זוגיות

"עד שמצאתי את שאהבה נפשי" / הרב אריה חיים נווה שליט"א

"אהבה אמיתית" - חלק א'

ענין הזוגיות והבורא והנברא הוא משהו שהיה לא מובן לאורך הדורות. יש שתי סיבות למה כ"כ הרבה מידע חיוני נלקח לנו: 1). אפשר להאשים את הגלות שבה המורים הרוחניים האמתיים הלכו לאיבוד, הם העבירו את זה, העבירו את הידע אבל ברדיפות והכל נשכח. קחו למשל כדוגמא את גירוש ספרד, הרמב"ם היה בין מגורשי ספרד, תחשבו על אימפריה של אנשים חכמים מאד מאד שהיו צריכים ממש ללכת פיזית ולהיות נתונים לקור ולחום ולחיות רעות וכו' וכו' ועכשיו הם צריכים להעביר תורה מדויקת (אנחנו לא אומרים במדבר כי זה אירופה, אבל מחוץ לארץ) מחוץ למקום יישוב, לכנס את כולם ולעסוק בעניינים של הישרדות ועכשיו ללכת לדקדק איתם.

[דברי הרב נווה: וכשאני מדבר על תורה חיונית ונחוצה אני מדבר ממש על תורה חיונית ונחוצה שאם אתה לא אומר אותה זה הולך לאיבוד ותיכף אני אדבר ותבינו למה אני מתכוון בהיבט של מה שאנחנו מדברים בזוגיות]. אבל זה ממש מגיע לרמה שבעל הסולם בעצמו; תבינו' זו שלשלת של תלמידי חכמים, הוא היה בפולין, הוא נולד לפני מלחמת העולם הראשונה, גורניק, ככה שזה לא אופייני לאדם כמוהו לכתוב מה שהוא כתב או לגלות מה שהוא גילה ודרך אגב הוא לא עשה את זה מדעתו, זה שהוא בא והוציא את זה בנוסח מסוים זה פשוט בגלל שהוא הציף את כל מה שהשאר כתבו אבל האריז"ל כתב את זה, הזוהר הקדוש כותב את זה, זה כתוב בתורה, מפרשים מדברים על זה, רק לא ראו את זה, נוצר מצב שהתת מודע לא רואה את זה. אז התייחסו לכל אורך הדורות לנברא כנזקק, אתה נברא אז אתה מראש נזקק ואם אתה נזקק אתה נצרך ומותר לך להיות בעמדה של מקבל ולפיכך גם יש תפילה ואז לקחו את התפילה למצבים של כן, אתה מקבל, אתה ישות חסרת אונים אז תבקש, תבקש כל דבר.

הבעיה היא שהדבר הזה נהיה בתת מודע לטבע והטבע הזה נהיה שהאדם נהיה פשוט חור שחור לכל דבר, פשוט מאד וזה יצר אותו להיות, הוא גם לא יכול להבין ככה את התורה כי כל התורה היא תורה של השפעה, כתוב: "תורת חסד על לשונה" כל התורה היא תורת חסד, תורת חסד זה תורה של נתינה והבורא הוא טוב ומיטיב והוא ברא את האדם לא סתם בצלמו, כדי שהוא יהיה כמוהו, וכל עניין הדבקות חייבת להיות בהשוואת הצורה אז לא יכול להיות מקבל ומשפיע. וזה א', ב' שתדעו לכם, זה א' ב' של התבוננות בכלל במידע הזה כדי לדעת לאן אני מתפתח. אנשים היו יכולים ללמוד תורה שנים על גבי שנים אבל אם הוא לומד את זה מתוך מגמה נפשית של מקבל אז הוא נמצא בשינוי צורה, הוא לעולם לא נדבק אז הוא לא מתפתח.

הנותן אהבה הוא בין בוני העולם -

עכשיו הדבר הזה חלש לכל תחומי החיים ובעיקר לזוגיות שבזוגיות כל אחד בא ממקום של 'אני בא לקבל אהבה', הגבר בא לקבל אהבה וכבוד והאישה באה לקבל אהבה וכששניים באים ליפול אחד על השני כמקבלים - מי ייתן? מי ייתן כוחות? אז תבינו' כאילו הפכנו את המגמה ואף אחד לא טרח לתקן. דיברו על זה, ז"א, בספרים זה מופיע, אתם תראו שבכל הספרים זה מופיע 'שאדם לא יקבל לעצמו' אבל כאילו לא הפכו את זה לאישו, מישהו לא עצר ואמר: רגע, ברחל בתך הקטנה – 'זאת הבעיה, אני רוצה לעשות דיאגנוזה לאנושות וזאת הבעיה', אלא כתבו את זה וזה היה להם ברור, טריוויאלי, מה פתאום, לצדיקים זה ברור שעובדים כדי להשפיע ונותנים אהבה, מי מקבל אהבה? והצדיקים לא רצו שיעשו בשבילם שום דבר, הם היו למען הציבור אז היה להם ברור לגמרי, כמו שאמר משה רבינו "לא חמור אחד מהם נשאתי" - לא ביקשתי כלום ולא קיבלתי כלום וזה היה לו טריוויאלי, לא שהוא עשה טובה למישהו. וככה היו כולם; כל הצדיקים היו בקטע של' קלטו את הראש, הבינו את העניין והפכו להיות השמש המאירה. ועם הזמן, דורות פשוט קיבלו לגיטימציה לקבל ונהיו ממש כמו שנאמר כאן 'בולענים וחורים שחורים לכל דבר ועניין' וזה משפיע על כל תחומי החיים וזה פשוט הרס לנו את העולם. וצריך לדעת שזה ציר כ"כ אקוטי שאם לא מבינים אותו ולא עוצרים את החיים עליו, אתה צריך לעצור את החיים ולהגיד לכולם' חבריא, אנחנו הורסים את העולם בזה שאנחנו מבקשים לעצמנו, אנחנו הורסים את העולם, אין לזה תקנה, לאף אחד אין שום לגיטימציה להיות בכלל במקום הזה.

בתורה לג' רבי נחמן מברסלב אומר שהמהות של האדם היא אהבה ואם האדם מבקש אהבה הוא מבין הורסי העולם ומחריבי העולם ואם הוא נותן אהבה הוא בין בוני העולם. שלא היה מישהו שזרק לך את זה בפרצוף יותר בגלוי, רק לא רואים את זה, זה כתוב באחת התורות אז מכיוון שזה אחת התורות - אף אחד לא הופך את זה לעיקר. גם כשאמר רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", תשאלו את כל הליטאים והחסידים אז יגידו לך: כן, זה אחד הכללים, לא כתוב שזה הכלל הגדול של התורה, זה כלל גדול בתורה, יש הרבה כללים; אחד הכללים הנוספים זה "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", יגידו לך עוד מלא כללים. כי מישהו בא ואמר' "זה כלל גדול בתורה" אבל אף אחד לא אמר - 'זה הכלל'. רק מי שהגיע לאיזו דרגה מסוימת כמו רבי שמעון שכתב את זה, כמו האריז"ל שכתב את זה, כמו רבי עקיבא שכתב את זה מן הסתמא ורבי עקיבא הנחיל את זה לתלמידיו ועד בעל הסולם שלא אמרו: 'חבריא, רגע, שנייה אחת, 'זה הכלל הגדול של התורה, על הציר הזה הכל סובב' - לא שמו לב לזה.

אז מה נהייתה התורה? כאילו אטרף של תורה ומצוות, קדימה, "אכול ושתו כי מחר נמות", תגמור מהר מהר דפי גמרא, תעשה כמה שיותר מצוות, כמה שיותר הלכות, תהיה מונה של הדברים האלה (מונה כמו במונית), תהיה מונה של המצוות ושכר ועונש וזהו, התיישבו על זה, ואין לך חורבן יותר גדול מזה. וכל ההטפות בספרי המוסר שמדברים על זה ש"בשפתם כיבדוני ולבם לא נכון עמי" רק מדגישים את זה אבל האדם לא ידע מה לעשות עם זה, הוא כאילו קורא אבל הוא לא מבין מה לא בסדר, 'מה, אני דתי מה אתה רוצה?' אז הוא חושב שהוא עושה בסדר אבל הוא לא קולט שאומרים לו: תשמע' זה לא שאתה דתי עכשיו עם זקן או בלי זקן, תקלוט' התת מודע שלך עובד הפוך, אתה פשוט עובד הפוך, המגמה הנפשית שלך עובדת הפוך, אתה בולען של תשומת לב, אתה בולען של כל דבר, של כל דבר, זה יכול להיות גם דברים פיזיים, זה מתבטא בדברים פיזיים אבל הבעיה היא גם שזה מתבטא נפשית וכשאתה מתבטא ככה נפשית ואתה נמצא ליד רבך ואתה נמצא ליד אשתך ואתה נמצא ליד הילדים, אתה בלתי נסבל. עכשיו, גם הילד שלך כזה וגם אשתך כזאת וגם ההורים שלך כאלה וגם הקהילה שלך כזאת, אז כל העולם הוא כזה, פשוט קהילה של 'בולענים'. עכשיו, לך תבנה עולם ככה, כל אחד רוצה לקבל לעצמו ויש לך עכשיו תשעה מיליארד אנשים שרוצים לעצמם, איך נסתדר?

אז העולם נהיה עולם של אינטרסים; מוכנים לעבוד אחד עם השני אבל כל עוד יש אינטרס. פשוט מאד הכל מבוסס על אינטרסים, אין כבר לא אידאולוגיה ולא פילנתרופיה ולא לתת לזולת, אתה נותן לזולת? 'מה, אתה פראייר?' 'מה את נותן לזולת, מה, אתה פראייר?' 'קח כסף, תראה איך אתה יוצר כסף על חשבון מישהו אחר' ואז הנה העולם הגיע לאן שהוא הגיע; גילוי עריות כתוצאה מניצול של הגוף אחד של השני, הגזל שזה ניצול ממש אחד של השני, רואים את זה על כל צעד ושעל.

[דברי הרב נווה: אם אתה לא שם לב... לפעמים אני צריך מחשב / טלפון כדי לתקשר, אני לא כ"כ מבין בזה, אני מפעיל את החבר'ה שלי פה. עכשיו, אם מישהו בא ומציע לך, אתה אומר' זה נראה טוב ואז אומרים לי: 'מה פתאום, סתם דוחפים לך דברים, אתה לא יודע אפילו מה הם דוחפים לך' אל תקנה את זה תחליף את זה בזה, אתה רוצה לקנות איזה מכשיר, 'לא, מה פתאום', הרב זה שטויות, עושים עליך ים של כסף, מוכרים לך שטויות, מחליפים את המפרט, זה נעשה פי שתיים פי שלוש אבל אין ברירה אחרת כי אנשים מוכרים לך לוקשים ואתה לא יודע את זה, וזה הכל מתוך הרצון לקבל לעצמו].

עכשיו, כשזה מגיע לזוגיות, זה הכי כואב; אתה אומר' בחוץ, טוב אני אתמודד, אני אחליט אם אני קונה או מוכר אבל בבית אין לך כאן עניין של כסף, אתה לא יכול לדחוק, אתה לא יכול לפטר את העובד או משהו כזה, פה אתה חי עם מישהו שיכול למצוץ לך את הנשמה ואם הוא עושה לך את זה זה מאמלל, זה פשוט מאמלל כי אתה לא יודע איך לצאת מזה. ולפעמים כבר קניתם בית ואתם במשכנתא ואתם עם ילדים וזה כבר לא כזה פשוט. אז קודם כל אנחנו צריכים להבין, כל אחד צריך להבין את נפשו הוא, כל אחד צריך לקלוט מה כאן הבעיה.

הכל מוכן לגאולה אבל המגמה הנפשית הפוכה -

אותו דבר זה כמובן גם כן משקף לרוחני; הרוחני לא מתקדם, אנשים באמת באמת תוהים ואומרים: איך זה יכול להיות שכ"כ הרבה דורות שהיו שם צדיקים אדירים לא נגאלנו? דור של רבי שמעון, הדור של האריז"ל, הם אמרו שזה ממש היה 'דור דעה' ובעל הסולם אמר שכל עבודת הבירורים נגמרה והרבי מלובביץ' חזר על דבריו, אז אתה אומר: 'נו, אז יאללה'. הבעיה היא זה שזה נכון שכל עבודת הבירורים נגמרה, אבל זה כמו שהכנת המשכן נגמרה ביום שבת בכג' באדר אבל לא פתחו אותו, כאילו שבוע הוא עמד שומם. וכנ"ל אחרי ששלמה המלך עשה את המקדש, 40 יום עזבו אותו, כאילו סגרו, תחשבו' אתה בונה בית והכל מוכן, הרהיטים, הכל נמצא, כאילו' יכולים להיכנס, קח מפתח, כנס, לא, 40 יום, הוא אומר. הוא לא חשב 40 יום, הוא אמר: 'עד שאני לא אשמע בת קול שאומרת לי תפתח, אני לא פותח'. 'אני סיימתי, מהצד שלי אני סיימתי אבל אני לא פותח'. ואז אתה אומר: 'למה היה פער'?, הרי הקב"ה נורא מדויק, לאותו יום שזה צריך להיגמר, באותו יום תפתחו, למה צריך לחכות, למה זה עומד שם שומם?

אז הנקודה היא כאן שזה הכל מוכן פיזית, המגמה הנפשית לא נמצאת שם, לכן כתוב: "ויצר ה' את האדם עפר מן האדמה" אבל כתוב: "וייפח באפיו נשמת חיים", זה כאילו עוד שלב. אז זה שיש כבר גוף עפר מן האדמה - זה שמפאת הייסורים שלנו הכנו את כל עבודת הבירורים והכל מוכן לגאולה, שתדעו לכם' הכל מוכן לגאולה, אנחנו כבר סבלנו די והותר, מה שנקרא: 'להביא את הכלים' הבאנו את הכלים די והותר, רק המגמה הנפשית שלנו עדיין זה לקבל לעצמנו, זה לא עובד. אז בשבעה ימים בין כג' באדר עד א' בניסן ששמה אנחנו קוראים על 12 הנשיאים - היה צריך לעשות בשבעת  הימים האלה היפוך מגמה. ואצל שלמה המלך זה לקח 40 יום, שכולם תהו, אמרו לו: 'אבל בנית את הבית, תפתח אותו', אמר: 'כן, למי אני אפתח אותו?' אתם צריכים להיות במגמה של לתת, אתם לא יכולים להיות במגמה של למצוץ מהבית הזה, זה לא בית שייתן לכם, זה בית שאתם צריכים לתת לו. וזה לקח לאנשים זמן בכלל לעכל את זה שהמגמה הנפשית שלהם הפוכה.

אז אותו דבר כאן, תדעו לכם' הכל מנוי וגמור ורק המגמה הנפשית עדיין בקטע של לקבל לעצמי ולכן בעל הסולם אמר את זה. משתמשים בזה הרבה כמו סיסמא עד שזה נשמע כבר חופר: 'לקבל לעצמו', 'לקבל לעצמו', 'לקבל לעצמו', אבל צריך להתבונן בזה טיפה ולקלוט' אנחנו באמת אגואיסטים ואם אנחנו נבראנו בצלם, הקב"ה בדיוק היפך האגואיזם ואנחנו צריכים להתדבק, אז אתה רואה את זה ואתה רואה את זה על כל צעד ושעל ולחיות ליד בן אדם כזה, זה מה שגורם לנו לחוסר אמון. תסתכלו, כל הבסיס של חוסר אמון שאנחנו נמצאים באינטראקציות עם אנשים נובעות מזה, למה אנחנו חושדים? אתה אומר' בוא נראה איפה הוא הולך לנצל אותי, מה הוא רוצה ממני? זה בעסקים, זה בכל דבר, בכל דבר אתה קולט' לא סתם שאתה לא מאמין בבני אדם. הגניבה, זה שהוא רוצה לגנוב ממני זה סימפטום, או זה שהוא רוצה לעשות לי משהו זה סימפטום, אבל מה אתה מאתר? את האגואיזם שלו. גם מה אנחנו מבזים אחד אצל השני? את האגואיזם וזה שאדם לא נוהג כבוד בחברו זה שהוא רואה איזשהו מקום שבו הוא חלש בהיבט הזה והוא צורך לעצמו.

[דברי הרב נווה: וזה דברים שאפילו אנשים לא מבינים בזה, ז"א, יש צדיקים שכבר גמרו לחלוטין את התיקון של הרצון לקבל לעצמם אבל זה מגיע למצב שאחד התלמידים שאל אותי על איזה רעיון ואמרתי לו: 'הרב כדורי כתב על זה', אז הוא אומר לי: 'לא, אני לא רוצה לקרוא את זה משמה'. אני אומר לו: 'למה לא?', הרב כדורי היה צדיק גדול, הוא ביקש מהרב'ה שליט"א לפרש ספר, הוא היה בעל השגה גדולה מאד, הוא ידע על הרב'ה שליט"א בלי שהם בכלל נפגשו פעם אחת, הוא אומר: את הספר הזה רק הרב'ה שליט"א יכול לפרש. אני הייתי אצלו, הוא נתן לי את הספר, הוא אמר: 'רק הרב שלך יודע לפרש את זה'. והרב'ה שליט"א אמר: 'בחיים שלי לא דיברתי איתו מילה אחת'. אז אני שואל אותו: 'למה אתה לא רוצה לקרוא מהספר שלו?' הוא אומר: 'ראיתי אותו מעשן, אם הוא מעשן זה שבר אותי, למה הוא מעשן? למה הוא צריך לעשן?' עזבו את הקטע שהוא טעה בצדיק אבל הנקודה היא שהוא מסתכל על מישהו שמעשן וזה נראה לו כמו חולשה, למה אתה צריך לעשן? זה שאני רואה צדיק שצריך לעשן זה כאילו כבר מפריע לי. על מה אנשים נתפסים? הוא רואה חולשה אצל צדיק, צדיק צריך להיות בשבילו 'הר האדם', איזו ישות שהיא בכלל לא מקבלת לעצמה, מסוגפת לחלוטין. בגלל זה הרבה מאד אהבו והתחברו לרב אלישיב ולרב שטיינמן שלא קיבלו כלום, בעיקרון, אז אמרו: מבחינתי זה צדיק, הוא לא מקבל לעצמו שום דבר, לא אוכל, לא שותה, לא ישן, יושב לך על עץ שבור, זה מבחינתי צדיק, זה מראה לי שהוא צדיק. אבל לא, יש גם צדיקים שאכלו ושתו ועשו את הכל אבל הכל היה בהשפעה, גם הרב כדורי. כשהרב כדורי היה מעשן, הוא היה מעשן איזה שלוש ארבע קופסאות סיגריות, הגיע עד גיל מאה ואנשים שהיו סביבו שאלו אותו: 'למה הרב מעשן כל כך?' אז הוא אמר ש'המלאכים נהנים מהעשן'. זה סוד גדול להגיד את המשפט הזה בכלל כי עשן זה 'עולם' 'שנה' 'נפש'. אז הם ידעו לעשות תיקונים, עובדה שלא קרה להם שום דבר, כל השפם שלו היה ניקוטין, כל האזור היה חום. אני היית אתו, הסתכלתי עליו, נשקתי אותו, הכל, יותר מפעם אחת והוא למעלה מגיל מאה וכל הזמן צוחק. אנשים באים מספרים לו את הצרות והוא לא הפסיק לצחוק, הוא כל הזמן היה בשמחה, אבל מוציא משהו, אתה רואה שלתלמיד זה מפריע, כאילו, תלמיד יודע לאתר, כל אדם יודע לאתר מתי מישהו הוא צרכן.

מה מעצבן אותנו עכשיו בכל פרשת השחיתות אצל ראש הממשלה? תכלס אם משווים את זה לראשי הממשלות בכל העולם זה ראש הממשלה הכי משפיע בעולם. מי נמצא בדרגות של מתח ודאגה ככה? מי אין לו לא יום ולא לילה? הוא עדיין בראש של סיירת מטכ"ל, אין לראש ממשלה בארץ מנוחה, לא יכולה להיות לו מנוחה, אנחנו נמצאים בכ"כ הרבה איומים שלא יכולה להיות לו. אני נמצא על הגבול עם עזה, ההתראות, המסוקים שיש כל הזמן, קבלת ההחלטות הביטחוניות כל הזמן,  משביתים לנו את המערכות הסלולריות, יום אחד אין לנו אינטרנט, ים של מבצעים שאנשים לא מודעים לזה וברור שראש הממשלה חייב להיות מודע לזה, אתה מעיף מסק"רים לאוויר, אנחנו רואים מטוסים, טילים מוכנים למלחמת עולם שלישית וזה כל הזמן, זה כל יום, אז הוא צריך להיות בידיעה כל הזמן והוא צריך להיות במוכנות כל הזמן אבל לא, הוא לקח, מעשן סיגרים. אני לא מסנגר עליו, אי אפשר לסנגר על אדם שהוא לא בן תורה אבל תפסו אותו על סיגרים, זה מעצבן אותנו שהוא כאילו נהנתן מאיזה משהו. זה מטורף איך כל הנשיאים בעולם חיים, יש להם בתי פאר, לפוטין יש מאתיים מיליארד דולר בחשבון הפרטי שלו והוא לא חי בכלל בקצה קצהו של מתיחות כמו שחי פה ראש הממשלה אבל מה מעצבן אותנו? שמישהו נהנה כביכול על חשבוננו, למה אתה נהנה? אז אנחנו רואים את זה שכאילו כל הביקורתיות של האדם כלפי מישהו זה למה אתה נהנה? אז כולם שונאים את הרצון לקבל אבל הם בעצמם מקבלים. לכן אמרו חז"ל "הפוסל, במומו פוסל"].

העבודה שלנו היא אישית -

כשזה מגיע לזוגיות זה הכי קשה, זה מאד מאד מאד קשה. וכשרק אחד מבני הזוג יודע את זה, זה עוד יותר קשה, מילא שני בני הזוג יודעים את זה אז שניהם עובדים, הם עובדים על עצמם, אבל ברגע שאחד אגואיסט והשני מודע לזה, זה נורא קשה. אבל בעקרון שתדעו שהעבודה שלנו היא אישית, העבודה שלנו היא לא להטיף לזולת, אין לאף אחד מאתנו רשות ולאף אחד מאתנו אין זכות. שאלו את ה'חתם סופר': רבי יעקב עמדין (החותן שלו) הזדמן לעיירה, העלו אותו פעם אחת לעלייה שלישית והוא התעלף מכיוון שאז בזמנו זו הייתה עליה חשובה, הוא התעלף מזה שהם היו כאלה בעלי ענווה של 'מה אתם נותנים לי את זה, אני כלום, אני עם הארץ'. אחרי זה, לפני שהוא נפטר הוא אמר לחתן שלו 'אתה צריך להנחות את עם ישראל', הוא שמע את זה והתעלף כמוהו, אז הוא אומר לו: 'אני לא יודע להנהיג את עצמי, אני אנהיג קהילה?', אז הוא אמר לו: אין ברירה, 'במקום שבו אין איש היה איש'. היה ידוע שה'חתם סופר' היה ממש נעמד, רועד מכף רגל עד ראש כשהוא מדבר לציבור ואומר: 'אני עושה את זה רק בגלל שחותני גזר את זה עלי ואני מדבר לעצמי, אני מדבר לעצמי ואם הזולת ישמע, ישמע אבל אני מדבר לעצמי'. עד כדי כך הם היו. הוא אמר: 'אחרי משה רבינו מי יכול לדבר?'

אז אנחנו עוזרים לעצמנו, אנחנו מדברים מה שנקרא בקול רם, אנחנו חושבים בקול רם ומנסים לעזור לעצמנו אבל מראש כבר חז"ל אמרו לנו: "קשוט עצמך אחר קשוט אחרים". זה מסוכן מאד לדבר על מישהו אחר אז בפרט בזוגיות, בפרט כשאנחנו חברים, אף אחד לא אוהב לשמוע ביקורת. אף על פי שהתורה אומרת: "אהב את הביקורת", בפרקי אבות כתוב: "אהב את הביקורת", יש עניין כזה, אבל בגלל שאנחנו מקבלים לעצמנו אנחנו לא מסוגלים לשמוע ביקורת גם אם היא נאמרת בעדינות. אז לכן לצורך העניין הזה אנחנו חייבים לעשות היפוך מגמה וכשנעשה היפוך מגמה הכל ישתנה.

עוד דוגמא כדי להבהיר את זה; [דברי הרב נווה: אני רוצה פשוט רק לעמוד אתכם על איזושהי נקודה מסוימת שנמצאת אצלנו בנפש ואם נהפוך אותה אז זה יתהפך בהכל, זה יתהפך גם בזוגיות עצמה].  הרבה הורים נורא סובלים כשהם מטפלים בילדים שלהם; הם נמצאים עם הילדים והם נורא סובלים מזה. למה? כי ההורה שם לעצמו בראש 'אני צריך לנוח' אז כל אוושה מעצבנת אותו, אבל אם ההורה היה יודע שהוא בתפקיד הורה והוא עובד, עובדים, כשאתה נמצא בעבודה אתה מקבל כ"כ הרבה גירויים, יש לך טלפון מפה, פקס, בוא תחתום, עם מיליון אנשים אתה עובד אז בסדר, אתה בהייפ וזה אפילו כייף, בשביל זה באת לעבודה, אבל בילדים ובמשפחה זה נהיה הפוך, זה כאילו 'תעזבו אותי בשקט, אני לא רוצה לשמוע כלום' ואז אם ילד זז קצת בבית ימינה ושמאלה מהשמחה שלו זה כבר מעצבן את ההורים. אז שוב, מה הוא הגדיר בתת מודע? 'אני לא צריך לזוז, אני צריך מנוחה, הילדים צריכים לתת לי מנוחה', וזה לא ככה. ילד זה ילד ואסור לקחת לו את החיים שלו ואת השמחה שלו ואת מה שהוא צריך לעשות.

אז אותו דבר זה גם בזוגיות; אתה לא באת לנוח, אנחנו בכלל לא באנו לנוח. בפרשת 'וישב' "ביקש יעקב לישב, קם עליו רוגזו של יוסף", רוגזו של יוסף זה לאו דווקא יוסף הבן שלו אלא התוספת, אתה צריך להוסיף וללכת, להיות מוסיף והולך, אין מה לעשות. אבל צריך להפוך מגמה נפשית, אי אפשר להגיד את זה סתם לבן אדם כי אחרת זה מעצבן אותו. כשאתה בעבודה 24 שעות ביממה, 24 שעות ביממה זה 70 שנה, כאילו, אתה לא באת לכאן לנוח, בכלל. עכשיו, אנחנו יודעים שזה מעצבן אבל אם תכניסו את זה לעצמכם כמגמה בראש, החיים יראו אחרת, ז"א, רק צריך להפך את זה כמגמה. מתי זה מעצבן? כשבן אדם שטף לעצמו את הראש, הוא אומר: 'לא, אני צריך לנוח, שיעזבו אותי בשקט'. ואדם כזה כל דבר יעצבן אותו.

[דברי הרב נווה: אני עוד הייתי בדור שלא היה לנו כלום, לא שלטים ולא טלפונים, זה נכנס בשלב הרבה הרבה יותר מאוחר, כבר היינו מבוגרים. ואתה רואה היום אנשים שהשלט נמצא מאד קרוב אליו והוא מתעצל לקום לקחת אותו, בזמן שאנחנו רחמנא ליצלן היינו צריכים ללכת לטלוויזיה ולהגביר אותה. שלא נדבר על שאר הדברים שהיינו ממש עושים את הכל בחריצות גדולה מאד. לימדו אותנו מגיל אפס; יושבים על קצה הכסא, לא יושבים לתוך הכסא. אפילו בבית הכנסת: 'תשב על קצה הכסא אל תשב אל תוך הכסא, שאם אתה צריך לעמוד אתה עומד לפני השם ככה'. לא, הגיע זמן עמידה אז עד שאתה קם מהכסא המרופד והנמוך הזה, יושבים בקצה הכסא. אז זה ככה. היום אפילו על יד ההגה אני יושב ככה ודרך אגב זה טוב מאד ליד ההגה שהמושב יהיה לגמרי זקוף, כשאתה יושב לגמרי לגמרי זקוף אתה לא תישן, ברגע שהמושב מוטה, יש הכי סכנה של שינה. צריך לשבת זקוף וכמה שיותר קרוב להגה בניגוד גמור לכל ההנחיות].

על כל פנים, הרעיון כאן זה שאם אתה נותן לבן אדם לנוח, המנוחה לא נגמרת, ז"א, אין לזה סוף, אתה יכול להתעצל להושיט את היד להביא לעצמך משהו ממטר, ממש, זה כאילו נמצא טיפה רחוק, אתה מתעצל. לעצלות אין גבול, זה מגיע עד לעצירה לגמרי, ממש, שאתה רואה בבית בן אדם מתעצל לקום להביא לעצמו כוס מים. יש היום ספות עם מקרר מלמטה ושלט פה והבירה פה והפותחן של הבירה פה, הוא לא זז, הוא יושב באיזו חללית כזאת, חס ושלום לא לקום, מה זה לקום? מי קם? ובשלט אחד אתה מפעיל את המזגן, אתה מפעיל את האישה, אתה מפעיל את הילדים, אתה מפעיל את הפלאפון, והשלט בכלל זה הטלפון, היום אין כבר טלפון, שלא לקום. וזה לא נגמר, כאילו עצלות מטורפת ואין דבר יותר הרסני לגוף מזה, חייבים לנוע, להיות בפעולה, צריך קצת לזוז, שלא לדבר טיפה לרוץ, לחייב את הנפש טיפה לרוץ, מי מדבר היום לרוץ? מדברים אתך על הליכה מקסימום אבל זה חשוב לנפש לרוץ קצת וכתוב שמשה רבינו לא הפסיק לרוץ והרב'ה רץ, הוא לא רץ בג'וגינג אבל הוא רץ.

עצלות מביאה להזנחה -

אז קודם כל צריך לדעת שהמגמה שלנו הפוכה והרסנית, היא לא טובה בכלל לאף תחום, זה לאו דווקא שמישהו מעיר, אלא פשוט אנחנו צריכים לדעת לעשות דיאגנוזה למחלה ואח"כ צריך לרפא את זה, אבל התנועה, לאט לאט התנועה עצמה יוצרת את זה. כיף לנוע, כשאתה עושה את התנועה אח"כ זה כיף לך, עד שאתה מגיע להחלטה לנוע זה הכי קשה אבל ברגע שאתה בתנועה זה כיף. זה כיף לנוע ורואים את זה; מי ששוטף את הבית או שהוא מסדר את הבית, עד שאתה מקבל את ההחלטה לעשות את זה זה נורא קשה אבל מרגע שאתה מתחיל זה נורא כיף ובכלל, יש סיפוק גדול מאד כשהבית מיושר ונקי ומסודר זה כיף גדול מאד, אבל עד שאתה מניע את התהליך בתוך הראש זה סרט לא נורמלי, בהחלטה לעשות איזה משהו, תמיד הבלאגן חוגג עד שהוא חונק ועד שאתה מחליט לעשות את זה אתה אומר: 'מה היה הביג דיל בזה? למה התעצלתי?'.

המשך המאמר בע"ה בשבע הבא.