זוגיות

"עד שמצאתי את שאהבה נפשי" / הרב אריה חיים נווה שליט"א

סוד הזיווג העליון והתחתון – כיצד מתקיים ייחוד בעולמות

חלק ב'

מרחב אינטימי בין בני זוג  -

עכשיו, כאן, קחו גבר ואישה ותנסו לחבר אותם, ואז אתה רואה למעשה איזה תהום ואיזה פער רבוצה בין שניהם. עכשיו, אפשר להתגבר על זה, קודם כל צריך לייצר מרחב אינטימי. גבר ואישה לא אינטימיים, וצריך לשים שמה איזה כמה דברים שצריך להוריד אותם מהחממה הזאת. צריך להוציא אותם ולזרוק אותם החוצה, וכמה להכניס אותם פנימה, וזה הכל עניין של אמונה. אם בני הזוג יאמינו זה יהיה טוב, אבל לפעמים זה מאד מאד מתסכל כאשר אין לך מרחב של יחוד, אין לך מרחב. ולפעמים זה לא ניתן סתם, ממש מעשה שטן.

אז בואו ננסה לדבר על מה כן ומה ולא;

מה כן באמונה ? זה קודם כל צריך לדעת - אנחנו אחד, אנחנו אחד, לא נהיה אחד, אנחנו כבר אחד. אנחנו רק צריכים לעלות למקום שהוא בריאליזציה לזה, ואין שום הבדל בינינו, שום הבדל, שום הבדל, ויש את המקום הזה. צריך לעלות למעלית, ללחוץ על הקומה הגבוהה ביותר ולעלות, ואז נראה שזה ככה.

שתיים - אין מקום לפחד, אין מקום לפחד. פחד זה הדמיון הכי נוראי שיכול להיות, זה השטן מתחפש לפחד, כי תחשוב' אתה כל הזמן צריך לחשוב, אם אני מפחד, אתה מפחד ממה? ממה אתה מפחד? ותמיד בבסיס של הבסיס- מה יחשבו עלי? מה יגידו עלי? אבל תחשבו על זה, זה עניין עמוק. זה חלק מהמבניות שאתה צריך לעלות עליה בהגות ולקלוט' באמת ממה אני מפחד? אם אני אגיד משהו, ממה אני מפחד?

[דברי הרב נווה: עכשיו, זה לא שאין פחד, כביכול יש פחד, בגלל זה אני אומר שזה משהו שאתם צריכים לשמוע כשומע ומשמיע.

אז כמשמיע – הפחד של האדם שמשמיע זה זה ששומע לא ישפוט אותו. שלא פתאום יסתובב אליו ויאמר לו: 'אני לא מחובר למה שאתה אומר, אתה נראה לי מטורף או לא פה או לא לעניין..'  וזה נכון. אבל אני מדבר כאן לשניים: אסור לך להיות לא שופט ולא נשפט. אתה לא נכנס לבית דין. אין שם מקום כזה.

אבל אני אומר' זה מקום שהוא בעייתי. הגדולים שבגדולים חיו לבד. למה? כי הם ידעו שהאישה שלהם תשפוט אותם, פשוט מאד. הם יגידו משהו והאישה שלהם תשפוט אותם. אני מדבר אתכם אפילו על הרמות של כולם, אין, לא היה אחד, מחוה, עבור דרך אשתו של רבי שמעון, אשתו של האריז"ל, עד אשתו של בעל הסולם. היא כל הזמן אמרה לו' אם התורה שלך כ"כ נכונה, למה יש לך מעט חסידים? הוא ענה לה שגם לבורא יש מעט חסידים. והיא ניסתה, והיא הבינה שהוא צדיק והוא עושה מסירות נפש אבל היא לא הבינה אותו. וזה פספוס, פספוס, שיש לפניך אדם גדול, הוא תמיד לא קונבנציונלי, הוא תמיד ידבר מעל התורה. הוא ידבר גם בתוך התורה ומתוך התורה אבל הוא תמיד ידבר מחוץ לתורה, ואנשים לא יבינו אותו, וזו בעיה ואז מפספסים את ענקי העולם. ואז מה שהם עושים, הם כותבים איזה ספר כזה במלבוש סודי ואז כשאנשים מנסים להבין אותם, הם כבר לא מבינים אותם באמת, וזה חבל. ורואים את התסכול הזה שיוצא להם, רואים. רבי נחמן מברסלב, הרמח"ל, רואים את זה. אבל אם היינו מייצרים טיפה אינטימיות מבלי לשפוט, אתה יכול לשמוע את הבורא גם בתוּכִּי. אז זה לא בעיה לדעת איפה הבורא נמצא בכל מקום, רק לאדם חסר מרחב פתוח לעוף בו. ואם יתנו לאדם מרחב פתוח לעוף בו, בהתחלה הוא ידבר כמו עמלק, בסוף הוא ידבר כמו משה רבינו. וצריך לאפשר את זה.

לאפשר לכל אדם להתבטא, לאפשר מעוף -

אחד הדברים למשל שאני מאפשר למלא תלמידים לצאת וללמד. אנשים אומרים לי: מה, איך אתה מאפשר לו ולה לצאת.. ואתה רואה משיעור לשיעור איך הם נעשים כ"כ יפים, כ"כ מדויקים, כ"כ מגיעים לפואנטה יפה מאד. בהתחלה זה נשמע גרנקי, אבל אח"כ זה נשמע יפה מאד. כי צריך לאפשר את זה וצריך לתת לאדם את האמון, כי הנשמה שלנו כבר יודעת, רק לוקח לה זמן להדביק את זה עם השפה המתאימה. אבל צריך לאפשר לכל אדם את המעוף הזה, לכל אדם צריך לאפשר open sky, ותתחיל לטוס. אז בהתחלה הוא ככה מקרטע אבל אח"כ הוא יטוס הכי יפה בעולם. אוי ואבוי לסתום בן אדם, אוי ואבוי. הרצח הכי גדול בעולם זה שאתה סותם דעת של אדם, אתה לא מאפשר לו מעוף. זה הרצח הכי גדול בעולם. כל אדם צריך מרחב של מעוף, וצריך לאפשר לו אעפ"י שבהתחלה זה לא נשמע מדויק.

אף אדם לא נשמע מדויק. אני שומע רבנים גדולים ביוטיוב, כל פעם אני שם מישהו אחר, הם יכולים להגיד דברי תורה, להקריא אותם, והם לא מדויקים. הם מקריאים והוא ב- out לגמרי. זה לא להקריא, צריך להבין מאד ולחיות פנימה את מה שכתוב שמה. כי מה שהבורא חושב ומהווה דרך המילים, זה לא מה שאתה מקריא, זה לא מה שאתה חושב שאתה חושב. אבל זה בסדר, אבל צריך לאפשר את זה, צריך לאפשר את זה כמה פעמים, גם הוא בעצמו יבין שהוא לא עקבי. האדם לבד יראה שהתאוריות שהוא מדבר אותן הן בהתחלה לא עקביות אבל אח"כ הוא יסדר אותן].

לכן אנחנו חייבים לתת פתחון פה אחד לשני, גם הגבר לאישה, גם האישה לגבר. חייבים לתת פתחון פה, חייבים לתת open space, open sky, כאילו' תעוף, תתחיל לדבר. אין משהו שאתה תגיד שהוא לא נכון, יש משהו שאתה תגיד שהוא לא מפותח ושהוא עדיין גולמי, אבל הוא לא לא נכון.

אי אפשר להגיד שזרע זה לא עץ תפוח. זה עוד לא עץ תפוח אבל הוא יגיע להיות עץ תפוח. אז זה לא לא נכון, זה פשוט לא מפותח. רק, כאשר האדם מתחיל לדבר, הוא בחינת זרע כי התודעה הפנימית שלו היא אלוקית והוא יגיע אליה, הוא יחשוף אותה. אבל זה כ"כ חשוב לתת לאדם לדבר, לתת לאדם להתבטא. [דברי הרב נווה: פה, כל מי שפותח את הפה שלו והוא טיפה לא מדויק, לא, ישר יש תגובות. אני יודע שיש את זה הרבה בעולם התורה, אני נותן, ממש, לכל אחד שיעשה מה שהוא רוצה. כל אחד מכם מבחינתי מוכשר לפתוח בית אומה. כל אחד מוכשר לדבר דברי תורה. רק תעשו את זה ואל תפחדו ממה שיגידו עליכם. זה ישתכלל עם הזמן, אתם תבינו את הדברים תוך כדי שאתם מעבירים אותם.

אבל גבר ואישה זה קריטי שהם יתנו אחד לשני, זה קריטי שהם ידברו. ולצערי אני שומע: 'הרב, אני לא מתקשרת עם בעלי'. למה? 'לא יודעת, הוא אומר דברי תורה בשולחן, אני לא יכולה לשמוע אותו'. כן, אז הגברת, אם היא לא שומעת את הרבי מלובביץ', בעלה יעני קטן עליה, היא צריכה לשמוע את הרבי מלובביץ' כי רק הוא מדויק.. זה עוול. כי אם הרבי מלובביץ' היה בחיים והיה נכנס הביתה אז הוא היה מסביר לה איזו טעות מרה היא עושה, שהיא למעשה הורגת את בעלה והוא לעולם לא יהיה הרבי מלובביץ'.

כל הזמן מביאים כדוגמא את הדוגמא של רחל של רבי עקיבא שהיא קודם כל ראתה אותו כרבי עקיבא. והוא באמת היה out. אבל מכיוון שהיא ראתה אותו גדול, הוא נהייה גדול. והוא נהייה גדול בזכותה ולכן הוא אמר: 'התורה שלי ושלכם שלה', שלכאורה איך שלה? מה, היא לימדה אותך תורה? 24 שנים לא היית בבית, איך שלה? שהיא אפשרה את זה, היא האמינה בו. אז אם יש משהו שמישהו חושב שהוא יכול לאהוב את הזולת, המושג שנקרא אהבה שאינה תלויה בדבר זה דבר עמוק מאד. אבל אחד ההיבטים שלו זה לאפשר את המרחב הפתוח של ההתפתחות ולא לסתום לאף אחד את הפה, ולא לחכות שאחד מבני הזוג יהיה מושלם ומדויק ואז יתנו לו לדבר.

כשאני הולך להיבחן בקרב גדולי ישראל אני נזהר במה שאני אומר. כשאני צריך לעשות הרצאה בפני אקדמאים אני נזהר במה שאני אומר. אבל כשאני מתחיל להתפתח בתוך הבית ואני רוצה שמישהו יהיה ברקע לשמוע, אני לא צריך להיזהר במה שאני אומר, אני צריך פשוט להגיד את זה. והדבר דומה כמו להתעמלות. אדם שמתאמן- אף אחד לא חושב שהאימון שלו יוציא מהלך מושלם. אבל זה אימון. כשאתה תגיע לאולימפיאדה ואתה צריך להיראות, תעשה מהלך מושלם, אבל עד אז אתה באימון.

האהבה והייחוד מתגלים באִפְשור הזה -

אז צריך לאפשר לאדם את ההתאמנות הזאת, וכשמאפשרים את זה אז האהבה מתגלה ואז הייחוד מתגלה. הייחוד לא מתגלה ב- show  הסופי, הייחוד מתגלה באפשור הזה. אני מקווה שאתם מבינים את זה. זה עמוק להבין את זה].

עצם העובדה שהקב"ה אפשר לשכינה, זה שהוא מאפשר את זה (אתם צריכים להכניס את המילה הזאת ללקסיקון שלכם), שאתה צריך לאפשר, זה שהוא אִפשר לה להגיע ל'אין סוף', הפך אותה להיות ב'אין סוף'. ואנחנו הרבה יותר לחוצים בגלל בעלי המוסר שזה לא וזה לא וזה לא, אבל הקב"ה כן אפשר, שנעשה הכל, בפריצות לא נורמלית ובהפקרות לא נורמלית, כדי שננסה את הכל. ברקע יש את הרבנים שצורחים וצווחים והקב"ה אומר' אבל אני מאפשר. ואעפ"י שזה נראה כאילו זה הפוך ממנו, אז הוא אפשר לה לגלות את ההפוך ממנו כדי שהיא תמצא אותו. ואז כשהיא תמצא אותו היא תמצא רק אותו. היא לא תמצא אותו ועוד דברים.

אבל צריך לאפשר את זה וזה כ"כ חשוב כי אחד הדברים הכי הכי נחוצים לאדם ונמצאים בלבו של הדעת שלו, זה הקונספט חירות. ואם האדם לא מקבל חירות, הוא מת. וכל אדם שאתם תראו אותו עצוב במציאות, זה בגלל שאין לו חירות, משהו מן החירות נלקח לו. זו הסיבה לעצבות. אין סיבה אחרת לעצבות, רק זה שאין חירות.

אדם שהוא בן חורין שמח בהכרח כי שמחה וחירות עולים בקנה אחד.

"תרין רעין דלא מתפרשין" - איפה שאתה תמצא שמחה אתה תמצא חירות, איפה שאתה תמצא חירות אתה תמצא שמחה.

אז מי יכול להקנות את זה ?

בואו נחשוב' מי יכול להקנות את זה? הבית ספר יכול להקנות לנו את זה? לא. ההורים שלנו יכולים להקנות לנו את זה? לא. החברה יכולה להקנות לנו את זה? לא. אנחנו גם לא מצפים ממנה. אין למעשה מסגרת או מישהו שבאמת אני  מצפה שיקנה לי חירות. לכתחילה, לא שאני אהיה בן חורין ממנו, שיקנה לי חירות - רק הבן זוג. אז אם הבן זוג לא מקנה חירות אז אין לנו כלום. [דברי הרב נווה: אז לכן הרבה מאד אנשים מעדיפים לחיות היום לבד, ואני  מבין אותם מאד, אני מאד מבין את אלה שחיים לבד. אומר' מה אני צריך עוד מישהו שנמצא אצלי בבית ולא מאמין בי ולא מאמין לי, בודק אותי על כל דבר שאני עושה. למה אנחנו צריכים את זה? אני צריך להיות תחת ביקורת של מישהו 24 שעות? אני צריך את המרחב של ההתפתחות שלי, אני צריך גם מרחב לטעות, אני צריך לטעות. 99% אחוז מההתפתחות היא מטעויות].

אז זה כ"כ חשוב שזה יהיה רק במסגרת של בני זוג, רק שבני זוג נורא נורא נורא מלחיצים. ואני אומר' זו אולי המערכת הכי מתסכלת שיש במציאות הזאת. והאדם צריך לצאת ממנה, לדעת איך הוא יוצא ממנה, וכולה יש שניים, אין להם ארבע מאות איש, זו לא מועצה שעד שאתה מכנס אותה.. זה שניים, יש שם שניים והם צריכים לתת את זה אחד לשני, לא לוקחים חירות, נותנים חירות.

דבר נוסף שהוא מרכיב חשוב - עניין של כבוד. המושג כבוד משום מה נסתתם ביהדות בגלל שהמילה הנרדפת שלו זה סעודי. כבוד וסעודי זה בדיוק שני דברים הפוכים. כבוד זה מה שאמרנו עכשיו. לכבד זה האִפְשוּר. וזה למה? כי ברור שכל אחד ואחד מאתנו בפוטנציאל זה אלוקות שצריכה לבוא לידי ביטוי. והיא תצא, אין מצב שזה לא יצא.

[דברי הרב נווה: אני רק רוצה להגיד לכם משהו אחד. בהתחלה כשהייתי מעביר שיעורים, הייתי מעביר את זה עם ספרים, כי לא מעבירים שיעורים בלי ספר והייתי מצוטט כל שנייה, וזה מאד שעמם את הציבור וזה היה מאד מלאה לו ועברתי בלית ברירה לדבר את מה שאני לומד במהלך היום ואז אנשים לא מבינים שכל משפט שאני אומר כתוב. אז שיהיה לכם ברור שכל משפט שאני אומר כתוב, וגם נטחן, לא כתוב בספר אחד אזוטרי רחוק, זה כאילו mainstream. אז לאחרונה יצא כתב יד של הרב אשלג, הם כל פעם משחררים חלק ממנו, ואז הוא כותב: מה ההבדל בין רשעים לבין צדיקים? אומר' צדיקים זה פשוט חלק אלוק ממעל שבשל, ורשעים זה חלק אלוק ממעל שעדיין לא בשל. אבל הוא לא מחדש שום דבר, ואמר את זה הרמב"ם לפניו ואמרו את זה בגמרא לפניו. זה ידוע שזה ככה].

אז העניין של לתת כבוד זה כמו שחקלאי מאפשר לפרי שלו להתבטא עד שהוא יבשיל. אבל יש עניין גם לכבד. ז"א, לא רק לאפשר בלעזוב אלא גם לכבד בלתמוך. יש עניין של לתמוך בזה. וחשוב מאד לתמוך בזה כי ברגע שלא תהיה בזה תמיכה אז זה לא נקרא שאנחנו מכבדים אחד את השני.

דוגמא קלאסית – 24 אלף תלמידים של רבי עקיבא. תנאים - זה מפחיד לחשוב על זה שהם תנאים והם לא קלטו את זה. לא נהגו כבוד זה בזה. לא אמרו שלא אהבו אחד את השני, לא דיברו על הלימוד של התורה שלהם, כלום לא אמרו על זה, רק שלא נהגו כבוד זה בזה. אז צריך לחקור את זה היטב. מה בדיוק היה הפשע שלהם שהם זכו שכולם ימותו? מה בדיוק הם עשו? אז זה לא שהם לא אפשרו, כי עובדה שהיו 24 אלף תנאים, אף אחד לא דיבר כנגד אף אחד אבל הם לא תמכו אחד בשני. יש עניין של תמיכה אחד בשני. זה לא רק להגיד' טוב, הוא רוצה לגדול, שיעשה לעצמו עמותה ושיגדל, אני לא מפריע לו. אבל זה לא נקרא שאתה מכבד, זה אולי נקרא אפילו שאתה לא מכבד. צריכה להיות תמיכה. חייב להיות תהליך של תמיכה. ותמיכה זה ממש עזרה; תמיכה יכולה להיות כספית, תמיכה יכולה להיות רגשית, תמיכה יכולה להיות באלף ואחת צורות של עזרה, תמיכה. וזה עניין של לכבד.

[דברי הרב נווה: למשל, עניין של כיבוד רבו; חלק מכיבוד רבו זה למשל לתת לו כסף להדפיס את הספרים שלו. זה להיות לידו נניח אם הוא זקוק. הרב שלנו למשל כותב מאד לאט אז הרבה פעמים מה שאנחנו עושים, כשהוא מדבר, הוא מדבר רגיל אז אנחנו מאפשרים לו שידבר, מקליטים אותו ואז אנחנו מתמללים ואז הוא עובר על זה ואז זה יותר מהר. אבל הוא לא יודע להתעסק עכשיו עם כל המכשירים האלה, אנחנו מתעסקים בזה בשבילו. כל ענייני ההגהות, עריכה, אלף ואחד דברים שהוא צריך. הוא מוציא את המידע אבל צריך להיות מערך שלם שמקיף אותו שעוזר לו בזה, אחרת אם הוא היה כותב, עד שהוא היה מוציא ספר, לך תדע. אז יש המון המון מערך שלם שהוא מבין שמכבדים אותו אז הוא מוציא גם מהדורות בהתאם.

למשל, 'תיקוני זוהר' הוא הוציא כבר לפני עשר שנים והוא התחיל לעבוד עליהם כבר עוד הרבה לפני זה אבל הם לא היו לפי מה שהוא חשב, הוא אמר' אני צריך לכתוב חדש. איך שהוא אמר את זה, קמו עליו כמה תלמידים, עטפו אותו, אמרו לו: 'הרב אנחנו אתך, תתחיל לעשות הכל מהתחלה ועד הסוף'. רק מזה, מהתמיכה הזאת, זה גרם להוציא את אחד מ'תיקוני הזוהר' הכי יפים שהיו אי פעם שנוצרו והכי מדויקים שאפשר ממש לברך על המוגמר. ממש, עם זה אפשר לקבל כבר את המשיח. כתוב כ"כ ברור ויפה שזו פשוט עבודה מושלמת. אבל אח"כ הוא אמר: אם אתם לא הייתם עוטפים אותי אני לא הייתי מצליח לעשות את זה. אני רק הייתי חושב, איך אני הייתי מתחיל עכשיו לכתוב דף דף. אז עכשיו אתה בא, אתה מביא לו את כל מה שהוא זקוק לו כדי שישב ויעשה את כל הדברים האלה מהתחלה ועד הסוף, ויש מערך שלם שהיה אומר לו: רק תוציא, אנחנו מיד נתרגם את זה לדפוס. וברגע שהוא רואה את זה והוא רואה אותנו שאנחנו נמצאים שמה אז הוא אומר: אז יש לי עם מי לעבוד. אבל גם רואים שההארה הרוחנית שהוא מקבל תלויה בנו, זה הרעיון, כי כבוד זה נקרא 'אור החכמה'. מה זה כבוד ביהדות? 'אור החכמה' נקרא כבוד - "ובהיכלו כולו אומר כבוד". אז לכבד זה אומר להכין כלי ל'אור החכמה'. בערך הקבלי של זה זה 'אור דחסדים' אבל בעקרון זה מה שאתם מבינים.

אז זוג מאד צריך לכבד אחד את השני. אם אין משהו בבית זה כבוד. לצערי כל זוג שאני נכנס, אני שומע פה ושם איזו צרחה, דיבור לא יפה, אינטונציה לא במקום, איזה דיבור לא יפה, איזו התנהלות ביניהם שהיא לא יפה. ואסור שזה יהיה ככה. גבר ואישה צריכים להיות כמו מלך ומלכה. מדברים אחד לשני יפה, מקשיבים אחד לשני, כל מה שאתם כבר יודעים שצריך לעשות, צריך לעשות. צריך לעשות, זה אמת. והחסרה מזה יוצרת את ה- putting down הזה שלא מאפשר לבן אדם השני להתבטא מולו. אז אם האדם מעדיף לצאת מן הבית ולא להיות בתוך הבית זה סימן רע מאד. אם אדם ישן בספה ולא ישן במיטה שלו זה סימן רע מאד. אם אדם לא יושב אם הבן זוג שלו לפחות שעתיים ביום זה סימן רע מאד].

יש לנו משמרות בלילה; כתוב שבהתחלה זה 'כלבים נובחים', 'חמור נוער', 'אישה מספרת לבעלה', ו'תינוק יונק משדי אמו'. יש כאלה שאומרים שיש שלוש, בלי ה'תינוק שיונק משדי אמו' אבל זה לא סותר. אבל אחת המשמרות זה 'אישה מספרת לבעלה' - זו משמרת שלימה במהלך היום. לכאורה בפשט זה היה נראה שהם היו הולכים לישון מוקדם כי לא היה אור ואז הם היו קמים לפנות בוקר כי הם היו ישנים מספיק. תחשבו שעכשיו ב- 17:30 כבר חושך, תחשבו שפעם לא היה מה לעשות, אין מקורות של אור והלילה, החשיכה המוחלטת משביתה את כולם אז נכנסים למיטה, הולכים לישון, מה יש לעשות? אז קמים מוקדם, כמה אתה יכול לישון? 12 שעות, כמה אתה תישן? מחשיך ב- 18:00, כמה תישן? אז קמים בשלוש ואז הם קמים אז הם מדברים במיטה, הם לא יוצאים מהמיטה הם נמצאים שמה ומדברים. אז זה נקרא 'אישה מספרת לבעלה'. אז זה כאילו בפשט. אבל בסוד, זה הכל סודות, אין שום דבר שהוא פשט. בסוד זה אומר שצריכה להיות האינטראקציה הזאת, והאמת היא שאם נדייק, גם בשעות האלה כי אלה השעות שבהן באמת הביטוי הכי גדול של שניהם זה הביטוי הזה. כתוב שאחרי חצות הלילה הקב"ה יורד להשתעשע עם הצדיקים בגן עדן, אז זה הזמן הכי טוב, שיש הארה כ"כ גדולה והעולם מסונכרן במילא. אז אם אדם קם ללמוד הוא מתחבר לאותו שעשוע שיש למעלה. אז זה דבר נהדר.

אז יש זמנים, שתדעו לכם שהחסידים מנסים אפילו להתרחק מנשותיהם ולא לדבר איתן. שזה לאו דווקא בזמני נידה, זה ברור, אבל לכניסה של יום שישי, לילות, בירידת הערב עצמו, צריך לעשות רק מעשים של שיתוף פעולה, לעשות רק מעשים של שיתוף פעולה; להכניס את הילדים למקלחת, לסדר את הבית, לנקות את הבית, לעשות רק מעשים, לא לדבר. כי לילה זה דינים מפוצצים, כל הדינים יורדים במהלך הלילה. זה זמן מאד לא פשוט. ואחר חצות יש 'נייחא רוחא', יורדות כל המתקפות וכו' וכו'.

דבר אחד אחרון – עניין של האשמה;

הקונספט 'אשם' זה קונספט מאד גבוה, שתדעו לכם, זה כתוב ב'ספר יצירה'. יש שלוש אותיות 'אמש' שאנחנו דיברנו עליהן. יש 'בגד כפרת', יש 'אמש' וכו' וכו'. האותיות 'אמש' זה אותיות כ"כ קדושות שמהם יוצא כמעט הכל, כל הדברים הכי טובים יוצאים מהם, זה אותיות שורשיות גדולות מאד. אז אם אתה משתמש בהם בצרוף לא נכון כדי ליצור אשם, זה דבר איום ונורא, איום ונורא. אשמה זה עבודה זרה כי אתה מייחס משהו לאדם כאילו הוא המקור לזה, כאילו לא הקב"ה עושה כאן את הכל אלא האדם עושה משהו.

ואסור להאשים, יש קורבן אשם. קורבן אשם עפ"י החסידות זה למה אתה חשבת שאתה אשם? אמנם אדם מביא את זה עבור חטא שהוא עשה וכו' וכו', אבל חלק ממה שאומרים לו זה תוציא את העובדה הזאת שאתה חושב שאתה עשית את זה. כי אחרת זה מאד יכנס לו בתוך הראש כאילו', אני מקור למשהו, גם לרע. אין אשמה בבית. אין אשמה בבית, גם תנסו להוריד את המילה 'אני' בבית וגם לא לחשבן; אני עשיתי כביסה, אני עשיתי כלים, אני עשיתי ככה, אתה לא עשית ככה, אני כן עשיתי ככה.. זה לא קיים בכלל, הדברים האלה לא קיימים, לא קיימים, לא מדברים במושגים האלה.

ולכן גם עניין של אשמה. בין אם זה האשמה או בין אם זה לקחת אשמה, זה גם לא מתאים. לא מתאים, השפה הזאת לא מתאימה, היא לא רלוונטית, היא לא רלוונטית לבית. אז צריך לעשות ממש רישום כזה של הדברים שאני יודע שהם נתונים והדברים שאמרו לי לא לעשות אותם, אבל לא בגלל שאמרו לי לא לעשות אותם פסיכולוגית. אתם צריכים לדעת, זה עונש חמור, זה דבר איום ונורא לעשות אותו.

בראש ובראשונה יש אחדות, ויש אהבה ללא תנאי, ואנחנו אחד. יש אמת ויש כנות. מהצד השני אין פחד ואין אשמה, ואין חששות ואין חשדות ואין, להוריד את כל הדברים האלה, אי אפשר לחיות, זו דרמה אנושית שמקטינה אותנו מאד מאד מאד, ולא מאפשרת לנו להתפתח לאף כיוון. והלימוד המשותף לאט לאט גם חושף. אין דרך שבה אני יכול באמת לחשוף את הבן זוג שלי. מאיפה אני אדע מה הבן זוג שלי? מאיפה אני יודע? אני לא אדע את זה, רק בלימוד. רק המורכבות של הלימוד. מה שהלימוד דורש, הלימוד מראה יראת שמיים, הלימוד מראה המון דברים. רק אז אני אוכל לגלות את הבן זוג שלי, אחרת איך אני אדע מיהו? תחשוב, שנה לא למדת עם אשתך, מאיפה אתה יודע מיהי? מאיפה אתה יודע? סתם מזה שאתה רואה פחות או יותר את ההתנהגות שלה בתוך הבית; מה מעצבן אותה מה לא מעצבן אותה? זה רחוק מאד, ומה הקטע? זה גם לא נקרא זיווג, אין פה זיווג. ז"א, אתם בכלל לא מתאחדים, אין כאן בכלל משהו שמאחד.

לימוד משותף – ליצור מצב של ייחודים -

וצריך לדעת, חייבים ליצור מצב של ייחודים. אז לכן אין שלום בית. הסימפטום הוא העדר שלום בית. עכשיו, על כלום. זה יכול להיות העדר שלום בית על כלום, סתם, דמיונות. אבל אם אנחנו נסתכל, בסדר, זה כמו שעולה פתאום חום לאדם, מה, עולה חום מדמיונות? יש חום, יש סימפטום בתוך הבית, יש העדר של שלום בית, מה עכשיו עושים? אז תמיד מגלים את השורש. השורש שלא לומדים ביחד, שלא מתדבקים אחד את השני, ולכן אסור לוותר על זה. אסור לוותר על זה. [דברי הרב נווה: אני יודע שזה קשה, אני יודע שחלק לא מחובר, אני יודע מלא דברים אבל אני חייב להגיד לכם פה איך זה צריך להיראות בצורה המושלמת שלו, אח"כ לראות מה בפועל קורה; אשתי מחוברת, בעלי לא מחובר, כל מיני דברים כאלה, בסדר, אנחנו נראה מה אנחנו עושים כשאנחנו נצטרך לדון במצב הקיים, אבל קודם כל צריך לדעת מה היה צריך להיות מה שנקרא מהתחלה].

אתם צריכים לדעת זה מהתחלה. בכל מקום מדברים אתנו על זיווג יעקב ורחל, וזיווג יעקב ולאה וזיווג ע"ב ס"ג של חכמה ובינה, ומעשה שהיה צריך לעשות אותו אדם וחוה, מה הם ביררו, מה הם לא ביררו, כל הזמן מדברים אתנו על הגבר והאישה שהיו בהיסטוריה. וכמובן שהם לא גבר ואישה פיזיים, זו לא הפואנטה שהם היו פיזיים, אלא המהות שלהם שהייתה צריכה להתחבר. ומה שהם לא השלימו, מכל מיני סיבות; בין אם הם רבו ביניהם, בין אם השטן הפריד ביניהם, בין אם מישהי מתה לפניו ובין אם.. אנחנו עכשיו צריכים לעשות את זה. כשעושים תיקון חצות אז אתה עושה תיקון רחל, אח"כ אתה עושה תיקון לאה וכל זה זה זיווג עם יעקב, גם בכוונות עצמן, אנחנו מזווגים כל הזמן. אתה אומר' אני צריך לעשות את הזיווג של האבות שלי? הם לא הספיקו. מה שהם לא הצליחו או שעשו את זה בעולמות עליונים וזה לא ירד לעולמות תחתונים, אתה צריך לעשות. וזה ככה על כל צעד ושאל, אנחנו לוקחים למעשה תמיד את המלכויות, מרימים אותם ומזווגים אותם בעצמנו. אז מה שאתה לא תספיק לעשות, אח"כ הילדים שלך יצטרכו לעשות.

אז אפשר לעשות את זה, כשעושים את זה זה תענוג, זה גן עדן עלי אדמות וזה גם מונע אח"כ מלא דמיונות, זה גם מונע אח"כ מלא דברים. לא סתם אומרים "איש ואשה זכו - שכינה ביניהם", שכינה ביניהם ממש. ממש אפשר להרגיש שהאלוקות נכנסת לתוך הבית. יש אור אלוקי בתוך הבית. וזה לא, זה אטמוספירה אחרת, כאילו' נכנסים אליך הביתה, אתה נכנסת לבית המקדש. ואפשר להרגיש את זה. מי שטיפה יש לו טהור, הוא מרגיש. אתה יכול להרגיש שאתה נכנס לבית שהוא חור שחור, תהום כמעט, וסטרסים נוראים ויש בית שאתה יכול להרגיש שאתה נמצא על ענן. כי הם עושים את הטהרה של המקום עצמו, המקום עצמו נקרא טהור, המקום עצמו נהיה טהור, כמו בית מקדש, כמו בית כנסת.

זה כ"כ חשוב שבני זוג ידאגו שכך זה יהיה. וזה משפיע על הילדים וזה משפיע על הפרנסה וזה משפיע על כל דבר. עכשיו, רואים את זה. איך רואים את זה? לפי אם המציאות היא מציאות טבעית או מציאות נסית. אם המציאות בבית היא מציאות נסית, יש מציאות נסית, כסף מגיע משום מקום, שפע מגיע משום מקום, אתה רואה שהשפע מגיע לתוך הבית, מקבל מלבוש גשמי והוא מגיע לתוך הבית. זה דבר גדול לנסות להבין אותו. אז אתה אומר' אני כנראה עושה משהו נכון. ויש מצבים הפוכים שאתה רק מפסיד כסף; פה נזק בקיר, פה נזק באוטו, פה נזק בטלפון, פה נזק בזה, אתה פשוט אומר' אני רק בהוצאות. אני מכניס הרבה כסף ואני רק בהוצאות.

המקור הוא רק הגבר והאישה - אין בית בלי גבר ואישה, כמו שאין עולם בלא אדם, אין בית בלי גבר ואישה.

נסיים בדבר אחד;

הכרובים שהיו בבית המקדש, היה חייב כרובים. אתה אומר' למה? שמשהו ייצג את הגבר ואת האישה בבית המקדש. שהם לא יחשבו שבית המקדש זה מקום משכן רק של הבורא. לא, זה לא מקום משכן רק של הבורא. זה "קודשא בריך הוא ושכינתיה" - אם יש בית יש בו שניים - גבר ואישה. אתם צריכים לקחת את זה בחשבון, בית זה גבר ואישה. אז אם יש בית מקדש אז כולם אומרים: אהה, אז הקב"ה, זה בית לבורא, זה בית לבורא, זה לא בית רק לבורא זה גם בית לשכינה, גם השכינה נמצאת בגלות, היא מגורשת. וגם לשכינה אין בית. כל הזמן חושבים שהבורא ירד לפה, זה לא רק הבורא, זה השכינה שלו נמצאת בחוץ. מי שאומלל באמת זה השכינה. כל 'פתח אליהו' הוא מנסה רק להרגיע אתה, להגיד לה 'גירשתי אותך מהבית אבל גם לי אין בית'.

ולכן צריך להכניס את הבורא ואת השכינה לתוך הבית. ומי שעושה מה שנקרא 'שלום בית', הוא גורם להכנסה של הבורא והשכינה לתוך הבית. ותמיד זורקים החוצה את השכינה, אבל בלי השכינה אין בית מקדש. כי זה מה שקרה. מי יצא קודם מבית המקדש? השכינה. אז הקב"ה אמר: את יצאת, מה יש לי לעשות פה לבד? זה בדיוק מה שקרה. אז כל פעם שאומרים שהשכינה מסתלקת, זהו, השכינה הסתלקה הכל הלך. כי האישה נקראת ביתו של אדם. אם ביתו של אדם הלך, הכל הלך. אז תקחו בחשבון שבית מקדש- לא לחשוב רק הקב"ה, כתוב "קודשא בריך הוא ושכינתיה", הכרובים זה אחד ייצג את הבורא ואחד ייצג את השכינה, וצריך את שניהם שמה, וזו עבודה.

רק נגיד' שיש רק אויב אחד. לשניכם יש רק אויב אחד – האגו, רק האגו, רק האגו. הדבר איום ונורא הדבר הזה. תורידו את האגו אתם תהיו מאושרים. האדם ממש ירגיש חירות, טעם של חירות, הוא יטעם אותו בפה ברגע שהוא יבין שאין אגו. זה האויב מספר אחד שלנו, זה הורס לנו את החיים מהתחלה ועד הסוף. ומה הקטע? בסוף הוא מת. הגוף זה אגו. זה משכן האגו.