את הדימוי העצמי, הדימוי העצמי שלנו לא יכול להיבנות מעבודה שהיא נחשבת לעבודה עצמית, ז"א, 'אני הוצאתי תואר, אני בניתי את עצמי בעשר האצבעות שלי, אני עשיתי כסף או אני כשרוני'. ברגע שאדם ייחס את המעשים שלו לקב"ה, זה כבר הישמרות מגאווה. אין לנו גאווה, אנחנו יודעים שאין לנו בחירה, אנחנו מדברים על זה כל הזמן, ואנחנו יודעים שאנחנו מונעי דחף והדחף שאנחנו מונעים ממנו זה דחף שמגיע מהקב"ה. אם יש סיעתא דשמיא זה סיעתא דשמיא כי הקב"ה גזר את הסיעתא דשמיא הזאת.

אפילו על הצדיקים הגדולים ביותר כמו יוסף, כמו יהושע והיו עוד הרבה, כתוב: 'כל אשר יעשה הוא מצליח, אבל השם מצליח בידו'. אתה אומר' תן קרדיט לבן אדם. למה אי אפשר להגיד שיוסף הוא מצליח? אז הקב"ה אומר: אדם לא מצליח בלעדיי. אם אני רוצה הוא יצליח ואם אני לא רוצה הוא לא יצליח. ואם אדם לא הצליח, הוא צריך לתמוה למה הוא לא הצליח. אבל אם הוא מצליח הוא מצליח כי אני גרמתי לו להצליח, זה לא שהוא מוצלח. אי אפשר להגיד' טוב, נו, זה היה 'יוסף הצדיק' או טוב נו, זה היה 'יהושע בן נון'. לא, אין כזה דבר. הוא הצליח כי השם הצליח בידו.

אבל למה השם הצליח בידו? אתה אומר: למה אתה מצליח בידו ואתה לא מצליח בידי? נורא פשוט – הם התבטלו אליי. ברגע שאתה תלמד את ההתבטלות - ככה אתה תישמר מגאווה. 'אני אצליח את דרכיך, אבל תוריד ראש'. כאילו' בלי גאווה. אל תייחס את הדברים אליך.

יש כללים רוחניים שאנחנו צריכים לדעת להתאים את עצמנו אליהם, לפעול על פיהם, וממילא הם יצליחו את דרכנו. זה ממילא יצליח את דרכנו.

שאלו את אחת הנשים של האדמו"ר מנדבורנה (שגר בנתניה): אתם לא חסידות כזאת גדולה, 'נדבורנה', ובעלך לא כזה מוכר בציבור, איך את מייקרת אותו ככה? הוא לא נראה כזאת דמות כמו הרבי מלובביץ'.. הציקו להם. אז היא אמרה: אני מכבדת ומוקירה את הבעל שלי כמו מלך בזכות הענווה שיש לו. זה מלך שהוא כלום ובזכות שהוא כלום הוא מלך.

בדר"כ, איך נראה בעולם המערבי? מה אישה מעריצה? כוח. אם הבעל שלה הוא עם כוח. אם הוא כריזמתי, אם הוא מפקד, אם הוא חכם, אם הוא אומר ואנשים עושים ועומדים דום לידו. ביהדות הפוך. ביהדות הפוך – האישה מעריצה את הענווה של בעלה. היא לא יכולה לסבול את הגאווה של בעלה כי זאת אישה יהודייה, יש לה ערכים אחרים.

הזוגיות שלנו מתנהלת עם מערכת ערכים שונה לגמרי -

לכן הזוגיות שלנו מתנהלת עם מערכת ערכים שונה לגמרי. אישה שלא רואה את הגבר היהודי שבגבר היהודי, זו הבעיה הראשונה בזוגיות. אם אישה יהודייה באה עם שטויות של הוליווד,  זה הכישלון הראשון של הזוגיות. אז צריך קודם כל לשנות את העיניים. אנחנו עובדים לפי מערכת אחרת, לפי מערכת אלוקית. והמערכת האלוקית שלנו זה שאנחנו באים בענווה ובהתבטלות.

אנחנו מספר שתיים תמיד. אנחנו אף פעם לא מספר אחד. יהודי תמיד בא להיות מספר שתיים, והוא תמיד יגיד 'אני לא יודע', והוא אף פעם לא ירצה להיות מפקד, והוא אף פעם לא ישאף לא להיות מנכ"ל ולא להיות רב'ה ולא להיות אדמו"ר. הוא תמיד יימנע מזה. והאישה רוצה כביכול לדחוף אותו 'אבל תהיה..'. האישה היהודייה לא ככה, היא מבינה אותו, היא מבינה אותו, היא לא צריכה לדחוף אותו, זה לא נכון לה לדחוף אותו, טוב לה שהוא כזה. היא צריכה לראות אלוקות בבית.

אלוקות בבית בראש ובראשונה זה ענווה בבית - לראות אדם שאין לו כלום מעצמו. דרוויש רוחני, אין לו כלום מעצמו, הוא לא רוצה כלום. אין לו אג'נדות, אין לו אג'נדות, אין לו שום אג'נדה. ואישה צריכה לבחון את בעלה על האג'נדה שלו, זה בראש ובראשונה, מה יש לך בראש? מה החזון שלך? מה אתה רוצה להשיג? לאן אתה רץ? אתה רוצה בתים? אתה רוצה נדל"ן? אתה רוצה כבוד? אתה רוצה כסף? מה אתה רוצה? אפילו בשבילי או לא בשבילי  whatever, מה אתה רוצה? מה יש לך בראש? אתה רוצה להיות תלמיד חכם גדול? אתה רוצה להיות גדול הדור? גם זה חולני.

אבל אם הוא יגיד לאישה שלו: 'אני רוצה לעשות את רצון השם, כל מה שהוא רוצה, אני רוצה. אני רוצה להצליח את רצון השם', אז היא כבר צריכה לדעת שיש לה גבר בבית, כבר יש לה יהודי בתוך הבית, כבר יש לה קדושה בתוך הבית. ואח"כ, כל ההתנהגויות שלו צריכות להיות תואמות את זה. הצהרות זה יפה אבל צריך שההתנהגויות שלו יהיו תואמות את זה.

דבר נוסף, גם גבר יהודי צריך להיות צנוע. לא מסתובבים בבית עם חולצות קצרות ושרירים והתבלטויות. גבר צריך להיות צנוע. בבני ברק אם אתה הולך עם מכנסיים צמודים, אתה מחוק. לא צריך להיראות גבר. לא צריך. אתה צריך להיות יהודי, אתה לא צריך להיראות כל מיני דברים. והוא צריך להצטער בצער השכינה. אסור לו להיות גבר אינדיבידואליסט. אין זאב בודד. צדיק זה לא זאב בודד, הוא ההיפך מזאב בודד.

[דברי הרב נווה: הרבנית אמרה לי: 'אני לא נשואה לבן אדם אחד, אני נשואה לכל עם ישראל'. ככה אישה צריכה להרגיש, כאילו, בבית יש לה את כל עם ישראל. לא בגלל שהוא פוליטיקאי. הוא לא פוליטיקאי, הוא ההיפך מפוליטיקאי אבל ההוי"ה שלו זה כל עם ישראל. הוא לא יודע לחשוב אחרת. הוא חושב שכינה אז הוא מושך אתו את כל השכינה למקום שבו הוא נמצא. ואם הוא בעל רוח הקודש זה בכלל משהו שלא שייך מפה. וצריך לשמור על זה].

עכשיו, כלפי חוץ זה נראה על הפנים, זה נראה סתמי, זה נראה ממש סתמי, זה לא נראה משהו, זה נראה פשטני גם כן. אבל הקב"ה חנן את האישה באינטליגנציה רגשית עמוקה ובאינטליגנציה רוחנית אפילו יותר מגבר, נתן לה בינה יתרה כדי לקלוט מה זה הבעל שלה. והיא צריכה להתחבר לפנימיות שלו ולהבין מה הרצונות האמיתיים שלו ובזה לעזור לו כי היא צריכה להתחבר אליו בנקודה הזאת.

אם הבעל שלך הולך לכיוון הזה, תעזרי לו. בדברים אחרים אל תעזרי לו כי את תהיי רשעית לפחות כמוהו. אל תעזרי לו לעשות כסף. אל תעזרי לו להשיג כבוד. אל תעזרי לו להשיג משרה. אל תעזרי לו להשיג כל מיני דברים שהם נראים פה טוב בעולם הזה. העולם הזה זה חלום, עוד שנייה ורבע זה נגמר.

[דברי הרב נווה: היום היינו בניחום אבלים של בן עשרים ושמונה. אנשים צעירים ככה מתים על כלום, על כלום, אנשים עפים פה על כלום. בן עשרים ושמונה בעולם הזה יכול להיות איש הייטק ענק. יכול להיות הבן אדם שעכשיו נמצא על האוורסט. הנה יום אחד הוא לא פה. יום אחד הוא לא פה].

לא צריך לעזור לו לתפוס משהו זמני, זה חלום. את יכולה לעזור לו לתפוס חלום וטאק.. הוא מתעורר מן החלום הזה ואת נשארת עם החלום ביד והוא בחוץ, מחוץ לחלום.

צריך לעזור לגבר לתפוס משהו נצחי, קניין נצחי לא קניין זמני. לא צריך לדחוף אותו; בוא נשיג בית, בוא נשיג וילה, בוא נשיג אוטו, בוא נשיג כל מיני דברים כאלה והוא ישרוף את החיים שלו על הדברים האלה כשהוא מאבד את העולם הבא. העולם הבא זה נצחי. שם יש וילה שאתה לא צריך לבנות אותה, היא בנויה מכל המעשים הטובים שלך. הוילה שלך בנויה מכל האורות שאתה עשית. ושם זה הכל מושלם; אין לכלוך, ואין קבלנים, ואף אחד לא יעקם לך את הבלטות. הכל מושלם, כ"כ מדויק, ושניכם נמצאים שם.

אז הגבר בונה את הבית של האישה שלו לעולם הבא, והיא צריכה להבין מה הוא בונה לה בכלל לעולם הבא, ולכן האישה צריכה לעזור לו בדבר הזה. היא צריכה לעזור לו לבנות את הבית שלהם לעולם הבא.

לכן למשל 'רבי חנניה בן דוסא' בכה לקב"ה: 'למה אני עני פה בעולם הזה?' הוא היה גדול מאד אז הקב"ה נתן לו רגל מזהב. אשתו שהייתה ענייה מרודה, היא כ"כ התביישה בעניות שלה שהיא הייתה דוחפת קש ביום שישי לתוך התנור כדי שלא יחשבו שהיא לא יודעת לעשות לחם או לא עושה לחם. היא הייתה שמה קש כדי שיעזבו אותה בשקט, אז היא הייתה כ"כ ענייה ויש לה אינטרס, הגיעה רגל זהב, ופעם עם רגל של זהב אפשר היה להיות מולטי מיליונרים. היא אומרת לבעלה: 'תדע לך, אם אתה מתכוון לאכול מהרגל של הזהב הזאת, אתה אוכל מהעולם הבא שלך'. אז הוא שמע לה, כרת את הרגל, זרק אותה לשמיים והיא נעלמה בשמיים. אז זו אישה חכמה.

אז לפעמים סובלים קצת בעולם הזה אבל אנחנו מניחים את העולם הבא. צריך לדעת, אנחנו בונים את העולם הבא. העולם הבא זה העולם התודעתי הבא. צריך לבנות את עולם התודעה. אנחנו בונים את עולם התודעה.

אנחנו בונים את העולם התודעתי הבא -

וכאן זה מביא אותנו לעניין של בעצם, איזה עולם אנחנו בונים? זה לא עולם פיזי. [דברי הרב נווה: יש נשים שאני בא אליהן הביתה הן אומרות לי: 'הרב, תסתכל, ברוך השם יש לי קירות, יש לי זה, יש לי בלטות..' זה לא מה שאנחנו בונים.. ואין להם כלום, זוג בור ועם הארץ שרק עושה צרות, והם חושבים שהם השיגו משהו. זה לא ככה].

אתם צריכים לבנות ביחד עולם של תודעה, והבני זוג צריכים לבנות ביחד עולם של תודעה. הם ממש צריכים לבנות ביחד. היא צריכה להיות מודעת למה שהוא בונה, וההיפך.

לכן בני זוג צריכים זמן ביחד - חייבים ללמוד ביחד. הם חייבים לייצר לעצמם זמן ביחד, ותמיד יש תירוצים; הילדים, המקלחות, הבדלי השעות, אני כן קם, אני לא קם, אני קמתי אני לא קמתי. זה הכל תירוצים. [דברי הרב נווה: הרב'ה אמר: יש ליהודי דברים שהוא צריך לעשות. הוא צריך לעשות אותם ביל הוק וביל קוק, בלי תירוצים. כל השאר אח"כ].

במהלך החיים יש עוגנים, תעשה את העוגנים שלך. גם הילדים צריכים להידחות מפני זוגיות. אנחנו חייבים להביא את הילדים כי איכשהו ילדים צריכים להגיע לעולם הזה. הם לא שלנו. בני זוג הולכים אחד עם השני לנצח כי זה החצי שלך, אין לך חצי אחר. אין לך חצי אחר, אתה הולך אתו לנצח. הילדים זה פה, יש לו חצי אחר, הוא ילך עם החצי שלו אבל הם צריכים להגיע, הם לא יכולים להופיע למציאות הזאת בטלפורטציה אז הם מגיעים דרכינו אבל זהו, מהרגע שהם מגיעים זה כאילו שגר ושכח. תַחיה אותו עד גיל שמונה עשרה ותן לו הוא יסתדר, הכל בסדר, ההשגחה תסדר אותו.

אבל אנחנו עושים הפוך; מזניחים את הזוגיות ועובדים על הילדים שהם לא שלנו ואח"כ הם בועטים לנו בראש. אח"כ הם כפויי טובה והולכים ולא זוכרים אותך מילימטר כל מה שעשית בשבילם. ואת הדבר העיקרי שאתה צריך לעבודה עליו על החצי שלך, את זה שכחת. אבל זה היצר – שאנחנו לא עובדים על הדברים החשובים, אנחנו עובדים על הדברים הלא חשובים.

אז הילדים צריכים לדעת בכלל מה זה אמא ואבא. אמא ואבא זה לב הבית, בראש ובראשונה. אוכלים ביחד והילדים צריכים לכבד את זה. לומדים ביחד והילדים צריכים לכבד את זה. לא רק שאבא לומד האמא לוקחת את הילדים או ההיפך כשאמא עושה משהו האבא לוקח.. זה בסדר, אבל יש גם זמן מקודש של אמא ואבא שהילדים אאוט. וצריך ללמד את הילדים מתי להיות אאוט. נותנים להם יחס, נותנים להם אהבה, נותנים להם שלימות, נותנים להם את הכל אבל יש זמנים של אבא ואמא וצריך לכבד את הזמנים האלה.

[דברי הרב נווה: אני הייתי מציע לכל זוג לקבוע שעות ולהפוך את העולם שהשעות האלה יכובדו. אם למשל אני הייתי קובע זמן עם הרב, סתם לימוד עם הרב, הייתי מבטל אותו? אם הרב היה אומר לי: תגיע כל יום בין שלוש לחמש לפנות בוקר, אני לומד אתך חברותא, הייתי מבטל את זה? בחיים לא. אבל עם אשתי, או עם האישה, תמיד זה' אין לי כוח עכשיו, תעזבי אותי, אח"כ, היא קמה בבוקר, היא לא קמה בבוקר, הילדים פתאום התעוררו, תמיד יש תירוצים, אבל עם מישהו חיצוני אין לך תירוצים. ואם הייתי מסדר לפה, לאחת הנשים, הרבנית שיינברגר הייתה מתקשרת, הייתה אומרת: יש לכם פה עכשיו חברותא אתי מ- 07:00 בבוקר עד 09:00 בבוקר, כל בוקר אני לומדת רק איתך.. בשעה 06:59 כולן ניצבות. אבל אם זה עם הילדים או אם זה עם הבעל, תעזוב אותי היום, היום אין לי כוח, אני קמתי ב- 11:00 בבוקר.. אז זה לא ככה. אנחנו צריכים לדעת, הכי חשוב לכבד זה את הבן זוג. את הבן זוג מכבדים יותר מרב].

מבחינת חשיבות ורמת החשיבות זוג עולה על הכל. התלמידים של האריז"ל לא למדו דף היומי, התלמידים של האריז"ל היו בעלי רוח הקודש, הם למדו מה שאומרים שתלמיד ותיק לומד בשבעים שנה. יום אחד הגיע אדם שהגימ"ל שלו הייתה הפוכה כי הוא צעק על האישה שלו.. הוא גירש אותו הביתה, 'לך תעשה שלום בית, מה אתה בא אלי לבית מדרש? מה, אתה צועק על אשתך ואתה בא למדרש של האריז"ל? לבית המדרש של האריז"ל? מה אני מלמד אותך? "ואהבת לרעך כמוך", תסביר לי איך אתה בכלל יוצא מהבית..'

אז זה ככה. אנחנו לא יודעים להבדיל בין עיקר לבין טפל. תחשבו על היהודי הזה אומר: רגע, יש לי שיעור עם האריז"ל, ואשתי עצבנה אותי, מה יותר חשוב? האריז"ל נכון? ככה זה נראה. האריז"ל הראה לו הפוך. אשתך יותר חשובה מהאריז"ל. כמה זה חשוב העניין הזה. תבינו כאילו איך העולם התהפך, ממש התהפך, הפך את הסדרי עדיפויות.

חשיבות הזמן המקודש של בני הזוג -

אם בני זוג היו מבינים כמה הם חשובים והיו מעריכים את הזמן קודש שלהם, כל העולם היה קדוש בהתאם לבני זוג. [דברי הרב נווה: אני לא חושב שבכלל גירושין זו הייתה אופציה]. מתי גירושין אין אופציה? כשאין זוגיות לכתחילה. כשאין זוגיות אתה תוהה' מה אני עושה פה בעצם? אין לי זוגיות, אז אתה מתחיל לתהות, המחשבות מתחילות לשחק.

אבל כאשר יש זמנים מקודשים, כאשר הדבר הזה הוא באמת קודש, קודש שלא צריך אליו כמו שהחילונים עושים שהם הולכים בגיל שש עשרה לים, ואח"כ לקולנוע, והם טסים לחו"ל וכו'.. זה לא נקרא זמן קודש, זה חוויות משותפות. אוכלים פופקורן בקולנוע, זה לא זמן מקודש.

זמן מקודש - אחרי הנישואין זה זמן מקודש, זה זמן קודש. קבעתי עם האישה שלי, זה יותר חשוב מאשר כל דבר אחר. יש זמן שקבעתי עם האישה שלי וכולם יחכו. ובמצבים האלה אפילו אם הרב מתקשר והוא שואל 'למה לא ענית לי?', אני הייתי עם אשתי. 'בסדר גמור'.

[דברי הרב נווה: אני ממש ראיתי את זה ככה. על כל דבר אחר אם הרב מתקשר ואתה לא עונה לו מאיזושהי סיבה, אתה תחטוף בראש. אם אתה אומר לו 'אני הייתי עם אשתי', זהו, אין, לא שואלים על זה, אני מכבד את הזמן המקודש שלך עם אשתך. אז זה דבר גדול מאד שאנחנו צריכים לדעת אותו.

סתם כדוגמא – בשבועות הזה אני הייתי אמור להיות עם הרב בירושלים, ואשתי הייתה צריכה להיות בבני ברק. אני הודעתי כבר לרב שאני מגיע, חליתי ושכחתי להודיע לו שאני מבטל את זה. לא שיש לנו משהו מיוחד, אנחנו מתפללים במקביל, לומדים במקביל לא אחד עם השני כי שבועות זה זמן של שקט, זה זמן של התייחדות, אבל להיות ביחד אתו כי כולם לבד, זה זמן של התבודדות אז כולם נמצאים לבד אז עדיף להיות לבד בכותל בקדושה. אבל לא רק שחליתי, גם הייתי צריך את אשתי אתי. אז הוא שאל אותי מיד אחרי שהלכנו לכותל: 'למה לא באת לירושלים? אתה לא אמרת לי שאתה מבטל'. אז אמרתי לו: אני חליתי. אז הוא אמר לי: 'זה לא מספיק'. אז אמרתי לו: אשתי הייתה אתי, אז הוא אמר לי: 'זה מספיק'. ככה. אם אשתך הייתה אתך אז זה בסדר, אבל אם היית לבד והיית חולה הייתי קורע אותך. תבינו, ככה זה עובד. כאילו' לרב חשובה הזוגיות. זה קודש. זה בית מקדש. למה? כי זה 'עשר ספירות' ביחד. זה 'עשר ספירות' ביחד, זה לא מקצץ בנטיעות. אדם שמסתובב לבד מקצץ בנטיעות.

אני רק רוצה להבהיר לכם כמה זה ערך מקודש, וכולם צריכים להשתפר בזה. כולם צריכים לעבוד על זה. כולם צריכים לייחד לזה זמן. אנחנו מגיעים הבייתה וכל הלו"ז מתבזבז החוצה בזמן שצריך לסגור לו"ז פנימה.

אני אגיד עוד משהו. קשה ללמוד במהלך היום. הזמן המקודש ביותר לבני זוג זה לפנות בוקר. אני יודע שזה קשה, אני יודע. אני לא אומר כל יום אבל לפחות פעמיים בשבוע. לפחות פעמיים בשבוע אתם יכולים לכלול בפעמיים בשבוע הזה את יום שישי שאתם ישנים ביום שבת. אין לי בעיה כי האריז"ל אמר ששעה אחת לפנות בוקר זה שווה לשש שעות במהלך היום. ורואים את זה. אני חושב שזוג שקם ולמד שעה אחת או שהגבר או האישה עשו הגות, היום שלהם אחרת לגמרי.

והקישור בין הבני זוג, הרי השכינה שורה, הקישור ביניהם זה הקישור הנכון, כי מה השכינה עושה עם הקב"ה? לומדת אתו תורה. זה מה שהשכינה עושה עם הקב"ה. אז אנחנו מחקים אותם. אנחנו מחקים את הקב"ה ואת השכינה. הם מתחילים ללמוד החל משתים עשרה בלילה. קום, מתישהו. אתה לא צריך משתיים עשרה בלילה. שלוש, ארבע, חמש.. שעה, תחזרו לישון. אבל תקבעו פעמיים בשבוע שאתם קמים ואתם לומדים משהו. זה לא צריך להיות עכשיו כתבי האריז"ל, זה יכול להיות משהו פשוט אבל זה הזמן שלכם ואז יש שקט והילדים לא מפריעים ואין טלפונים, ואתם לגמרי אחד עם השני, ואתם minded אחד לשני.

אבל שוב, כל העולם' מה שלוש לפנות בוקר, למי יש כוח, בסדר, תנו תירוצים, אבל להשקיע שעה בבן זוג לפנות בוקר קשה. כל השאר אפשר אבל לתת שעה לבן זוג לפנות בוקר קשה. אז לכן צריך לעמוד על זה, צריך לעמוד על זה. זה זמן קודש, זה זמן קודש. זה זמן קדוש. אני רואה אנשים שקמים לפנות בוקר, אפילו נשים: 'הרב, אני חייבת לקום לתיקון'. אני אומר לה: את לא קמה עם בעלך שעה בשבוע, לתיקון של שבועות את רוצה להישאר כל הלילה, רוצה ללמוד את כל התיקון. אז לא צריך, אז אפשר לוותר על התיקון של שבועות ולקום פעם אחת בשבוע עם בעלך. זה הקטע שמתעסקים במה שלא צריך להתעסק.

או הנשים של היום רוצות לגמור זוהר, כתבי האריז"ל, פירוש הסולם. אם היו יכולות לשם תפילין ולהתפלל סמוך לרב שיינברגר גם היו עושות את זה, אבל ללמוד שעה אחת עם בעליהן, לא. אז זה לא כ"כ עובד. למה להתעסק בדברים שאתה לא צריך להתעסק? יש דברים שאתה צריך לעשות אותם, אבל יש יצר מטורף לא לעשות את זה].

התמד וסדר זמנים -

כאן אנחנו צריכים לדעת כמה צריך לעבוד על הרגשות. ממש להכתיב לרגשות עוגנים. אם אתה עושה לו"ז, לו"ז זה דבר נורא חשוב. אדם שהוא בלי משמעת ולו"ז בחיי היום יום שלו, הוא לוזר. [דברי הרב נווה: אני אומר לכם את זה. המריחות זמן האלה בלי שאתה יודע מה אתה עושה כל שעה, זה איום ונורא. אתה צריך לדעת מה אתה עושה כל שעה]. כתוב על 'אברהם אבינו' שהיה בא בימים. הוא היה בא עם הימים שלו. בא עם הימים, הוא אמר לקב"ה: ביום הזה עשיתי ככה, ביום הזה עשיתי ככה.

יש עניין של התמד, יש עניין של 'עלה נעלה ויכול נוכל לה', שיש עניין של התעלות. וזה כ"כ חשוב שלאדם יהיה לו"ז, שיהיה סדר זמנים ואז בסדר זמנים האלה אתה קובע; יש לי שעה לזה, שעתיים לזה, יכולות להיות לך שעתיים להרהור, אין בעיה, אתה יכול להגיד 'יש לי עכשיו שעתיים להרהורים', אין בעיה, שיהיה שעתיים אבל זה שעתיים מוגבלות. נגמרו ההרהורים, נגמרו השעתיים, גמרנו, נגמרו ההרהורים. לא יכול להיות שיש לך עכשיו יומיים הרהורים ואח"כ אתה מתחיל עוד יומיים של הרהורים וביום ראשון אתה תשתנה. הדחיינות הזאת של ביום ראשון אני אתחיל, לא עוזרת. להפסיק עם הביום ראשון, בראש חודש, ביום הולדת שלי, בראש השנה, אחרי 'תשעה באב', כל הזמן אנשים קובעים לעצמם כל מיני תאריכים. קבעת תאריך, לא תעמוד בו. אם אמרת אח"כ, גמרנו, זה לא יקרה. עכשיו זה קורה.

לכן צריך לעשות את הדברים בלי דחיינות. עכשיו, אם זה לא קורה עכשיו, זה לא יקרה. לכן כמה זה חשוב שאדם יקבע לעצמו לוח זמנים, זה נותן משמעת עצמית גדולה מאד מאד. עכשיו, קשה לך, קורה, תפיל ראש. נניח קמת ללמוד ואתה אומר' הגוף שלי מת, הוא גמור, אין בעיה, תפיל ראש על השולחן, אל תחזור לישון. את השעתיים האלה תחזיק על השולחן. אז יום אחד יהיה קשה לגוף, יום שני יהיה קשה לגוף, יום שלישי הוא כבר יתרגל אבל זה חשוב מאד שתהיה משמעת.

לדור הזה שלנו אין משמעת. זה דור של מריחות חבל על הזמן. מרחנות, הכל מרחנות אבל גם זה חלק ממה שגורם לבני זוג לא לכבד אחד את השני כשאתה רואה בן זוג נמרח ולא עושה כלום עם עצמו, והוא לא בונה את עצמו, ולא פותח ספר, כלום, שום דבר לא נבנה. אז אין טעם לזה.

אפשר שלא תפתח ספר ושתהרהר, אבל תגיע למשהו. צריך לראות אותך מתפתח. אותו בעל של אתמול זה לא הבעל של היום.

הגמרא אומרת שכל יום יהיו פניך חדשים. כל יום אתה צריך להיראות חדש.

והאדם צריך לעשות את זה, אבל הוא לא עושה את זה בגלל שהוא מפחד מהבן זוג שלו, בגלל שהוא מפחד מהקב"ה, שהוא עושה את העבודה שלו מול הבורא.

בבית חשוב שתהיה פינת קודש - פינת קודש להדלקת נרות. שהצדיקים יהיו בבית. אל תתנו לבית שיהיה בלי צדיקים. תדליקו אפילו הרבה נרות, נרות של שבוע ותדליקו להרבה צדיקים. תעמדו, תתפללו. אל תתביישו לבכות ליד הבן זוג מול הנרות. אל תתביישו לעשות תפילות גדולות. אל תתביישו, בית זה קודש, זה התפקיד של הבית. אתה תהיה אותנטי בתוך הבית. שיראו אותך עושה מה שאתה עושה, לא צריך להיכנס לחדרי חדרים. אם אתה אותנטי ורואים אותך זה הכי כיף, זה הכי טוב, זה על השולחן. עדיף מאשר כל מיני הסתתרויות מוזרות. הבית צריך לתת צדקה, הבית צריך לעשות חסד. הבית צריך לארח. זה לא בית שלנו בכלל. נתנו לנו בית כדי שאנחנו נכיל בו את עם ישראל.

צריך שתהיה בבית פינת חסד - תעשו לעצמכם איזה ארגז שבו אתם עושים חסד החוצה. כל איש צריך להיות מפעל חסד. כל בית צריך להיות מפעל חסד. כל זוג צריך להיות מפעל חסד.

[דברי הרב נווה: אם הייתי יכול להגיד לכם, אם הייתם שומעים אותי, הייתי אומר לכולכם הוראה לכו תפתחו כולכם עמותות של חסד. עכשיו שרון יורה עלי עם תת מקלע, אבל כולכם תעשו חסד].

כל אדם צריך להיות איש חסד. כל אדם צריך להוציא חסד, בכמויות אדירות. כל אחד צריך לעשות אותו. וכל אדם צריך להוציא כ"כ הרבה דברים טובים מהבית לראות איך הוא עוזר לזולת. ואם אפשר לעשות את זה ביחד, על אחת כמה וכמה. כל דבר שאפשר לעשות אותו ביחד, על אחת כמה וכמה. לארח ביחד, לייעץ ביחד, לתמוך ביחד.. תבינו מה זה זוג קדוש.

מאיפה אנחנו לומדים את זה? אנחנו מביאים משהו חדש? אנחנו לומדים את זה מאברהם ושרה, ויצחק ורבקה, ויעקב ורחל, אנחנו רואים את זה מהזוגות, זה האבות שלנו, זה מה שהם עשו. אנחנו תמיד אומרים: "מי שברך לאבותינו הקדושים", רק אותם מזכירים כל הזמן. ו"מי שברך לאמותינו הקדושות", זה האימהות הקדושות. תראו ארבע אימהות שזכו לחיי נצח. עכשיו, אתה אומר, בזכות מה? אני לא מכיר את רבקה, מה היא עשתה? איזה תורה הייתה לרבקה? איך מזכירים אותה כל יום? איך כל ברכה לכל ילדה בישראל מזכירים את רבקה, מי היא הייתה? אנחנו לא זוכרים, מה היא עשתה?

אז צריך לקרוא קצת מדרשים ולראות על הסמיכות לבעלה. על הסמיכות לעבודת הקודש המשותפת של שניהם, על קדושת הזוגיות שלהם. האימהות שלנו לא עשו משהו בגלל שהם היו אנשי חסד. אומרים את זה תמיד גם על שרה כאילו היא הייתה חסד כלפי חוץ. לפני שהיא הייתה חסד כלפי חוץ היא שמרה על קדושת הזוגיות עם בעלה. "בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר". 'אשת חיל' כתוב על 'שרה אמנו'. אז נכון, היה חסד אבל זה כתוב שמה רק כמשפט אחד, כל השאר היה עניין של העבודה שלה על פנים הזוגיות. אז קדושת הזוגיות עמדה לפני בן אדם כזה.

פעם אחת מישהו שאל את הבעש"ט: 'מה זה להיות אדם קדוש?' אז הוא אמר לו: שהזוגיות שלך קדושה. הוא לא הצליח להבין מה זה אז הוא אומר לו: בכל מקום שמצאנו קדושה, מצאנו גדר עריות, הוא אומר לו: אם אתה קדוש עם האישה שלך אתה קדוש. וככה זה.

אז תראו איך אדם יכול להרוויח את עולמו בכלום, לא בכסף ולא בתארים, לא בשום דבר. בעבודה סבלנית, עם שלבים, עם אסטרטגיה, לאט לאט עם האישה שלו. וחשוב לעשות את הכל בשביל הדבר הזה. הקב"ה אמר: אפילו תמחקו את השם שלי ורק תשמרו על הזוגיות שלכם. עד כדי כך. יש בעניין של אישה סוטה שהקב"ה אומר אני מוכן שימחקו את השם שלי ורק תשמרו על הזוגיות שלכם. אז עד כדי כך תבינו מה זה קדושה זוגיות. אז רק בראש הזה אנחנו נכנסים.

דברי הרב נווה -

סיכום; זה היה שיעור מבוא שעליו אני רוצה לדבר על קדושת הזוגיות אבל להבא אני הולך להתחיל הרבה על עבודה פנימית שאדם צריך לעשות כאשר הבן זוג יהיה אספקלריא, יהיה רק עבודת המראה לעבודה הפנימית שאתה עושה אותה.

אני לא אדבר על עבודת הזוגיות 'אתה תעשה בשבילה ואת תעשי בשבילו', אני מתחיל דווקא סדרה מאד חדשנית, מאד אחרת. אל תוציאו אותה החוצה ואל תדברו עליה כי בחוץ לא יבינו מה אני הולך לעשות כי אני הולך לדבר על האדם הפנימי ועל העבודה מול הדימוי העצמי הנמוך של האדם. אז זה המון המון עבודה אישית שאני אתן אותה והמון עבודה על הדימוי העצמי של האדם איך אתה קודם כל בונה דמות אלוקית ואח"כ אתה תראה את זה בבן זוג שלך.

אז זה הולך להיות מאד חדשני. חלק מהדברים עוד לא נאמרו, ואני הולך גם לתת הרבה תרגילים לעניין הזה. התרגילים היפים הם זה שאתה תראה את כל מה שאתה עושה על עצמך, על הבן זוג. אתם תצטרכו לבוא ולהגיד לי את ההתקדמות שלכם דרך מה שאתם ראיתם על הבן זוג. ככה זה יהיה בעזרת השם.

זה יהיה עולם מופלא שאתם תראו אותו לנגד עיניכם.

תשנו משהו בעצמכם, אתם תראו את זה על הבן זוג.