Facebook

  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
Prev Next
קטלוג שיעורים

קטלוג שיעורים

מיטב השיעורים של הרב נווה בנושאים מגוונים עכשיו זמינים על גבי דיסקים לשמיעה. זוגיות | תיקון המידות | התפתחות רוחנית ועוד...

להמשך
קטלוג שיעורים

קטלוג שיעורים

ריכזנו בשבילכם קטלוג שיעורים מובחרים, מוגש באהבה, להזמנות  050-7662857/8 אפרת 

להמשך
תורת המהות והעצמות

תורת המהות והעצמות

תורת המהות והעצמות -לחצו כאן לפרטים

להמשך
עד שמצאתי את שאהבה נפשי

עד שמצאתי את שאהבה נפשי

סדרת שיעורים חדשה בנושא זוגיות

להמשך
  • 1
  • 2
Prev Next
פרשת דברים- איך מוכיחים באהבה עצומה?

פרשת דברים- איך מוכיחים באהבה עצומה?

מדוע את ספר דברים הוסיף משה רבנו מדעתו?

להמשך
פרשת פנחס- סוד התנועה הרוחנית

פרשת פנחס- סוד התנועה הרוחנית

אמונה היא כמו סוג של הרגש שיש משהו מעבר וזה מה שגרם לאברהם אבינו לנוע, לפעול, לדרוש, לחקור, להגות, להפוך...

להמשך

 

 

 

 

 

 

 

 



 

 

 

בס"ד

והחיות רצוא ושוב | הרב אריק נווה

פרשת 'אמור' התשע"ה

 

בפרשות אלו מדובר על עניין הקורבנות ועל עניין הטהרה והטומאה שהכוהנים מחויבים בהם, והכול קשור לאדם ותפקיד שלו בעולם.

 

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. כִּי, אִם-לִשְׁאֵרוֹ, הַקָּרֹב, אֵלָיו:  לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו, וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו. וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו, אֲשֶׁר לֹא-הָיְתָה לְאִישׁ--לָהּ, יִטַּמָּא.

לֹא יִטַּמָּא, בַּעַל בְּעַמָּיו--לְהֵחַלּוֹ....."

 

חז"ל כתבו דבר שנשמע קצת מזעזע- כתוב שאדם שאין בו דעת- "נבלה טובה הימנו", וחז"ל לא מקללים ולא מבזים אף אחד. כולם היו בעלי רוח הקודש והחוויה שלהם היא חוויה רוחנית והדיבור הוא דיבור מתוך עולם רוחני והם רגישים לכל מילה שהם מוציאים מהפה, אבל בכל זאת נשאלת השאלה מדוע אמרו דיבור כזה קשה. נסביר- " נבלה טובה הימנו", נבלה זו נבלת חיה, ונבלה היא טמאה אבל הטומאה שיש בנבלה עומדת בפני עצמה והיא לא מטמאה, ואילו אדם שאין בו דעת השכל שלו וההוויה שלו כן מטמאה ולכן בזה נבלה טובה הימנו כי כל דבר הוא מטמא כי אין לו דעת.

 

צריך לדעת כמה זה חמור שאין באדם דעת ואיך קונים דעת, כל ההוויה של האדם היא קניית דעת. קניית דעת בתורה היא אופני התחברות ולא סתם לימוד בעלמה, לימוד בעלמה אין לו סוף, יש מעל שבעים אלף ספרים שנכתבו, אז מתי יהיה לנו זמן ללמוד את כל זה? אז מצד אחד צריך ללמוד ומצד שני צריכים למצוא אופני התחברות לתוך ההוויה. אופני ההתחברות נקראים- דבקות, והדבקות של האדם זה להדביק מוחין למוחין, שהמוחין של האדם יהיו כביכול כמו של הקב"ה, וזה הרעיון שכתוב בפסקה מ"ב -להבין את הבורא.

הבנת הבורא נעשית בלימוד והלימוד חייב להיות מלווה במידות ובעשייה נכונה.

 

התפתחות

איך יוצרים מצב של התפתחות קבועה ועקבית נכונה, מצד אחד לא היסטרית מצד שני לא מעציבה, איך הולכים על שביל הטהרה? איך אני יוצר מצב שאין נפילות ויש כאן שביל טהור שהולכים עליו לאורך כל הדרך? מהפרשות האלה מוציאים הרבה מצוות, האדם בנוי מרמ"ח איברים ושס"ה גידים ואלו גם רמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחניים, בחוכמת הקבלה מאוד טורחים להפעיל כל איבר וכל גיד מחשבתי שהוא יעבוד, ובגוף כדי להתקדש צריך להכניס את ההארה של הרמ"ח איברים ושס"ה גידים וההארה האמיתית נכנסת אך ורק באמצעות מצווה ולא בעזרת שום דבר אחר, אין תחליף לזה. מצד שני המצווה מאוד מקוממת אותנו, היא קשה לנו ולא ידועה לנו ובדיוק על זה יושב יצר הרע. יצר הרע יושב בדיוק על הדבר שלא נעשה את הדבר שבשבילו נבראנו לעשותו, וחוכמת הקבלה אומרת שהאדם עשוי מהתרי"ג מצוות.

 

יש לנו שלוש היבטים שאנחנו צריכים לדעת איפה השביל של דרך עץ החיים. כאשר האדם הראשון חטא הקב"ה שם את להט החרב המתהפכת לשמור את הדרך לעץ החיים, ולהט החרב המתהפכת אלו הרגשות שלנו והמחשבות הקלוקלות. מהי דרך עץ החיים? התורה והמצווה.

 

הסיפור של נדב ואביהו אומר- תזיזו את המצוות אנחנו רוצים את הקב"ה עכשיו, והקריבו אש זרה אשר לא ציווה אותם השם, והכול נעשה מתוך השתוקקות אל השם, אבל הקב"ה אמר- לא בדרך הזו וזה נגמר בטרגדיה נוראית. לעומת זאת בפרשת עקב- הקב"ה מאיר על מצוות שאדם דש בהן בעקביו שכל מי שהולך לאט מידי בדרך זה גם לא טוב. ולכן האדם צריך קצב חיים מסוים שהדברים ינועו בצורה נכונה ומדויקת והאדם צריך להרגיש את הקצב. חז"ל שאלו האם מצוות צריכות כוונה או לא, בתורת הסוד אין מצב שאין כוונה, לא עושים מצווה סתם ככה, לא עושים סתם תנועות, כמו שאף אחד לא היה רוצה שידקלמו לו מכתב אהבה מבלי לתת את הלב. אז בפשט צריך, אבל כשנכנסים יותר פנימה הקב"ה רוצה את הלב, אז בתורת הקבלה יש כוונה ויש לזה קצב קבוע- נניח שאנחנו צריכים להתפלל תפילת שחרית אז יש אפשרות להתפלל חצי שעה, ואפשר יותר מידי עם סלסולים שלא נגמרים, לעומת אלו יש את קצב התפילה הנכון והקצב הנכון הוא קצב הכוונה, יש אדם שמתכוון מאוד מהר, ויש בקצב איטי יותר אבל הקצב הוא קצב הכוונה. וכאן הרעיון של גם לעשות וגם לכוון בעת ובעונה אחת. וזה חיבור הנשמה והגוף בבת אחת, חיבור הנשמה והגוף בבת אחת נקרא טהרה, וטומאה היא כשיש נתק, כשהנשמה לא מחוברת לגוף.

 

 

כשמדברים על טומאת הכהן, (הכהן נקראת הנשמה) מתי זה נחשב שאדם נטמא או לא נטמא? בפשט זה מאוד קשה להבין שהאדם במעשה במחשבה בהרהור לא נכון הוא נטמא, במעשה במחשבה בהרהור נכון הוא ניטהר. לנו יש עבודה בשלושה מימדים- במחשבה, במידות, ובגוף, בגוף יש לנו מצוות והלכות מדויקות ואומרים לך מה טמא ומה לא טמא ואין בעיה להבין את זה. במחשבה זה גבוה מאוד אבל בפשט הדברים אנחנו מבינים מהן מחשבות רעות ומהן טובות, להרע להזיק לנטור לנקום אלו מחשבות טמאות והטהורות הן להיטיב להשפיע לאחד לאהוב.

 

הבעיה נעשית בעולם המידות וספציפית נכנס כעת לעולם הרגשות- ידוע שהטומאה הכי קשה היא טומאת מת כי זה בדיוק הפך הקב"ה, הקב"ה נקרא חי החיים אז ההפך ממנו זה המוות. המוות הוא פברוק הוא שקר, וכשאדם מת הוא כמו מתעורר מחלום ולרגע אחד אין לו שלב של אובדן, אז המוות הוא פברוק ואנחנו נבהלים מזה כי אנחנו לא רואים את הנשמה, אבל אם הייתה לנו יכולת רוחנית אז אדם מת היינו ממשיכים לראות את הנשמה שלו ולדבר איתה ולא היינו בצער. הבעיה היא בהסתר וטומאת המת נחשבת לטומאה הקשה ביותר כי היא מסתירה את הקב"ה כביכול, המת מסתיר את הקב"ה כביכול אבל זה כביכול כי זה לא באמת ככה, יש את האמת ויש את האמת לאמיתה.

 

כיסא בעולם הזה הוא כיסא וזו אמת, אבל בעולם עליון יותר המשמעות של כיסא היא אחרת ואז זו האמת לאמיתה, אז תמיד יש אמת אבל יש גם את האמת לאמיתה וצריך לזכור זאת

 

העולם האישי של האדם

"לנפש לא יטמא בעמיו"- במהלך היום האדם צריך לעשות כל מיני פעולות והגוף מגיב, ובדרך כלל לא בא לו לעשות דברים, הכניעה לחולשת הגוף או למניעות שהגוף מעלה זה נקרא " לנפש לא יטמא בעמיו", וזה נקרא טומאה, אם נכנעת לגוף פה אתה נטמא. הגוף עייף הוא רוצה לישון, הגוף רוצה למות, אז ברגע שהנשמה הזדהתה עם ההרגש הזה של- אני עייף אין לי כוח, כאן הנשמה נטמאה. גם בכעס הנשמה מזדהה, נדבקת, נטמאת, וכו'. אז כל שטות שמעלה הגוף ברגע שהנשמה מזדהה היא נטמאת. הכהן (הנשמה) צריך להיות מאוד ערני כי הוא צריך להיות בטהרה כל הזמן בבית המקדש, הנשמה שלנו תמיד נמצאת בבית המקדש, המקדש שלה זה הגן עדן העליון, היא תמיד נמצאת במקום רוחני אז צריך לא לטמא אותה. היכן היא נטמאת? כשהכהן יוצא ונוגע בדברים.

 

הטומאה גורמת להסתר גדול מאוד, לבדיוק הפך השגת רוח הקודש, הפך הדבקות, הפך היעוד והתכלית שלך, אז נדרשת מאיתנו הטהרה כדי שהשכינה תשרה עלייך. השכינה תמיד בפוטנציאל, כתוב- "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים". מים זה טהרה אז צריכים להיות טהורים כמו המים כל הזמן. לכן האדם צריך כל הזמן לחפש דרכי טהרה, הגברים צריכים לטבול במקווה ולנטילת ידיים, אז כל עניין ההלכות הן ידועות ובזה פחות נתעסק, העניין כאן זה הטהרה הפנימית כי אנחנו לא שמים לב לטהרה הפנימית. אז אתה יכול לעשות את כל הפעולות החיצוניות של טהרה אבל אתה לא קולט שהנפש שלך טמאה והיא טמאה כאשר היא נכנעת לגוף שלא רוצה לעשות ציווי מסוים. אז הטומאה נמצאת במקום שאין ציווי והטהרה נמצאת במקום שיש מצווה. רוב הבעיות עם התמודדות עם הגוף היא שהגוף שואף למטה- למנוחה ושינה וזה תמיד לעבר דבר המדמה מוות, ומכיוון שזה ככה אז צריך כל הזמן להיזהר מלהגיע למצב הזה. כמובן שהכוונה היא לא לגזול שינה אבל אנחנו מכוונים ולדברים האלה יש ביטויים יותר גבוהים. הצדיקים היו נזהרים לא להגיע לשינה ממש אבל זו אלוקות לגמרי. אבל אנחנו לא ניגע בשינה כי זה דור שנוהגים בו ועובדים מאוד קשה וצריכים לנוח ולישון.

 

כניעה

אז לא על ההנהגה הזו נעמוד אלא על ההנהגה שהיא הכניעה, הכניעה לרגשות, הכניעה לחולשות, לאני לא יכול, וזו הבעיה זו הטומאה המרכזית. נניח אדם צריך להתפלל- יש לו מיליון תירוצים מדוע לא לעשות וכל המניעות האלו מקבלות את עצת הנחש מדוע לא לצאת לעשות השפעה להתפלל ולא לעשות מצוות וכאן נמצאת הטומאה. וכאן גם נוצר מצב של טעות גוררת טעות, יש עייפות לגוף, מבקשים ממך לעשות משהו אין לך כוח ואז תיתן לזה תירוצים. הדחיינות זה שיא הטומאה כל הזמן להגיד אחר כך. מהרגע שהמוח מקבל פקודה עד הרגע שהוא מוציא אותה, פה אתה יכול להיטהר או להיטמא. הדברים הללו נראים לנו כמו עניין של מה בכך כי אלו עניינים פנימיים בתוכנו. אם מבקשים ממך לשפוך את הזבל ואתה אומר בסדר אבל עוד שעה אז לבנתיים האדם נטמא, זה נחשב שהנשמה שלו נטמאה כי הנשמה היא האישיות שלו וביקשו ממנו לעשות פעולה של השפעה ולצורך העניין זה לשפוך את הזבל והוא אמר לא עכשיו, לא כי הוא היה עסוק אלא כי פשוט לא בא לו עכשיו, אז באותו רגע הכהן ירד למטה ונטמא. וככה כל מיני רגעים של טומאה שמצטברים זו ההסתרה, ההסתרה מתיישבת על זה ויושבת עלייך עורלת לב שאחר כך כשתשב ותלמד ותבקש גילוי תהיה על זה הסתרה. לכן חשוב להיות זריזים וכל הכוהנים זריזים מהסיבה הפשוטה של לא להיטמא ולימדו אותם את זה. זה סוג אחד של טומאה.

הסוג השני- משה רבנו היה בטוח שהוא יהיה הכהן הגדול, הקב"ה הסביר לו שיהיה כלי מגשר בינו לבין עם ישראל ומשה היה בטוח שזה הוא, ביום השמיני הקב"ה אמר זה לא אתה זה אחיך אהרון והדבר הראשון שמשה עשה בבוקר זה למנות את אהרון. חז"ל הסבירו שהוא עשה זאת מהר על מנת שלא לתת לקנאה לקנן. לפעמים מספרים לנו שמישהו דיבר עלינו לשון הרע ואז אנחנו שוהים וחושבים על זה ואז זה מתחיל לקנן ואתה נטמא, אז צריך כשמשהו רע קורה ישר לעשות עבודה פנימית ולסלק את זה ואל תיתן לזה לחלחל כי כשהארס נכנס קשה מאוד להוציא אותו והטומאה יורדת. דעות כוזבות חוכמות חיצוניות ראיות אסורות-שוב אל תטמא לזה מיד תחליף את זה במשהו אחר. אם המציאות התרחשה ואדם שוהה על המשבר יותר מידי זמן הוא נטמא, צריך לקבל את המציאות כמה שיותר מהר, לייחס אותה לקב"ה להבין אותה ומיד לעשות מזה שיעור. השם הכולל של הכול זה כניעה וצריך להבין שזו הארץ שאנחנו נמצאים בה. יש את ארץ כנען שזה השם הכולל שלה אבל מבפנים הכוחות שלה הם- יבוסי מלשון תבוסה, אמורי מלשון מורא, חווי מלשון פחד, גרגשי ופיריזי לשון גירוש פיזור, וחיטי לשון פחד. אלו חמשת הכוחות שמניעים אותנו לשקוע בתוך הארץ, בתוך הרצון ולהיטמא בארץ, יש טומאת הארץ שהיא טומאת הרצון  טומאת הגוף.

 

אז מה צריכים לעשות? צריכים להתעסק כל הזמן בטהרה לדחוף קדימה ולעשות את הדבר הנכון, ואם כך אז מתי אני יודע את ההבדל בין מנוחה לבין הזנחה? התשובה היא- עד הרגע שאתה קולט שאתה לא אפקטיבי וההשפעה שאתה עוסק בה נמאסת עלייך ואז במקום לעבור להכנעה אתה עובר לשנאה, אז אתה מתעסק במשהו ואתה מתעייף ממנו ואתה רוצה להקיא אותו לבעוט בו ולשנוא אותו. אז לא עשינו כלום, כתוב- "יודע איש בנפשה", אדם יודע את הגבולות של עצמו וצריך להטוות את הדרך איך הוא עדיין מתעסק בקדושה מבלי שייווצר מצב שהיא תעלה לו על העצבים, לכן צריך לתת את המנוחות הראויות כדי שאפשר יהיה להתעסק בזה בכיף ובשמחה ולא מתוך עצב. אז לדור שלנו נכון לעשות עד שאתה מתרוקן נפשית ואז להפסיק. (הדברים הנ"ל הם לא להלכה אלא עצה של הרב מתוך ניסיון).

 

והייתם כאלוקים

והייתם כאלוקים זה שם מוזר שהתורה אומרת מכיוון שכתוב- זובח לאלוקים יחורם, שמי שחושב לעשות משהו לאלוקים הוא מחזיק את המילה אלוקים בראש צריך לעשות עליו חרם, השם אלוקים זה דין, גבורות, אז למה כתוב והייתם כאלוקים? כי מה שמתבקש מהאדם זה גבורות, האדם כדי להתגבר על הגוף שלו רוב העבודה שלו זה תחת השם אלוקים- תקיף בעל יכולת ובעל הכוחות כולם. ברור שזה יביא אותו להוויה. הטהרה תלויה בשם אלוקים.

גבורת האדם שהוא צריך להפעיל כדי להגיע ל- והייתם כאלוקים היא גבורה שמצד אחד יכולה להיות לא פשוטה או הדבר הכי טבעי בעולם תלוי איך מסתכלים על זה. אם אדם לקח החלטה ללכת בדרך הרוחנית אז בשבילו כל הדרך היא תענוג אחד ענק, אבל אם האדם יחליט ללכת ראש בראש עם הגוף שלו והוא מתגבר ומתאמץ, ברור שהוא יפול בסוף.

 

הכוח הכי נפלא בעולם שכל העונגים באים ממנו הוא כוח הענווה, אם אדם מחליט שהוא מפסיק להיאבק בחיים עם המחשבה שלו, להטיל ספק, להיות עקשן, לנסות לפתח תורה חדשה משלו והוא מחליט שהוא רק מקיים אחר ההוראות ככתבן וכלשונן והוא זורק את דעתו ומתהווה על פי דעת התורה הדרך שלו תהייה הכי קלה ופשוטה כי הוא רק מקיים הוראות.

כל יהודי בא להוריד ספר לעולם ואם אדם יתבטל לתורה בסופו של דבר הספר שלו יעבור דרכו.

  • חדשים
  • נצפים
  • מומלצים