זוגיות

"עד שמצאתי את שאהבה נפשי" / הרב אריה חיים נווה שליט"א

להיות בזוגיות חד צדדית - חלק ב'

ביהדות אין 'נורמלי' – 'נורמלי' זה לא 'נורמלי'. ולכן יש לנו ניסיונות ואנחנו יודעים את הניסיונות האלה. כמובן שמה שאפשר לדבר עם אנשים ומה שאפשר להביא את הדברים שיהיה טוב ונעים, על הכיפאק, אבל מתי מצאנו שזה טוב ונעים? אף פעם לא ראינו כזה דבר. מעולם לא היה. זה לא שהייתה איזו תקופה שזה היה, זה מעולם לא היה; 'אדם הראשון' רב עם האישה שלו, 'אברהם אבינו' רב עם האישה שלו, כולם, גם האבות שלנו כל הזמן היו במחלוקות, וכולם היו צריכים לעבוד. זו עבודה של כולם, מ'אדם הראשון' עד שיבוא המשיח.

אנחנו רק צריכים לשים לעצמנו בראש שאנחנו בעבודה, ואנחנו מנסים לשים לעצמנו בראש שאנחנו במנוחה. בגלל שאני במנוחה ובא עכשיו משהו לא נורמלי שמטריד אותי, אז אוף אני צריך לעבוד. לא, אתה צריך להיות בעבודה 24 שעות ביממה. "אדם לעמל יולד" - אתה צריך לצפות לניסיון. כך כתוב, הגמרא אומרת שאם לאדם אין ארבעים יום ייסורים, שידאג. הגמרא ב'מסכת ברכות' אומרת: ארבעים יום שאין ייסורים לאדם, שידאג. כי למה? אתה לא מתפתח, אתה בהתנוונות. כל הרעיון כאן, למה באים ייסורים? כדי להוציא מעצמך, מהעומק, עוד אלוקות, עוד כוח חדש שאתה לא היית מודע אליו. ורמת הסבלנות היא אינסופית, רמת הרחמים היא אינסופית, רמת האהבה היא אינסופית. כל הרמות שאנחנו צריכים להוציא אותן הן מאד עמוקות. ידוע, אפילו בהרמת שרירים- אתה תרים עכשיו נניח משקל של 200 גר', כלום לא יקרה לשריר, השריר שלך לא גדל. אתה רוצה להגיע לסיבים העמוקים בשריר, אתה צריך להרים משקולות כבדות. אין מה לעשות, כמו כל דבר אחר. כל דבר שיהיה לך, ייתן לך אתגר עמוק, יוציא את כל כוחות הנפש שלך.

ולכן זוגיות לא פותרת אותנו כשבן אדם יגיד: הבן זוג שלי לא מתפקד, זה לא פותר אותנו. אולי הפוך- זה עכשיו מכניס אותך לעבודה של זוגיות.

עכשיו, נכון שזה קשה, כי אתה הרבה פעמים פועל כשאין לך מוטיבציה רגשית. לפעמים רואים בן אדם שהוא כל כך מאוהב בצד אחד והצד השני מאד כבוי, אבל האהבה שלו נותנת לו מוטיבציה רגשית להמשיך להילחם. לפעמים שני בני הזוג כבר כבויים. הסדר יום, היום שלנו כ"כ לחוץ שאין לנו כ"כ הרבה זמן לתת לזה.

דבר נוסף זה הפידבקים השליליים - אתה לא מקבל פידבק חיובי או שתיקה, אתה מקבל פידבקים שליליים; ציניות, אולי אפילו סלידה, פגיעות, כל מיני דברים כאלה ואתה כאילו עובד תחת אש. אבל זה כל הרעיון. האריז"ל אומר' אמנם האדם צריך לעבוד בעשר ספירות והוא צריך לבטא את כל אחת מעשר הספירות שלו אבל הוא אומר שבששת אלפים שנה הספירה הדומיננטית היא 'ספירת גבורה' - בגלל שאנחנו חיים בדואליות, גוף ונשמה, אז צריך המון התגברויות.

מה נאמר על 'ספירת גבורה' ? "איזהו גיבור? - הכובש את יצרו" ו"איזהו גיבור שבגיבורים? - ההופך שונאו לאוהבו". למה זה מופיע בלשון כפולה? כי לכתחילה, בשכבות הבינוניות מה שנקרא, בשטחי זה "איזהו גיבור - הכובש את יצרו", עכשיו, כשמנסים לך את הגבורה אז אומרים לך: יש לך שונאים אבל אתה לא צריך לצאת להחריב אותם, אתה צריך לצאת לאהוב אותם. אתה לא צריך להפוך אותם שיאהבו אותך, אתה צריך לאהוב אותם - 'ההופך שונאו לאוהבו'.

ולכן העבודה היא עבודה פרטנית, זו עבודה של כל אחד ואחד מאתנו, וזה לא פשוט. אנחנו צריכים לעשות את זה מול ההורים ומול הילדים ומול אדם ספציפי שיורד לנו לחיים, לא חסר, חסרים לנו אויבים? אבל אנחנו לא צריכים לקרוא להם אויבים אנחנו צריכים לקרוא להם ניסיונות. זה הניסיון שלך, והקב"ה מחזיק אותו וסתם, אנחנו רואים שאנשים מדומיינים. דיברנו על זה, זה באמת הרבה דמיונות.

[דברי הרב נווה: הרבה פעמים אני צריך ללכת ליישב סכסוכים אפילו בתוך חברות, שההוא אומר לי: 'ההוא מתכנן לקחת לי את השוק, הוא רוצה להפיל אותי..' אני הולך ואומר לו: יש לך תכנון כזה? אומר לי: לא, אני עובד, מנסה להוציא את המוצר הטוב ביותר ולתת את השרות הטוב ביותר לקהל. אומר: ומה עם ההוא? אתה יודע שאסור לך עפ"י ההלכה (זה אנשים דתיים) להרוס מישהו אחר. אומר: אני אפילו מוכן לעבוד אתו, שיבוא אלי, אני אדבר אתו. אני בא אליו ואומר לו: אתה יודע שזה מה שהוא חושב עליך? 'אהה, לא ידעתי'. אז למה דמיונות? אז זה נראה כאילו האקטים של אחד כאילו באים להחריב את השני. זה לא נכון, סתם, אנשים מדומיינים].

אז אותו דבר כאן - חלק מזה זה לחסל את עבודת הדמיונות ולהתחיל לעבוד. עכשיו, יש לנו כאן עבודה ויש לנו כאן עבודה קשה מאד – "כי תצא למלחמה על אויבך". אמרו חז"ל שהיציאה למלחמה הייתה של אנשים חזקים ואדם שהיה פחדן ורפה לא היו מוציאים אותו, היו אומרים לו תישאר מאחורה. אין מה לעשות, אנחנו צריכים להיות גיבורים ולקום להבין את החיים האלה. אנשים הולכים עם ראש לא נכון. הראש הוא לנוח ושאני רוצה שהחיים שלי יהיו נורמליים, כי נראה כאילו לכולם יש חיים נורמליים.

[דברי הרב נווה: אני כבר אומר לכם כרב' לאף אחד אין חיים נורמליים, לאף אחד. החיים של כולם כאוטיים לגמרי. מי שנראה לכם הכי שאנן, יש לו הכי הרבה צרות. אין כזה דבר, החיה הזאת לא קיימת, זה לא קיים. בהכי גדולים, הכי מסודרים, שנראים לכם הכי פוצי מוצי, ביום יום.. תחשבו, הרי זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות כי אין התפתחות רוחנית וגם הקב"ה לא נותן לזה לקרות. הוא לא נותן שאנשים יקפאו על השמרים שלהם, אין, זה לא עובד ככה, הוא רוצה שכולם יתפתחו. רק אם זה מישהו שהוא רוצה לחסל אתו חשבונות אז הוא יגיד לך' אני אעשה שיהיה לך טוב בעולם הזה כדי לחסל אתך חשבונות לעולם הבא, אבל עפ"י רוב הוא רחום וחנון אז הוא נכנס בכולנו, ברוך השם, ולא חסר.

אנשים שדיברתי איתם: מה שלום הזוגיות שלך? 'ישתבח שמו לעד, סוכר'. אחרי חמש שעות זה השתנה והתהפך לגיהינום. אז אין כזה דבר, זה לא יציב, שאף אחד לא יספר לכם סיפורים, ניסיונות יש לכולם; בזוגיות, בפרנסה, בשכל, במצבי רוח, בדאגות, בחרדות, בכ"כ הרבה דברים. האנייה מזדעזעת כל הזמן.

עכשיו, הטעות של בני אדם זה הרצון שלהם לנרמל. זו הבעיה, רצים לנרמל; אהה, משהו לא בסדר עם הזוגיות שלי. ולא עובדים, ושוב, אף אחד לא עושה את העבודה האישית שלו. אני אומר: בסדר, אני רואה שהזוגיות שלך לא בסדר, מה אתה עושה בזמן הזה חוץ מלהגיד 'הבן זוג שלי לא בסדר'. והוא מביא את כל הראיות בעולם להסביר למה הבן זוג שלו לא בסדר. כאילו, תעשה בין דין, הרב' אתה תהיה הבית דין ותשפוט את הבן זוג שלי; קודם הוא חייך, עכשיו הוא לא מחייך. קודם הוא פרנס עכשיו הוא לא מפרנס. הוא היה בסדר עם הילדים, עכשיו הוא לא בסדר עם הילדים. נכון שהוא אשם?

ככה אנשים חושבים - האשמות. את מי עכשיו אנחנו מוציאים אשם והם מוציאים אותו להורג. אין כזה דבר. גם אין כזה דבר 'תגיד לו, תגיד לה, תגיד לו תגיד לה', תרדו מזה. אין עם מי לדבר, אתם צריכים לדעת את זה. אין, אין, מניסיון, אין. אתה רואה לפעמים בן אדם שאתה אומר לו: תגיד לי מה השתנה? אומר: לא יודע. אבל למה אתה מתנהג ככה? לא יודע. אתה יכול לשנות את זה? לא יודע, לא יודע אם זה ישתנה או לא. אשתך עשתה לך איזה משהו? אולי תאיר לי, אני אגיד לה, אני אטפל בה. לא עשתה שום דבר, זה דברים שאני עובר עם עצמי.. יש המון דברים; יש הזדקנויות, משברים פנימיים, דברים שאתה חשבת בעצמך בראש ודמיינת איך תהיה לך הזוגיות וזה לא בא לידי ביטוי. חשבת איך יצאו לך הילדים וזה לא יצא ככה. חשבת איך תהיה לך הפרנסה, חשבת איך שיהיו לך החיים וזה לא יצא ככה. אז אתה במקום שלך נכבה, וכשאתה נכבה אתה מכבה אתך את הכל, הכל נכבה אתך. אז זה ההתלהבות שלך מהבן זוג וזה הפרגון וזה אלף ואחד דברים. אתה נהיה ציני כלפי העולם וגם הבן זוג חווה את זה, אז עכשיו הבן זוג לוקח את זה כאילו זה דוך אליו, עכשיו לך תסביר שבכלל הוא עובר סרט עם עצמו, זה לא קשור אליך.

העבודה האישית שלנו זה לתמוך בזולת -

הדבר הזה למעשה מחייב את כולנו – עבודה אישית. ואני אגיד לכם מה העבודה האישית שאנחנו צריכים לעשות. זה לא חפירות פנימיות. אני לא כ"כ אוהב את כל החפירות הפסיכולוגיות האלה. העבודה האישית שלנו זה לתמוך באחר, זה לתמוך בזולת. הקב"ה נקרא 'טוב ומיטיב'. הוא ברא את העולם כדי להיטיב לנבראיו. הוא ברא את האדם בצלמו ממש והוא רצה שהאדם יוציא לפועל את התכנית שלו. התכנית שלו הייתה שהוא 'טוב ומיטיב'. עכשיו, מכיוון שאנחנו נכנסים לעולמות, הוא כ'אור אין סוף' לא יכול להיכנס לעולמות, הוא צריך להאציל את התודעה שלו למשהו מצומצם יותר, מישהו שחושב כמוהו אבל בעולם מצומצם יותר. כמו שיש מנכ"ל של איזו חברה והוא אומר: אוקיי, אני רואה את כל התמונה הכללית של החברה אבל אני צריך מהנדס שיוציא את מה שאני חושב שצריך להיות אוטו, אוטו. אז הוא מאציל את זה למהנדס והוא אומר לו: אני סומך עליך שאתה תוציא את זה, אני מעביר לך חלק ממה שאני יודע, תעביר את זה. אח"כ הטכנאי, אז הוא עושה כמה דברים בתוך האוטו, וככה מעבירים את זה שכל אחד יתפוס איזשהו סוג של רכיב].

אז הקב"ה הוא 'אור אין סוף' אבל הוא צמצם את התודעה שלו לאדם והוא אמר לו: תראה, אני רוצה שאתה תהיה כמוני. אני רוצה להיות 'טוב ומיטיב', אני רוצה שאתה תקיים "ואהבת לרעך כמוך", באת להעניק ובאת לתת, לא באת  להתעסק עם עצמך. עכשיו, מה הקטע? יש לנו דחף שהוא אינסטינקטיבי, שכל אחד למעשה ייתן לנו, במיוחד בזוגיות, במיוחד בזוגיות. אדם נכנס עם רעב מטורף לאהבה, רעב מטורף. ואז מה שאתה יוצר זה מצב שאתה שם את עצמך במקום של יניקה מהבן זוג שלך, והוא לא יכול לעולם לתת לך מה שאתה תרצה אפילו. ודרך אגב זה לא נגמר.

על כל פנים, אנחנו לא יכולים לשים את עצמנו במעמד כזה. תבינו, זה מעמד מלחיץ שמישהו צריך אותך ואתה צריך להעניק לו ואתה צריך לאהוב אותו. אתה לא יכול לעמוד במן מצב כזה. והחברה שמה אותנו במצב כזה, מגיל אפס; אתה צריך לתת לחברה, אתה צריך להעניק, אתה צריך לפרנס, אתה צריך לעבוד. לילדים שלך- אתה צריך להיות אבא, הבן זוג- אתה צריך להיות בן זוג, ההורים- אתה צריך להיות הבן שלי. וכל אחד, אתה באת- אנחנו נמצוץ אותך. בוא נראה איפה עכשיו אנחנו יכולים לנצל אותך. אז אנחנו נמצאים במגננה מזה.

עכשיו, אנחנו גם חושבים שמישהו אחר הוא כזה עבורנו; גם הבן שלי צריך לתת לי ולכבד אותי. גם הבת זוג שלי צריכה לאהוב אותי, גם ההורים שלי צריכים לכבד אותי. וככה, זה נראה שכל אחד אומר: התפקיד של כל מי שמסביבי הוא לתת לי. ככה זה נראה. והכי קשה זה בזוגיות. הכי קשה זה בזוגיות כי אתה נכנס ברעב מטורף לאהבה והבן זוג לא נותן לך את זה, מכל מיני סיבות, כל אחד שרוט במקום שלו; זה קר, זה לא קיבל אהבה כשהוא היה קטן, זה לא יודע להביע אותה, זה לא ורבלי, זה לא גופני, זה לא זה, זה לא זה, אתה אומר' לְמה התחתנתי? חשבתי ש.. לא, אתה תיתן.

[דברי הרב נווה: אני רוצה להעמיד אתכם בפני המקום הזה כדי שאתם תבינו שאם אנחנו נסתמך על מה שאנחנו חושבים שהעולם צריך להיות – זה לעולם לא יתרחש, לעולם זה לא יתרחש. לכן צריך לפנות שוב לטבע הרוחני ולמה שהקב"ה ברא. הקב"ה ברא את אדם? כן. אתה תעניק כמו שאני מעניק. אני לא מקבל מאף אחד, גם אתה לא תקבל מאף אחד – "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" – כמו שהשמש יוצאת בבוקר והיא מאירה לכולם, היא מאירה לדאעש והיא מאירה לפוטין והיא מאירה לטראמפ והיא מאירה לכהן גדול בבית המקדש. ואף אחד לא אומר למי היא מאירה יותר. אתה מאיר. אפילו מבחינת פרנסה, הטבה שהקב"ה נותן- הוא נותן לרשע כמו שהוא נותן לצדיק. לפעמים הוא אפילו נותן לרשע יותר מאשר מה שהוא נותן לצדיק.

אז לנו לדור שלנו זה נראה כאילו זה גבוה, זה לא מתאים.. זה לא גבוה, זה הטבע הרוחני שלנו. אם אנחנו לא נתנהג ככה אנחנו נמות, זה חורים שחורים שבולעים אחד את השני. אנחנו צריכים לשנות מהר את המגמה שלנו, כולנו בלי יוצא מן הכלל, גם גברים גם נשים. לאף אחד אין זכות למצוץ את הבן זוג שלו. וכל הזמן יש תביעה, יש תביעה ממישהו שצריך לתת לי. אני מצפה ממנו שייתן לי. אנחנו לא יכולים להעמיד את האדם במן מצב כזה.

גם בכלל נתינה - אתם יודעים מה זה לתת? אתה יודע כמה אתה צריך ללמוד כדי לדעת איך לתת? רק הקב"ה יודע איך לתת. רק הוא יודע להתאים אורות לכלים. זו לא תכונה אלוקית, זו התכונה האלוקית, זו התכונה של הבורא תכונת הנתינה. אנחנו לא יודעים אפילו איך לתת.

בוא נניח שאני רוצה לתת לילדים שלי; אז לפעמים יש לי התפרצויות רגשיות טובות שאני רוצה והיא לא בקטע, היא לא רוצה עכשיו חיבוק. לפעמים אני רוצה לתת המון ידע והיא לא רוצה לשמוע. לפעמים מה שאתה רוצה לתת, הוא לא רוצה לקבל. לפעמים מה שהוא רוצה זה פשוט את הנוכחות שלו. תהיה שם איפשהו. ואתה אומר' אוקיי, מה אני צריך לעשות? תהיה נוכח, תעמוד, תהיה בבית איפשהו. ואתה אומר' מה אני עושה עכשיו? מה התפקיד שלי עכשיו? אני צריך לעשות משהו עם עצמי גם כן.

קודם כל לעשות 'סור מרע ועשה טוב' -

אז תשימו רגע את עניין הנתינה בצד אבל חשוב מאד שקודם כל אנחנו נעשה 'סור מרע ועשה טוב'. 'סור מרע' של כולנו – לא לבקש מאף אחד שום דבר. לא למצוץ מאף אחד שום דבר. תקחו את זה בחשבון. לא באנו לזוגיות להיות נאהבים, באנו לזוגיות לאהוב לא להיות נאהבים. אל תשים את עצמך לעולם במקום של הרצון לקבל לעצמו. אין מה לעשות, חבריא, על זה הכל מושתת.

למה כלכלות לא מצליחות? אזרחים שונקים את המדינה. תסתכלו מה המוסלמים עושים- באו לאירופה, עאלק immigration, עאלק הצלה של עם, ישר הלכו לביטוח לאומי והם עושים מה שהם עושים לנו פה בארץ- מתרבים והולכים לביטוח לאומי כדי למצוץ את כל הביטוח לאומי. זה מה שהם עושים. לצערנו הבדואים עושים את זה והערבים עושים את בכמויות אדירות. מתחתנים עם שתיים שלוש נשים, לכו תראו מה קורה בראש חודש בביטוח הלאומי בבאר שבע. אתם לא תאמינו למראה עיניכם, וזו הפרנסה שלהם. הוא עושה חמש עשרה, שש עשרה ילדים עם ארבע חמש נשים שונות, מקבל תקציב, חי על זה, הוא לא עובד. יושבים כל היום בבית.

יש אזרחים כאלה שעושים את זה רק בדרך אחרת; בהעלמות מס, איך אני יכול לעבוד על המדינה. דרך אגב, זו עבירה פלילית גמורה לגמרי לעבוד על המדינה. ולצערי יש חרדים גם כן שלא הבינו את הקטע. אצלהם זה מצווה לעבוד על המדינה וזו עבירה פלילית וזו עבירה הלכתית. לא רק של "דינא דמלכותא דינא", זה מדינת ישראל, זה הולך גם כן לכל מה שקשור לתשתית ולהעמדת ארץ ישראל. אז איפה שאפשר גם כן לעשות דברים לא חוקיים, וגם כן לעבוד על המדינה. מה אתה עובד על המדינה, אתה עובד על מישהו, על משלם מיסים. מי זה לעבוד על המדינה? מי זה המדינה? ביבי החסיר משהו מהמשכורת שלו? אנחנו ניקח משהו מההטבות של הפנסיה שלו? או של הממשלה עצמה? מה זאת אומרת לעבוד על המדינה, אתה עובד על המדינה אתה עובד על אזרח אחר שיעלו לו את המס. בשום פנים ואופן אסור לעבוד בכלל כי אסור לך לשקר בנפש, אסור לך לעשות שקר בנפש, זה לא משנה כלפי מי זה.

עכשיו היו כ"כ הרבה התוועדויות של חב"ד, וידוע שהם סבלו המון בגלות. אז יש כתבים שאתם לא מודעים עליהם שחב"ד מאד אהבו לסלק אותם אבל צריך להוציא אותם כי זה התורה הכי חשובה, שבכל זאת, אם היית רואה איזה מישהו שנניח הוא נלקח לכלא או מישהו שהוא חטף מכות, צריך לשאול אותו: 'אבל בכל זאת למה חטפת מכות' ? אני לא רוצה להגיד פה את התשובות כדי שזה לא יהיה דברים שאתם תבינו לא נכון, אבל התורה דנה כל הזמן בצדק שיש בעולם;

'הבל' נהרג ע"י אח שלו אבל אם 'הבל' היה כזה צדיק אז למה התורה לא הגנה עליו? הרי התורה היא 'מגנא ומצלא', היא מגנה ומצלה, למה היא לא הגנה עליו? אז התשובה היא שאמרו מה הייתה הטעות שלו שגרמה לו אותו מוות - שהוא הביט בפני השכינה. ואח"כ, כל מי שאי פעם מת וזה נראה לנו כאילו הוא מת כקורבן, מסכן, הוא לא עשה כלום, היה איזה bad guy שהרג אותו. אח"כ הגמרא מצודדת עליו ושואלת' למה הוא היה צריך למות? למה הוא מת? ומספרים את הטעות שלו. כל מי שאי פעם נפלה לו אפילו ציפורן, זה לא סתם.

שיהיה ברור - אין ייסורים בלא חטא ואין צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא. להפסיק לחיות בדמיונות של 'אני קורבן'. כולם באו לעבוד. והצדיקים האלה נכנסו לכלא, חטפו מכות רצח אפילו מהגויים, לקחו את עצמם לצד ואמרו: 'מה עשיתי שחטפתי את המכות האלה'. ומעבר לזה שאני יהודי מסכן, היהודי הנודד, והם הגויים הרשעים והם נתנו לי מכות כי אני צריך לקבל מכות.., לא, הם לא לקחו את זה ככה, הם ישר שאלו את עצמם: 'מה עשיתי כדי לחטוף מכות'. וכל אחד גילה גם מה הוא עשה כדי לחטוף מכות. רק, אני אומר לכם: בחב"ד העלימו את זה. יש מאמרים מהתקופה ההיא שנמצאים בספרים, שבהם התוודו האדמו"רים מדוע הם חטפו את מה שהם חטפו. אי אפשר להסתיר את זה. זה לא נכון לעשות את זה.

הנה עכשיו אנחנו מדברים על יוסף. למה יוסף ירד למצרים? למה האחים שלו מכרו אותו? למה העלילו עליו עלילת דם? אז מספרים על כמה טעויות שהוא עשה; הוציא דיבתם רעה, סלסל בשערותיו - בזמן שכולם מתענים אז הוא נמצא בהתייפייפות. יש כל מיני טעויות שהוא עשה אותם. אז מסבירים לנו' אין, אין כאן משהו. הרי הקב"ה עושה צדק, עושה צדק בעולם. אף אדם לא מתייסר סתם. זה לא עובד ככה כמו שמראים לנו בסרטים שמתעללים ב- good guys שהם תמיד הקורבנות ותמיד ה- bad guys הם רעים אולטימטיביים שהם באים ומרעים. אין כזה דבר, איש איש בחטאו יומת.

אז כל אחד ואחד מאתנו צריך לסגור את התריסים ולעשות עבודה אישית, וכולנו, ואנחנו עושים את זה, זה הרעיון של חשבון נפש. זה הרעיון של חשבון נפש.

סיפרתי לכם, זה סיפור מזעזע, אתם צריכים לדעת כמה זה מזעזע. מי שבאמת נמצא בזה מבין כמה זה מזעזע. להרבה מאד אנשים זה סתם סיפור אבל מי שבקיא בזה, מבין כמה זה מפחיד;

שרבי אלימלך מליז'נסק בסוף תפילת יום הכיפורים עבר ל'תפילת ערבית' והוא אמר את התפילה של "חטאנו לפניך" וכו' שאנחנו אומרים בערבית; 'מחל לנו אבינו כי פשענו, סלח לנו.. וכו'. אז אומר, למה אנחנו אומרים את זה? עכשיו גמרנו חמש תפילות של יום הכיפורים, אולי בתפילת ערבית של מוצאי יום הכיפורים צריכה להיות במיוחד תקנה שאת זה לא צריך 'בתפילת שמונה עשרה'? לא צריך להגיד לנו: 'סלח לנו כי חטאנו מחל לנו מלכנו כי פשענו כי אל טוב וסלח אתה', רק עכשיו יצאנו מחמש תפילות של יום הכיפורים. גמרנו, 'תפילת נעילה', זהו, צמנו עשרים וארבע שעות, עכשיו עוברים 'תפילת ערבית' כדי לעשות מוצאי החג, אנחנו אומרים 'סלח לנו מלכנו'? זה כאילו לא רלוונטי, והתורה היא מדויקת, לא בגלל שזה נמצא ב'תפילת שמונה עשרה' אז שמים את זה אז יאללה נו לא משנה כי זה במילא נמצא שמה. זה כאילו לא מדויק, זה לא רלוונטי, זה יכול להיות ברכה לבטלה, למה אתה מברך? אתה הרי מברך בסוף, זו ברכה שהולכת להיות שמה. אז הוא עמד ותהה, כי זה זמן, יש קצת זמן בין התפילה האחרונה עד שמגיעה 'תפילת ערבית', והצדיקים תמיד מכינים את התפילה אז הוא עבר על התפילה בראש שלו, תבינו, אדם בסדר גודל שלו עובר על התפילה בראש שלו והוא אומר: יש שמה 'סלח לנו', למה יש שמה 'סלח לנו'? והוא מנסה לחשוב והוא רואה שהיו לו ארבע מאות ניתוקים מהקב"ה, ארבע מאות פעם הוא לא חשב על הקב"ה בין לבין, אז הוא אמר: עכשיו אני מבין למה צריך להגיד "סלח לנו מלכנו". זה ה'נועם אלימלך'.

עכשיו, ידוע שהוא ואח שלו היו חוטפים מכות רצח. בספר 'צנטרות הזהב' רואים איזה התעללויות הם היו עוברים; הגויים היו שמים אותם בכלא, נותנים להם מכות וכל מיני דברים כאלה. אז מישהו יכול לבוא ולהגיד' מה מתעללים? אלה הגיבורים שלנו, מה מתעללים בהם? אז הנה, מספרים לנו - אם הוא מספר לנו שהוא בעצמו בין נעילה לבין זה היו לו ארבע מאות ניתוקים אז היו עוד טעויות אחרות, יש עוד חטאים שצדיקים עושים אותם, ואתם צריכים לדעת שאצל צדיק חטא זה הרבה יותר גרוע מאשר של רשע. אז אין כאן מלאכים, אנחנו בני אדם, יש לנו הרבה מאד עבודה שאנחנו צריכים לעשות על עצמנו.

אבל אני כבר אומר לכם מה תכלית העבודה - תכלית העבודה זה קודם כל לצאת מן האגוצנטריות; לא לדרוש, לא לדרוש, לא למצוץ. אם אתה שם את עצמך במקום של' הוא צריך לתת לי, מישהו חייב לי, גמרנו, זה חורבן העולם. ברגע שאתה מבטא ביטוי של רצון לקבל לעצמו, 'דוד המלך' אמר:  "טרם אענה אני שוגג". ברגע שאתה תדבר על נתינה, אנחנו מדברים על משהו אחר לגמרי.

אני יודע שזה קשה לשמוע את זה אבל אתם צריכים לדעת' זה בטבע הרוחני שלנו. אני מאד מבקש שתשמעו את החוויות של המוות קליני. לא הישראליות, לא אלה שמחזירות בתשובה, הרבה מזה זה פברוק, אבל תסתכלו על אלה ותראו שמי שיוצא אומר לך' בחוץ יש 'אהבה ללא תנאי', בחוץ יש אור גדול, בחוץ אנחנו רקמה אחת, מבקשים מאתנו תאהב, "ואהבת לרעך כמוך", הם ממש אומרים את זה. הסרט של ד"ר קנת רינג הוא דוגמא קלאסית כמה זה לא לבקר ולא לשפוט ולא להכות ולא לצאת על מישהו. כי לא באנו בכלל לעשות משהו כי כל מה שאתה זורק החוצה - גם יגיע אליך].

אז בעבודה בזוגיות אנחנו צריכים להפוך להיות כאילו הבן זוג חס ושלום לא עלינו חולה, ועכשיו צריך לרפא אותו. גם לא צריך להציק יותר מדי. לא צריך להציק- אתה שינית את האישיות שלך? אשריך, אבל אתה עשית את השינוי, לא הוא עשה את השינוי. אתה חזרת בתשובה, הוא לא? אז זה לא.. אתם התחתנתם חילוניים, אתה חזרת בתשובה. הוא חתם אתך חוזה על זה שאתה היית חילוני, אם אתה עשית איזשהו שינוי, יפה מאד, אתה עשית שינוי. הגעת להתעוררות רוחנית? אשריך, הוא לא בהתעוררות רוחנית, תעזוב אותו בשקט. מה שמעניין אותך כבר לא מעניין אותו וזה לא אומר שצריך להיפרד ולהתגרש בשביל זה ולקחת ולהתחתן עם אדמו"ר, זה לא אומר. כל המחשבות האלה של' אולי אני אחליף למשהו יותר טוב, זאת המחשבה הכי גרועה שיכולה להיות. אתה עובר על 'לא תנאף' ו'לא תבגוד' בבת אחת. בשום פנים ואופן אנחנו לא חושבים ככה. יהודי חושב לשקם. יהודי חושב לרקום מחדש. יהודי חושב שלום, יהודי חושב לתקן כל הזמן, לא להחליף. זה דבר נוראי ההחלפות האלה.

אז יש לנו כאן הרבה מאד עבודה ב- level האישי שלנו של לדעת להתאפק ולדעת שזה גם לא סותר את ההתפתחות הרוחנית שלנו. אין כזה דבר הבן זוג חוסם לי את ההתפתחות הרוחנית, אין כזה דבר, החיה הזאת לא קיימת. אל תזרקו את זה. חלק מבירורי אמת ושקר, זה שקר גמור להגיד את זה. אתה יכול להתפתח גם בתוך הספארי. זה הרי הכל במחשבה שלך, זה הכל בהגות שלך, זה הכל ברגשות שלך, זה הכל בתהליכים הפנימיים שעושים. לא.., אני צריך להגיע הביתה, כבוד האדמו"ר ואז צריכים לקבל אותך בשטיח אדום לקידוש ולתת לך כוס של אליהו הנביא והאישה צריכה לתת לך את הלחם הכי חם כמו שזה נראה בסרטים. לרדת מהדמיונות האלה, זה ממש אכזרי אפילו לדמיין את זה. גם מה שכתוב בהלכה זה לעתיד לבוא, זה לא עכשיו; שיש אישה שהיא עושה רצון בעלה והיא מקשיבה לו, והיא שומעת כל מה שהוא אומר לה והיא לא מתנגדת והכל בסדר.

אנחנו בני אדם ובאנו עכשיו להתנסות גם ברע. וצריך לדעת לעשות קידוש גם אפילו במדבר וגם לעשות קידוש ככה שאתה עומד ואין לך שום דבר. תאכל טונה ומצה וזהו, לך לישון. זה כרגע הקידוש שלך ואל תחשוב כמה אתה מסכן כי אף אחד לא אתך. לא להתמסכן, באנו להעניק, תיקחו את זה בחשבון.

דברי הרב נווה:

חס ושלום. חלק מהאנשים מעירים לי לאחרונה שאני קצת תקיף בשיעורים. פשוט נמאס לי מכל ההודעות האלה. כאילו לא שומעים אותי. אני מדבר ואתם כאילו לא שומעים אותי. סליחה שאני אומר, אני אומר: 'הם לא שומעים'. איך יוצאים למשל משיעור כזה ואח"כ כותבים לי: אני לא נאהב, הבן זוג שלי לא.. אבל על מה דיברתי בשיעורים? אני מדבר כל הזמן שאתה צריך לתת. אתה בכלל לא במקום של לתבוע משהו. מה מדברים אתנו כל הזמן על הרצון לקבל לעצמנו? הרצון לקבל לעצמנו זה כל הבעיה, זה כל מקור הרוע בעולם. אם אתה תהיה במקום הזה אתה מקור הרוע. באנו להעניק. הצבע של ה'מלכות' שחור וצריך להפוך אותה לצבע תכלת. זה כל הרעיון של הפתיל תכלת שאנחנו צריכים לשים לנו בטלית. תכלת כי היא מאירה כמו השמיים וככה צריכים להפך את הרצון לקבל שיהיה בעל מנת להשפיע. אני יודע שיש אינסטינקטים חזקים, יש אינסטינקטים חזקים מאד שהם עובדים עליך ומשפיעים לך על המחשבות, שאתה אומר' מה זאת אומרת? אבל אני זקוק כרגע לאהבה, אני זקוק כרגע לתמיכה. זה ידוע, אבל זה בדיוק הניסיון שלך. עכשיו זה הזמן להילחם בגוף, זה הזמן להילחם באינסטינקט. זה הזמן שבמקום שבו אתה רוצה לקבל, זה המקום שממנו אתה תעניק.

להזין את הזולת מתוך הרעב שלנו -

מי אנשי החסד הכי גדולים? זה אנשים שהיו רעבים כשהם היו קטנים. אז הוא מאכיל את האנשים כאילו הוא רעב. גם ההורים שלנו היו כאלה. למה הם היו בלחץ עלינו שנאכל כל הזמן? מתחושת הרעב שהייתה להם. אז זה רצון, זה בדיוק להפך את הרצון לקבל ולהפוך אותו להשפעה. שמתוך הרעב שלהם הם הפכו את ההזנה ואת הפרנסה שלך. אז מתוך הרעב שלנו לאהבה אנחנו צריכים להזין את הזולת באהבה. מתוך הרעב שלנו ומהמצוקה שלנו שנתנו לנו ביקורת ושפיטה כל הזמן, שאף אחד באמת לא הבין אותנו, ככה אנחנו צריכים לעשות את זה לזולת. מה פתאום אנחנו מוציאים שפיטה וביקורת. גם על מישהו שזה נראה כאילו ברור שצריך לבקר אותו. זה יכול להיות ראש הממשלה, זה יכול להיות אפילו גוי. אסור לנו, אסור לנו לבקר אף אחד. ממש, המרגלים חטפו עונש כ"כ חמור על זה שדיברו לשון הרע על העצים ועל האבנים. לא על בני אדם, לא על 'משה רבינו', על העצים ואבנים, הם דיברו לשון רע על העצים והאבנים, הם חטפו עונש. כאילו, למה אתה צריך לדבר רע? מי שם אותך במקום ששופט את המקום? מי שם אותך?

אדם נברא לעשות טוב, הוא נברא לאהוב - אתם צריכים לדעת, אנחנו נבראנו רק בשביל זה. עכשיו צריך ללמוד תורה שלמה איך לאהוב. אז זה מה שאני אמרתי קודם שזו תורה שלמה של נתינה, איך לאהוב, כי את זה צריך ללמוד.

בהחלט צריך ללמוד איך לאהוב אבל כרגע אנחנו מחלקים את זה לשניים:

המטרה שלי של השיעור הזה זה 'סור מרע' - זה לא להיות ממצצות, וכולם ממצצות, כולם רוצים שמישהו ייתן להם. אין לי מילה אחרת אבל פשוט המילה זאת כ"כ עולה כשאתה רואה את האדם לא מצליח לצאת מהמקום הזה, פשוט לא יוצא מהמקום הזה; 'לא, ההורים שלי צריכים לתת לי. הם צריכים לפרנס אותי, בשביל מי הם עבדו כ"כ הרבה שנים? בשבילי. הבן זוג צריך לתת לי אהבה. כתוב בהלכה מה הוא צריך לעשות והוא לא עושה את מה שהוא צריך לעשות. והילדים שלי צריכים לכבד אותי..' ככה יוצא מצב שכל העולם צריך לעמוד ולתת לך. כולם. אתה איכשהו מסדר את זה שהעולם צריך לתת לך. וכל זה לא נכון. ועובדה שהעולם לא נותן לך. בפועל, במציאות, בחוש רואים שעובדה שהקב"ה לא מסכים אתך.

לעומת זאת, כשאתה נמצא בנתינה, העולם מסכים אתך. ושוב, צריך עוד פעם ללכת לשיעורים הקודמים שאני דיברתי עליהם. לא להרגיש פראייר, לא להרגיש שסוחטים אותי, לא להרגיש.. אין מקום לכל הרגשות האלה. תלכו לצדיק ותראו את הבית שלו. עשרים וארבע שעות אנשים נכנסים יוצאים, נכנסים יוצאים, נכנסים יוצאים. הוא יושב שמה שמונה או תשע שעות ככה בתוך הבית שלו והוא שומע בסבלנות את כולם. לא צועק על אף אחד, לא עושה סדר, לא שם מספרים של קופת חולים, לא שום דבר. והרבנית מביאה תה ומביאה קפה, ככה הם חיים.. אז הוא חי בנתינה. עכשיו תגיד לרב 'תפסיק לעשות את זה'. אין, אז פה הרגת אותו. הוא לא יכול להפסיק לעשות את זה. בשביל זה הוא נברא. אז אין כזה דבר שהוא יגיד' עד מתי אתם תמתחו לי את הסבלנות? כמה אני אשרת אתכם? אין לצדיק את הלקסיקון הזה. אין את המילים האלה בלקסיקון. יש לו נתינה, גמרנו, באתי לתת ואני אתן כמיטב יכולתי והוא לא חושב בסוף היום שהוא פראייר או שמישהו בזבז לו את הזמן, ההיפך, "תן לו משלו שאתה ושלך שלו". 'דוד המלך' אמר: 'הכל משלך ומידך נתנו לך'. אתה לא תפסיד כלום. לא חכמה ולא כסף ולא אריכות ימים, אתה לא תפסיד מזה שום דבר. מלקיחה אתה תפסיד, זה בוודאות. כל מי שלוקח מפסיד. אתה צריך לקחת את זה בחשבון. כל מה שלקחת זה הפסד - כל מה שנתת זה רק רווח.

אז המטרה שלי פה עכשיו בשיעור הזה - רק תשנו את המגמה. תגיעו עם עצמכם למצב שאתם משנים את המגמה. הרפיסה ששיש לדור הזה זה בגלל שהדור הזה כל הזמן רוצה לקבל. הדורות הקודמים עבדו בחזון רק הם עבדו בחזון מתוך יראה, מישהו נתן להם בראש כל הזמן. הדור האחרון צריך לעשות תשובה מאהבה אז אנחנו צריכים לרצון לעשות את זה מצד עצמנו. אנחנו צריכים לעורר מוטיבציה רגשית לתת. אנחנו לקראת הדבר הזה בעזרת השם, אנחנו ממש לקראת זה, כי יש עוד שטויות אחרונות שאנחנו צריכים להוציא מעצמנו, אבל כל הבעיה של החברה כרגע זה שהיא מוצצת לעצמה, ואנחנו צריכים לצאת כשכל אחד יודע איך לתת ולהעניק והוא צריך להגיד: 'כך נכון לחיות, כך נכון לחיות. נכון שאני אתן, לא נכון שאני אקבל'.

בספרים הקדושים כתוב כמה בושה יש למקבל, ואני מסתכל, אני אומר: לאנשים אין בושה היום. אני נותן, אנשים אומרים לי: 'עוד'. בשקט. ואם אני נותן אז אומרים לי: 'למה מעט'? בלי בושה, ואתה אומר' איך זה יכול להיות? הספרים לא טועים, המקבל מרגיש בושה, המקבל צריך להרגיש בושה, כל סוג של קבלה.

סליחה שאני אומר את זה אבל זה חשוב שאתם תבינו את זה, לפעמים זה גם עניין של תרבות. אני זוכר שכשאבא שלי היה מבקש מאמא שלי משהו, כשהוא היה עושה משהו, הוא היה אומר לה בעיראקית: 'בלא זחמה' (בלי טרחה), אני לא רוצה להטריח אותך, רק אם זה לא מטריח אותך.. כוס מים אבל בלי טרחה, רק אם זה לא מטריח אותך. הם היו מוסיפים את הדברים האלה.. הוא היה אומר לה משהו' אני רוצה להגיד לך משהו אבל שלא תחשבי שאני מתנשא מעלייך, אני רק רוצה להגיד. ככה, ואז היא הייתה מאשרת לו והוא היה אומר. סוג של דרך ארץ שהגיעה מהגמרא.

ואצלנו אין בכלל את הדברים האלה; תביא לי, אתה כבר במילא נמצא שמה אז תקום תביא.  אתם צריכים לדעת' זו שפה שאסור לנו בכלל לדבר אותה ואנחנו לא מרגישים בושה עם זה וזה עוד יותר גרוע. מילא, אלה שהרגישו בושה הרגישו שמשהו נותן להם פידבק שלילי להתנהגות הלא טובה שלו, אבל היום אנחנו לא מתביישים לקבל. אתה מקבל מהמדינה בלי להתבייש, אתה מקבל אהבה בלי להתבייש, אתה מקבל מההורים בלי להתבייש. כ"כ הרבה דברים זה בלי להתבייש וכל הזמן אתה חושב איך הייתי יכול להוציא עוד. אז אם אבדנו את הבושה, זה לא טוב. "עז פנים לגיהינום ובושת פנים לגן עדן". בושת פנים של קבלה עצמית.

נסיים בזה שד"ר קנת רינג (אחד מהחוקרים של המוות קליני) ראיין אדם אמריקאי גברתן כזה שסתם נתן מכות ב- road rage שיש להם שמה בארה"ב, עצבן אותו. אבל כשהוא חווה את המוות קליני איך הראו לו אח"כ את אותה סיטואציה, כדי שאתם תבינו כמה אנחנו אחד ובעולם העליון מה שאתה הוצאת ואתה עושה לזולת, אתה חווה את זה אח"כ על עצמך עוד פעם. אתה חווה את זה עוד פעם, אתה חי מחדש את החיים שאתה עשית לזולת פה. זה מה שאני רוצה להראות לכם. הקטע עכשיו בא להמחיש איך אתה אח"כ תחיה את החיים שהוצאת לזולת.

כל מה שעשית לזולת אתה הולך לקבל את זה בחזרה ממנו.