זוגיות

"עד שמצאתי את שאהבה נפשי" / הרב אריה חיים נווה שליט"א

כיצד מזמנים ומשרים את השכינה בבית - חלק א'

הקדמה -

[דברי הרב נווה: אני ממש אראה איך בהמשך, גם עם התוכניות החדשות, אני מאד מאד רוצה לשמור את השיעורים על הזוגיות. זה אחד התיקונים הגדולים ביותר של האדם והחשובים ביותר של האדם שאדם צריך לעשות אותם והתיקון הזה מאד דומה ל"יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" כמו שאנחנו אמרנו, והחשיבות שניתנת על זה היא כ"כ גדולה שעליה נאמרו הדברים שנאמרו על בית המקדש - שאם זוג מפסיד את הזוגיות שלו זה כמו חורבן בית המקדש ואם אדם מתחתן אז הוא בונה את בית המקדש. 'אין שמחה אלא כשמחה של חתן וכלה'.

הדברים הכי גדולים נכתבו על זוגיות, ממש, ולכן צריך לתת לזה כי לצערי זה תחום מאד מאד מזולזל ותחום לא מוערך וחשוב גם כן לדעת איך פועלים נכון בתחום הזה, כי לתחום הזה יש גם סכנה גדולה מאד גם של קבלה לעצמו; זה אחד הניסיונות הכי גדולים של האגואיזם, זה ניסיון יותר גדול מאשר של בן אדם שהוא רווק, בן אדם שהוא רווק נחשב ליותר משפיע מאשר בן אדם שהוא נשוי כי בזוגיות אתה מאד מצפה מהבן זוג, אתה כל הזמן מצפה שהבן זוג ישלים לך משהו אז אתה נשען על מישהו. כשהיית רווק, אתה רווק, אתה לא מבקש מאף אחד שום דבר, וכשאתה נשוי אתה כל הזמן מצפה, אז זה יותר מאדיר את הרצון לקבל לעצמו.

עכשיו, השיעור שלנו היום יהיה שיעור שדן דווקא בדבר פנימי מאד בתחום 'חכמת הקבלה', ואח"כ מהקבלה אנחנו נשליך על הזוגיות. אני מלמד ברוך השם כבר 28 שנים, אני לא חושב שיש ספר שלא פתחתי אותו ולא פירשתי אותו לקטעים bits and bytes, ואספתי מסביבי תלמידים וכל מיני רמות של כתרים וכל מיני רמות של מודעות ועדיין אני רחוק מאד מלחוות נחת רוח מההישגים של מה זה תלמיד. והסיבה של זה שאעפ"י שאתה נותן לבן אדם את כל הידע ואתה מסביר לו הכל, וזה גם אחד החששות הגדולים שלי מה – '101 עקרונות של חכמת הקבלה', אבל יחד עם זה שמה אני מתכוון לתת לזה מענה שאני הולך לדבר עליו קצת היום, וזה קשור, הכל קשור אחד לשני, שאעפ"י שאתה נותן לבן אדם את כל הידע הנחוץ, ואתה פורס בפניו את כל תמונת המציאות ואתה מסביר לו את המהות שלו ואתה מגלה לו את תורת הנפש שלו ואתה גורם לו להרגיש ולחוות ולהבין בעצמו באיזו מציאות הוא חי, והוא חווה אותה, הוא לא יכול שלא, אף על פי כן, הוא לא קם ועושה, הוא לא עושה את מה שהוא צריך לעשות.

אין כאן עניין של האשמה חלילה, אל תחשבו שאני בא בטענות למישהו, אני רק מסביר את זה כדבר שצריך לשים אליו לב].

כל אירוע מקדם אותנו לעבר האחדות -  

יש בעייתיות שבן אדם לא רואה בעולם הזה תועלת. ברגע שאדם לא רואה תועלת מהעבודה שלו, אז קשה לו לתפוס שמה שקורה עליו זה לטובתו. נסביר בדיוק למה הכוונה;

תועלת בעולם הזה זה אומר שבן אדם שם לבנה על לבנה ומרכיב קיר - זו תועלת. ותגיד לו: שים עכשיו 200 לבנים, הוא מבין למה צריך לשים 200 לבנים ולעמול קשה, כי הוא צריך קיר יותר גבוה אז יש לו פידבק לעשייה שלו. כשאדם הולך ולומד באוניברסיטה אפילו לתואר דוקטור, אפילו שהוא לומד קורסים שלא שייכים ישירות למה שהוא צריך ללמוד אלא קורסים כלליים שהוא צריך אותם, לומד פה אנגלית, לומד פה מתמטיקה.. כל מיני דברים, הוא מבין, בסדר, אבל הקורס מקדם אותי - יש לי מדד לזה שקיבלתי השכלה, וכמעט לכל דבר בחיים הגשמיים יש לנו איזשהו סוג של מדד.

להתפתחות הרוחנית כביכול אין מדד. המדד הוא מה שאנחנו מלמדים בשיעורים ושאנחנו דיברנו עליו - זה שאין אירוע שעובר עליך שלא מקדם אותך לעבר ה'אחד'. אין אירוע שהוא לא שיעור, 'בין בעקוּ ובין בטיבוּ', בין אם זה ברע, בין אם זה בטוב, אתה מתקדם לעבר האחדות, זה anyway, וכל דבר הוא שיעור כ"כ חשוב שאי אפשר להפסיד אותו. ואחרי כל אירוע אתה צריך להודות להלל ולשבח את הבורא על השיעור הכ"כ חשוב הזה. אדם צריך להתבונן בשיעור שהוא עבר אבל האדם הרגיל לא רואה מזה תועלת, וכל עוד האדם לא רואה מזה תועלת אז הוא לא מתקדם, הוא לא מתפתח. אעפ"י שאתה פורס בפניו את כל החכמה ואתה מלמד אותו, אין, מה שצריך לעשות הוא לא עושה. אז לא קמים ומתפללים ולא עושים את המצוות ולא שומרים שבת, ולא עושים זה, ולא מתנהגים בענווה והולכים מכות, ועדיין גסי רוח ומתערבים אחד לשני בחיים, ואת כל הדברים הכי הבסיסיים שמדובר בשיעורים, לא עושים. ועוד פעם, יוצאים מפה, משיעורים אחרים, נשענים על אינסטינקטים. האינסטינקט שלו נראה לו הרבה יותר אמתי מאשר מה שהרב אומר לו בשיעור. ואם תשאל על מה ולמה זה ככה? אז רק בגלל שאדם לא רואה תועלת. אם הוא היה רואה איזה מדד של התקדמות כתוצאה מהמעשים שלו, מהשיעורים שלו, מהחוויות שהוא חווה אותם, זה היה נהדר, אבל הוא לא רואה מדד אז הוא חוזר לחוות מדד כפי שהוא רואה אותו. יש תוצאות שהוא מצפה לקבל אותם ואם הוא לא יקבל את התוצאות האלה אז לגביו העולם לא מתקדם. וזה לא ככה.

[דברי הרב נווה: יש הרבה מאד אנשים שמתקשרים אלי באמצע בעיות קשות מאד של שלום בית או אני לא יודע מה והם לא יודעים שהרבה פעמים מוטב להם שהם יישארו במצב כי האירוע עצמו מעביר אותם תהליך מאד חשוב והוא גם מגלה עליהם הרבה מאד דברים. ולא כל דבר שכואב זה כמו אצל הרופא, ללכת לשים פלסטר. יש תהליך שאדם צריך לעבור אותו, ולהיות עם רב שהוא צדיק זה לפעמים מאד מתסכל כי לפעמים זה נראה שהוא לא עונה או שהוא מזניח והוא לא לא עונה, אי אפשר לא לענות, לפעמים השתיקה היא להגיד לך' תישאר במקום, תשהה בזה. ואת זה הרבה מאד אנשים לא מבינים, בגלל זה יש הרבה מאד צרות בין תלמידים לבין הרבנים שלהם שלפעמים עוזבים אותך לבד ואתה צריך להיות שמה ואתה צריך להיות שמה עד שאתה תגיע.. מכיוון שאסור שתהיה תלות. אדם צריך להיות אור בפני עצמו והוא צריך לעבור את החוויות שהוא צריך לעבור אותם בפני עצמם].

על כל פנים לצורך העניין הזה, הבעיה המרכזית בזוגיות היא האגואיזם, האגוצנטריות - היא לא נותנת לנו לחוות חוויה של תועלת, היא לא נותנת לנו לחוות חוויה של' אני מתקדם לאנשהו. זו בעיה נורא נורא גדולה שאם האדם לא ישים בזה את לבו וכל מגמתו, הוא יחריב כל חלקה טובה. ואנשים מחריבים לעצמם את הזוגיות על כלום, על שום דבר, על שום דבר. [דברי הרב נווה: וזו בעיה, זו בעיה גדולה מאד שאין עוד ספר שיכול ללמד אותך. אני עוד אמשיך להתעקש עד כמה שיהיה ניתן בכל המובנים ללמד על הנושאים האלה כי זוגיות היא מפתח להרבה מאד תחומים בחיים ותחומים ברוחניות, אבל זה לב ביטוי האגואיזם. למה? בגלל שאתה מצפה לקבל וברגע שאדם מצפה לקבל זו בעיה].

אנחנו בנויים לעבוד בהרמוניה -

כל הקונספט שאנחנו נעים, הספקטרום שאנחנו נעים עליו, זה 'סוף' ו'אין סוף'. המושגים 'סוף' ו'אין סוף' שנמצאים בקבלה לא קשורים בכלל לגודל אלא 'סוף' זה אגוצנטריות. הרי כתוב: "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים וכו'... היה אור אין סוף" ואח"כ "צמצם את עצמו הבורא בנקודה האמצעית אשר בו" - זו לא נקודה גאומטרית. נקודה אמצעית אשר סופה במרכזה זו נקודת האגוצנטריות, זו הנקודה שבה אדם עושה סוף לשפע. ברגע שאדם מקבל לעצמו הוא עושה סוף לשפע כי המציאות שאנחנו נמצאים בה היא סופר-אורגניזם אחדותי. ההרמוניה והניגון שיש פה הוא הניגון של אחדות, הוא לא ניגון של בן אדם אחד. זה כמו שאחד מהתאים בגוף שלכם יחליט שהוא אגואיסט. אתה אומר לו' אתה לא יכול. עצם העובדה שאתה תא בתוך גוף, אתה בנוי בכלל לעבוד בהרמוניה, אתה לא יכול לחיות לבד, אין מציאות שאתה תחיה לבד. אבל יש לו תחושה של 'אני'; מה נכנס לתא, מה יוצא מהתא, מה שאני מרגיש ומה שאני חש, חם לי, קר לי, אין לי אוכל. הוא מרגיש את זה וזה סותר את המציאות שהוא חי בה. ורואים שאפילו תאי גוף מתבלבלים ונהפכים להיות תאים סרטניים והגוף כל הזמן מקבל מסרים של סופר-אורגניזם, הוא כל הזמן מקבל מסר של' תשמע, אתה לא לבד, אין כאן מציאות של תא בודד. אתה חי כאן בתוך ישות אחת שהיא הרבה יותר גדולה ממך.

וכמה שאתה מסביר את זה לאדם הוא גם לא מבין את זה. הוא לא מבין את זה מאז שהוא חי במדינה והוא לא מבין שהוא חי באנושות, הוא לא מבין שהוא חי בטבע של כדור הארץ. אנחנו לא מדברים על למעלה מזה. הוא לא מבין שהוא חי בקהילה או בעיר, הוא לא מבין שהוא חי במשפחה והוא גם לא מבין שהוא חי בזוגיות. וחוסר ההבנה שלו הוא אותו עניין. הרי מה הוא מתבקש לעשות כחלק מן האנושות? להשפיע לה. למשל; לא לזהם את כדור הארץ, לדאוג שיהיה כאן שלום ולא מלחמה, לא ליצור פלגנות, לא ליצור משהו שיכול להרוס את הפלנטה היחידה שאנחנו חיים עליה. אז אתה צריך להיות משפיע.

ואם זה במדינה – אותו דבר - מדינה זקוקה להשפעה. אי אפשר שכל אחד יגיד 'אני רוצה לעצמי', זו מדינה. צריך לעשות כל דבר ששייך למדינה; מתשלומי מסים וארנונות, וללכת להתגייס ולעבוד, זו מדינה, זה הקונספט של מדינה, זה אורגניזם שצריך לתפעל אותו. תקראו את המאמרים של הרמב"ם, הוא מדבר רק על הדברים האלה, זה מחייב אותך להיות באקט של השפעה. זו בכלל תפיסה קיבוצית, התפיסה היהודית היא כמו תפיסה קיבוצית, לא קומוניסטית, גם לא סוציאלית אלא חברתית שיתופית של "ואהבת לרעך כמוך". בחברה שיתופית אתה לא יכול להיות אתה, אח"כ בתוך קהילה קצת יותר קטנה ואח"כ בתוך המשפחה שלך גם כן. אין מקום שבו אתה יכול להניח את הראש ולהגיד' זהו, עכשיו אני לעצמי. אין מציאות כזאת.

עכשיו, המציאות הזאת בנויה בצורה כזאת כי אנחנו אלוקיים והאלוקות, ההוויה שלה היא השפעה החוצה, היא לא קבלה. אם האלוקות תנסה לקבל לעצמה היא תחווה את זה בצורה של ייסורים. זה היפוך מגמה שנותן לה פידבק של ייסורים, של אני לא יכול לקבל לעצמי. כי הקב"ה הוא נקרא הטוב והמיטיב והוא ברא את עולמו להיטיב לנבראיו, ומכיוון שאנחנו חלק אלוקַ ממעל, אנחנו על אותו עניין, אנחנו בדיוק עשויים מאותו עניין, מאותו חומר. החומר שאנחנו נבראים ממנו זה חומר של נתינה ולא של קבלה, והקב"ה ברא את העולם כשהתכלית שלו והסיבה שלו הייתה – נתינה. אז כל פעם שאדם מנסה להפך את התהליך, זה לא הולך לו, כל פעם שהוא מבקש, זה לא הולך. ורואים את זה על ידי זה שהציבור לא רוצה לתת. כשבא אליך מישהו והוא needy והוא מבקש, יש בך משהו שדווקא לא רוצה לתת לו. אם הוא היה יושב בשקט אתה היית נותן לו את הנשמה שלך אבל ברגע שהוא בא ואומר' אני צריך כסף, אני צריך יחס, אני צריך שתשמע אותי עשרים שעות, אני צריך שתהיה בשבילי וזה, דווקא אתה לא רוצה לתת לו. יש איזה משהו פנימי שמעלה אנטגוניזם של אי רצון לתת כי זו האלוקות, כי אתה אומר' הוא מתנהג לא נכון. אם הוא היה שותק אני הייתי נותן לו לבד, מכיוון שהוא דורש אני לא יכול לתת לו.

אז לכן ככה גם האדם - גם התפילות שלנו בנויות על זה. [דברי הרב נווה: אני כל הזמן מזהיר את זה בתפילות - לא לבקש לעצמך, אין בקשות עצמיות]. אז בכלל, לאט לאט אנחנו מתחילים להבין שאתה צריך לחיות כמו בתזמורת; יש לך כלי מוזיקה, אתה זמר, הכל טוב ויפה, אבל אתה בתזמורת, אתה לא יכול להשמיע את עצמך לבד, אפילו שיש לך קול יפה, אתה תעשה זיוף. קחו את הזמר הכי טוב בעולם, תעמידו עשרים זמרים הכי טובים בעולם ותגידו לכולם' תשירו, לא אכפת לכם שאתם לא תזמורת. אז אם כל אחד ירצה לשיר את השיר שלו, איך זה יישמע? שימו את הזמרים עם הקולות הכי מדהימים שיש בעולם; 'פברוטי', 'הניה'.., כל אלה שיש להם את הקולות הכי מדהימים. אם הם לא יתחשבו אחד בשני והם לא יעמדו אחד ליד השני כשהם יעשו מוזיקה משותפת, זה לא יעבוד, זה יישמע זיוף מכ"כ הרבה אנשים ששרים יפה.

זה מה שקרה עם עשרים וארבע אלף תנאים של 'רבי עקיבא' - עשרים וארבע אלף תלמידים, כל אחד מהם היה 'תנא'. הקונספט של 'תנא' זה מחייה מתים, הקונספט של 'תנא' זה צדיק. אבל אי אפשר שהעשרים וארבע אלף האלה יהיו עשרים וארבע אלף צדיקים אישיים, אין כזה דבר עשרים וארבע אלף צדיקים פרטיים, אין כזה דבר. תקלטו' אתם עשרים וארבע אלף ביחד, אבל לא נהגו כבוד זה בזה, גמרנו. אין לבד, אתם צריכים לדעת, העולם הזה לא בנוי ללבד, היקום תוקף את הלבד הזה, הוא תוקף את האגואיזם הזה; 'אנא אמלוך', 'אני יודע את הפתרון', 'אני יודע להביא את הגאולה'. זה מה שקרה עם ישו, זה מה שקרה עם שבתאי צבי, זה מה שקרה עם שלמה המלך, זה מה שקרה עם שאול המלך, זה מה שקרה עם קין, זה מה שקרה עם כל הגדולים שרצו להביא את הגאולה לבד. אין, אתה לא יכול, אין, זה לא עובד ככה, זה לא עובד בצורה כזאת, אין לבד. וכל סוג של מחשבה של הרצון לקבל לעצמו, אעפ"י שהיא נראית לפעמים לגיטימית כי נניח היא לא אלימה אלא היא רק קורבנית, זה גם כן, זה הכי אלים.

[דברי הרב נווה: תשמעו את השיעור שנתתי על 'סוד העלוב', זה שיעור מכונן כדי לדעת שמי שהורס את העולם זה דווקא הנעלבים, הם אלה שהורסים את העולם]. ברגע שאתה נהייה חור שור מתרפס שאומר' אין לי, לא נותנים לי, חסר לי, ואתה שונק מישהו, גמרנו, פה אתה מחריב את העולם. כי מי שבונה את העולם זה אלה שמשפיעים וקמים ונותנים, והם עסוקים 24 שעות ביממה והם נותנים את החיים שלהם. זה "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", מה זה "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" ? כי כמו שהשמש יוצאת ומאירה בצהריים, אתה רואה אותה רק הארה, רק חום. למה אסור לנו להסתכל בירח? כי זו בושה להסתכל על דמות מקבלת כי זה מה שהירח עושה, היא רק מקבלת. מה יש שמה? אבן קרה. זה מה שזה, מה זה ירח? אבן קרה. אור משל עצמה אין לה, חום משל עצמה אין לה, חיים משל עצמה אין לה, אז מה היא עושה שמה? עומדת, מקבלת. אז היא רק מעבירה את האור שהשמש מעבירה, זהו. אז בושה להסתכל על הירח, אנחנו לא מסתכלים על הירח.

אז זה הקונספט של בן אדם, אז אם האדם לא יבין את זה הוא לא יצליח באף תחום בחיים שלו, אבל בזוגיות זה הכי ניכר כי בזוגיות אתה כביכול הכי נצרך, אתה אומר', טוב, בחוץ אני יוצא אני אעבוד, אני אהיה עם אנשים, אני אשפיע, אני אעניק, אבל בבית - אני כבר אכנס אז זה כבר הבית שלי, ולא יודעים שהבית זו הסכנה כי גדולה; ברגע שנכנסת הביתה וסגרת את הדלת, אתה נהפך להיות האגואיסט הכי גדול ביקום, אין אגואיסט יותר גדול ממך. כי אתה רוצה לנוח ושיעשו לך קפה ויעשו לך תה ויתייחסו אליך וישאלו אותך איך עבר עליך היום ושיתחשבו לך ברגשות, ואתה נהפך להיות המקבל הכי גדול שיכול להיות בזמן שאתה לא אמור להיות אף אחד ממה שאנחנו ציינו.

צריך להפך מגמה, לאבד את המושג שנקרא 'אגואיזם' -

בבית אתה צריך לעבוד הרבה יותר ממה שעבדת בחוץ, הרבה יותר, כי הבית אמתי, בבית זה רק השפעה. אדם שהגיע הביתה אחרי 12 שעות עבודה צריך להוריד את המעיל שלו ולשאול את אשתו' מה אני צריך לעשות? איך אני עוזר לך? מה צריך לאפות? איזה ספונג'ה אני צריך לעשות? איזה טיטול צריך להחליף, הכל. ואותו דבר זה הולך לשני הכיוונים, כל הזמן צריכים להיות בהשפעה, אין כזה דבר' לא, אני עשיתי כביסה, אתה לא עזרת לי, אני אתמול טיפלתי בגינה, את לא עשית לי, אני מרים את הדברים הכבדים, את לא נמצאת, אני מבשלת, אתה לא עושה. על מה כל הריבים שיש בבית? על הרצון לקבל לעצמו, החשבונאות היא על זה. כל הזמן מרימים חשבונאות; אני עשיתי, אני עובד יותר, אני מביא כסף הביתה, זה הכל חשבונאות על הדברים האלה. [דברי הרב נווה: ולכן אני אומר' זו טעות הדדית, זו טעות של שני הצדדים וזה בא לידי ביטוי במחשבה בדיבור ובמעשה, בכל דבר, בכל דבר, אתם צריכים לדעת. אני לא רוצה להיות לא צנוע אבל אפילו בבינו לבינה אסור שתהיה שם קבלה לעצמו];

כתוב על 'רבי אלעזר ברבי שמעון' שהיה עוסק תשמיש כמי שקפאו השד. למה? שהוא לא יקבל לעצמו, שהוא לא ינצל את האישה שלו, שחס ושלום לא יהיה כאן ניצול של הגוף של האישה שלי. איך אני יכול להיות שם בשבילך, לא איך את יכולה להיות שם בשבילי. והעולם הזה עובד הפוך, בדיוק הפוך, האדם שם את עצמו במרכז, הוא חור שחור, ואיך כל העולם צריך לענג אותו, איך כל העולם צריך לתת לו. זה לא עובד ככה. אתם צריכים לדעת, לכן זה מקבל פידבקים שליליים ולכן הגירושין. הגירושין לא מחויבים המציאות, פשוט הם מבינים ש'אני לא אצליח לקבל מהבן זוג שלי את מה שאני רוצה'. [דברי הרב נווה: אבל זו לא המשוואה ולכן אני גם אומר שאנשים מתגרשים מהסיבות הלא נכונות כי הסיבות הלא נכונות של האדם זה שהוא אומר, 'אני לא מצליח לקבל מהבן זוג שלי את מה שאני רוצה'. זו לא סיבה נכונה להתגרש ולכן אין שום עילה לגירושין. שניכם אגואיסטים, שניכם צריכים לעבוד, וזו עבודה.

"אדם לעמל יולד". יש לנו כאן בסך הכל שבעים שנה. מי יודע, הלוואי ואנחנו נחיה את השבעים שנה. הנה אנחנו רואים, משפחות נמחקו בשבועיים האחרונים, ילדים, בני נוער. אצלנו ביישוב- בן 23, באמצע sms נכנס במשאית. בן 23 , מה כבר ראה בחיים שלו? אבל זהו, שמה הוא היה צריך לסיים את החיים שלו. אז אנחנו אומרים' הלוואי ונגיע להיות בני שבעים שנה. אבל נניח שנתנו לנו שבעים שנה, אז תן שבעים שנה, תן Push של שבעים שנה ותצא מזה כמו ענק. 'דוד המלך' נתן שבעים שנה, יצא משיח. הבן אדם זכה לחיי נצח בזכות שבעים שנה. עכשיו, אף אחד לא באמת אומר לך שבעים שנה; עד גיל שמונה עשרה אף אחד לא מדבר איתך, אתה ילד. הדעת שלך, אתה עומד על דעתך החל מגיל עשרים ומשהו קצת. אז יש לך באמת תכלס חמישים שנה ושמה צריכים להיות חיי השפעה, חיי נתינה. רק, כל דקה שאתה תבקש לעצמך 'ואין לי ואני מסכן ולא שומעים אותי ולא מתחשבים בי ולא יודעים מה קורה איתי, אני, אני, אני, אני', אתה עושה בדיוק ההיפך. וכל קטרוג שאתה מעלה אתה מעלה אותו על הבורא. זה אפילו לא קטרוג על הבן זוג, זה קטרוג על הבורא.

אז צריך להפך מגמה - אי אפשר שיהיו פה תשעה מיליארד איש על פני כדור הארץ חורים שחורים שכל אחד יגיד, 'מגיע לי', אי אפשר, הרי זה לא הגיוני. ואי אפשר שהעבודה שתהיה לנו תהיה מתוך אינטרס, זה גם לא יכול להיות, כי ככה העולם עובד, איך העולם עובד? לי יש רצון לקבל לעצמי, גם לך יש רצון לקבל לעצמך, בסדר, בוא נראה איזה אינטרס ישרת את שנינו? ככה עובדים סין ופוטין, וארה"ב, ככה הם עובדים, אינטרסים. אתה אומר לפוטין: למה שלא תגיד לאיראן לא להיות בסוריה? איראן לא אמורה להיות בסוריה, מדינה לא צריכה להיות במדינה, אף אחד לא שומע אותה, רק אתה. לא מעניין אותי, זו לא בעיה שלי. ברור שיש לו אינטרס בזה. ואם אתה כבר מנהיג, כבר שמו אותך להיות, אתה יכול להיכנס על דפי ההיסטוריה כאיש שלום כאיש שהביא את השלום למזרח התיכון, ואין היום מישהו שיכול להביא שלום למזרח התיכון, בגשמי אני אומר, בחשיבה רציונלית, חוץ מפוטין. הוא יכול להעמיד את הרגל שלו ולהגיד' אני עושה פה עכשיו סדר, אתם עושים שלום ביל הוק וביל קוק ולהשתיק את כל הכלבים שעומדים מאחוריו. אבל הוא בוחר ההיפך, לחרחר מלחמות.., אתה בחור צעיר, יזכרו אותך לנצח כמו הצורר הכי גדול שהיה לעולם. כנראה שאתה תהיה בין מחריבי העולם. אתה וקים ג'ונג תהיו ברשימות השחורות עם היטלר וכל זה. זה מה שאתה רוצה להיות? לא מעניין אותו, הוא לא רואה ממטר, יש לו מאתיים מיליארד דולר בחשבון האישי שלו, הוא עזב את האישה שלו, לקח אישה יותר צעירה ממנו באיזה חמישים שנה, הוא עושה מה שהוא רוצה וזה לא מעניין אותו שום דבר. וזה מנהיג של כמעט חצי עולם.

אז זו דוגמא קלאסית עד איפה זה יכול להגיע אבל אם אתה רוצה לעשות אתו משהו.. למה כל הזמן המנהיגים שלנו הולכים אליו? כל פעם אנחנו שומעים' ליברמן הולך אליו, ביבי הולך אליו, למה? יש איזה מידע שהמוסד מגלה, שהוא לא טוב לרוסיה ואנחנו אומרים לו: 'אתה רוצה את המידע? יש לנו מידע טוב שטוב לך שיהיה לך. בוא נראה לך מה מתכננים עליך'. ואז הוא מעריך קצת ואז הוא לומד לקלוט מי בעלות הברית שלו. אנחנו סוחרים במודיעין, המוסד נמצא בכל מקום אז הוא יודע כמעט כל דבר, אז הוא בא אליו והוא אומר לו' בוא תראה מה מתכננים עליך, איפה רוצים לפגוע בך. אז מה שנקרא' התחלנו לעניין אותו. אבל זה אינטרס, זה מבוסס רק על האינטרס. אין לו עכשיו חוויה פילנטרופית 'בוא נעשה שלום בעולם, כולנו נהנה מזה', אין לו, זה לא מעניין אותו. הוא יזמין את ביבי רק אם הוא יגיד לו' יש לך משהו מעניין לספר לי שזה יעניין אותי כרוסי? אם כן, תבוא, אם לא אין לך מה לעשות אצלי. אני אל תדבר איתי על הבעיות שיש לך עם השכנים, זה לא מעניין אותי. ככה זה.

אז כולנו פוטין. סליחה שאני אומר את זה אבל זה ככה, כולנו ככה. שתבינו, זו פשוט הגזמה של מה שאנחנו. למה? זה 'עולם פנימי מקרין לעולם חיצוני' - זו דוגמא קלאסית של עולם פנימי מקרין לעולם חיצוני. מה שאנחנו רואים, קים ג'ונג וכל הדברים האלה, זה הכל נמצא בתוכנו, "וחיי עולם נטע בתוכנו" - שאדם יסתכל, יקרא את החדשות ויגיד לעצמו, הנה אני והנה אני והנה אני וזה הכל נדבכים שנמצאים בי. ואם אין מנהיג חמלתי לעולם זה רק בגלל שאנחנו לא כאלה. ולכן צריך לעשות כאן איזשהו תיקון].

מה מפריע? אנחנו קוראים לזה בשפת רחוב 'אגו' אבל זה הרבה יותר מזה. הרב אשלג היה נורא מדויק. הרי אין לדברים ממשות, הדברים זה משמעויות, האדם זה משמעויות, זה תודעה, לתודעה אין ממשות שאתה יכול להגיד מה זה בדיוק. ואנחנו גם לא קוראים לזה בעיות פסיכולוגיות מכיוון שאין פסיכולוגיה אז אין בעיות פסיכולוגיות. בע"ה גם לא יהיו פסיכולוגים, גם זה דמיון, אלא, הממשות היא המשמעות - אנחנו תודעה וכבעלי תודעה, הדבר היחידי שעובד עלינו זה משמעויות, וחלק מהמשמעויות הם במודע וחלק מהמשמעויות הם בתת מודע.

המשמעות שנמצאת בתת מודע ושמנהלת אותנו - זה הרצון לקבל לעצמו. וכביכול אם לא נקבל לעצמנו, מה יהיה? אם לא יהיה את ה'אני שלי' אז מה יהיה? ועוד לא סתם, גם התרבות טיפחה את עצמה עם המילה 'פראייר'. אם אתה נותן, אתה פראייר, אם אתה מוותר, אתה פראייר, אז יצרנו מערכת שפיטה שעובדת בדיוק הפוך ממה שאנחנו צריכים לעבוד. אנחנו עובדים בדיוק ההיפך ממה שאנחנו צריכים לעבוד. ומערכת השפיטה הזאת לא יכולה לעבוד ככה בצורה כזאת, אנחנו שופטים את המציאות לא נכון. אצלנו ביהדות בן אדם שהוא בעל חסד זה הבן אדם, האבא המרכזי שלנו זה 'אברהם אבינו', ענווה זו הפואנטה.

תסתכלו את מערכות הבחירות, אתם ראיתם מישהו שאמר 'תצביעו בשביל האחרים עזבו אותי בשקט?', 'אנוכי עפר ואפר?' 'אני, אני, אני, אני, אני אעשה, אני אשנה, אני אביא את השינוי, אני אביא את המהפכה, אני אני אני'. לך תנסה להיות ענו במציאות הזאת, אתה ענו ואף אחד לא רואה אותך, אז זה לא סטנדרט. החברה לא מעריכה ענווה, היא מסתכלת על ענווה כסמרטוטיות אז זו דוגמא קלאסית למשהו שזה שפיטה לא נכונה. ואדם עובד מתוך שפיטה לא נכונה.

דוגמא נוספת שמגיעה גם עד לעולם שלהם. נניח בכדורגל או בכל קבוצה או בכל ספורט, צריך לעבוד ביחד, כל המשחקים צריכים להיות ביחד, זה לא בנוי על שחקן אחד. אבל נהייה מצב שברגע שמאדירים שחקן אחד אז בא שחקן שפיץ שתכלס הוא אגואיסט, אם תשאלו את הקבוצה שלו הוא אגואיסט והם לא סובלים אותו, הם פשוט סובלים אותו בגלל שהוא מביא להם את הניצחון אבל הם לא סובלים אותו. הוא אגואיסט, רץ את המגרש לבד ומכניס סל או בועט בכדורגל והוא מקבל את כל התהילה ואת כל הכבוד והוא מרים בסוף את הגביע ואותם לא סופרים. וזה ידוע שכל השחקנים לא סובלים את השחקן הראשי. למה? הוא סוליסט, זה לא נועד לזה. וכל פעם שיש את השפיציות הזאת, ראינו למשל שזה היה עכשיו במונדיאל, זה לא עבד.

[דברי הרב נווה: אני יודע את כל הדברים האלה מכם, אל תחשבו שאני מסתכל, שולחים לי תראה וזה.. מסי ורונאלדו לא זכו. למה? זה לא עובד בצורה של אגואיזם, אגואיזם זה לא לוקח, זה פשוט לא עובד ככה, זה פשוט לא עובד ככה. צריך ללמוד מזה, אני אומר את זה גם לשיטתם של אלה שנמצאים שמה, הם צריכים ללמוד את זה מעצמם, הקב"ה מראה להם את זה, זה לא עובד ככה. אין אפשרות שבן אדם אחד מנצח, קבוצה כן, נבחרת כן, כשעובדים ביחד, כן. יש כ"כ הרבה דוגמאות קלאסיות של עבודה משותפת, לצערנו גם מהצד של ה'סטרא אחרא'. תראו שהנאצים עבדו כמו מכונה משומנת. בכל מקום שהם הלכו, ניצחו. כשאתה אחד - אף אחד לא יכול עליך, כשאתה לבד - אין צבא שיש לו את הצלף הכי טוב בעולם אז הוא ניצח בגלל שיש לו את הצלף הכי טוב בעולם, זה לא עובד ככה, זה צבא שלם].

אז אותו דבר - צריך לאבד לאט לאט לאט את המושג הזה שנקרא אגואיזם, אבל זה הכי קשה מכיוון שזה מגדיר אותנו. יש כאן קושי גדול מאד כי האני הזה מנהל אותנו; אומר' אז מה יהיה אתי? אז ינצלו אותי, אז אני אעבוד קשה אבל לטובת אחרים ואחרים ייהנו ממני ואני פראייר. ככה זה נראה אז האדם מחליט לשבות, אתה מחליט לשבות אז גם הוא מחליט לשבות, גם היא מחליטה לשבות וגם הם מחליטים לשבות, ואז אנחנו סובלים ממה שאנחנו סובלים.

"ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"-

אז לכן לצורך העניין הזה, צריך לדעת מה זה לעסוק בהשפעה וצריך לדעת שזה גם לא תלוי באנשים אחרים ובפידבק מאנשים אחרים, אלא, אני צריך להיות בהשפעה בלי שום קשר בכלל לסובבים אותי. אם כתוב "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" אז זה כמו שמש שיוצאת, השמש לא שואלת אם יש פה דאעש או יש פה את היהודים או אם יש פה צדיקים או יש פה.. השמש יוצאת כי זה הקונספט שלה, זו המשמעות שלה, זו המהות שלה, היא שמש. היא לא שמש ל.., היא שמש. היא לא שמש לארץ ישראל או לעם היהודי, היא שמש, זו המהות שלה.

זה מה שיהודי נולד – 'אתה חלק אלוק ממעל' - דוד המלך אמר: "אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם" אז ההוויה שלך צריכה להיות כזאת שהיא נותנת. השם הוא 'טוב ומיטיב', גם אתה 'טוב ומיטיב', 'מה הוא רחום, אף אתה רחום', 'מה הוא חנון, אף אתה חנון', 'קדושים תהיו כי קדוש אני'. זה לא קשור מי נמצא מולך. אז אני אהיה לא רחום בגלל שנמצא לידי אכזר? אז אני אהיה גנב בגלל שנמצא לידי גנב? אני צריך להיות אני, אני צריך לחזור לטבע הרוחני שלי, מה זה משנה מי נמצא מולי ? אז אם מישהו אחר ינצל את זה זו בעיה שלו זו לא בעיה שלי. אני לא צריך להתמודד עם זה, אני צריך להיות מה שאני צריך להיות, מה שאני.

אז אחד הדברים שמערערים את הזהות ואת הטבע הרוחני של האדם זה הזוגיות - כי כל אחד מנסה להיות נורא אגואיסט בזוגיות וזוגיות לא נועדה לזה. זוגיות נועדה להשפעה [דברי הרב נווה: יש תפקיד של אישה ויש תפקיד של גבר אבל אנחנו מאד לא אוהבים, אני גם לא רוצה לתת את זה מהסיבה הפשוטה שהגברים יגידו לאישה, 'את רואה, את לא עושה את התפקיד שלך' והאישה תגיד לגבר, 'אתה רואה, אתה לא עושה את התפקיד שלך'. לכן אני מדבר על מגמה נפשית] ואסור אף פעם לעצור ולנוח ולחשבן, אסור לחשבן. אתם צריכים לדעת' כל דבר שאתם חשבנתם, איבדתם אותו, איבדתם אותו. זה ידוע שבבית דין של מעלה, אם אדם יבוא ויגיד לקב"ה, אתה ציינת בי מעלות אבל יש בי עוד שאני ראיתי שלא צוינו פה; אני גם עשיתי כביסה בידיים, וגם אני הוצאתי.. אומר' כן, אבל לא הפסקת לדבר על זה. לא הפסקת לדבר על זה, זה לא נחשב. וצריך להבין את זה.

"אל תחזיק לעצמך טובה כי לכך נועדת" - ההוויה שלנו זו הוויה של נתינה והשפעה. ועד שאדם לא יבין את זה - הוא יסבול. אז כאן זה הקושי הגדול ביותר, העניין הזה.

המשך המאמר בע"ה בשבוע הבא.