זוגיות

"עד שמצאתי את שאהבה נפשי" / הרב אריה חיים נווה שליט"א

"אהבה אמיתית" - חלק ב'

אותו דבר זה גם בזוגיות, בזוגיות אסור להתעצל. כל הבעיה של העולם היום זה הזנחה, כל תודעת השירות שאנחנו כ"כ זקוקים לה שהיא יכולה להינתן כ"כ בקלות, נופלת על עצלות, פשוט מאד עצלות גדולה מאד והעצלות הזאת מביאה להזנחה וזה בכל תחום, בכל תחום יש פשוט הזנחה וההזנחה נובעת מעצלות, פשוט מאד. אתה מגיע למישהי, אתה אומר לה: 'אני יכול לקבל טופס?', היא יכולה להחזיק אותך שלוש שעות והיא מדברת בטלפון, היא אומרת: 'שנייה, רק רגע, הילדים שלי פה, רגע עוד לא החלפתי את המספר, חכה שנייה אחת' ומדברת עם הפקידה לידה, היא נותנת לך להרגיש כאילו אתה מטרד. אתה אומר לה: 'אין בעיה, אני אבוא עוד שעה, רק תגידי לי מתי לבוא כדי שתתפני אלי', 'לא, לא, אני כבר אתך'. ואתה רואה, היא יושבת על כסא יפה יפה וכולם עומדים, היא לא מרגישה שכולם עומדים.

'יתרו' היה צריך להגיע להעיר למשה רבינו, אומר לו: 'איך אתה מקבל את כולם? "נבול תיבל גם אתה גם העם הזה", אומר לו: 'אני עומד, אני לא יושב', אומר לו: 'אז מה אם אתה עומד? אתה וגם הם תנבלו, הם עומדים ואתה עומד'. אפילו העיר לו על הדבר הזה, על עצם העמידה, 'בשביל מה אתה צריך לעמוד?' הרבי מלובביץ' כדי לא לצער את הציבור היה עומד וזה ככה, העירו אפילו לאחד הצדיקים שלנו בחלום של 'למה הוא מקבל אנשים בישיבה?' זה עד כדי כך כדי שתבינו מה זה תודעת שירות, כאילו' תרגיש אותם, אתה צריך להרגיש אותם.

הרעיון כאן להגיע לזוגיות, לדעת שבזוגיות יש הרבה הזנחה, במיוחד אחרי החתונה; לפני החתונה יש הרבה השקעה, רואים את זה כמה אנחנו משקיעים, במיוחד אם השידוך הוא טוב, אם זה מוצא חן בעינינו, אם הכל בסדר אז אנחנו מאד משקיעים. זה יכול להיות מוואטסאפ עד שאתה קונה בית, אבל אחרי זה יש עצלות כזאת גדולה כאילו אני מקבל אותה כמובן מאליו, אני מקבלת אותו כמובן מאליו וזה לא נכון. זוגיות צריכה השקעה כמו כל דבר אחר והשקעה זה לאו דווקא עניין של השקעה כמו שהגויים או אומות העולם אומרים שזה עניין של מתן רומנטיקה, לא מדובר על זה, לא מדובר על להיות מניפולטיבי, ביהדות אסור להיות מניפולטיבי אבל אתה צריך לדעת שיש זמן שצריך תחזוקה כמו כל דבר אחר בעולם. הגוף שלך צריך תחזוקה, הנפש שלך צריכה תחזוקה, הרכב שלך צריך תחזוקה, טלפון צריך תחזוקה, מכונת כביסה צריכה תחזוקה, הפילטרים של המזגן צריכים תחזוקה, אז על אחת כמה וכמה הזוגיות, אי אפשר להזניח אותה וזה תמיד הכי מוזנח; הזוג עובד בחוץ, עובד בחוץ, עובד בחוץ, עובר זמן ופתאום אתה קולט' יש פער, כאילו' איפה אשתי? אתה מנסה להרגיש אליה מחדש ואתה מרגיש שהיא רחוקה לך, כאילו היא לא הייתה אתי בכלל. ואז מתחילים לדמיין דמיונות: 'אולי אני לא אוהב אותה', 'אולי התרחקתי ממנה', 'אולי היא לא מתאימה לי' וזה סתם דמיונות, פשוט זה לא מתוחזק זה הכל, זה לא מתוחזק וצריך לתחזק את זה.

חשוב לעבוד ביחד -

[דברי הרב נווה: אני לא אוהב את כל העצות של יועצי הנישואין: סעו למלון, סעו לזה, לא צריך כי לא צריך להיפגש עם אשתך במלון, לפעמים זה חמש דקות, זה זמן איכות, זה לפעמים רק להפגיש את הרצונות, לפעמים זה לשאת בעובדה שאתם נושאים בחזון ביחד, אבל גם הגמרא מציינת את זה וגם הזוהר מציין את זה שחשוב שגבר ואישה יעשו את הכל ביחד, הכל. אחת העבודות הלא נכונות זה שמנסים ליעל ואומרים אני אהיה פה ואתה תהיה שם, זה לא נכון.

אני רוצה לעשות אתכם ניסוי; תבדקו את המושג שנקרא 'ברכה בזמן' - תעשו שבת שאתם עובדים ביחד אבל כל אחד עושה משהו אחר, נניח אחד עושה ספונג'ה ואחד עושה כלים, כאילו, כל אחד עושה עבודה אחרת בבית ותבדקו בכמה זמן עשיתם את כל עבודות הבית ותבדקו כשאתם עושים את העבודות ביחד ואתם נעים מעבודה לעבודה. אתם תהיו בהלם מזה, זה בניגוד גמור לכל חוקי הפיזיקה. למה? כי אם עושים את זה ביחד זה כ"כ הרבה יותר יעיל מכ"כ הרבה סיבות אבל אי אפשר להסביר את זה, רק כשתחוו את זה, תבינו את זה. תקפלו כביסה ביחד, תעשו ספונג'ה ביחד, תעברו ממטלה למטלה ביחד, אתם תראו ברכה גדולה מאד בזמן. ואי אפשר להסביר את זה כי זה נראה הרבה יותר יעיל שכל אחד יעשה משהו אחר אבל זה לא נכון כי לכל אחד זה נופל, זה נופל אבל זה מעבר לזה כי המוטיבציה הרגשית שלך שונה. כשאתה עובד לבד אתה מרגיש יותר בודד, אתה מרגיש שזה יותר עול נפשי, זה פחות נעים, וכשאתה עושה את זה עם עוד מישהו, התנועות שלך יותר מהירות, אתה יותר שמח, זה יותר כיף, יש לך יותר כוח, יש לך יותר מרץ אז ממילא זה בא לידי ביטוי יותר במהירות מבלי שאתה צריך להשקיע כוח פיזי בשביל זה אלא פשוט מעצם העובדה שנוכח אתך מישהו, שגורף אתך את המים, שמקפל אתך את הכביסה, מעצם העובדה שהוא נמצא אתך זה דבר טוב. שלא לדבר בכלל על המילוי הנפשי, כי כן, בזמן הזה כבר מחליפים מילים, כבר נפגשנו אז כבר מחליפים מילים. אז תשאל אם זה הבילוי? זה לא קשור לזה הבילוי, זה עדיף מאשר לשבת במסעדה ולא לדבר אחד עם השני. אנשים כבר עשו לעצמם את הזמן, כבר הולכים למסעדה אבל מרוב שהם עסוקים בלהסתכל לעבר הטלפון, הם לא נמצאים אחד עם השני. אבל אם אתם כבר מקפלים כביסה אז אתם כבר ביחד, עושים ספונג'ה, אז כבר ביחד, הולכים לעשות קניות אז כבר ביחד. לכן אני מדבר כל הזמן על החשיבות של לעשות את הדברים ביחד ואנשים חושבים שזה לא יעיל וזה לא נכון. זה הכי יעיל. ואם צריך לקחת גם את הילדים לביחד הזה אז לוקחים גם את הילדים לביחד הזה. הילדים מתים על זה, זה נראה כאילו' לא, הילדים סובלים, לא, הילדים לא סובלים מכלום, לילד כל העולם הזה זה מגרש משחקים, הוא לא סובל מכלום, כיף לו בכל מקום. שים אותו על הגג של האוטו, הוא בסבבה לגמרי, הכל בסדר לו. תמיד לילדים זה בסדר, הבעיה היא ההורים.

תנסו את זה ותראו פשוט את השווי הנפשי של זה, מאד חשוב שתבינו את השווי הנפשי של זה. גם אם נניח יגידו לנו פה: 'טוב חבריא, צריך לנקות את הבניין או לעשות כאן כנס', נעשה את זה אבל כשכל אחד יהיה בנישה שלו זה פחות נחמד אבל אם כולנו ביחד נעשה את אותה פעולה, בשנייה אחת זה נגמר.

אני זוכר סיפורים שנשים בעירק עברו מבית לבית כדי לעשות את הניקיון של פסח. אין כזה דבר לנקות לבד פסח, כאילו' החמולות כחמולות, הם היו מתחילים מט"ו בשבט, יום אחד אצל זאת, יום אחד אצל זאת, תחשבו שיש לכם עשר נשים שבבת אחת מנקות לפסח, הבית נקי. אתה מכניס כל אחת לחדר, היא הופכת לך את החדר אז תיק תק זה היה קורה. עכשיו, הן יכולות לעשות את זה חודשיים אבל הן עושות את זה ביחד אז יש כוח. עכשיו תגיד לאישה תנקי לבד בבית שלך חודשיים, זה כאילו אותו דבר אבל זה יגמור אותה. כל היופי וכל הכיף שלהן, הן היו שרות, הן היו מבשלות ביחד והן היו צוחקות ביחד, הן פשוט היו מחכות לתקופה הזאת. והיום כל אחד כזה נהייה לנפשו, העצבות הזאת היא זאת שגורמת למצב שלא תעשה את הדברים האלה בשמחה.

אז אני רק רוצה להסביר כמה חשובה ההבנה הזאת של קודם כל לעשות את הדברים האלה ביחד, זה עוזר גם כן להיפוך המגמה. קשה להגיד לבן אדם לבד תהפך את המגמה הנפשית שלך ממקבל למשפיע אבל ברגע ששני בני הזוג יעשו דברים ביחד, באופן אוטומטי שניהם משפיעים ואז זה עוזר לך כבר להפך את המגמה הזאת, זו העזרה הכי גדולה להפך את הרצון לקבל שיהיה על מנת להשפיע, לעשות את הדברים ביחד].

התפקיד שלנו היום זה לא לתת ביקורת -

לצערנו היום בני זוג כבר לא כ"כ רוצים לבלות ביחד, הם מכאיבים אחד לשני, למה? כי כל מילה זה הערה, כל שהות זה הערה, כל שהות זה אהה אתה כבר נמצא פה? אז יש לי מלא מה להגיד לך. ואז לא נעים בכלל להיות ביחד, ואסור שזה יהיה כי צריך לדעת שההערות והביקורת גומרות את החיים, זה גומר את החיים. אנשים לא מסוגלים לסבול שום ביקורת, גם לא ביקורת בונה, גם לא ביקורת לוחשת, גם לא ביקורת שרה, גם לא ביקורת מנגנת, גם לא ביקורת עם לבלובים, גם לא ביקורת עם וורדרדים, לא אוהבים ביקורת. הרב הרוש מתחיל את ההרצאות שלו בבדיחה: הוא אומר שגילו שוודקה עם קרח הורס את הכבד, קולה עם קרח הורס את הכליות ומים עם קרח זה לא טוב לריאות – מסקנה קרח זה לא טוב.

אז אותו דבר, מה המסקנה מזה? ביקורת זה לא טוב. אז אנשים אומרים: מה, ביקורת נעימה כזאתי, אני רק משאירה לו פתקתק על המקרר, הפתקתק הזה יכול להשחיר לו את כל היום. 'מאמי מותק רק אתמול לא קיפלת את הכביסה, היא בדיוק נפלה והבוץ נפל, בפעם הבאה תיזהר', זהו, היום שלו שחור כי הוא מדמיין את זה בתוך הראש כאילו 'אני לא יוצלח'. הוא לא יודע לקבל פתקתק. אנשים לא יודעים, אין, היום אף אחד לא יודע לקבל ביקורת, אין, לא להגיד ביקורת. גם אם הדברים הכי גרועים נעשו בעולם ואנשים אומרים' מה, לא להעיר? קטנצ'יק, פיצקי, משהו, אז אתה אומר' לא, מהסיבה הפשוטה שהתפקיד שלנו היום זה לא לתת ביקורת; יעשו מסביבך את כל השגיאות הכי נוראיות בעולם והתפקיד שלנו היום זה לא לתת ביקורת. ואנשים יעשו מסביבך את הדברים הכי מרגיזים ביקום שבא לך למרוט את השערות ככה, והתפקיד שלך זה לא לתת ביקורת כי אתה מבין שהתיקון שלך זה לא לתת ביקורת, התפקיד שלו לזרוק את הדבר הזה לבוץ, והתפקיד שלך זה לא לתת ביקורת. לא מבינים את זה, זה לא יעזור, באותו רגע, אין, ההיגיון עובד, אתה אומר: מה פתאום, הרב לא יודע, הבעל שלי זה לא מה שהוא יודע, לי יש בעל אחר, חייבים להעיר לו, אם לא, זה יתפוס חוסר פרופורציות, הרב לא מבין... אנחנו בעצמנו יושבים על עץ ענק וכורתים ענף ענף, כל מה שאנחנו כורתים אותו אחד אחד וזה הכל כאילו בשכל ורציונל, אין, הלך הלב, אין לב יותר, הלב לא שומע.

וזה חבל. תבינו' אנחנו לא באנו להשיג שום השגיות בעולם הזה; לא כביסה מקופלת ולא עמותות מסודרות ולא מפעלים מרוויחים, לא באנו לעשות את זה, גם לא באנו לסדר ולהיות מוכנים ביום שבת בזמן, גם את זה לא באנו לעשות, באנו לא להחריב את היקום, באנו לא להחריב את הנפש שלנו, כי תבין', אם אתה מוציא ביקורת, אז אתה יצאת כאישיות שמעבירה ביקורת, איך ישימו אותך בגן עדן? אתה תיתן ביקורת למישהו שם. אתם צריכים לדעת, כל מגמה נפשית שאתה עושה אותה, אפילו הברה שהוצאת מהפה, צריך לתקן אותה. למה? אתה לא תוכל שלא לפלוט את זה למעלה ולמעלה זה לא יסתדר.

אתה צריך להכין את עצמך להיות אישיות אחדותית ואוהבת למעלה והעולם הזה הוא אמצעי, הוא לא המטרה. אז ברור שהקב"ה יתן לך את כל המצבים הכי מעצבנים ביקום, ברור. תסתכלו על 13 מידות שקיימות בתומר דבורה, הן הולכות ונעשות חמורות יותר. למה צריך 13? צריך אחת, כאילו' ארך אפיים, גמרנו עניין. אז לא, הוא מסביר לך; יש 'ארך אפיים', אח"כ יש לך 'נושא עוון' ו'עובר על פשע', אז אתה רואה שכאילו אתה צריך להתמודד כל פעם עם בן אדם גרוע יותר. בהתחלה אתה רק תהיה סובל עלבון, אח"כ תישא גם את העוון שלו, אח"כ תהיה עובר על הפשע שלו, אח"כ הוא אומר לך תשמע' יש לו איזה זכות, אח"כ הוא אומר לך לא, גם זכות אין לו, אתה אומר: 'זכות אבות', גם 'זכות אבות' אין לו עד שמגיע אליך איזה רשע גמור, ממש, אין לך מילה אחת טובה לומר עליו, אז הוא אומר' טוב, אז תאהב אותו 'אהבה שאינה תלויה בדבר', זו המידה ה-13. כאילו, לא נותנים לך סיבה בכלל למה אני צריך לאהוב אותו, למה אני צריך לרחם עליו, לפני זה יש איזו סיבה, כאילו, קושרים אותך למשהו, במידה ה-13 אומרים לך: טוב, הוא ממש רשע גמור, אין לו שום זכות מצד עצמו, זה השטן בכבודו ובעצמו, תאהב אותו אהבה שאינה תלויה בדבר. זה ממש ככה. עכשיו, אנחנו חייבים לעלות עם ה-13 מידות האלה, אתה חייב לעלות ככה אז תקלוט' אתה לא יכול לבוא כשיש לך משהו מן המגמה הנפשית שהוא לא מתוקן בהיבט הזה.

[דברי הרב נווה: אני מאד מאד מציע ללמוד את תורה לג' בליקוטי מוהר"ן אבל אני מציע לכולם: יש שלושה ספרים שאני חושב שזה חובה בכל בית, תמיד אומרים על משהו חובה בכל בית, אבל אני מדבר על משהו שזה חובה בכל בית כי אני חושב שכל המגמה הנפשית של האדם תלויה בזה. זה שלושה ספרים של ה'חוזה מלובלין': 'דברי אמת', 'זאת זיכרון', 'זיכרון זאת'. כל התורה של ה'חוזה מלובלין' זה שהאדם הוא הלב והוא מסביר מה המגמה שלו, הוא מסביר את זה כ"כ יפה שאחרי שאתה גומר שלושה ספרים אתה אומר: 'הוא עשה את העבודה כ"כ ברורה שאתה לא יכול להתחמק ממנו'. והוא היה ה'חוזה מלובלין', העיניים שלו ראו את הכל, ממש עליו נאמר "כל רז לא אניס ליה" צריך לדעת מה זה היה הבן אדם הזה. חבל שלא מדברים עליו ולא מאדירים אותו ולא יודעים מיהו היה, והוא כ"כ היטיב להסביר את זה והוא אסף את זה מכל קודמיו, הוא אמר: 'אני לא מחדש שום דבר' הוא אסף מכל קודמיו, ממש, הוא ראה את העבודה של האדם, הוא ראה מה הולך להיות, לכן לא סתם קראו לו 'החוזה', הוא חזה את הכל והוא בא ואמר: 'טוב, אני אעשה שלושה ספרים, אני כבר אעשה משהו מועיל אני לא ארשום עכשיו עוד גמרא או משהו, אני אעשה איזה ספר שיסביר לאדם את כל העבודה שלו. וממש עוברים איזה תהליך נפשי בזמן שאתה עובר את הספרים האלה ויחסית הם לא מסובכים וזה דווקא לא מוכר, כאילו, אני בהלם איך את הספרים הכי יקרים והכי חשובים לא מדברים עליהם ולא מאדירים אותם ולא שמים אותם במרכז. כי הרבה אנשים נראה להם כאילו זה מובן מאליו אבל זה לא מובן מאליו כי אם אתה אדם לא מיושר, זה לא משנה מה יכניסו לך; איזו מצווה ואיזו הלכה, איזה תורה ואיזה גמרא, זה כאילו לא שווה כלום. וכשאתה מיושר, כאילו הכל בסדר. אז אני אצטט כמה דברים מהספרים שלו בהמשך הדרך, אתם תראו איזו גאונות של הלב, ממש, איזו גאונות של הלב יש לו].

על כל פנים, אתה רואה אנשים מיושרים, ברגע שאתה רואה שבן אדם מיושר זה תענוג כ"כ וזה לא מצריך כ"כ הרבה כוח, זה לא מצריך כ"כ הרבה השקעה, כמו שהרב אשלג אומר: 'אם אדם עובד יגיעה מרה – הוא לא עובד נכון' כי אז אתה אומר: 'טוב, אוף, אני חייב לעשות'. אז יש שמה רצון לקבל שמכריח אותך כנראה לעשות ואתה מנסה לעשות את זה כאילו על אפך ועל כורחך ואח"כ אתה תיכנס מזה לעצבות ולעצלות והעבודה שלך כקורבן ימצאו בו פסול, ימצאו מום בקורבן הזה. אז הוא אומר 'היגיעה צריכה להיות מתוקה' אז תשב עם עצמך כמה זמן שצריך כדי להגות, להתבונן, להתבודד, להפוך את המגמה הנפשית ואח"כ לפעול לאט לאט בהישגים קטנים. תשיג הישגים קטנים אבל תצליח בהם.

עבודה בזוגיות היא עבודה קריטית, ממש ממש עבודה קריטית, כי זה יכול או להחיות או להמית, ממש, חלק מהאנשים עצובים מאד בגלל הזוגיות שלהם, החלק הגדול. כי מילה בבית של אחד מבני הזוג יכולה להרוג לך את כל היום, פשוט להרוג לך את כל היום או שהיא יכולה להעיף אותך. ממש, כל העולם יכול להגיד לך: 'אתה צדיק, אתה אדיר, אתה זה', אשתך יכולה להגיד לך: 'אתה לוזר, אני מכירה אותך', 'אתה כלומניק', זהו, גמרנו. או הפוך, גם הגבר לאישה, אותו דבר. כל העולם יגיד לה: 'את יפה, את חכמה וכו'', הגבר שלה יגיד לה: 'אני מכיר אותך, את אפס', הוא יגמור אותה.

אז אנחנו רואים שיש כאן מקור חיים ממש, הבית הוא ממש מקור חיים, צריך לדבר על הבית הרבה מאד ולא לזלזל בבית והבית זה הדבר הכי מזולזל. אנשים כמו מלאכים; הולכים, נותנים בחוץ כ"כ הרבה ובבית כלום, בבית הם כמו' לא נאמר מפלצות כי הם מרשים לעצמם, אבל הפסיביות הזאת היא נוראית. לבוא הביתה וליפול על הבן זוג או ליפול על הבית זה לא נכון שזה יהיה ככה, צריך לעשות איזושהי חלוקת כוחות לבית, בית יכול להיות גן עדן עלי אדמות אם יש שמה הדדיות. 

בית צריך הדדיות, שמחה והנהגה שטוחה -

אז צריך שתהיה בו הדדיות וצריך שתהיה שמחה וצריך שיהיה בו ניגון וצריך שיהיה בו ריקוד וקצת קלות דעת ומילתא דבדיחותא צריכה להיות שם כל הזמן, בית קודם כל תמיד צריך להיות עם הומור,  כאילו התשתית של הבית זה הומור, חייב להיות. כי יש כ"כ הרבה 'קרייסס' בתוך בית, הבית הכי קרוב להרוס לך את המידות; אתה הכי קרוב לכעוס בבית, אתה הכי קרוב להיות עצוב בבית, האישיות האמתית שלך מתגלה בבית, אז רבי נחמן תלה את הכל בשמחה, אומר שאפילו אם תשמח את עצמך במילתא דשטותא תשמח, העיקר שיהיה לך level עליון. כי אנשים מרשים להגיד לבן זוג דברים שלא מרשים להגיד בחוץ ולעשות דברים שאתה אומר: 'אתה מרשה לי להראות את האישיות שלך ככה איך שאתה כועס על אשתך בחוץ? שכולם ידעו שאתה כועס ככה? אם אתה מרשה שאני אראה בחוץ את הצילומים שיהיו אצלך בבית אז וואלה, אתה בן אדם ישר. לא סתם חז"ל אמרו לנו: "הווה ירא שמיים בסתר כבגלוי". ואנשים מרשים לעצמם לעשות דברים בתוך הבית שזה איום ונורא ואסור שזה יהיה. בבית אפילו רב גדול צריך להוריד את המעיל, להוריד את הנעליים, להוריד כל דבר שיש לו סממן רשמי וכבד, ממש. ולהיות בבית שטותניק, נכנסת הביתה, אתה בן חמש. ולהתנהג בהתאם, כאילו, אתה מוריד הכל. זה ככה צריך להיות.

לא מפעילים מניפולציות בתוך הבית, בבית כולנו שווים, הנהגה שטוחה, אין הנהגה היררכית, בחוץ יש בוס, יש מפקד, מה לעשות, אבל בבית - הנהגה שטוחה, הנהגה שטוחה – כולנו שותפים. רוצים לעבור בית? שואלים את כולם, רוצים לאכול ארוחת ערב? שואלים את כולם, רוצים מוזיקה? שואלים את כולם. כולם אפס. זה כ"כ חשוב שתהיה הנהגה שטוחה, הנהגה שטוחה זו הנהגה משותפת. ואז הכי כיף, וככה חיים בתוך הבית. וצריך לדעת את זה, אתה לא יכול לבוא בוס לבית, האישה שלך זה לא אחת העובדות, אתה לא יכול לצוות עליה שום דבר, זו האישה שלך, היא חצי הנשמה שלך, היא מתגעגעת אליך כל היום וזה הולך both ways, כאילו, זה הולך לשני הכיוונים.

אנחנו קצת שוכחים את זה אבל אפילו רבנים גדולים היו עושים; הרב'ה מקוצק שהיה אדם מה זה סטריקט, הוא היה מגיע הביתה הוא היה נמצא ליד החלון של הבית שלו, מסתדר, היה מוריד את המעיל בחוץ ושם את הנעליים בחוץ, נכנס ככה כמו איזה דרוויש, ממש עם גרביים וככה, הטלית ככה בחוץ. אז התלמידים שלו שאלו אותו 'למה הרב נוהג ככה?' אומר: 'השכינה בבית', אז כולם עשו הפוך, כולם יישרו את הכובעים, התיישרו ככה, נכנסו ביראת קודש, וואוו, הולכים לראות את השכינה', נכנסים, רואים את אשתו. אז אומרים לו: 'הרב אמר שהשכינה בבית', אומר: 'כן, אשתי'. וככה הוא התייחס אליה.

למה הוא עשה את זה? ככה כוהנים גדולים התהלכו בבית המקדש; בלי נעליים, בלי רשמיות, אתה בתוך הבית, הייתה אווירה של בית. ורצים ממקום למקום, ואוהבים ושמחים כל הזמן ומחייכים אחד לשני כל הזמן, ככה צריכה להיות אווירה של בית, אתה צריך לדעת שאתה בא לנוח, וזאת המנוחה, שאתה בא, אתה מציע לה 'מה אני מכין לך לאכול?', 'מה אני מכין לך לשתות' והיא גם כן אותו דבר. אח"כ שניכם מכינים חביתה אחד לשני, זה לא משנה, אבל אם ה- vibe הוא כזה, זה תענוג שאתה אומר: 'פה עכשיו יש לי באמת את השמחה ופה אני יכול להיות אני ופה אני אשמח ופה אני ארקוד. וצריך לא להתבייש ולעשות את זה באמת; לקפוץ עם הילדים על הספה, לצעוק אתם, להשתולל אתם, לעמוד על הראש אתם, לעשות הכל אתם. הילדים נורא רוצים לראות שההורים שמחים בהם. ולהפסיק גם להעיר לילדים, הם מסתדרים, הם בסדר. כמה הערות אנחנו קיבלנו, זה עזר? תראו מה יצאנו, לא הפסיקו להעיר לנו. [דברי הרב נווה: אני חושב שאנחנו הדור שחטף הכי הרבה, ב - 360 מעלות. יצאנו החוצה - הציפורים העירו לנו, לא היה מישהו שלא מצא אותנו קורבן להעיר לנו, ממש. זה עזר? לא עזר, זה רק עצבן אותנו ויצר לנו דור הכי מרדן והכי קשה. לא להעיר לילדים, לזרום אתם, הוא רוצה לצעוק, שיצעק, הוא שמח, הוא רוצה להפוך את הבית, שיהפוך את הבית. בשביל זה עושים וינטלטורים, שמים אחד על הוינטלטור למעלה, אחד ככה בארון, אחד במכונת כביסה, זה השמחה שלהם. אנחנו לא אהבנו כוכים? לא אהבנו להסתתר? לא אהבנו את הדברים האלה? אהבנו. נפצענו? נפצענו, אז מה, גדלים עם זה, הכל בסדר. בסוף היום כולם חוזרים הביתה כי הם עייפים.

ההורים שלנו היו פותחים לנו את הדלת: 'צאו החוצה'. בכלל לא היה לנו את מצב הבטיחות שיש היום. היינו הולכים לשעות, אף אחד לא ידע איפה אנחנו מה אנחנו, אין טלפון, חוזרים בערב הביתה, אהה, 'מה אתם רוצים לאכול?'. תבינו' איזה 12 שעות לא היינו בבית, אף אחד לא שואל בכלל אצל מי היית, מה היית. טוב, היום המצב הביטחוני אולי לא כ"כ מאפשר את זה אבל אנחנו יותר מדי דאגנים, יותר מדי בקונטרול. הרב'ה אומר מבחינת חינוך הילדים: 'לא להתערב אם זה לא מגיע לפיקוח נפש, עזוב אותם'. אז זה צועק על זה, זה צועק על זה, זה חלק מהכיף לצעוק על אחותך, לגנוב לאח שלך את הסקטים, זה חלק מהכיף, זה כיף של הילדות, זה כיף אדיר ללכת מכות, זה כיף, אח"כ גדלים וזהו זה עובר. לא כל שנייה להעיר, לנסות להפוך אותם לאדמו"רים מגיל חמש, הוא לא אדמו"ר, תעזוב אותו, הוא ילד].

אבל לתת לבית שמחה ואפילו גם כן להשתגע אתם, להראות להם שמחה, לשיר ביחד אתם, לצעוק ביחד אתם, להשתולל ביחד אתם. הגמרא מספרת שבא אדם ל'רבי יהודה הנשיא' ואמר לו: 'תראה, אבא שלי היה תלמיד חכם גדול מאד, השאיר לי צוואה מאד מוזרה שאם אני לא אשתגע ואני לא ארד על ארבע אני לא מקבל את הירושה, ואבא שלי היה שפוי, היה תלמיד חכם גדול מאד, מה הוא מתכוון בזה?' אז הוא אמר לו: 'תבוא מחר, אני אראה לך את זה'. למחרת הוא מגיע והוא שומע קולות של שמחה וצחוקים שעולים מהבית של 'רבי יהודה הנשיא', מסתכל מהחלון, אומר: 'אני לא רוצה להפריע', רואה אותו על הרצפה עם הילדים שלו, צועק, ממש, מתגלגל אתם על הרצפה, לא היה לו נעים, זה רב גדול, אומר: 'אני לא רוצה להביך אותו, אני אבוא מחר'. למחרת עוד פעם הוא בא אליו, אומר: 'לרב יש תשובה בשבילי?' , אומר לו: 'אני אמרתי לך לבוא אלי, אתה באת?' אומר: 'כן'. אומר: 'לא ראיתי אותך, למה לא נכנסת?', אז הוא אומר: 'שמעתי את ההמולה וראיתי מהחלון וזה לא היה מכבוד הרב שאני אכנס ואראה אתכם ככה', אומר: 'איך ראית אותי?', 'ראיתי את הרב עם הילדים שלו על ארבע וזה ומשתולל כמו משוגע', אז הוא אומר: 'זהו, לזה הוא התכוון, שתתחתן, תביא ילדים ותשתולל אתם כמו משוגע, לזה הוא התכוון, ואז תקבל את הירושה'.

אבל זה הרעיון, זו השמחת חיים. הבת של 'רבן שמעון בן גמליאל' באה אליו, אמרה לו: 'אבא, תברך אותי', היא התחתנה. אז הוא אומר לה: 'יהי רצון שתגידי אוי כל הזמן', היא אומרת: 'ככה אתה מברך אותי? להגיד אוי?', אומר: 'כן, אוי שהבן שלי לא אוכל, אוי שהבעל שלי לא חזר מספיק מוקדם מהישיבה', כאילו' זה דרכו של עולם, ברך אותה על דרכו של עולם; תדאגי לילד שלך ותתגעגעי לבעלך. מה את רוצה שאני אברך אותך שתראי מלאכים? את תראי מלאכים, הכל יהיה בסדר.

"דרך ארץ קדמה לתורה", תחיו פה, תהנו, למה לקחת את החיים האלה? ואפשר לעשות את זה בקלות. אנשים חושבים שהיום השקעה בזוגיות זה ללכת לטיפול זוגי, זה סיוט טיפול זוגי, למה? כי זה שמטפל בך צריך טיפול, לא צריך את זה, זה פשוט לשבת. לשתות כוס תה בשקט ביחד צריך טיפול זוגי? להישען אחד על השני ולהתרפק אחד על השני צריך טיפול זוגי? לעשות דברים ביחד, לקפל כביסה, צריך טיפול זוגי? רק להרגיש קצת אחד את השני, לעשות דברים אחד עם השני בהרגש קצת. זה כ"כ פשוט.

להתחבר לכאן ועכשיו -

נסיים בכל זאת במשהו אחד קטן כדי להנחות: הדור הזה מאופיין הרבה בדמיונות; הדור הזה נורא נורא מדומיין, מדומיין בחוויות הרוחניות שלו, מדומיין במה שהוא רוצה שיהיו החוויות הרוחניות שלו, והוא מדומיין כמעט בכל תחום. והמציאות נמצאת פה על הקרקע, והילדים הם הכי מציאותיים, אתה רוצה להיות מציאותי? שב על השטיח, תראה איך הילד שלך משחק ובמה הוא מתעניין, זה מציאות. אם אתה תשווה אתו צורה אתה מציאותי. לעבוד עם הקרקע, לקפל כביסה זו מציאות, להריח את העשב אחרי הדשא זו מציאות, ממש, לגעת בדברים פה זה מציאות, והשם אוהב את זה.

לרחף בדמיונות על זוגיות של רחל ורבי עקיבא, "על כפיים ישאנוך פן תיגוף באבן רגליך" זה דמיונות שווא. זה פה, הכל כאן, הכל כאן, להיות מציאותי, מאד מאד להיות מציאותי. הקב"ה רוצה פה, ואפילו אם יגידו לכם שזה "עלמא דשיקרא" זה "עלמא דשיקרא" בקטע של לא להתמכר אליו, כן, זה לא העולם שבו אני צריך להיות, בסדר גמור, אבל בכל זאת זו ההתחברות שלי פה. לאכול בשקט עם האישה שלך זה עולם של מציאות, לשבת על הרצפה ולדגדג את הילדה שלך זה עולם של מציאות, פה, פה, זה כאן לגמרי. ולא להגיד: 'וואי, שהילדים שלי יגדלו מה אני אגיד להם, איזה שיעורי תורה אני הולך להעביר להם על השולחן של שבת ואני אשים לעצמי כובע שיגיע עד הראש, להפסיק עם זה. הכי נכון זה להיות טבעי וכאן ובלי שום פסון, בלי שום פסון, אנשים מדומיינים יותר מדי. גם ההורים מדומיינים, הזוגות מדומיינים זה הכל דמיונות, להתחבר לכאן ועכשיו מאד מאד מאד ולקלוט את הטבע באותו רגע ולעבוד אתו, לזרום אתו ,לרקוד אתו, בפשטות, פשטות, פשטות.

יש ביטוי אצל המורים הרוחניים [דברי הרב נווה: אני שמח ששמעתי אותו, אמרתי אוו ישתבח שמו, מזל שהגויים הגיעו לרעיון הזה], הם קוראים למורים הרוחניים לעשות גראונדינג, אז איך הם עושים גראונדינג? הם מורידים את הנעליים והולכים על הדשא, הם עושים גראונדינג, השם יעזור. גראונדינג – להיות מקורקע, לרדת לקרקע אבל הגראונדינג שלהם הכי מדומיין. פה גראנדינג, הלו, תחיה פה, תנקה את השולחן, תשחק עם הילדים, תאכיל אותם אפונה שיוצאת להם מהאף, צחק אתם, תנקה להם את הנזלת, זה גראונדינג ותהנה מזה, תהנה מזה, אל תתעצבן מזה, אתה לא צריך להיות משה רבינו, אתה לא צריך לעלות להר, אתה צריך להיות בן אדם נחמד, זה הכל. אם אתה תהיה בן אדם נחמד, וואי זה יהיה אדיר, זו מדרגה, אין לכם מושג מה זה, רק אם תצא בן אדם נחמד - מדרגה אדירה.

[דברי הרב נווה: אני מאחל לכל אדם שיצא מהעולם שהקב"ה יגיד לו 'אתה נחמד'. איך הייתי? 'נחמד', nice. אני אומר לכם: אני מאחל את זה לכל אדם, שאם אדם יצא והקב"ה יגיד לו: היית בן אדם נחמד']. זה ככה, קרקע, קרקע, תהיו פה. במיוחד הבית צריך קרקע, לא לרחף ולא להיות מדומיין. גם כל מי שלומד קבלה, אוף, וואי וואי...