Facebook

  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
Prev Next
קטלוג שיעורים

קטלוג שיעורים

מיטב השיעורים של הרב נווה בנושאים מגוונים עכשיו זמינים על גבי דיסקים לשמיעה. זוגיות | תיקון המידות | התפתחות רוחנית ועוד...

להמשך
קטלוג שיעורים

קטלוג שיעורים

ריכזנו בשבילכם קטלוג שיעורים מובחרים, מוגש באהבה, להזמנות  050-7662857/8 אפרת 

להמשך
תורת המהות והעצמות

תורת המהות והעצמות

תורת המהות והעצמות -לחצו כאן לפרטים

להמשך
עד שמצאתי את שאהבה נפשי

עד שמצאתי את שאהבה נפשי

סדרת שיעורים חדשה בנושא זוגיות

להמשך
  • 1
  • 2
  • 3
Prev Next
פרשת חקת- עניין של תודעה

פרשת חקת- עניין של תודעה

התורה למעשה זה 'הווה מתמשך' - כל מה שכתוב בפרשה אחת צריך לקרות כל הזמן.

להמשך
סוד הרפואה הרוחנית

סוד הרפואה הרוחנית

חידושה של לבנה' זה זמן ידוע, הוא קבוע והוא גם נורא מדויק, ועניין חידושה של לבנה זה משהו חשוב מאוד...

להמשך
פרשת אמור-סודות מן הטהרה

פרשת אמור-סודות מן הטהרה

לא באנו ללמוד אלה באנו להיזכר, ברגע שאתה מוציא את הקרשים ומסיר את המחיצות אתה פשוט חוזר לאור הנשמה

להמשך

 

 

 

 

 

 

 

 



 

 

 

בס"ד

סודות שמחת הקיום / הרב אריק נווה

תמלול מפרשת שופטים התשע"ה

 

"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק.

לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד--כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם.צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף--לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְלֹא-תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל-עֵץ:  אֵצֶל, מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-לָּךְ.וְלֹא-תָקִים לְךָ, מַצֵּבָה לֹא-תִזְבַּח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה, אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם--כֹּל, דָּבָר רָע:  כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, הוּא.אֲשֶׁר שָׂנֵא, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.......יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה-בּוֹ בָרִאשֹׁנָה, לַהֲמִיתוֹ, וְיַד כָּל-הָעָם, בָּאַחֲרֹנָה; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ.......

יז,יד כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ; וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי.

יז,טו שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ:  מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ--לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא".

 

לא ברור מה עניין השופטים והשוטרים שצריך לשים אותם, זה נראה כמו רדייה בעם, מצד אחד זה נשמע הגיוני כי צריך להיות סדר ומשמעת וזה טבעי, אז שופטים זה בסדר אבל שוטרים זה יותר בעייתי.

 

 

תודעה קולקטיבית/ פרטים

אז על פניו זה נראה כאילו להקים מדינה מתוקנת, שופטים, שוטרים, מלך, סדר חברתי, את הדבר הזה אפשר להגיד על כל מדינה וכל דת חוץ מעל היהדות מכיוון שאם מישהו לא יעשה כאן חוק ומדובר על חוקי התורה אז מה צריך לעשות עם מי שלא עשה את החוקים? ומצד שני אומרים אין כפיה ברוחני אז נניח שמישהו עשה פעולה אנטי דתית מה עושים איתו? האם באמת אפשר להקים חברה שתכפה על חבריה את חוקי התורה? מצד שני אין כפיה ברוחני והתשובה צריכה להיות מאהבה, אז מה זה יעזור אם אני אהרוג אדם שלא רוצה את הקב"ה? אז יש כאן סתירה כי האדם צריך לחזור מעצמו מתוך כמיהה מתוך רצון בדבקות ואם האדם לא רוצה אז תניח לו, יד ההשגחה תדע מה לעשות איתו ואילו כאן עושה רושם שצריך לקחת חוק ולגרום לאנשים לעשות את חוקיות התורה.

 

אז זו לא הדרך ואנחנו צריכים לנסות להבין את זה ואנחנו לומדים את זה בתע"ס, הרב אשלג אומר לנו- הכול תלוי ברצון, איך מלכות תעלה לבינה אם היא לא רוצה? מתוך הפרשה נראה שיש כאן אכיפה אלימה של החוק אז צריך לדעת מתי זה אכן תקף. אכיפת החוק כאן תקפה רק כאשר התודעה הקולקטיבית מתחברת ועובדת כאחד. אם אנחנו כל אחד במקום שלו, אז לא עושים שום דבר לא אוכפים את החוק ולא סוקלים אף אחד, אבל ברגע שיש חברה שהם כאיש אחד בלב אחד ואחד מהם יחלל שבת או יבגוד או יסטה הוא יפגע בכולם. אז יש 2 מצבים לעם ישראל, כאשר התודעה הקולקטיבית מחוברת, או כאשר אנחנו פרטים נפרדים. אם אנחנו פרטים נפרדים חל עלינו דין שונה אף על פי שאמרו חז"ל שאף על פי שפסק בית דין ופסק הסנהדרין, 4 מיתות בית דין לא פסקו ונתנו דוגמאות- כאשר האדם נופל זה נחשב לסקילה, כאשר האדם נכווה זה נחשב לו שריפה אז יש את זה וזה מתקיים אבל זה חשבונות שמיים של הקב"ה. אבל כאשר אנחנו חיים בחברה קולקטיבית מסודרת שאנחנו צריכים לחיות כאיש אחד בלב אחד- כביכול נתנו בידי האדם לעשות כאן סדר ואדם אחד שיעשה טעות יפגע בכולם ולכן אם החברה תוקיע אותו אז האורגניזם יישמר. אבל אם אנחנו חיים בחברה שכל פרט נמצא בפני עצמו אז חל משפט אחר על כל אדם ואדם ואנחנו לא מצווים לעשות את מה שכתוב כאן, אבל בפנימיות זה עדיין מתרחש והקב"ה עדיין עושה 4 מיתות בית דין- תאונת דרכים, הפלה, מכה זה נחשב לסקילה, כוויה נחשב לשריפה, נחירה וקשיי נשימה נחשבים לחנק, והרג זה כאשר הוא נדקר במשהו. זה הכל בחינה של הדבר עצמו. אז הקב"ה כן עושה סדר מהסיבה הפשוטה שבפנימיות אנחנו עדיין נחשבים לחברה משותפת והקב"ה עדיין רואה אותנו כאיש אחד בלב אחד.

 

שופטים ושוטרים בראי הקבלה

על פי החסידות והקבלה עניין השוטרים והשופטים יש  להם עומק אחר.

בעל הסולם אומר שבריא ונחוץ לקרוא את כתבי האריז"ל מהסיבה הפשוטה שבכל מקום שבו אדם מחשב שם הוא נמצא, אז ברגע שאתה קורא את כתבי האריז"ל אפילו שאתה לא מבין, הקריאה עצמה מכניסה את התודעה שלך לאותו מקום ומאירה אותו, ומכיוון שהאריז"ל כתב על כול היקום מכתר דכתר עד מלכות דמלכות ברגע שאתה לומד את זה באופן אוטומטי המודעות שלך נמצאת שם והיא מחייה את זה וזה חשוב לעבור שם ועל כל דבר חשוב שתהיה מודעות, לא טוב שהדברים יעזבו ליד האינסטינקט למקום שבו אין תודעה שאדם לא חושב שאדם לא מודע שהוא בהמי, אז צריך שאדם יהיה מודע בכל דבר.

כדי שאדם יהיה מודע בכל דבר יש כמה תהליכים, תהליכים היסטוריים ותהליכים עצמיים שאדם עושה אותם.

תהליכים היסטוריים זה כשהקב"ה כל הזמן מוריד את הרזולוציה, הוא כל הזמן מצמצם את עולמו ואדם מתעסק עם הציפורניים שלו והשיער שלו כשפעם הם לא היו מתעסקים עם זה, אז מבחינה היסטורית הקב"ה מוריד את זה שהרזולוציה של התודעה האנושית תרד לרמות מגוחכות- לחשוב שעות על עיצוב כוס קלקר, אבל זה מאיר כל פינה חשוכה במציאות.

 

זה מצד ההיסטוריה האנושית, אבל יש עוד מקום שאדם צריך לעשות אותו מצד עצמו-שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ" זה לאוו דווקא לשם אכיפה בכוח אלא זה יותר שהתודעה תהיה בכל מקום. היהדות מראש המציאה את הטיפול המונע אבל במצב שהם היו כתודעה קולקטיבית הייתה חייבת להיות התערבות אפילו אלימה כי האורגניזם חייב לשמור על עצמו. בפנימיות אדם צריך להכנס למקומות הכי חשוכים אצלו בנפש ולהאיר אותם.

 

הצדקת קיומנו

 

כתוב- כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ- בקרביים שלך ממש.

וכאן נעמוד על נקודה חשובה מאוד- אחד הדברים שאדם לא שם אליהם לב בימי חייו זה שהוא לא נותן חשיבות או הצדקה לקיום שלו, מה הצורך שהקב"ה ברא אותו, ולא מדובר על ייעוד ותכלית אלא על דבר יותר שורשימה הצורך של אדם בבריאה.

הרבה ניסו לסכם את התורה במשפט אחד והיה אדם שקראו לו רבי שמעון בן פזי שאמר- קורבן התמיד, להקריב כבש אחד בבוקר כבש אחד בין הערבים זה קורבן התמיד- זה המשפט שעליו עומדת כל התורה כולה, ההתקרבות של האדם לבוראו זו הפואנטה של כל התורה כולה, כל הזמן לעשות פעולות של התקרבות וזה מרומז בשם הוויה שההתהוות היא לעבר דבקות שאפילו מה שנראה פרוד בהתחלה זה לצורך דבקות בסופו של דבר.

 

החיים לאדם הרגיל נראים זרים ומוזרים קצת, מי שיש לו קצת הרגש פנימי נשמתי רוחני מרגיש מוזר בתוך גוף, העולם הזה גס עליו מאוד, וגם אם נגיד שלאדם אין טראומות ובעיות, עצם תחושת הריקנות ההולכת ומתגברת מעוררת את העצבים את הרגשות הלא טובים שלנו ואז האדם זקוק במקום הזה לאיזה שהוא סוג של משהו.

הסיבה שאנחנו הולכים ומתרוקנים היא בגלל שאנחנו לא מחוברים לבורא ולאט לאט הסוללה שלנו הולכת ומתרוקנת וזה מעלה המון ריקנות שלא מסוגלת לבוא על סיפוקה שהיא מכאיבה. אנחנו נלביש את זה על משהו כדי לתרץ את הריקנות הזו- הזוגיות שלי לא טובה, העבודה שלי לא מספקת וכו', אנחנו נדביק את התחושה המרה הפנימית על משהו שכאילו המשהו הזה יספק אותי, אם יהיה לי בן זוג מושלם אז הכול יהיה בסדר, אבל האמת היא שהתחושה הריקנית לא תעזוב אותך.

אז בין אם נלביש את זה על צרות ובין אם לא קיימות צרות וזו רק התחושה של הריקנות, באדם עולה דחף מצד עצמו לשתף או לחפש לזה איזה רפואה, ואז הוא מחפש מישהו שירפא אותו, זה יכול להיות פסיכולוג או פסיכיאטר אבא אמא בן זוג, הוא מחפש משהו כדי להפיג את תחושת הריקנות שהיא מעורבבת עם עצב וקצת תחושת דיכאון והוא מחפש משהו אבל הוא לא יודע מה הוא מחפש אבל הוא מחפש את הנחמה.

 

נענה על הצורך הקיומי שלנו אבל מהצד השני. מהצד שצריכים אותנו, מה אני זקוק שאדם אחר יהיה בשבילי.

שלמה המלך אמר- דאגה בלב איש ישיחנה, כשלאדם יש דאגה שישתף. מה אני רוצה מהאדם האחר? שיבין אותי,

אנחנו רוצים למצוא את האדם שיהיה אינטימי כדי להעביר לו את המסר ממש מלב אל לב.

רבי נחמן מברסלב אמר שכשאדם מרוחק מהבורא מהדרגה הזו של האינטימיות אז יש לה 5 היבטים- בדרגת הנפש היא תתבטא באמצעות דיבור, בדרגת הרוח היא תתבטא באמצעות תפילה, בדרגת הנשמה היא תתבטא בשיר, ובדרגת החיה היא תתבטא באמצעות ניגון, ובדרגת היחידה היא תתבטא באמצעות ריקוד. אז הדבר הכי עמוק- דרגת יחידה מתבטאת באמצעות ריקוד, איפה שאתה זז השני זז.

מחקר שיצא אומר שאם מסתכלים לאדם בעיניים ואתה מקשיב לו ואמפאטי אליו ואתה עובר איתו את הצרה- אתה משווה איתו את הדופק. ואם אתה עושה את זה לאורך זמן וזה נהיה עמוק ואינטנסיבי אתה גם יכול להשוות איתו את גלי המוח.

תחשבו איזה כיף אם לכל אחד היה חבר כזה שהייתם יכולים לספר לו הכול והוא היה מבין אתכם ממש והוא לא היה שופט. אם הייתם שמים עצמכם במקום הזה של השומע הייתם מבינים את הנחיצות של האדם ביקום, מיד הייתה לכם הבנה- עכשיו אני מבין למה אני נחוץ ביקום, בדיוק באותו הרגע אתה מבין למה הקב"ה ברא אותך.

בשעת התבודדות פחות או יותר זה מה שאנחנו רוצים, לדעת שהקב"ה נמצא ושומע אותי ומשגיח ומבין ומנחם אותי.

מה שירפא לנו את הנפש זה לדעת שיש שם ישות שמבינה אותנו ומכילה אותנו לחלוטין ועוברת איתנו בדיוק את מה שאנחנו עוברים...ובשביל הרגע הזה הוא קיים, וברגע שאני אתנהג כמוהו כמקשיב אז אני אבין את הקיום שלי. וזה עמוק מאוד להבין את זה, מדוע ברגע הכי נמוך אני פונה אל הקב"ה? כי אני מבין שאין עוד מלבדו, וברגע שמשהו בי מבין שאין עוד מלבדו זה נותן לו קיום בלעדי אז יש צורך קיומי לקב"ה, בגלל זה הפסיכולוגים חוגגים על זה ואז הם אומרים- בדיוק במקומות האלו אתה ממציא לך אל, אתה זקוק לו אז אתה ממציא אותו. אבל למעשה זו לא המצאה, יש לי באמת צורך ורצון והוא באמת קיים שם והוא קיים בשביל הרגעים האלה.

כאשר האדם יהיה מרוסק הוא יבין את הקונספט אין עוד מלבדו.

 

 

 

 

אישה מספרת לבעלה

 

חז"ל חילקו את המשמרות בלילה גם על פי הפשט וגם על פי הסוד, זה פשט אבל יש לזה כמובן גם סוד. יש משמרת ראשונה בלילה שנקראת- כלבים נובחים. משמרת שנייה שנקראת- חמור נוער, ומשמרת שלישית שנקראת- אישה מספרת לבעלה.

חז"ל שאלו מה הוא חלום של אמת? חלום של תחילת הלילה הוא חלום שווא, חלום של אמצע הלילה כמו של המשמרת השנייה הוא מחצה למחצה, וחלום של משמרת שלישית קרוב לוודאי שזה חלום של אמת. ניתן קורלציה מתוך העולם הרגיל שלנו-יש לנו 4 מצבים של המוח, 4 תדרים. כשאנחנו נמצאים במצבי עיירות גלי המוח שלנו נקראים גלי ביתא שהם מאופיינים רק על ידי הפרעה הם מאוד מופרעים, כאשר האדם נמצא במשמרת הראשונה של השינה אז יש גלי אלפא שאלו גלי נים לא נים קצת יותר רגועים, באמצע הלילה זה גלי תטא שהם יותר רגועים כמו גלי מדיטציה, ולפנות בוקר זה גלי דלתא שזה כמעט קו ישר האדם כמעט מת וכאן אין את השיפוט שלו והחלום הוא כמעט נבואי כי הוא מעבר, אז החלום הוא חלום של אמת.

זאת אומרת שאם אני צריך לתרגם את 4 התדרים האלו 4 המשמרות, אפשר לדרג אותם לפי דרגת אינטימיות כשזה קרוב לעלות השחר זה הכי אינטימי.

מה זה אישה מספרת לבעלה? בעלות השחר אישה מספרת לבעלה ומשתפת אותו והוא רגוע ומקשיב לה וזה רגע אינטימי עמוק וברגעים האלו האישה רק צריכה הקשבה אז אותו דבר אנחנו, אנחנו צריכים את הקיום של האדם האחר על ידי זה שהוא נמצא שם ומקשיב לנו.

המקום הכי חשוך בעולם שהוא שבר ומשבר מקום של ריקנות, גילוי האור הכי גדול יהיה הגילוי של הנוכחות של האור ובמצוות שבין אדם לחברו הגילוי יהיה בזה שהחבר שלי היה לידי.

היום אין לנו את המשמרת של אישה מספרת לבעלה והאישה מרגישה עשוקה.

 

בשעת התבודדות כדי להגיע למקום הזה אנחנו צריכים לכוון את זה לקב"ה. יש את החסידות ויש את הקבלה, החסידות והקבלה בהיבט הזה עובדים הפוך כי תורת החסידות אומרת- ואהבת לרעך כמוך, המצוות שבין אדם לחברו קודמות למצוות שבין אדם למקום ואילו המקובלים אומרים הפוך- בגלל שהם קרובים יותר לקב"ה הם עושים את דרכם עם הקב"ה ואחר כך הם עוברים לבני אדם, הם מנסים ליצור אינטימיות עם הקב"ה ומהאינטימיות הזו ליצור אינטימיות עם בני אדם, ובחסידות אומרים תיצור אינטימיות עם בני אדם ואיתה תיצור אינטימיות עם הקב"ה, אבל אפשר גם זה וגם זה, הבעיה היא שאין אמון ואנשים לא סומכים אחד על השני והם לא מצליחים להגיע לאינטימיות, אז אם הם לא מצליחים להגיע בין אדם לחברו איך הם יצליחו לעשות אינטימיות בין אדם לקב"ה?

יש כאן 2 היבטים איך יוצרים את הסרת המחיצה הזאת? מכיוון שנשבר אמון עם בני האדם צריכים ליצור את זה עם הקב"ה, אנחנו זקוקים לאמונה שכשאני מדבר הוא מקשיב לי אני חייב להאמין ברגע, ונשאלת השאלה אם אני בכלל רוצה את האינטימיות איתו.

המחיצות שיש ביני לבין הקב"ה יש להן תפקיד כפול, כלפי מטה אותה מחיצה היא חרדת נטישה אני לא רוצה לעזוב את המקום שלי ואתה מחיצה ביני לבין המדרגה הבאה היא הפוך- היא חרדת האינטימיות

שני הדברים האלו נובעים מעצם העובדה שאני לא רוצה להשתנות, אדם לא אוהב לעזוב את המוכר.

יש לנו חרדת אינטימיות ואנו צריכים לבדוק אם באמת אנחנו רוצים את הקב"ה ואם כן אז האם אנו מתפללים על זה כל הזמן? אנחנו מגיעים קרוב אבל לא נכנסים פנימה להיכל הקודש.

מהו החלק בנו שמפחד מהאינטימיות הזו?

 

אנחנו צריכים לעשות עבודת בירורים על עניין הרצונות שלנו- מה באמת אני רוצה כי הכול תלוי ברצון. הפחד הגדול הוא שאדם יפסיק לרצות ולמעשה זה לא אדם שלא רוצה, אלא אדם מיואש שלא מאמין שהוא יכול לקבל חיות חוכמה להיות מחובר. הוא לא מאמין בעצמו הוא לא מאמין בחייו ובמקום הזה יש משבר גדול מאוד ובנקודה הזו צריכים ליצור אפקט של שובר שוויון.

אדם לא יכול לעבוד בעצבות ובעצלות כי הוא לא אוהב טורח, הוא לא אוהב לעשות תנועות שהוא לא יודע מה תכליתן, כשאדם בונה קיר אז הוא רואה קיר נבנה, אבל אם הוא עושה תנועות רוחניות הוא לא מבין מה נבנה והקב"ה לא סתם רוצה שותפות הוא תובע שותפות מאוד פעילה של יומם ולילה וזה נורא קשה. ואומרים לך שצריך יגיעה ותשפיע ותקום ותעשה ואם תנהג כך תקבל מדרגות גבוהות ואם לא אז אוי ואבוי לך ואנחנו רואים שההיסטוריה האנושית הביאה את האדם למצב שהוא אומר- אם כך אני לא רוצה כלום. לא מדבשו ולא מעוקצו...אז מה השגנו? אנחנו נמצאים כמעט 6000 שנה כאן 2000 שנות גלות מה השגנו? מה השיג לכאורה הקב"ה?

התשובה היא שיש כאן חוכמה גדולה שכעת נדבר עליה:

לבם של האנשים כן נפתח לקב"ה ולנוכחות שלו, רוב בעלי התשובה מצאו את הקב"ה בנוכחות פנימית, באמצע הלילה בזמנים של דיכאון גדול יש שיחה פנימית שאדם מרגיש אותה בינו לבין עצמו שהוא משוחח עם בוראו אז משהו בגסות הלב כן מתעדן לקלוט שאנו משוחחים עימו מבפנים וחוץ מזה לא נשאר כלום לאדם וכל אחד מאיתנו כן אפוף בקב"ה, אף על פי שאנחנו לא חושבים עליו 24 שעות ביממה הוא כן נמצא בנו.

 

היה אדמו"ר שבכה כי 10 דקות כי לא קיים ושיוויתי השם לנגדי תמיד- יש לנו מצווה של לקט פאה ושכחה. כשאדם עושה שכחה של שיבולים בשדה אז העני יכול לבוא וללקט אבל אם תאסוף הכול בערמות גדולות הוא לא יגע בזה. אז הסבירו לאדמו"ר- אתה עשית ערימה גדולה ומסודרת ובעשר דקות עשית שכחה, אז יש עניים בעם ישראל שטוב שהשארת להם את העשר דקות האלו לעשות ושיוויתי השם לנגדי תמיד ואתה לא חייב להיות הצדיק היחיד בדור. אז יש לנו מצוות שכחה ואנו מקיימים אותה כי אין לנו מוחין להחזיק 24 שעות ושיוויתי השם לנגדי תמיד. אז אנחנו כן עשינו ערמות של תבואה ואף אחד לא יכול לחשוב שבדקות שלא חשבנו על הקב"ה אנחנו לא חושבים עליו.

 

 

התיקון הגדול של הדור האחרון

 

במקום שבו אדם מגיע אליו ואומר כאן רק הקב"ה יעזור לי, אף אחד לא יעזור לי- מתקיים תיקון עצום.

אדם הראשון לפני החטא היה מחובר לגמרי לקב"ה ולא הייתה לו מציאות של העדר הקב"ה. החטא יצר הסתר כדי לתקן את פגם הבושה אבל המצב הזה הוליד משהו חדש- אדם הראשון אמר- "אני" צריך לתקן את פגם הבושה ואז הוא הוליד לעצמו אוטונומיה כי הוא אמר זאת בעיה שלי ולא של הקב"ה. אני צריך ליצור אוטונומיה פנימית ולתקן בתוכי את פגם הבושה שלי. ואז במרומז או לא יש מקום שהקב"ה לא נמצא בו וזה יצר בעיה גדולה מאוד שנקראת עבודה זרה. העבודה הזרה הייתה שיש עוד מלבדו ואני עושה את תיקון פגם הבושה ביני לבין עצמי.

הדבר דומה לילד שמשחק בלגו עם אבא שלו ואבא שלו מסדר לו והילד אומר- אני רוצה לבד והוא מבטל את הקיום של אבא אבל הוא צריך לשתף את אבא ולהגיד לו אבא בוא נעשה את זה ביחד.

נכון שמדובר באדם הראשון ואין לנו השגה בו אבל נסביר היכן הבעיה. יעקב אבינו לקח את הבכורה מעשיו בדרך של תחבולה, לכאורה לא צריך לעשות זאת ככה והוא היה צריך לעשות את זה בגלוי. אותו דבר הוציאו את הברכות ברמייה מיצחק, אז אפילו שכתוב שהוא עשה את זה בחוכמה עדיין אתה "מתלכלך" באיזה עוון, גניבה, מרמה, אם למדת את זה ואפילו שזה לשם שמיים יש בזה תקדים של לגעת במשהו לא כשר, אז הקב"ה שם אותו בבית לבן שלבן הראה לו בצורה בוטה איך עושים שקר מרמה וגניבה על מנת שיעקב יעשה הכנעה הבדלה המתקה- יבדיל את זה ממנו וידע טוב מאוד כל רמייה מתוך מה היא נובעת וינתק את זה ממנו לחלוטין וימתק את זה. אותו דבר אדם הראשון אפילו שהוא עשה את ההסתר מהקב"ה כדי לתקן בעצמו את פגם הבושה יצר את הבעיה. איך יש משהו בלי הקב"ה?

זה נראה כביכול לגיטימי, הקב"ה רוצה שאני אקבל אבל אני לא יכול יש לי בושה אז אני אטפל בזה בעצמי. אבל איך יש עדיין מקום בלי הקב"ה?

אז כביכול זה היה מקום של תקדים לעבודה זרה של- יש מקום שהקב"ה לא נכנס אליו אז מה התיקון של זה? התיקון הוא או דרך תורה או דרך ייסורים,- או שהאדם יגיע על ידי דרך תורה שאין עוד מלבדו שהוא יראה שכל התורה זה שמותיו של הקב"ה, או על ידי מה שאנחנו חווים עכשיו: החולשה הדיכאון והעצבות מובילים אותנו למצב שאדם חושב בינו לבין עצמו- במקום שאני נמצא רק הקב"ה יעזור לי, והמקום הזה, המצב התודעתי הזה עושה תיקון גדול מאוד לאותו מקום שממנו התחיל ההסתר. כי כאן אני אומר לקב"ה אם אתה לא עוזר- לי כאן אני מת, אם לא תחייה את הרגע הזה הכול קורס כי אני לא סומך על אף אחד פה וההרהור הזה והמחשבה הזו עושים תיקונים אדירים בעולם כי כאן כל ההכרה מיתקנת כי אני יוצר מצב של אין לי מוצא ורק הוא יכול להוציא אותי, יש לי רק תקווה אחת אחרונה שהוא יועיל ויעזור לי במקום הזה.

כל העולם עומד על המקום הזה כי זה אישה מספרת לבעלה, אנחנו במקרה הזה האישה ואנחנו מספרים לקב"ה, והמחשבה מיתקנת להבין ולהאמין שבאמת אין עוד מלבדו. אם היינו מאמינים בזה היינו חיים בשמחה גדולה.

 

כתוב שהעולם הזה דומה לחלום, העולם הזה הוא כמו סימולאטור, החלום בא להבהיל את האדם ולבנות בתוכו את ההכרה כדי שכשהוא יתעורר הוא יהיה מתוקן, אפילו כשמפחידים את האדם בחלום כתוב שזה כפרת עוונות גדולה מאוד, אז אותו הדבר העולם הזה הוא כמו חלום ובדרך כזו או אחרת אנחנו נצא ממנו החוצה, יוצא שהעולם הזה הוא סימולאטור כדי לבנות בנו את ההכרה. נשים שעברו אונס ואנשים שחטפו מכות רצח שחוו מוות קליני מספרים שבצד השני הם הבינו איך האירועים האלו בנו את ההכרה שלהם ושלא הייתה שום דרך אחרת לעשות את התיקונים האלה, זה יישר את ההכרה לחשוב שאין עוד מלבדו שהכול אחד, להביא אותך למצב של אהבה ללא תנאי. אז לנו פה זה נראה כמו טראומה אבל מהעבר השני זה נראה הכשרה גדולה מאוד. בסוף יוצא אדם עם הכרה גדולה מאוד.

אז גם ברגעים האלו שהקב"ה מחשיך עלינו את כל המציאות, לוקח לנו את כל הכוחות ולכאורה אנחנו לא עושים כלום אבל עצם העובדה שיש בתוך המקום הכל כך חשוך הזה תקווה אליו, נעשה תיקון גדול להכרה, כי כשאני עולה למעלה הקב"ה מסיר את כל החושך ואז ההכרה שלי רואה רק דבר אחד והבעיה היא שאנחנו לא מעריכים את זה לעולם הבא כי שוב אנחנו תלויים בעולם הזה ולא מבינים איך ההכרה שלנו נבנית בעולם הזה אז אנחנו לא נותנים לזה ערך. צדיקים כל הזמן בוחנים איך האירועים בנו להם הכרה חדשה, האירועים האלו שאנו עוברים אותם זה כמו לקרוא ספר, הם מפעימים אותנו רגשית וזה כמו חלום, ההכרה יוצאת החוצה ואין אובדן ברוחני וזה רק עיצב לך את התודעה. אז לא לעזוב את הקב"ה אפילו לרגע גם כשהוא מחשיך את העולם סביבנו.

 

 

 

מתוך בברכת שלום שמעתי

יט. מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה.

ובהאמור נבין מה שדרשו חז"ל על הכתוב, "ולקחתם לכם ביום הראשון", ראשון לחשבון עונות. ויש להבין, מהו השמחה, אם יש כאן מקום לחשבון עונות. ואמר, שאנו צריכים לדעת, שיש עניין חשיבות בהיגיעה, שיש אז מגע בין האדם להשם ית', כלומר שהאדם מרגיש שהוא נצרך להשם ית', היות שהוא רואה אז במצב היגיעה, שאין מי שהוא בעולם, שיהא בידו להציל אותו, ממצבו שהוא נמצא, כי אם ה' לבדו. שאז הוא רואה, ש"אין עוד מלבדו", שיכול להציל אותו, ממצבו שבו הוא נמצא, ולא יכול לברוח משם, וזה נקרא שיש לו מגע הדוק עם ה'. ואין האדם יודע להחשיב, את המגע הזו. כלומר, שהאדם צריך להאמין, שאז הוא דבוק בה', כלומר שרק בה' הוא כל מחשבתו אז, היינו שהוא יעזור לו. אחרת הוא רואה שהוא אבוד.

מה שאם כן מי שזוכה להשגחה פרטית, שרואה שהכל עושה הבורא, כמו שכתוב ש"הוא לבדו עושה, ויעשה לכל המעשים", ממילא אין להאדם מה להוסיף, וממילא אין לו מקום לתפלה, שה' יעזור לו. כי הוא רואה, אפילו בלי התפלה שלו, גם כן עושה הבורא הכל, לכן אין לו אז מקום, שיכול לעשות מעשים טובים, היות שהוא רואה, שגם בלעדיו נעשה הכל מצד הבורא. אם כן, אין הוא נצרך להבורא, שיעזור לו לעשות משהו, וממילא אין לו אז מגע עם הבורא, שיהא נצרך אליו בשיעור, אם אין הבורא עוזר לו, הוא אבוד. נמצא, שהמגע שהיה לו עם הבורא בזמן היגיעה, אין לו. ואמר שזה דומה, לאדם הנמצא בין החיים והמוות, ומבקש מחבירו, שיציל אותו ממיתה, באיזה אופן הוא מבקש מחבירו. בטח כל הכוחות שנמצא ברשותו של אדם, הוא משתדל לבקש מחבירו, שירחם עליו, ויציל אותו ממות. בטח שאינו שוכח אף רגע, מלהתפלל לחבירו, מטעם, אחרת האדם רואה, שהוא אובד את חייו. מה שאין כן, מי שמבקש מחבירו דברים של מותרות, שאינם כל כך הכרחיים, אין המבקש כל כך דבוק בחבירו, שיתן לו את מבוקשו, עד כדי כך שלא יסיח דעתו ממנו מלבקש. נמצא, בדברים שאין להם שייכות לפקוח נפש, אין המבקש כל כך דבוק בהנותן. לכן, כשהאדם מרגיש שהוא צריך לבקש מהבורא, שיציל אותו ממות, היינו מבחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים", אז המגע בין האדם להבורא מגע הדוק. לכן אצל הצדיק מקום עבודה, שיהא נחוץ לעזרת הבורא, אחרת, הוא אבוד. לזה, הצדיקים משתוקקים, היינו למקום עבודה, בכדי שיהיה להם, מגע הדוק עם הבורא.

 

(הצדיק משתוקק למקום הזה כי הוא חושד בעצמו שמא הוא יחשוב שהוא עצמו עשה את זה).

 

ובהאמור יוצא, אם הבורא נותן מקום עבודה, אז הצדיקים האלו שמחים מאד. לכן דרשו, "ראשון לחשבון עונות", שזה הוא שמחה להם, מזה שיש להם עתה מקום עבודה. היינו, שנעשה עתה נצרכים לה', ויכולים לבוא עתה, לידי מגע הדוק עם ה', היות כי אין לבוא אל היכל המלך, אלא בשביל איזה צורך.

 

(במקום הזה אתה מציע לקב"ה את המחשבה עליו)

 

אז את הדיכאון עושה הבורא, את ההסתרה עושה הבורא, את החטא עושה הבורא, את הבושה עושה הבורא ואת הבושה מתקן הבורא ולנו נשאר רק לשמוח. אנחנו לא עושים כלום וגם את הבחירה בין יצרי ובין יוצרי גם את זה הוא עושה. אז לנו נשאר להתבונן לקלוט את השיעור ולהיות בשמחה על הכול ולחשוב עליו בכל רגע נתון.... למי שהקב"ה מאפשר את זה J.

 

ככה ההכרה האנושית מתעוררת להכרה האלוקית ונדבקת בה וזו אקסיומה שככה עובדת.

עבודת הבירורים היא שאין עוד מלבדו ואין כאן שום דבר שהאדם עושה וככה בכל מקום תשחרר ותבין שהוא עושה הכול. היגיעה היא לחשוב אין עוד מלבדו.

 

 

מאמר שכינתא בגלותא בספר שמעתי

 

"הנה כתוב "אין עוד מלבדו", שפירושו, שאין שום כוח אחר בעולם, שיהיה לו יכולת לעשות משהו נגדו יתברך. ומה שהאדם רואה שיש דברים בעולם שהם מכחישים פמליא של מעלה, הסיבה היא, מטעם שכך הוא רצונו יתברך. וזהו בחינת תיקון, הנקרא "שמאל דוחה וימין מקרבת". כלומר, מה שהשמאל דוחה, זה נכנס בגדר של תיקון. זאת אומרת, שישנם דברים בעולם, שבאו מלכתחילה על הכוונה להטות את האדם מדרך הישר, שעל ידיהם הוא נדחה מקדושה. והתועלת מהדחיות הוא, שעל ידם האדם מקבל צורך ורצון שלם, שהקב"ה יעזור לו, כי אחרת הוא רואה שהוא אבוד. לא די שלא מתקדם בעבודה, רק הוא רואה, שהולך אחורה. היינו, אפילו שלא לשמה אין לו כוח לקיים את התו"מ. שרק ע"י התגברות אמיתי על כל המכשולים למעלה מהדעת הוא יכול לקיים את התו"מ. ולא תמיד יש לו כוח ההתגברות למעלה מהדעת. אחרת, הוא מוכרח לנטות חס ושלום מדרך ה', אפילו משלא לשמה. והוא, שתמיד אצלו הפרוץ מרובה מהעומד. היינו, שהירידות הם הרבה יותר מהעליות. ולא רואה בזה שייקח סוף המצבים האלה, והוא יישאר תמיד מחוץ לקדושה. כי הוא רואה, אפילו כקוצו של יוד קשה לו לקיים, רק בהתגברות למעלה מהדעת. אבל לא תמיד הוא מסוגל להתגבר. ומה יהיה הסוף?

אז הוא בא לידי החלטה, שאין מי שיכול לעזור, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. וזה גורם, שיקבע בליבו תביעה אמיתית, שה' יפתח את עיניו ולבו, ויקרבו באמת לדביקות ה' בנצחיות. נמצא לפי זה, שכל הדחיות שהיה לו, היה הכול מאת ה'. היינו, שלא מטעם שהוא לא היה בסדר, שלא היה לו היכולת להתגבר. אלא, לאלו אנשים שרוצים באמת להתקרב לה', ובכדי שלא יהיה מסתפק במועט, כלומר שלא יישאר בבחינת ילד קטן בלי דעת. ומשום זה ניתן לו מלמעלה עזרה, שלא יהיה לו היכולת לומר, שברוך ה' שיש לו תורה ומצות ומעשים טובים. ומה חסר לו עוד? וזה דווקא אם באמת, שיש לאדם הזה רצון אמיתי. אז, האדם הזה מקבל עזרה מלמעלה, ומראים לו תמיד, איך שהוא לא בסדר במצב הנוכחי. דהיינו, ששולחים לו מחשבות ודעות, שהם נגד העבודה. וזהו בכדי שיראה, שאין הוא בשלמות עם ה'.

 

 

ועד כמה שהוא מתגבר, הוא רואה תמיד, איך שהוא נמצא במצב שהוא רחוק מקדושה משאר עובדים, שהם מרגישים, שהם בשלמות עם ה'. מה שאם כן הוא תמיד יש לו טענות ותביעות, ולא יכול לתרץ את ההתנהגות של הבורא, איך שהוא מתנהג עמו. וזה גורם לו כאב, מדוע הוא לא שלם עם הקב"ה. עד שבא לידי הרגשה, שממש אין לו שום חלק בקדושה. והגם שמקבל לפעמים איזה התעוררות מלמעלה, שמחיה אותו לפי שעה, אבל תיכף הוא נופל למקום השפלות. אולם, זהו הסיבה, שגורם לו שיבוא לידי הכרה, שרק ה' יכול לעזור, שיקרב אותו באמת.

האדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדרך, שהוא דבוק בו יתברך. כלומר, שכל מחשבותיו יהיו בו ית'. היינו, אם אפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, שאי אפשר להיות ירידה יותר גדולה מזו, אל יצא מרשותו ית', כלומר שיש רשות אחרת, שלא נותן לו להיכנס להקדושה, שבידו להטיב או להרע. פירוש, שאל יחשוב שיש עניין כוח של ס"א, שהיא לא נותנת לאדם לעשות מעשים טובים וללכת בדרכי ה', אלא הכול נעשה מצד ה'.

וזהו כמו שאמר הבעש"ט, שאמר, שמי שאומר שיש כוח אחר בעולם, היינו קליפות, האדם הזה נמצא בבחינת "ועבדתם אלוהים אחרים". שלאו דווקא במחשבה של כפירה הוא עובר עבירה, אלא אם הוא חושב שיש עוד רשות וכוח חוץ מה', הוא עובר עבירה.

ולא עוד, אלא מי שאומר שיש לאדם רשות בפני עצמו, היינו, שאומר אתמול הוא בעצמו לא היה רוצה ללכת בדרכי ה', גם זה נקרא עובר עבירה של כפירה. כלומר, שאינו מאמין, שרק הבורא הוא מנהיג העולם.

אולם בזמן שעבר איזה עבירה, ובטח שהוא צריך להתחרט ולהצטער על מה שהוא עשה את העברה, גם כאן צריכים לסדר את סדרי הצער והכאב, על איזה נקודה הוא תולה סיבת גורם העבירה, שעל נקודה זו צריכים להצטער.

והאדם צריך להצטער אז, ויאמר, זה שעשיתי את העבירה, הוא מסיבת שהקב"ה זרק אותי מהקדושה, למקום טינופת, לבית הכסא, ששם מקום הפסולת. כלומר, שה' נתן לו רצון וחשק להשתעשע ולנשום אויר במקום סרחון ואפשר לומר, שמובא בספרים, שלפעמים האדם בא בגלגול חזיר. ויש לפרש על דרך שהוא אומר, שהאדם מקבל רצון וחשק לקבל חיות מדברים שכבר אמר עליהם שהוא פסולת, ועכשיו הוא רצה לקבל מהם מזונות.

 

וכמו כן, בזמן שהאדם מרגיש שעכשיו הוא נמצא בבחינת עליה, ומרגיש קצת טעם בעבודה, אל יאמר שעכשיו, אני נמצא במצב, שאני מבין, שכדאי להיות עובד ה'. אלא הוא צריך לדעת, שעכשיו הוא מצא חן בעיני ה'. לכן הקב"ה מקרבו, ומשום זה הוא מרגיש עכשיו, טעם בעבודה. ויזהר שאף פעם לא לצאת מרשות הקדושה, לומר שיש עוד מי שפועל, חוץ מהקב"ה.

וכמו כן, בזמן שהאדם מרגיש שעכשיו הוא נמצא בבחינת עליה, ומרגיש קצת טעם בעבודה, אל יאמר שעכשיו, אני נמצא במצב, שאני מבין, שכדאי להיות עובד ה'. אלא הוא צריך לדעת, שעכשיו הוא מצא חן בעיני ה'. לכן הקב"ה מקרבו, ומשום זה הוא מרגיש עכשיו, טעם בעבודה. ויזהר שאף פעם לא לצאת מרשות הקדושה, לומר שיש עוד מי שפועל, חוץ מהקב"ה.

אולם מכאן משמע, שענין מציאת חן בעיני ה' או להיפך, אינו תלוי באדם עצמו אלא הכול בה'. ומדוע עכשיו מצא חן בעיני ה' ואח"כ אינו כן, אין זה בידי האדם להבין עם השכל החיצוני שלו

.

וכמו כן, בזמן שמצטער על מה שאין הקב"ה מקרבו, צריך גם כן להיזהר, שלא יהיה על חשבון עצמו, היינו צערו מזה שהוא מרוחק מה', כי בזה הוא נעשה למקבל לתועלת עצמו. והמקבל הוא בפרודא, אלא שיצטער על גלות השכינה. כלומר, שהוא גורם צער השכינה.

והאדם צריך לצייר לעצמו כדוגמת שיש לאדם כאב באיזה אבר קטן שהוא, מכל מקום הכאב מורגש בעיקר במוח ובלב, שהלב והמוח הם כללות האדם. ובטח שאין ערך דמיון הרגשת אבר פרטי, בערך כללות קומת האדם, ששם מורגש בעיקר הכאב. כמו כן הכאב שהאדם מרגיש, מזה שהוא מרוחק מה'. והיות שהאדם הוא רק אבר פרטי מהשכינה הקדושה, כי השכינה הקדושה, היא כללות נשמת ישראל. ולכן אינו דומה הרגשת הכאב הפרטי, בערך הרגשת הכאב הכללי, זאת אומרת שיש צער השכינה, בזה שהאברים מורחקים ממנה, ואינה יכולה לפרנס את האברים שלה. ויש לומר שזהו מאמר חז"ל, בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת, קלני מראשי ובזה שחושב הצער של התרחקות לא על עצמו, הוא נצול מלנפול לרשת הרצון לקבל לעצמו, שהוא בחינת פירוד מהקדושה.

ואותו דבר בזמן שאדם מרגיש שיש לו קצת התקרבות לקדושה. שיש לו שמחה, מזה שזכה למציאת חן בעיני הקב"ה, גם אז מוטל עליו לומר, שעיקר השמחה שלו יהיה בזה שיש עכשיו שמחה למעלה, אצל השכינה הקדושה, מזה שהיה לה מקום, לקרב את אבר הפרטי שלה אליה, ולא צריכה לשלוח את האבר הפרטי שלה החוצה.

ומזה שהאדם זכה לשמח את השכינה, מזה יש לו שמחה. וזהו גם כן על אותו החשבון הנ"ל, כי מה שיש שמחה להפרט, זהו רק חלק, מזה שיש שמחה להכלל כולו. וע"י החשבונות האלו הוא מאבד את פרטיותו עצמו, ולא נלכד ברשת הס"א, שהוא הרצון לקבל לתועלת עצמו.

והגם שהרצון לקבל הוא דבר הכרחי, מסיבת "כי זהו כל האדם", כי מה שיש באדם חוץ מהרצון לקבל אינו שייך להנברא, אלא אנו מיחסים להבורא, אבל הרצון לקבל הנאה, צריך להיות מתוקן בעמ"נ להשפיע. כלומר, שהתענוג והשמחה שהרצון לקבל לוקח, צריך להיות על הכוונה משום שיש נחת רוח למעלה מזה שיש להנבראים תענוגים. וזה נקרא שמחה של מצווה, כי זו היתה מטרת הבריאה להטיב לנבראיו, וזה נקרא שמחת השכינה למעלה.

 

ומשום זה, מחויב האדם לחשוב עצות איך הוא יכול לעשות נחת רוח למעלה, ובטח שעל ידי זה שיהיה לו תענוג, יהיה נחת רוח למעלה. לכן הוא משתוקק להיות תמיד בהיכל המלך, ויהיה לו היכולת להשתעשע בגנזי המלך, ומזה בודאי יהיה נחת רוח למעלה, נמצא שכל ההשתוקקות צריך להיות רק לשם שמים".

 

צריך ענווה גדולה והתבטלות להבין שהמושכות בידיי הקב"ה.

כל המאמרים האלו בשביל להציף את ההכרה, להגיד לך אין אובדן ברוחני אל תהיה כל כך מודאג, המחשבה רק צריכה להיות דבוקה בקב"ה ותראה מה הוא רוצה ממך בכל שלב איך להגיב, לא הלך תעשה על זה תשובה, והוא עושה את זה, הוא יעשה שלא ילך לך ורק תדע שככה הוא רצה ואל תאכל את הלב, כי ידוע שאדם לא לומד הלכה אלא במקום שהוא טעה בה. הכול נעשה לטובה זה רק מהלך הכרתי ולא צריך להיבהל כל כך.

 

זה רק מסע בהכרה וזה מה שכל כך יפה בזה וכל מה שקורה לאדם זה כדי להביא אותו להכרה שאין עוד מלבדו, הכול אחד ויש כאן אהבה ללא תנאי. ולכן עושים לנו כל הזמן התמרות בתודעה עד שאתה יוצא ואומר הכול אחד אבל מכיוון שמגלים לנו את המעבר אז אומרים לנו תתכוננו לזה כבר מעכשיו, תחשוב תאמין שכבר הכול אחד תנסה לאהוב עכשיו ללא תנאי תנסה לחיות את זה כבר פה וזה קשה אבל לפחות תנסה להתנהג שככה זה.

 

  • חדשים
  • נצפים
  • מומלצים