זוגיות

"עד שמצאתי את שאהבה נפשי" / הרב אריה חיים נווה שליט"א

סוד הזיווג העליון והתחתון – כיצד מתקיים ייחוד בעולמות

חלק א'

במסגרת הרעיון והשיעורים של הזוגיות - צריך להבין שאחד התיקונים הראשונים וגם האחרונים, צריך להסתיים ב'תיקון הזיווג'. 'תיקון הזיווג' אנחנו לאו דווקא מדברים בשידוך, אנחנו מדברים שכשגבר ואישה כבר הגיעו אחד לשני והם צריכים לעשות את הייחוד. כתוב שאדם וחוה לפני החטא עסקו בייחודים. כתוב בתשמיש אבל זה לא היה פיזי זה ייחודים וזה ייחודים מסוימים שעושים אותם הגבר והאישה (תיכף נסביר מהם) ואחרי החטא הם למעשה נפרדו.

אמנם כתוב לנו שבהתחלה אדם וחוה היו ב'זיווג אחור באחור' (גם את זה צריך להסביר), שוב, אין לזה הגשמה, אי אפשר לראות את זה, זה רק הבנה, זה רק הבנה של משמעות ולעתיד לבוא הם יהיו 'זיווג פנים בפנים', ובגלל שהם בכל זאת נולדו אנדרוגינוס, ז"א, אישיות אחת, ישות אחת, אח"כ היה צריך לעשות להם נסירה כדי לנסר את הגב אל גב, 'אחור באחור', ולהביא אותו 'פנים בפנים'. זה הכל מְשַלים, ככה זה נהוג ב'תורת הסוד', זה לא שום דבר פיזי, זה רק מְשַלים והמשלים האלה באים רק להגיד שהמגמות של האור של שניהם היו הפוכות, ומכיוון שהמגמות הן הפוכות אז צריך לעשות המון פעולות; קודם כל כדי להפוך אותם זה אל זה ועד שהם יעבדו כדי לעשות את הייחוד הנכון.

הפעולה שהקב"ה עשה נקראת 'נסירה' (זה מונח בקבלה, אנחנו לא ניכנס אליו), הנקודה היא שאנחנו קרובים יותר מאי פעם ל'זיווג פנים בפנים' (תיכף נדבר על זה) וצריך לראות איך הזיווג הזה נעשה.

ייחוד, המושג 'ייחוד' - יש על זה גם כן הרבה מאד דעות;

• דעה אחת אומרת - האם הזיווג אומר שהטיפה חוזרת לים ואז הכל נהייה הומוגני, התבטלות כמו למשל שהאישה מתבטלת בתוך בעלה, הענף בתוך שורשו ואז הכל חוזר להיות אור כבראשונה.
• והשני אומר שזה שלימות, שאמנם יהיה אינדיבידואל לכל אחד, אבל הם ירכיבו שלימות משותפת. ז"א, כמו במים שמים מורכבים ממימן ומחמצן אבל ביחד הם מים, זה לא מימן ולא חמצן אלא זה ממה שהם מרכיבים ביחד. וכל עוד הם מחזיקים את זה ביחד אז הם מתבטלים לדבר השלישי, לא לאחד מהם.

האמת היא ש'אלה ואלה דברי אלוקים חיים' ומי שמבין באמת לעומק, מבין שאין כ"כ הבדל בין שניהם כי כשזה קורה זה קורה כאשר יש שלימות אז יש גם התכללות. אז רק צריך לדעת בפועל איך עושים את זה.

אנחנו מדברים רק במונחים של תודעה, וזה מאד חשוב כל הזמן לשנן את זה, כל הזמן לשנן את זה כי הגשמיות מאד משפיעה עלינו; עדיין יוצאים ומדברים בכסף, ושלי ושלו וחסר ויתר, יש לי יותר, חסר לי, אני אמות אז זה אומר שאני אובד, וכל מיני דברים כאלה ולא משנה כמה פעמים אומרים את זה וכמה פעמים מדברים על הקונספט תודעה ושאנחנו רק בתוך תודעה, עדיין, אנשים עדיין רבים על בתים ופרנסה ופנסיות ודאגות וכל מיני דברים כאלה. זה לא אומר שלא, זה לא אומר שצריך להיות חסר אחריות אבל אין מה לעשות, לא יבוא משיח בן דוד עד שלא תכלה פרוטה מן הכיס. זה לא יעזור, אנשים עדיין רבים בגשמיות על כל מיני עניינים שלא צריכים. אין להם מקום בכלל וזה לא רלוונטי וזה חבל שבכלל אנחנו מפנים זמן מהחיים שלנו לטובת העניין הזה.

על כל פנים, לצורך העניין הזה, מה שאנחנו צריכים לעסוק בו זה עניין של להבין, למצוא מכנה משותף אחד לכל הדברים. נסביר למה הכוונה;

למצוא מכנה משותף אחד -

בטכנולוגיה, אחת הבעיות החמורות ביותר, אם לא החמורה ביותר זה לחבר בין שני דברים. אפילו לקחת שני צינורות ולחבר ביניהם זה סרט לא נורמלי. אעפ"י שזה נראה בסדר, מתאים, מוצאים איזה מופה שמחברת בין שני חלקי צינור, תמיד יש במקום הזה בעיות; או נזילות, או יתר לחץ, חוסר הומוגניות, זה תמיד בעייתי כשאתה מנסה לחבר שני דברים. עכשיו, אחת הבעיות המרכזיות של החיבור בטכנולוגיה בין שני דברים זה בכל שני דברים, זה יכול להיות שני חוטי חשמל, זה יכול להיות אפילו שני אטומים, כל דבר, יש לו בעיה. הבעיה היא זה שזה לא עשוי מאותו דבר. אעפ"י שמנסים לעשות שהדברים יהיו מאותו דבר זה לא עשוי מאותו דבר.

כשאנחנו מדברים בתחומי תודעה, נניח ניקח גבר ואישה, אז מישהו יסתכל ויגיד' מה, זה כ"כ שונה, 'גברים ממאדים נשים מנוגה', זה כ"כ שונה, איך נחבר אותם. אז כמובן שעומדים שוב על העניין הפיזי ואח"כ עומדים על העניין הרגשי, ורק מאדירים את השוני שיש ביניהם, אבל באמת בהסתכלות פנימית, חשוב לדעת שני דברים: אם רוצים לחבר שני דברים, צריך לבדוק איפה השורש שלהם נמצא וממוקם ואז לבדוק באמת אם אפשר או אי אפשר לחבר אותם.

למשל השורש של עמלק הוא מן ה'מלכות' והשורש של עם ישראל הוא מה'כתר', מ'עצמות הבורא' אבל בספירות מתוך ה'כתר', אז אי אפשר לחבר אותם, אפשר רק שאחד ישלוט על השני. אז צריך לדעת שיש דברים שפשוט זה לא ילך כי הם נועדו לעשות שני דברים הופכיים לגמרי; 'שעטנז'- צמר ופשתים, זה שני דברים שלא מתחברים במציאות גשמית.

אז יש גם בקרב אנשים אנשים שהגיעו משורשים שונים ופשוט לא ניתן יהיה לחבר אותם, הם בעלי ייעוד אחר ולמעשה התפקוד שלהם סותר אחד את השני ומפריע אחד לשני. אבל בוא נגיד שאף אחד לא יודע את זה, אלא פשוט המציאות תגלה את זה, המציאות מגלה את זה והיא כבר תעשה סדר. אבל לא הולכים, בטח שלא זוג נשוי- לא הולך לצדיק ולשאול אותו' תגיד, אנחנו מתאימים? הוא תמיד יגיד שכן, אעפ"י שזה לא והוא יודע שלעתיד לבוא הם עשויים להתגרש, "אין ארור נדבק בברוך", זה כאילו לא יעזור. אבל לא לעשות צעדים לטובת העניין הזה אלא לתת להשגחה.

ידוע שיש כלל ב'חכמת הקבלה' – 'אל תוציא את עצמך ממציאות עד שהמציאות לא מוציאה אותך', מהסיבה הפשוטה שאתה לא יודע אם אתה סיימת שם את התיקון. אז לפעמים לאנשים לא טוב במקום מסוים אז הם רוצים לצאת, אבל מאיפה אתה יודע אם אתה סיימת את התיקון? אז מאיפה אדם יודע אם הוא סיים את התיקון במקום מסוים? אם המציאות פולטת אותו החוצה; אם הצד השני עושה צעד גדול מאד, נניח לגרש אותך, או הבוס עושה צעד לפטר אותך, או המנהל בית שלך אומר לך אני לא רוצה יותר להשכיר לך את הדירה, וזה בא מצד חיצוני בלי שאתה היית מעורב בזה, אז זה נקרא עולם חיצוני וזה ככה בכל מקום ועניין.

למשל: כש'אברהם אבינו' הגיע לארץ כנען וראה שיש בה רעב והוריד את עצמו למצרים, הרמב"ן בפירוש שלו אמר שבגלל זה באו כל הצרות לעם ישראל. ורואים שהבנים שלו כבר לא עשו את זה. הבנים שלו חיכו למעשה להוראה, הם לא זזו ממקומם עד שלא הייתה הוראה, עד שהקב"ה לא התגלה ואמר' תרד למצרים, אל תרד ממצרים, תלך לפה אני אהיה אתך, כי הם תמיד קיבלו, חיכו להוראה חיצונית, כי זה עניין גדול מאד, זה עניין גדול מאד לנסות להבין את זה כי האדם פשוט כשלא טוב לו הוא פשוט קם והולך והוא לא סיים דברים. והרבה פעמים אנחנו קמים והולכים מהרבה דברים ומשאירים חצאי עבודות בהמון דברים ואסור לעשות ככה.

כלל גדול מאד בקרב כל המקובלים- מה שאתה התחלת אותו, תגמור אותו. אפילו שהוא קשה, התחלת - תסיים [דברי הרב נווה: אני ראיתי רבנים גדולים מאד שאנשים אומרים להם מלב האוניברסיטה, שנה ב': 'אנחנו רוצים לצאת מפה, אין לנו מה לעשות פה'. אומרים להם: לא, אתה תסיים. אומר: 'אבל זה מלמד כפירה'. אומר: זה לא קשור לכפירה, זה עניין של כוח בנפש. יש כאן כוח בנפש של התמד; אם אתה עכשיו תפסיק אתה תהיה quitter כל החיים שלך. וזה נכון]. אז מלמדים את האדם לא להיות quitter - התחלת משהו, תחשוב מיליון פעם לפני שאתה מתחיל אותו, אבל אם התחלת - תסיים אותו. זה דבר גדול.

עכשיו, לגבי בני זוג. יש כמה דברים שבני זוג צריכים לדעת מהם ומה הם צריכים לעשות. האמת היא שזה נכון לגבי כל האוכלוסייה אבל לבני זוג, זה שייך לבני זוג.

'זיווג עליון' -

הקונספט של 'ייחוד' בין גבר לבין אישה נקרא זיווג ויש 'זיווג עליון' ויש 'זיווג תחתון'. ז"א, יש פעולות שאנחנו יכולים לעשות פיזית כדי להתחבר, יש פעולות שאנחנו יכולים לעשות רגשית כדי להתחבר, ויש פעולות שאנחנו צריכים לעשות אותם מנטלית כדי להתחבר, מחשבתית. ורוב העולם לא יודע שהוא צריך לעשות את שלושת הדברים האלה.

על פי רוב זוג מתחבר פיזית ורגשית אבל הוא שוכח את המחשבה, הוא שוכח את עולם המחשבה, וזה עוול גדול מאד שנעשה ואנחנו מקווים מאד לתקן אותו היום. בגמרא, הרבה מאד אנשים שסירבו שגבר ילמד עם אישה זה משום שכתוב בגמרא שמי שמלמד את בתו תורה כאילו לימדה תִיפְלות, ואחת מהשמות של אישה זה בת. אבל בקבלה בת זה הכינוי למלכות שמקבלת לעצמה, וזה מְשלים. הגמרא כותבת משל ולצערנו הרבה מאד תופסים את הגמרא, עושים לה הגשמה והבינו את הגמרא בצורה לא נכונה וזה עלה ביוקר להרבה מאד זוגות. זה חמור מאד שפירשו ככה את הגמרא.

מאז ומעולם, הצדיקים הגדולים ביותר שלנו למדו עם נשותיהם; מאדם הראשון, עבור דרך האבות שלנו ועד אחרוני גדולי החסידות. כולם הפנו זמן כדי ללמוד עם האישה. ואתם צריכים לדעת שזה לא פינוקי או איכות חיים, זה אולי הכי חשוב יותר מכל מה שבני זוג עושים ביחד. אם הם לא למדו הם כאילו התרחקו אחד מהשני באותו יום. גם אם הוא יביא לה מיליון דולר כל יום והיא תעשה לו פילה מיניון כל יום והבית יהיה נקי ומסודר, הם מתרחקים, הם לא מתקרבים. אין כזה דבר זוג מושלם רק בגלל זה. אז גם אם רואים אנשים הולכים יד ביד ונחמדים אחד לשני והיא דואגת שלא יעירו אותו כשהוא ישן וכאלה, זה כלום, זה כלום, זה כלום, הם לא מחוברים. לכן צריך לעשות המון המון צעדים כדי להתחבר.

זוג שלא לומד זה זוג שקמל. אסור לא ללמוד כי הלימוד עניינו זיווג, זה לא ללמוד ביחד היסטוריה, זה לא ללמוד ביחד נתונים. הרבה קורה בזמן הלימוד, כ"כ הרבה דברים קורים בזמן הלימוד. לימוד התורה שונה מכל הלימוד של כל הדברים בעולם. כל הדברים בעולם העניין שלהם זה באמת נתונים, מלמדים אותך איך לבנות משהו.

ביהדות זה לא ככה. הפשט הוא הסחת דעת ובסוד מתרחשות כל הפעולות. לאט לאט זוג אנשים שיושב ולומד תורה מפיל בינו לבינו, בינו לבינה, את כל המחיצות. יש כ"כ הרבה מחיצות של התת מודע שיושבות שמה בנפש ואין טיפול פסיכולוגי שיודע לאתר אותם ולהפיל אותם, אין, כי פשוט אין. כי רק מי "שאמר והיה העולם" יודע בדיוק איפה החומות שלנו נמצאות ואיפה המנגנונים של ההגנה שלנו נמצאים. יש לנו חרדת אינטימיות מטורפת. אף אדם לא מוכן לתת את עצמו אף פעם לאף אחד. גם באהבות הכי מטורפות שהיו לנו, מעולם לא נתנו את עצמנו עד הסוף. ולפעמים יש אנשים תמימים שהם חושבים שהם כן והם בכנות והם כן נותנים אבל הם לא נותנים. בגלל שיש מנגנונים שהם לא תלויים בנו, עד שהאדם לא יהיה מודע למנגנונים שמפרידים אותו מן הזולת, ואלה מנגנונים של המחשבה של הבורא, שכשהוא ברא את הבריאה הוא אמר' זה פה זה פה. זה הקב"ה עשה שהדברים יהיו נפרדים אחד מן השני, וצריך להגיע למנגנונים האלה פנימה פנימה, להיות מודע אליהם. כי על פי רוב אנחנו רחוקים מן המודע, זה מאד עמוק בתוך הנפש ואז להגיד' הנה אני קולט מה שמפריד אותי מן הזולת. עד שאדם מגיע בכלל לתבנית שמייצרת אותו.

'אליהו הנביא' עלה בסערה השמיימה בגופו מכיוון שהוא עלה על התבנית שמייצרת אותו וביטל אותה. זה כמו תכנית מחשב שמודעת לתכנית מחשב שמייצרת אותה ומתחילה למחוק אותה שורה שורה. אז ככה זה, לרמה הזאת הגיע אליהו הנביא, כתוב שהוא הגיע לדרגה של אדם הראשון לפני שהוא חטא. הוא נקרא גם 'מלאך השלום'.

לכן אחד הדברים החשובים ביותר שגבר ואישה צריכים לעשות זה שהם צריכים ללמוד וזה נקרא 'זיווג עליון'.

[דברי הרב נווה: לגבי 'זיווג תחתון' צריך לדבר על זה. אני אמרתי על זה שצריך להעביר את הגברים הדרכת חתנים מהתחלה ולנשים צריך לעשות הדרכת כלות מהתחלה, כי אנשים לא יודעים להתנהג במקום הזה. זה כבר נושא לשיחה שצריך לעשות אותו גברים לחוד ונשים לחוד, זה לא צנוע ביחד ולא שייך].

סוד השוואת הצורה -

אבל לגבי עניין של 'זיווג עליון' - משהו בנוי, התורה למעשה בנויה כדי לחבר את שתי הישויות שלנו. לחבר שתי תודעות זה נראה קל אבל זה לא קל בכלל. לכאורה מה שמובא גם ב'עץ החיים', אומר: תאחד את הרצונות שלהם, תאחד את המידות שלהם, תאחד את המחשבות שלהם, יש לך השוואת הצורה ואז אין שני גופים אותו דבר בבריאה, הם נהפכים להיות 'אחד'.

הקב"ה עשה ששום דבר לא יהיה זהה בבריאה, אין אפילו שני אלקטרונים זהים. במינימום הם נמצאים או בשני מקומות שונים, או בשני זמנים שונים אבל אין אפילו שני אלקטרונים זהים. אפילו הדברים הכי קטנים שיש ביקום לא זהים אחד לשני אז על אחת כמה וכמה בני אדם. אז אם בני אדם בכל זאת יעבדו על זהות, יעבדו לעשות' זה זהה לזה, זה שווה לזה, יעבדו בכל ליבם, בכל אונם, בכל מרצם להפוך שהרצון שלנו יהיה אותו דבר והרגשות שלנו יהיו אותו דבר והמחשבות שלנו יהיו אותו דבר, בהנחה הזאת שהם יגיעו לזה, הם יהיו 'אחד'. ז"א, הם ירגישו שהם ישות אחת שהיא נפרדת מן העולם. הם לא ירגישו שזה שניים שהתחברו, הם ירגישו כאילו עכשיו ישות אחת שמסתכלת על כל העולם כנפרד מהם.

אפשר להגיע לזה, זה 'סוד השוואת הצורה', אבל זה בתנאי שאנשים יעבדו על זה, יעבדו בצורה כזאת. אבל כאן לצורך העניין הזה אנחנו צריכים לדעת שזה לא מסתכם בהצהרות חיצוניות, זה באמת הרבה הרבה הרבה מאד עבודה פנימית. חלק גדול למשל מהעבודה הפנימית הזאת זה הגות. לא חייבים הגות משותפת, לא חייבים להיות אחד ליד השני בהגות, יכול להיות שהיא תהיה בזמן שלה בהגות והוא בזמן שלו בהגות, זה לא חשוב, כי ההגות מכניסה אותנו פנימה, ההגות גורמת לנו להיות ערים למבניות הרכה שיש בתוכנו. יש מבניות כ"כ רכה ועדינה, אבל כמה שהמבניות הזאת רכה, היא עדיין מבדילה. אתה פשוט עולה על מבנים שמפרידים אותך מהזולת, שאתה אומר' לא ידעתי שזה ככה.

עכשיו, כלפי חוץ אתה יכול לדבר על חוסר אמינות וקשה לי לתת אמון בזולת, ואני מפחד שידברו עלי לשון הרע, ואם אני אהיה כנה אז מה יעשו עם המידע הזה, ואני מפחד שזה שאני מוסר לו את זה לא יהיה בסוף נאמן אלי.. בסדר, הפחדים האלה קיימים אצל כולנו, יש אפשרות להתגבר על כל הפחדים האלה, בוודאי, יש אפשרות וזה לא בכוח, יש אפשרות זה כמו שאמר 'דוד המלך': "לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי". אז המפרשים אמרו: מה זאת אומרת "לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי" ? יש אנשים סביבך, פגעת באנשים, אז אמרו חז"ל שהוא לא ראה כלום חוץ מהקב"ה, הוא ראה את בני האדם כמניפסט של הבורא. כולם היו גופים שונים, מלבושים שונים של הבורא אז הוא כאילו דיבר רק עם הבורא, אז הוא עשה ככה: 'אני לא מפחד עכשיו מאף אחד כי אני עובד רק מול הבורא'. גם אם הוא היה מדבר עם בן אדם הוא היה מרגיש שהוא מדבר עם הבורא. ועוד פעם, זה לא משחק או בריחה מן המציאות, ההיפך, זו התחברות אל המציאות, כי לדבר לבן אדם כאילו הוא עומד בפני עצמו זה להתרחק מהמציאות כי אנשים זה הדבר הכי לא יציב שיש ביקום אז אי אפשר לסמוך על אף אחד, בשום פנים ואופן, אבל אם אתה יודע שאתה מדבר עם המפעיל שלו, זה משהו אחר, זה משהו אחר לגמרי.

לעשות דברים אלוקיים, לתת לבורא להתבטא -

אז קודם כל ובראש ובראשונה, כדי לפתור את 'חרדת האינטימיות' זה לדעת שאני נע בתוך תווך אחד, בתוך ישות אחת, בתוך מוחין אחד ואני מהדהד עם מוחין אחד. זה יהיה הדבר הכי קל לעשות. במקום להתמודד עם כל כך הרבה גופים, אתה הופך את זה רק לשניים: אני והקב"ה, אח"כ הקושי השני שהוא יותר קשה, זה גם לבטל את האני ואז נשאר רק הקב"ה, כי אז אתה מבין שגם הוא בעצמו מהדהד עם עצמו.

למשל – צריך לחשוב על זה טיפה, זה רק עניין של התבוננות. גם ההתנגדויות שיש לך כלפי אנשים אחרים או ההתנגדויות שיש לך כלפי הבורא, זה כביכול הדברים שהוא מנסה לעבור לעצמו, להתאחד עם עצמו אבל יש בך מכשולים. הוא מנסה לעבור והוא מראה לך איפה יש בך מכשולים. בדומה לאינסטלטור שמנסה לבדוק בתוך הבית איזה צינור סתום, אז הוא מנסה צינור כזה והוא מנסה להעביר לחץ מפה והוא מנסה להעביר לחץ מפה, עד שהוא מוצא את הצינור שסתום. אבל הבורא רוצה לעבור דרך כולנו, בתכלס כולנו צריכים להיות אחד, רק אנחנו מונעים ממנו והוא דוחק והוא לוחץ. "קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעייתי, יונתי תמתי, שראשי נמלא טל" - הוא דוחק חזק מאד כדי להתגלות, ואנחנו סותמים אותו, כולנו. זה הפשע הכי גדול שלא נותנים לבורא להתבטא.

עכשיו, כדי לעשות את זה, אז אנחנו צריכים לעשות דברים ששייכים אליו, צריך לעשות דברים אלוקיים. מי שכתב את התורה זה הקב"ה, הוא רק העביר את הסמכות למשה רבינו שיכתוב את זה ליטרלי, אבל הוא הכתיב לו. "וידבר ה' אל משה לאמור". משה לא כתב את זה מדעתו, מי שמבין בתורה כמו שצריך מבין שאין בן אנוש יכול לכתוב כזה דבר. לאף אחד אין הרשאה תודעתית להיכנס לאינספור עולמות עד 'אין סוף'. אדם לא יכול להתוודע לזה מצד עצמו, לא משנה מה הוא יעשה. הרי המקסימום שאדם יכול לעשות זה מה שעשה בודהה, זה לשתק לגמרי את כל מערכות הגוף ולבצע יציאה חוץ גופית, אבל אז גם מה שהוא יגלה זה לא יגלה את הכל, הוא מגלה רק כיס של תודעה, הוא נכנס לכיס של תודעה ששם מראים לו דבר מאד מסוים. ולראיה כל אלה שחוו חוויה של מוות קליני והם חמישים מיליון. הם אמנם חוזרים עם חוויות כלליות זהות, אבל בפרטיות הם לגמרי שונים כי כל אחד נכנס לכיס של תודעה אחר בהתאם למה שהוא.

אז מה האמת ?

אז גם אם 'משה רבינו' היה עושה משהו הכי הרבה, לא יודע דרך איזו דרך הוא התחבר, הוא היה מוציא תורה של 'משה רבינו' והוא לא היה מוציא תורה שהיא אובייקטיבית אלא הוא היה מוציא את המקסימום של עד איפה שהוא ראה.

בודהה הגיע לקליפת התוהו ורואים את זה כי מי שנמצא שמה מבין שהוא נמצא בקליפת התוהו ואת זה אי אפשר להעביר לאנשים אחרים. אז אעפ"י שהוא חווה משמה הארה, גם אנשים שעברו חוויה של מוות קליני חווים הארה. אתם תראו שהם מדברים אותו דבר, הם מדברים כמעט בודהיסטית אבל צריך לדעת שהעולמות הפנימיים הם מאד מורכבים, יש אינטליגנציה רוחנית מאד עמוקה והקב"ה יודע איך לעשות את הכל כגלדי בצלים זה בתוך זה ולתת הרשאות למי שזך. מי שזך ומי שמוכן ומי שנמצא בעמדה של השפעה- עולה למעלה, מי שלא, נשאר באותה קליפה שלו, נקרא חופה, בועה. 'ואין כל אחד נכווה מחופתו של חברו'. חופה זה בועה, ממש כל אחד נמצא בבועה תודעתית. גם צדיקים, גם צדיקים נמצאים בבועה תודעתית כי גם בגן עדן יש היררכיה רוחנית. אמנם זה נקרא ישיבות של מעלה אבל ישיבה של מעלה זה מעין תדר רוחני שבו כולם נמצאים שמה, מבינים והם מקבלים אחד מהשני. אבל זה תדר ואפשר עוד לעדן את התדר הזה. בישיבה הגבוהה ביותר נמצאים אדם הראשון, אבל זה צריך לדעת כי גם פה זה כללי מדי ויש שמה תדרים עמוקים פרטיים. כתוב: 'יש היכל אחד בשמיים ובו שלושה; 'הרב המנונא סבא', המשיח והקב"ה. 'הרב המנונא סבא' היה רבו של 'רבי שמעון בר יוחאי'.

אז ידוע ש"גבוה מעל גבוה שומר". והיו כאלה שהם בכלל נמצאים ב"מטי ולא מטי", הם נמצאים ולא נמצאים, ממש, מבוטלים ל'אין סוף' והם מופיעים לרגע, מבוטלים ל'אין סוף' ומופיעים לרגע. גם השרפים הם כאלה. שרף - מדוע נקרא שרף ? מלאך שמתגלה ואח"כ נראה כנשרף. הוא לא באמת נשרף, burned, אין תהליך של שריפה, הוא נעלם, מתכלה, מופיע לשעתו, הוא מתכלה. מתכלה ל'אין סוף', לא מתכלה לכלום.

אז יש הרבה דרך והקב"ה רוצה שנעבור בתוך כל החופות האלה, ואלה חופות חשובות. אז קודם כל צריך לעשות מאמץ לחבר שני אנשים כי כל שני אנשים בהכרח נמצאים בעולמות אחרים, בהכרח.

בכלל ששני אנשים ידברו אחד עם השני ויבינו אחד את השני זה סרט לא נורמלי. זה נס שאנחנו איכשהו מבינים אחד את השני. לפני המעמד של מגדל בבל, כתוב שהם היו עם אחד ושפה אחת ודברים אחדים, ז"א, היה תדר של התודעה הקולקטיבית שהיה תדר קבוע, היה כזה. והם איבדו אותו במגדל בבל בגלל שהם הקדימו את המעשים או את העולם הזה - הם הקדימו לאנשים.

'אדם' זה הערך הכי עליון, אין ערך יותר עליון מאדם - אין שום דבר שעולה על אדם, פיקוח נפש דוחה הכל, אין שום דבר שדוחה את האדם. האדם זה הערך העליון של העולם הזה ואדם זה האלוקות, כאשר האדם הוא אלוקות, זה אותו דבר. רק כאשר הם מבינים שהאדם זה אלוקות, אז ברגע הזה זה דוחה את הכל, כי כמו שהקב"ה דוחה את הכל. הקיום של הבורא דוחה את הכל אז האדם דוחה את הכל. והם החליפו, מגדל זה אידאה, זה לא משנה אם זה היה מגדל ממש או אידאה כלשהי שהחליפה את האדם. הם הראו לנו את זה בזה שהם זרקו בני אדם מהמגדל אם הם לא היו מספיק טובים, אבל אם נפלה לבנה הם היו פותחים על זה ועדת חקירה. אז הם העדיפו את המגדל על פני בני האדם. אבל בגלל שהם היו עדיין מאוחדים, הקב"ה אהב את זה ולא הטיל הרג, אז "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם".

אבל מאז אמרו חז"ל (במסכת פסחים, דף פז'): "אין אדם יודע מה בלבו של חברו", ואנחנו באים ממש מעולמות שונים. לוקח זמן בכלל לכוונן את השפה שאתה תבין עד שאתה מוציא מילה מה הוא מבין, שאתם שניכם מדברים על אותו דבר, שכל אות, כל מילה זו אותה כותרת לאותן רגשות ולאותן מחשבות.

[דברי הרב נווה: ורואים את זה. 28 שנה אני מעביר שיעורים. אני כל הזמן עסוק רק בלהסביר ולהסביר ולהסביר דברים שאמורים להיות טריוויאליים, אבל יש הרבה מאד אנשים שלא מבינים את השפה], ואנחנו צריכים למצוא שפה אחת. זה אחד.

הדבר השני – זה הרצונות. כל אחד מגיע עם רצון אחר, לכל אחד יש אג'נדה אחרת. אמנם בבסיס של הכל עומד ה'אני', ולכל אחד יש 'אני' שונה שרוצה להוביל אותו למקום אחר, מה שנקרא בגדול זה אותו דבר, כל אחד רוצה כבוד וכל אחד רוצה נראות וכל אחד רוצה שפע, זה ברור. אבל זה מתבטא בצורות שונות כי דרגות האגואיזם והפחדים הם שונים, וכל זה במינונים, וזה יוצר ישויות כ"כ נפרדות, כ"כ שונות. אתם לא מבינים כמה במידה מסוימת אנחנו שונים ובמידה אחרת שהיא גבוהה יותר, אנחנו 'אחד' ממש. 'אחד' ממש שאין בכלל הבדל בינינו.

אז זו הדואליות שבני אדם מיטלטלים בה. השונות הגדולה ביותר שמפרידה בינינו עד שזה נראה ממש מייאש. אתה אומר' אי אפשר, אי אפשר לחבר בני אדם, אי אפשר, הם לא מבינים עניין, עד למקום שאתה עולה ואתה רואה שכולנו זה רקמה אחת.

המשך המאמר בע"ה בשבוע הבא.