זוגיות

"עד שמצאתי את שאהבה נפשי" / הרב אריה חיים נווה שליט"א

לתקן עולם במלכות שדי - חלק א'

אחד האתגרים הגדולים ביותר של העולם הוא להגיע למצב של אחדות. הרי הכל מתחיל ממצב של אחדות נקייה וטהורה, "ה' אחד ושמו אחד", כמו שכתוב: "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות והוא נקרא אור אין סוף". ואפילו שלושה ספרים נכתבו כמעט רק על החלק הראשון הזה של ה'תלמוד עשר הספירות', של ה"דע כי טרם שנאצלו... היה אור אין סוף", רק כדי לבאר מציאות של אחדות פשוטה שבה אין מחיצה בין דבר לדבר ולכן יש שטף של אור כי זה 'אור אין סוף', אז יש שטף של אור והאור הוא אחד.

עכשיו, האור האחד הזה הוציא גופים, תבניות, צורות, תכונות, שמות, כינויים, פעולות, שהם לכאורה תבניות שעומדות בפני עצמן ומה שמבדיל אותן זה שיש מחיצה בינן לבין התבנית האחרת, כמו גדר, גבול. והקושי הגדול זה שאין מה שנקרא 'השוואת הצורה' בין העולם שנברא לבין המציאות שנמצאת מעבר של ה'אור אין סוף', והם חייבים להיות 'אחד' ב'השוואת הצורה' כדי שהם ישרו זה על זה.

וכאן זה התפקיד של האדם - האדם שנמצא בעולמות התחתונים, התפקיד שלו זה לקחת את כל התבניות ולראות איך הוא מרכיב מכל זה אחדות פשוטה.

עכשיו, יש אמנם הבדל בין המושג 'אין סוף' למושג 'אחד', כי 'אחד' - זה אומר שיש ריבוי של דברים, רק מרכיבים אותם נכון ביחד וזה אחד. כמו נניח גוף האדם- שיש המון איברים שהם שונים מאד אחד מהשני, חלקם אפילו נוגדים וסותרים אחד את השני, אבל זה מורכב יפה ביחד וזה עובד בהרמוניה. כמו רכיבים באוטו- כל האוטו זו מכונה אחת. המון רכיבים שהם שונים לגמרי אבל הם כולם עובדים כאחד. אז זה הקושי.

'אין סוף' - זה שאין בכלל תבניות, אין בכלל איברים, אין כלום, אין שום דבר, זה 'אין סוף'.

אבל בתוך עולם של בריאה, הדבר הכי קרוב ל'אין סוף' זה המושג 'אחד', אז מכיוון שהקב"ה רצה שיהיה עולם, אז המינימום שהוא יכול להיות זה 'אחד'. לא 'אין סוף' כי צריך שיהיה עולם, רק, צריך שיהיה עולם אחד.

מי אחראי לעשות את כל הדבר הזה? רק האדם, זה התפקיד של האדם. עכשיו, אז נניח כדי לעשות 'אחד' בעולם רגיל שלנו - איך עושים 'אחד' מדברים? נניח שאתה לוקח צינורות, אתה מחבר אותם עם ברגים או כל דבר, יש איזושהי צורת חיבור, תלוי במה אתה מתעסק, יש צורת חיבור איך מחברים את הדברים. אבל מבחינה פיזיקלית אי אפשר באמת להגיע לאחד, כי למשל' לחשמל יש חיבור של חשמל, למים יש חיבור של מים, לברזל יש חיבור של ברזל, ואתה לא יכול לחבר ברזל עם מים. אז אי אפשר באמת ליצור בעולם פיזיקלי את המושג 'אחד' ובכל זאת יש תביעה שאנחנו ניצור עולם אחד.

איך ליצור מרקם אחד בעולם של בריאה -

אז כאן נכנסת 'חכמת הקבלה' ללמד אותנו שאנחנו צריכים לגלות קודם כל ממה הכל עשוי כדי לחבר אותו ומכיוון שאתם שמעתם טריליארד פעם את המילה תודעה, שהכל עשוי מתודעה, אז אנחנו צריכים לחבר את התודעות של הכל.

עכשיו, חיבור התודעה זה אומר שייווצר מרקם אחד כי לתודעה יש מחסום, גם לתודעה יש גבול, גם לתודעה יש מחיצות וחומות. בפשטות, אדם ששונא לאדם אחר, הוא עושה מחיצה. זה לא חייב להיות אפילו שנאה תהומית, מחלוקת, מספיק שהוא לא מסכים אתו, הוא לא מקבל אותו, זה מספיק.

עכשיו, צריך לדעת שתודעה זה מציאות. תודעה זה אפילו מציאות הרבה יותר חזקה מהמציאות שנמצאת פה. פה כל מה שאתה תשים כמחיצה פיזיקלית אפשר לשבור אותו, אפשר לפוצץ שמש, אפשר לפוצץ חור שחור. אז דברים קטנים נניח כמו חומות מבטון או טנקים כאלה ואחרים, או לוחות פלדה, זה בקטנה. אין משהו בפיזיקה שאי אפשר לפוצץ אותו. אבל בתודעה, אם מישהו נמצא בתוך היכל מסוים, אי אפשר להיכנס לשם בחיים, אף אחד לא יכול להיכנס לשם, רק הקב"ה בכבודו ובעצמו, רק הקונספט 'אין סוף' יכול להיכנס למקום של כן סוף. אז אין דבר יותר חזק מאשר התודעה. ברגע שהתודעה שמה מחיצה, גמרנו, אין כוח בעולם שיכול לפתוח את זה, רק האדם ששם את המחיצה או הקב"ה. ולכן צריך לדעת שכמה תודעה זה דבר חזק, הוא מציאותי והוא משפיע.

בעולם העליון כפי שזה צריך להיות, יש עולמות ויש מקומות, אז למשל במקומות של 'גן עדן' ובפרט ב'גן עדן עליון', אין מחיצות בין התודעה, ניכר שכל הצדיקים שנמצאים באותו היכל, הם אחד, זה נהיה כמו רקמה אחת, וצריך שם דקוּת מחשבתית פנומנלית כדי להבחין מי נמצא איפה. זה כמו לראות אסופה מלאה של תדרים ואין לך מושג מי זה התדר הדק ומי זה התדר היותר עבה, פשוט זה הכל תדר אחד שלם. זה כמו להסתכל על הים ולהגיד לך' תגיד לי איזה גל עומד בפני עצמו ואיך קוראים לו. אין, זה קם, עולה, נבלע, אל תדמיינו את זה, זה לא קשור לדמיון, אין לזה מראה, זו הבנה, זה משמעות רק כדי להסביר כמה הם אחד בתוך השני, הם בלועים אחד בתוך השני, הם מסכימים אחד עם השני, כמה הם אחד עם השני.

מתוך כל מה שהמשל אומר 'תדר', אתה שומע שם למעשה דיבור, שזה דיבור של' אפשר לשמוע דיבורי אהבה, איך הם מסכימים אחד עם השני או איך הם משבחים. אז זה כאילו כמו מוזיקה ויש המון כלים אבל הם כולם מנגנים את אותו דבר אז זה נראה כאילו הם בלועים באותו דבר, רק שהמנצח מדי פעם נותן לכינורות להתבטא ומדי פעם הוא נותן לפסנתר להתבטא ומדי פעם הוא נותן לנבל להתבטא, אבל זה אותה הרמוניה.

בגיהינום לעומת זאת, זה השם ישמור, זה בועות בועות של אנשים שכל אחד נמצא בתוך עצמו. ממש, זה אוטיזם רוחני ולתוך הבועה שלו אף אחד לא יכול להיכנס, אף אחד, גם צדיקים, אף אחד לא יכול להיכנס אליו. הוא עשה לעצמו בועה וזה הרמטי כ"כ שאתה לא יכול להיכנס אליו. גם אם יש שם צדיקים שהם יכולים להיכנס, הם נכנסים ויוצאים דרך הבועה ועוברים דרכה, אבל הוא לא שומע, הוא לא מרגיש, הוא באוטיזם שלו.

הדבר הזה דרך אגב הוא מקבילה לזה שבני אדם חיים את זה פה למטה. ועד שאדם לא יצא מהאוטיזם שלו, כמעט אין לו סיכוי וככה הוא מת. הוא עובר מהבועה שלו פה, פשוט פושט את הגוף, לוקחים את הבועה שלו ומעבירים אותה לעולם רוחני, וההגעה לשם זה המשך ישיר של מה שקרה פה. זה לא ששם מתרחש איזה תהליך של 'בוא נדון אותך ואז אנחנו נקבע מה יהיה אתך', זה ממש המשכה ישירה. הדיון זה רק כדי שהוא יבין איפה הוא נמצא, לא שזה ישנה את ה -state of mind  שלו.

אנחנו מחזיקים בינינו גבול מדומיין -

אנחנו פה באנו לארץ כדי לקיים דווקא דווקא דווקא את הקונספט "ואהבת לרעך כמוך" כאשר המטרה של המילה "כמוך" זה לפוצץ את הגבול הזה, לפוצץ את המחיצה שמפרידה בינינו. אז כאשר יש שניים שביניהם מפרידה תודעה, רק האדם יכול להוריד את הדבר הזה, ולכן הדיוק של הכלל הזה שהקב"ה נתן "ואהבת לרעך כמוך" הוא כ"כ מדויק, זה כאילו להגיד לך: 'אתה מכונת אחדות, רק שמכונת האחדות הזאת תפעל רק אם אתה תעשה "ואהבת לרעך כמוך" ואם אתה תבין מה זה הקונספט "כמוך" אז אתה מבין שיש אותך ועוד מישהו ושניכם מחזיקים רק גבול מדומיין לגמרי שאתם צריכים לדעת להסיר אותו ואז אתם תהיו 'אחד''.

אז לא כתוב "ואהבת לרעך", כתוב "ואהבת לרעך כמוך", אז צריך להסיר את כל הגבולות האלה, שהכל מדומיין, כל הגבולות שנמצאים שמה זה גבולות מדומיינים. למה? כי מסבירים לנו' "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות", זה ממלא כל המציאות, אז זה האמת. ככה אומר האריז"ל: המצב הראשוני הזה גם נקרא 'האמת', זה אקסיומה אמתית, זה המצב של הקב"ה. עכשיו, כל תוספות זה דמיונות, זה דמיונות של אנשים.

ואם תאמר: אבל מה זה, אבל אתה עשית קונספטים כמו; 'חסד' ו'גבורה' ו'תפארת' ו'אמת' ו'צדק' ו'שלום'.. וזה תבניות שעומדות בפני עצמן. אומר האריז"ל: כשעולים למעלה מבחינה שורשית כדי לתת את ההגדרות המדויקות של המלים, זה הכל מתלכד; המילה 'אחד' ו'אהבה' ו'צדק' ו'שלום' הכל נהיה 'אחד'. פתאום ההגדרות שלהם נהיות אותו דבר בדיוק. אומר' זה אחד המבחנים של תלמידי קבלה שבוחנים אותם כל הזמן' אתה הבנת את המילה 'אחד'? 'כן', מה זה? ואז הוא אומר. אח"כ שואלים' אתה הבנת את המילה 'אמת'? 'כן', מה זה אומר? אם הוא יגיד שני דברים שונים לגמרי והוא לא יגיד שבאיזשהו מקום זה בדיוק אותו דבר, זה יוצא מאותו שורש שזה נראה כאילו אין הבדל בין המילה הזאת לבין המילה הזאת, אז הוא נכשל. אבל אם הוא יודע להגיד שזה שורשית אותו דבר, אז הוא הצליח. אז אומר האריז"ל: בתבניות שהקב"ה עשה, הוא לא עשה גבולות שבאמת מבדילים כי בשורש זה הכל 'אחד', והתבניות כמלאכים יודעות שאין ביניהן גבול, רק, זה מתפקד לזה זה מתפקד לזה, זה בחינות שונות של אותו אור.

הרעיון של שבעים פנים לתורה זה לא שיש שבעים מחלוקות או שבעים דעות שונות, זה בדיוק אותו אור רק מחולק לשבעים פנים ולמעשה אין מחלוקת בין פן לפן במקום עצמו והמושג "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" זה רק להסביר' בסופר-פוזיציה הם פשוט מראים לך תמונה כוללת. כמו שיוצאים נניח למצפה תת ימי ויש לך חלונות שמסתכלים על אותו ים, אז החלונות לא סותרים אחד את השני, אף אחד לא יכול לעמוד בצד אחד של החלון ולהגיד' אני רואה תמונה יותר אמתית ממה שאתה רואה. אתה רואה את הזווית הזאת, הוא רואה את הזווית הזאת ולכן אין שם מחלוקת ואין מחיצה. אבל בני אדם כן עושים מחלוקת וכן עושים מחיצות, למה? כי הם מדומיינים.

האם הדמיון הוא שורש או ענף ?

הדמיון - יש כאלה שאומרים שהוא שורש ויש כאלה שאומרים שהוא ענף. זה בסדר, תלוי מאיזה כוון אתה מסתכל עליו, למשל' אפשר להסתכל על ה'כתר' כשורש ועל ה'מלכות' כענף ואפשר להסתכל על ה'מלכות' כשורש ועל ה'כתר' כענף, תלוי מאיזה כוון אתה מסתכל. אז הרבה פעמים אתם תראו הוראות סותרות. למשל, כמו בעשרת הדיברות, אז יכולים להגיד לך שהדיבר הראשון זה 'כתר' ואחרון זה 'מלכות' ולפעמים זה הפוך. אז זה לא סותר, תלוי, יש 'אור ישר' ו'אור חוזר', תלוי מנקודת ההסתכלות.

מה גורם לבני אדם להיות מדומיינים ? מה שורש כל הרע ? -

אז כאשר אנחנו מדברים על המושג שנקרא 'דמיון' - אתה יכול לשאול את השאלה - אבל למה אנשים מדומיינים? מה גורם לבני אדם להיות מדומיינים? אם הם מדומיינים כשורש, אז מה אתה יכול להאשים אותם? הם מדומיינים, זה שורשי אצלהם, מה אתה רוצה? אבל אם אתה מבין שבן אדם מייצר דמיונות, זו כבר בעיה.

ואז אתה שואל את עצמך, למה בן אדם מייצר דמיונות? אז יש לזה כמה גורמים; חוסר בטחון, פחד, חוסר אמון, חוסר אמונה, אבל 'הרב אשלג' לא וותרן. 'הרב אשלג' אומר שהמקור של הדמיונות זה 'אגוצנטריות'. ברגע שאדם הוא אגוצנטרי הוא גם יוציא את הפחד, יוציא הכוונה יפיק, הוא יעורר בתוכו את הפחד. אם בן אדם הוא אגוצנטרי, הוא יעורר בתוכו דימוי עצמי נמוך, הוא יעורר את כל הרע. כך שמבחינת הרב אשלג, והרב אשלג זה לא מישהו של לנפנף אותו מכיוון שהוא אחרון, הוא היה בסך הכל רק לפני שבעים שנה, והיו לו את כל ספרי הקבלה וספרי החסידות, הוא סיכם את הכל, אומר: 'בוא נסכם כדי לא לבלבל את הציבור, בוא ניתן להם הוראות שורשיות שהם יבינו מה קודם למה, מאיפה מתחילים הדברים, מה השורש, מה הענף'.

אז הוא הסביר שה'אגוצנטריות', ה'רצון לקבל לעצמו', זה השורש של כל הרע, ומשמה יוצא מצב שאדם גורם לעצמו לפחד, גורם לעצמו לדמיונות, גורם לעצמו לחוסר בטחון, לחוסר בדימוי עצמי נמוך, לעצבות, לכל, מכל דבר. הוא אומר' זה הכל מתחיל מהאגואיזם שלך, ואם אתה רוצה להיפטר ממשהו כדי להרגיש בן חורין או את החירות, אתה צריך להתחיל מן הנקודה הזאת של להיפטר מהאגוצנטריות, להיפטר מהרצון לקבל לעצמו.

[דברי הרב נווה: אני מעדיף להשתמש במילה 'אגוצנטריות', לעניינו זה יותר מדויק. אני יודע שאשלגיסטים אוהבים להגיד כל הזמן 'רצון לקבל לעצמו', אבל השימוש הזה הוא שימוש לפן מסוים, זו בחינה, זה לא דבר שאפשר להגיד אותו על כל דבר, אלא זה 'אגוצנטריות' - חשיבות העצמית, זה שאני כל הזמן חושב על עצמי כפואנטה, כאילו, 'אני פה', ויש תחושה חזקה מאד של 'אני'. ואדם נע עם ה'אני' הזה, הוא נע בתוך בועה כזאת או עננה כזאת שאופפת אותו שאומרת לו כל הזמן 'אני'; אני הולך, אני רוצה לאכול, אני עייף, אני צריך ללכת מחר לעבודה. כל הזמן מתחיל במילה 'אני' וזה שכל דבר מתחיל במילה 'אני' זה סימן שיש בפנים משהו  שמנקר שאומר לך' תוציא את המילה 'אני' ולהפוך את זה, להפוך את האישיות שלך לגמרי. ממש, להפוך את זה שאתה לא תגיד יותר את המילה 'אני' זו כל העבודה כולה. זו העבודה של הצדיקים, הם משתדלים להגיע למצב שהם לא זוכרים להגיד את המילה 'אני'.

עכשיו, בקטע הזה ה'אני' הזה יוצר את כל המחיצות, ולכאורה יש לו המון המון תירוצים, יש לו אינספור תירוצים מסיבות משלו, כדי להגיד למה הוא לא אוהב, למה הוא לא עושה את מה שהוא צריך לעשות. אז הוא יגיד לך: אני דווקא אוהב אנשים אבל הם לא בעלי אמון, אני דווקא רוצה לתת אבל אין למי וכל הדברים האלה, וזה לא נכון. כל זה זה שקר אכזר מאד שאנשים מאשימים את העולם החיצוני להם, זה שיהיה ברור. אנחנו נשב פה ונגדיר פה את המחלה. מי שרוצה להיות שקרן ולהמשיך לשקר לעצמו, שילך וישקר לעצמו. פה אנחנו שמים את האמת בפרצוף, האמת בפרצוף היא שאנחנו אגואיסטים וה'אני' שלנו נמצא במרכז, אנחנו אגוצנטריים, זה בילד - אין במערכת, בזה אנחנו לא מאשימים אף אחד, אנחנו פשוט נותנים אבחון לעניין הזה ומשמה יוצא כל הרוע; כל הביקורת, כל מה שאתה רוצה להגיד, כל המחדלים שלך יוצאים אך ורק משם ולא בגלל בני אדם].

'אברהם אבינו' יכול היה להגיד את כל התירוצים בעולם על העולם שהיה מחוץ לו והוא היה צודק, אף אחד לא היה בא אליו בטענות; עובדי עבודה זרה וסדום ואמורה ולוט הגנב והכל. אבל הוא לא אמר את הדבר הזה כי הוא לא השתמש במילה 'אני', אפילו לא פעם אחת. מכיוון שהוא היה החסד, הוא הצליח לתקן בהעדר 'אני' את כל העולם. אדם אחד תיקן את כל העולם ועליו נאמר "אחד היה אברהם". לא נאמר את זה על אף אב אחר, רק על 'אברהם אבינו' - "אחד היה אברהם", כי הוא היה 'אחד'. לא הכוונה שאין בלתו, שאין עוד מישהו כזה, לא לזה הכוונה, שהוא היה 'אחד', one, הביא את עצמו למצב של one. והמושג שנקרא 'אחד' זה בדיוק היפך ה'אני'.

מי שרוצה לדעת את 'גמר התיקון' - זה שאנחנו ניפטר מה'אני' הזה לחלוטין. מי שרוצה לדעת מה זה הסוד של החירות, של האושר, הסוד של כל הסודות זה הכל עניין של האני הזה, האני האגוצנטרי. שברגע שאדם יעתיק את זה מנפשו, זהו. אף אדם לא פטור מן הדין ואין אדם שיכול לבוא ולהגיד אני עשיתי וכל מיני דברים כאלה, כי למעלה למעלה יראו לך, אתה עדיין אגוצנטרי, יש לך מחשבות אגוצנטריות, אתה מנוהל על ידי האגוצנטריות שלך, גמרנו, אפשר להטיל דופי בכל המעשים שלך. דבר יחידי שאי אפשר להטיל דופי באדם ואז הוא נחשב לצדיק, זה שאין לו אגוצנטריות, אין לו ריכוזיות עצמית, אין לו הרגש עצמי ועל זה גם כן צריך המון המון לבאר את זה.

[דברי הרב נווה: לצערי חלק מהשיעורים האלה הולכים ליוטיוב ואנשים שומעים שעה וחצי שלי ומתחילים שמה אינספור הערות ודיבורים מטופשים בלי שהם מכירים את כל התמונה הרחבה. להיות טוקבקיסט זה הכי קל, להגיב לרב. אבל צריך לדעת שבאמת הדברים מאד ענפים, הם מאד מאד מורכבים ואנחנו מדברים כאן כל פעם קצת ואנחנו מדברים על זה בצורה שורשית שאי אפשר להרחיב אותה ורק מי שעוקב אחרי הדברים לאורך שנים מתחיל להבין אותם.

אבל העניין של ה'הגות' למשל שאנחנו עסוקים בו כ"כ, הוא להיכנס לנקודה הזאת שנמצאת בין ה'אני' לבין ה'אַין'. כי גם את זה צריך לעשות כמובן עם אחריות ולא בחוסר אחריות, צריך לדעת איך הופכים את זה. זה שאנחנו מדברים על זה בסלידה זה רק בגלל שאני מנסה לתאר לאנשים 'אל תרמו את עצמכם'. שאדם לא ירמה את עצמו לחשוב שיש איזשהו תרוץ חיצוני בעולם שמונע ממנו מלעשות מעשה טוב או מונע ממנו מלאהוב, או מונע ממנו מלעשות חסד או כל דבר אחד. אין שום דבר חוץ מזה, חוץ מהנקודה הזאת, נקודת האגוצנטריות. כל הצרות באות משם. ברגע שאדם יצליח למצוא איזשהו משהו, וכאן צריך להיות מאד יצירתי ומאד חוקר, כי כמו שאמרנו זה מאד עמוק ומאד מורכב להגיע למצב של' אני מחקתי אצלי את האגוצנטריות, אין לי אגוצנטריות. מהרגע הזה זה כבר כמעט כמו לחוות חוויה של מוות קליני. ולכן העבודה שלנו מרוכזת שם, אנחנו צריכים לעשות כמו שנאמר: 'דע את האויב', וזה האויב הכי גדול שלנו].

צריך לקלוט מה מייצר את האגוצנטריות -

עכשיו, אתם צריכים לדעת שהאגוצנטריות זה אוסף של מחשבות, זה אוסף של רגשות, זה אינסטינקטים, זה המון דברים שזה לא פשוט למחוק את זה וזה גם לא נעשה ביום אחד. זה תהליך של התבוננות מאד עמוקה, זה תהליך של עבודה וזה תהליך מייגע ומפרך מאד, אבל רוב העבודה נעשית בהגות של לקלוט את זה. אתה צריך לקלוט את זה מה כל הזמן מייצר את האגוצנטריות הזאת.

בתקופות של הציקלונים בארה"ב, כל סופות הטורנדו, יש לוויין שכל הזמן מנסה לאתר את המקומות שיש פתאום דלילות של אוויר, כי אז הוא יודע שמסביב לאותה דלילות פתאום יהיו את הטורנדואים האלה. המטרה של הלוויין זה פשוט להתריע כמה שיותר מהר ואיפה שזה נוצר, להתריע מהר לערים הסמוכות להתפנות, או לאיזה רמת נזק זה יכול להגיע וכו'. יש כאלה שעושים את זה גם לים- גם בים, פתאום אתה רואה מערבולות מטורפות וזה מערבולות מסוכנות וצריך להתריע בפני ספינות או כל מיני דברים, צלילות או כל מיני דברים כאלה. ישנה מערכת שלמה של התראות רק על הדברים האלה.

לכאורה יש כזה דבר בתוך הנפש פנימה - מערכת שלמה של טורבולנטיים כאלה שמיד יוצרים את האגוצנטריות הזאת. זה נראה כאילו הכל בסדר עד שפתאום משהו קורה וזה הופך את הציקלון הזה ואז האדם נהפך להיות אגוצנטרי. פתאום הוא מקבל את המשקולת הזאת והוא נהפך להיות אגואיסט. לרגע אחד הוא צדיק ופתאום משהו עושה לו את זה וטלאק, הוא חוזר בחזרה להיות אגוצנטרי והוא בעצמו לא יודע מדוע זה ככה ומדוע זה ככה. ולכן החקירה העצמית והעומק הזה צריך להיות כ"כ גדול שזה life time, זה כמעט מאבק של כל החיים להיות בשמירה שאתה לא תיפול למקום הזה. וגדולי הגדולים, מאדם הראשון ועד המשיח יחוו ניסיונות, שהקב"ה כביכול ינסה לדגדג על היווצרות האגוצנטריות בתוכם והם יצטרכו להילחם בזה. אבל קודם כל שאנחנו נבין שזה האויב שלנו ואף אחד לא חף מזה, אף אחד. ולכן יש פה מאבק אבל צריך להיות מאד חכם במאבק הזה, לא להיאבק סתם, לא להיאבק סתם כדי לא לאבד כוחות.

אז צריך להיות נורא נורא יעיל - היעילות הגדולה ביותר זו ההגות כי היא מצריכה הכי פחות כוחות פיזיים וגם נפשיים אבל מחשבתית אתה יכול לחדור לכל מיני מקומות ואתה יכול לעשות את ההגות 24 שעות ביממה ואתה יכול לעשות אותה ממש לפני שאתה הולך לישון ולנסות לגלות עוד חלק ועוד חלק ועוד חלק ועוד חלק.

ב'תורת ההגות' שאנחנו נעשה אותה, נלמד גם על התבודדות, על התבוננות נכונה, ואז נדבר על ההגות ואז אתם תוכלו לדעת את ההבדלים ביניהם. אבל יש תהליכים שמכינים אחד לקראת השני. אבל בתוך ה'הגות' אתה ממש צריך להיכנס פנימה כדי לקלוט' האם אני עושה פעולה מתוך אגוצנטריות, האם אני מדבר מתוך אגוצנטריות, האם אני פועל מתוך אגוצנטריות.

כשאנחנו באים לזוגיות - תבינו כמעט שאם לא מדברים עם הזוג על זה ולא עושים להם הדרכת חתנים והדרכת כלות, זה כמעט אבוד כי אתה מגיע ישר אגוצנטרי וזוג אגואיסט לא יכול לקיים אחדות, אין, זה לא ילך בחיים. כמה שהם לא יהיו נחמדים וכמה שהתרבות שלהם לא תעזור להם, אפילו אם הם יהיו מיליארדרים, זה לא יעזור להם, זה לא תלוי בכלל בסטטוס הסוציו אקונומי. לא ראינו שזה מדלג באוכלוסיות על אלה שיש להם פחות. זוג אגואיסט זה זוג אגואיסט, הוא ימרר אחד לשני את החיים, כי היא רוצה מה שהוא לא רוצה והוא רוצה מה שהיא לא רוצה, ועל זה יותש ויכוח. במציאות הזאת עכשיו תעשו לזה אקסטרפולציה כמובן לכל הציבור- כמה שכל אחד נמצא בבועה שלו, אז איך נעשה אחדות?

אבל הנקודה כאן בשיעור הזה ואלה שיבואו אחריו - אנחנו מנסים למצוא את הנקודה הזאת שלאט לאט אני מבטל את האגוצנטריות. עכשיו, זה מהצד של הרב אשלג שאמר שהאגוצנטריות מולידה את הדמיונות.

למה בעצם אני אגוצנטרי ? -

עבור אלה שאמרו שדמיון זה שורש - זה נשמע כמו דיון של מה מוליד מה, הביצה את התרנגולת או התרנגולת את הביצה. הם מבחינתם הדמיון מוליד את האגוצנטריות וזה לא בדיוק עובד ככה. יש כאן עוד נקודות שצריך גם כן להבין אותן, של' מה הדמיון עצמו מייצר, אבל הנכון הוא להסתכל מבחינת ההתמודדות, להסתכל על האגוצנטריות שלנו כדבר שהוא שורשי, ועכשיו העבודה שלך לנסות להבין את הדברים הבאים;

למשל, שאלה ראשונה – למה בעצם אני אגוצנטרי? על מה אני מגן? ממה אני מפחד?

אז התשובה הראשונית היא הישרדות - נניח שאני מפחד למות, אני מפחד להיות רעב, אני מפחד להיות הומלס. ז"א, פחדים מנהלים אותי. אז חלק גדול ממה שגורם לאגוצנטריות - אנחנו צריכים לדעת את הגומרים כביכול לאגוצנטריות שבאים מצד זה שהדמיון הוא השורש, הוא הפחדים האלה. אז העבודה זה שהמודע יכול לבוא ולהגיד' ממה אתה מפחד? בוא נניח שלא יהיה לך אוכל, אז אתה מפחד למות, אבל אתה יודע שאין מוות, אז אתה הולך לישון עם הגוף ואתה ממשיך הלאה. [דברי הרב נווה: נניח שאני לוקח את זה בצורות כאלה; אני יודע שיש אנשים שלא עוברים את הסף הזה, אבל מי שמצליח לעבור את הסף הזה שהוא לא מפחד מכל דבר, שמה שאומרים לו אז הוא יכול להמשיך הלאה, אבל מישהו יכול להגיד' מה, למות? אני לא מסוגל. אז פה הוא תקוע. פה הוא צריך לדעת שהפחד עצמו מנהל אותו, מנהל אותו זה אומר שזהו, אתה אגוצנטרי ואתה תקוע בזה ואתה מסוכן לעצמך ולאחרים].

דבר נוסף - להיות הומלס. בוא נניח שאתה תהיה הומלס. שוב נאמר' יש כאלה שמתים מפחד מזה. אתה רק אומר לו את המילה הזאת הוא מזועזע כולו. ויש כאלה שאומרים: 'אז אני אשן בחוף, אני אשן ברחוב, what's the big deal?' ואז הוא יכול כאילו לעבור את הסף הזה. אבל יש כאלה שזה מנהל אותם' מה, אני אהיה הומלס? וככה אפשר לעבור דבר דבר. נניח, 'מה, אני אהיה ערירי חס ושלום'? 'אני אהיה בלי בן זוג'? אז יש כאלה שאומרים: 'כן, אז אני אהיה רווק' ויש כאלה שאומרים: 'אני לא מסוגל, אני לא יכול לחיות לבד, אני אמות אם אני אחיה לבד', וזה מנהל אותו.

המשך המאמר בע"ה בשבוע הבא.