Facebook

  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
Prev Next
קטלוג שיעורים

קטלוג שיעורים

מיטב השיעורים של הרב נווה בנושאים מגוונים עכשיו זמינים על גבי דיסקים לשמיעה. זוגיות | תיקון המידות | התפתחות רוחנית ועוד...

להמשך
קטלוג שיעורים

קטלוג שיעורים

ריכזנו בשבילכם קטלוג שיעורים מובחרים, מוגש באהבה, להזמנות  050-7662857/8 אפרת 

להמשך
תורת המהות והעצמות

תורת המהות והעצמות

תורת המהות והעצמות -לחצו כאן לפרטים

להמשך
עד שמצאתי את שאהבה נפשי

עד שמצאתי את שאהבה נפשי

סדרת שיעורים חדשה בנושא זוגיות

להמשך
  • 1
  • 2
  • 3
Prev Next
פרשת חקת- עניין של תודעה

פרשת חקת- עניין של תודעה

התורה למעשה זה 'הווה מתמשך' - כל מה שכתוב בפרשה אחת צריך לקרות כל הזמן.

להמשך
סוד הרפואה הרוחנית

סוד הרפואה הרוחנית

חידושה של לבנה' זה זמן ידוע, הוא קבוע והוא גם נורא מדויק, ועניין חידושה של לבנה זה משהו חשוב מאוד...

להמשך
פרשת אמור-סודות מן הטהרה

פרשת אמור-סודות מן הטהרה

לא באנו ללמוד אלה באנו להיזכר, ברגע שאתה מוציא את הקרשים ומסיר את המחיצות אתה פשוט חוזר לאור הנשמה

להמשך

 

 

 

 

 

 

 

 



 

 

 

בס"ד

סוד הקיום ותפקידנו בעולם | הרב אריק נווה

פרשת 'ויקהל פקודי' התשע"ה

 

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"

 

ויקהל פיקודי זה סוף ממש, ותמיד סוף ביהדות זה אוסף של הרבה דברים קודם לכן, זה מבנה מיבנה רוחני שלם שנאסף והוא מגיע למעשה  לסופו, כמו קוד שאתה לוחץ עליו ואיך שלחצת על המספר האחרון נפתח משהו.

אז עצם העובדה שעשינו את כל ספר שמות ועכשיו אנחנו נמצאים בסוף חומש, זה פתיחה של משהו.

השם של הפרשה יש לו משמעות מאוד גדולה והוא מגלה מהות גדולה מאוד, ויקהל פיקודי זה להקהיל את כל הפקודות, ולכן הפרשה הזו זה אור גדול.

בפשט מדובר בפרשות האלו על הפרטים הטכניים של בניית המשכן, ואתה שואל בשביל מה אני צריך את כל הנתונים האלו בפרשה כתובה? כמובן שעל פי תורת הסוד עניין בנית המשכן, כתוב-"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם",

ולא ברור איך המשפט הזה מסתדר, אם יש מקדש אז שכנתי בתוכו, ואם יש מקדשים אז שכנתי בתוכם, אז הסבירו חז"ל- בתוך כל אחד ואחד מהם, אבל זה עדיין לא מסתדר כי זה היה צריך להיות- ועשו לי מקדשים ושכנתי בתוכם, ואז כל אחד מאיתנו הוא מקדש והשם שוכן בנו.

אומרים המפרשים- כל אחד ואחד מאיתנו הוא רכיב במשכן, אז הוא ישכן בתוך הרכיבים ולכן כתוב בכל מקום- והיה המשכן אחד, והיה האוהל אחד. הזוהר אומר דבר מדהים, שהמשכן היה חי, הוא החיה את המשכן, והנשמה שהייתה בתוך המשכן הייתה הכהן הגדול, כמו נשמה, והנשמה ד'נשמה זה היה הקב"ה ששכן בתוך המשכן, והכהן הגדול שהתהלך בתוך המשכן הרגיש את המשכן כמו היה הגוף שלו, אז למעשה המשכן זה מבנה רוחני אחר לגמרי, והחיות עברה בין כל הרכיבים וכל המשכן התנהג כישות אחת, וכמובן שהחוקיות הרוחנית שהייתה בתוך המשכן לא הייתה אותה חוקיות שהייתה מחוץ למשכן. מחוץ למשכן זה הטבע ובתוך המשכן זה משהו אחר לגמרי.

 

 

המשכן זה אתה

לנו זה נראה פנטזיה שאנחנו צריכים להאמין בה, אז לאט לאט הזוהר זורק רמזים שהכוונה היא אלייך, והמשכן הכוונה היא אתה. כל היריעות זה העור שלך, ויש קורלציה בין כל האיברים למזבח, אז אין הפרדה בתוך המשכן.

אז יש לנו את המשכן, יש לנו את גוף האדם, ואת התודעה של האדם, והכול אחד.

וזה בא כדי להראות לך שהמציאות מחוץ לך פועלת לפי הטבע, והמציאות בך פועלת איך שאתה רוצה, זה על טבעי, אז זה לא רחוק "וחיי אדם נטע בתוכנו" וכל מה שאתה עושה, אפילו זה שאתה חושב זה מעל הטבע.

מה החידוש? (כלומדים משהו ודולים משהו ממקום מאוד עמוק ואחר כך יוצאים ומלמדים את העמ'כה, העמכ'ה לא מבין ומתחיל לבזות את זה, כי זה שמגלה את האור נפעם ממנו, אבל זה שמספרים לו על האור לא מרגיש כלום ומרשה לעצמו להאמין או לא להאמין בזה).

אז אם לא נדע ונתרגל לרעיון הבא נאבד את כל הדרך שלנו- כי זה הפוקוס והכול נמצא שם.

נחזור לרגע שדיברו עם הנשמה לפני שהיא ירדה לעולם ואמרו לה מה היא צריכה לעשות.

הבעיה כאן היא שאדם יכול להבין את הנאמר אבל לא יהיה לו כוח להרים את זה נפשית.

 

החיים הלא נכונים שאנו חיים אותם הם חיים שבהם נולדנו למציאות הזאת, גידלנו אותנו, נכנסנו לבית ספר, ציונים, תיכון, צבא, צריכה להיות לך זוגיות, תואר, תקנה בית, תשלם משכנתא. אז קודם כל אנחנו חושבים שהחיים הם שלנו, האנשים הם שלנו, הרכוש שלנו, ואנחנו מאוד מזוהים עם השחקן. במידה ומשהו קורה, אתה חושה שהקב"ה צריך לשרת אותך, איך הזוגיות שלי התפרקה? איך הילד שלי חולה? איך איבדתי כסף? ואז נראה שהשם לא נענה לתפילות שלי. אני מבקש לנרמל את החיים שלי, והשם לא עונה לי, ואז כל התפילות מאדם הראשון ועד היום היו תחת הקונספט המוטעה שהקב"ה צריך לנרמל את החיים שלי, ועל פי רוב הוא לא עונה.

אז בשביל מה אנחנו מתפללים?

 

 

מוות קליני

ממחקרים על מוות קליני כולם מדווחים על אהבה ללא תנאי, אור, אחדות, ויש אור בקצה המנהרה, אבל הדבר המבלבל היה שכל אחד תיאר את האור לפי הדת שלו, אחד אמר שזה מוחמד, שני אמר שזה ישו אחר תיאר תיאור של גן עדן. וכאן נשאלת השאלה- אם התודעה יצאה מהחומר והתחברה לאחדות, אז מה פתאום כל אחד מדווח על משהו אחר? הנושא הזה גרם לתמיהה שנענה עליה בהמשך. כולם הסבירו שאין כאן חומר אלא הכול כאן מחשבה, הכול תודעה, וגם כשאתה יוצא מהגוף זה לא שהשארת מאחורה גוף כי זה הכול מחשבה.

 

בהקדמה לספר הזוהר כתוב-

שהקב"ה ברא נקודה והיא עלתה להיות מחשבה. אז מה הנקודה שברא הקב"ה?

הפסקה הראשונה אומרת –"דע כי טרם שנאצלו הנאצלים היה אור אינסוף", אחר כך הקב"ה ברא את עולמו לסיבה מסוימת, ואז הוא צמצם עצמו בתוך הנקודה, ובתוך הנקודה הזאת כל הנאצלים הנבראים היצורים והמעשים.

אחרי שלושת הפסקות האלו אין לדבר במושגים של חומר, אלא רק במושגים של מחשבה, וכל המחשבות בעולם נמצאות רק בנקודה הזאת, והתפקיד של הנקודה הזאת היא להזדכך כדי לקלוט שהיא רק מחשבה, וזה נקרא שהקב"ה עשה נקודה שעלתה להיות מחשבה, אז כל החיים שלך אתה צריך לעבוד רק על זה, זה כל החיים שלך.

 

נסתכל על עצמנו מההתחלה. מההתחלה אנחנו לא ישויות פרטיות. הזוהר מתחיל בשאלה מה אני ומי אני, ולמעשה התשובות שנקראות נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה למעשה אומרות שאני רק תודעה, ואם אני רק תודעה זה אומר שכל מגרש המשחקים שלי נמצא אך ורק בתודעה כי אני רק תודעה, ואם בחוץ יש רק תודעה ואני רק תודעה אז כל מגרש המשחקים שלי, וכל הפעולה שלי, וכל היכולות שלי, ומגרש המשחקים שלי הוא האינסוף כי אני נע בתודעה, פה אם אני גוף אני בקושי מסוגל להרים כוס, אבל אם אני תודעה כמות האפשרויות שלי היא אינסופית ואני יכול לעשות מה שאני רוצה בראש. אתה נצחי ואין אובדן והכול פתוח, וזה שיש לך גוף לא אומר כלום, אם אתה חושב אתה יכול לעשות הכול. והכוונה היא שמה שאתה צריך לעשות ומתבקש ממך לעשות רק נמצא בתוך התודעה.

 

הקב"ה מצפה מאיתנו לחשוב, הוא רוצה לדבר עם התודעה שלנו בסוף, הוא לא בודק את המעשים שלנו, המעשים יתורגמו לתודעה, אם בנית בניין והרגשת ככה או אחרת בסופו של דבר הכול יתורגם לתודעה ואיתה הקב"ה ידבר  וישאל אותה מה היא יודעת. (זה כמו הקופסא השחורה במטוס, בסוף בודקים אותה).

הקב"ה רוצה לקבל בסופו של דבר תודעה של אחדות.

 

שפת הקודש

הזוהר מתאר עוד נקודה- חשיבות שפת לשון הקודש. כל הזמן מאדירים את שפת הקודש ואומרים גם אם אתה לא מבין את מה שאתה קורא זה יהיה לך לעולם הבא, ולחוזר בתשובה זה לא נשמע טוב הבטחות כאלו בשביל העולם הבא.

נסביר- בעל הסולם אומר שמה שאדם עושה בעולם הזה זה הכלים שלו, אפילו קריאה, עם זה הוא עובר לעולם הבא ועל ההשכלה שלו על התודעה שלו ישכון האור. אז אותו אדם שקרא על גן עדן בברית החדשה (המחקר על המוות קליני) לפני המוות קליני חווה בתודעה שלו גם את מה שהוא השכיל לפני המוות קליני, לכן צריך לבדוק את האנשים גם לפני המוות קליני ולא רק אחרי, מה הם קראו במה הם התעסקו. יש קורלציה מדהימה בין מה שאנשים התעסקו לפני המוות ואיזה שאלות הם שאלו לבין מה שהם חוו אחרי המוות, כי מה שהם חוו לאחר מכן היו התשובות שהם היו עסוקים בהן כשהיו בחיים.

 

הזוהר אומר- אל תתפלא, זה כמו בחלום, בחלום מראים לאדם מהרהורי ליבו. אז כלים שאתה הכנת בעולם הזה בדיוק על המקום הזה אחר כך ישב האור, ולכן תרבויות שונות שרואות את ישו וכו'- הוא חשב על זה כל הזמן, הוא יוצא וזה מה שמאכלס אותו.

הזוהר קורא לזה- דמיון כוזב, כל הדמיונות האלו מונעים מאומות העולם לראות את הקב"ה, בעולם העליון הם מהופנטים בתוך ההיכלות של המחשבה שלהם והם לא רואים את האור. לעומת זאת לשון הקודש בנויה בצורה כזאת שהיא פתוחה אל האינסוף, כל אות פתוחה אל האינסוף. אז כשאתה קורא משנה, בעולם עליון זה יושב שם כאור אינסוף, אין מציאות שזה יסגור לך את המחשבה, זה פותח לך את המחשבה. אז אתה קורא משנה גמרא ולא הבנת כלום כי זה כתוב ברוח הקודש, אבל זה לא משנה כי כשתצא האור ישב עליה ותראה אור, ולכן גם האריז"ל וגם הבן איש חי אמרו לא לקרוא פרשנות ממישהו שהוא לא בעל רוח הקודש.

אז יהודי שיוצא מהעולם הזה ויש לו את מחשבת שפת הקודש כל השאלות שנשאלות שם וכל הכלים האלה דורשים רק על הקב"ה. הזוהר מסביר ששפת בני האדם הן שפות הסכמיות ואילו השפה של לשון הקודש היא שפת הקב"ה.

 

לגבי אומות העולם- אם הם רוצים לתאר למשל רגש, אז הרגש מהוה מטאפורה או אלגוריה, נניח שירצה לתאר נוכלים אז יאמר- אלו כמו שועלים, אלו כמו נחשים. בלשון הקודש זה לא ככה, כי המילה נקראת משל- משל זה לשון השלמה, זה למעשה המלבוש של האור שנמצא בתוכו, אם נאמר נחש, זה לא קשור לזימה או לא, זה לא קשור. אתה צריך לדעת שזה מלבוש למשהו. זה כמו שלוש בובות בבושקות, אז הבבושקה כי גדולה תהיה המילה, והבבושקה הכי קטנה היא הנשמה של הדבר עצמו. אז אי אפשר להחליף את זה במשהו אחר ואין משלים אחרים, אם כתוב רקיע זה רקיע, ואם כתוב שמים אז זה שמים. מה שכתוב זה בול המילה עצמה, והמילה היא המשל לדבר הפנימי שלו. אומר הזוהר כמו גוף האדם, כמו יריעות המשכן. גוף האדם זה המילה של האדם עצמו, זה השם שלו, זה גוף האדם, אבל התודעה שלך בפנים זה התוכן של הגוף הזה, ואתה צריך עכשיו למלא את המילה הזו באור.

 

 

באנו להבין

מלכתחילה הזוהר לא מתייחס אלינו כאל אנשים פרטיים, ולכן זה מאוד מבלבל לקרוא כי אתה כל הזמן מנסה למצוא את עצמך בזוהר או בתוך כתבי הקבלה ואתה כל הזמן שואל- אבל איך זה קשור אלי, אבל אין אלי, זוהר זה אור, יש רק את הקב"ה, וכשלוחים של הקב"ה, כשותפים של הקב"ה,  כקרני אור של הקב"ה, אנחנו למעשה מושלכים ממנו כדי להוציא לאור שלמות פעולותיו שמותיו וכינויו, וזאת הפסקה השנייה.

אז בפסקה הראשונה הוא מסביר- יש רק אור עליון ממלא כל המציאות ובשנייה- אתה נועדת להוציא לאור שלמות פעולותיו שמותיו וכינויו.

 

הזוהר אומר- לא נברא העולם אלא ללמוד תורה. מה זה התורה? שמותיו פעולותיו וכינויו של הקב"ה. הנקודה כאן מבחינתנו זה שאומרים לך תתנתק מהחיים האישיים שלך ותקלוט שאתה ירדת לפה כדי להבין רעיונות, להבין קונספטים, תעזוב פעולות שאתה צריך לעשות פה, אנחנו רק תודעות שבאו לגלות תודעות, או נמוכות יותר או גדולות יותר, לכל דבר יש לו שם כינוי או פעולה. השם זה בעולם המחשבה, כינוי זה ברגשות, והפעולה זה בפיזי.

אבל בסופו של דבר השם הפעולה והכינוי זה בתודעה.

אנחנו נזרקנו לכאן ומה שנאמר כעת נשמע כמו פנטזיה אבל זה לא פנטזיה, וזו המציאות בדיוק שלשמה נועדנו,

ואם לא נקיים אותה אז אנחנו בפספוס גדול מאוד.

למעשה אומרים לנו תתנתק רגע מהחיים, זה שבאת לפה נניח לחוות גירושין, לחוות פרידות, חובות, וכו', אם אתה תזדהה עם זה ותעשה את זה החיים שלך, אז תהפוך את הקב"ה לעבד שלך, והקב"ה הוא לא עבד שלך, אל תתפלל כדי שדבר שלך ייענה, אתה לא תהפוך את הקב"ה עבד לרצונות שלך, תתפלל עד מחר, זה לא ייענה. עזוב את זה. עשה רצונך כרצונו. אתה באת רק להבין מה זה גירושין, ובאת להבין מה זה פגיעות, ובאת להבין מה זה עצב, ובאת להבין מה זה שמחה, אז רק באת להבין, והקב"ה לא ימלא את המשאלות שלך הוא לא עבד שלך, אל תבקש ממנו את הדברים האלו הוא לא מיועד לזה, התפילה מיועדת למשהו אחר.

 

 

המנהרה/ מערת המכפלה

נמשיך עם המוות קליני כדי שנבין את התנועה של הנשמות אחרי המוות ואז אנחנו נבין למה זה מיועד.

אין משהו אשלייתי יותר מן המוות, המעבר בין חלום לבין עיירות, ובין  המציאות הזו לבין המוות זה אותו דבר, זה רק מעבר בתודעה, בדיוק כמו שאתה מתעורר בבוקר וקולט שחלמת, ככה כשאתה מת אתה מתעורר ומבין -הרגע חייתי בגוף, זה אותו דבר ואין שום הבדל למעט ההבדל הבא-

ההבדל שיש הוא בין חיבוט הקבר לבין מוות הנשיקה ויש את עניין המנהרה.

 

העדויות ממות קליני יעזרו לנו להבין את עניין המנהרה: אנשים  שעברו מוות קליני מספרים- זה אור אבל זה לא אור כמו פה, זה מנהרה אבל לא מנהרה כמו פה, זה צבעים אבל לא כמו פה, והם לא מוצאים את המילים כדי לתאר את מה שהם עברו. וגם מבחינת סדר הדברים הם מתעכבים כי אין דבר ראשון שנחווה, הכול נחווה בבת אחת כי אין שם זמן ואתה מודע להכול בבת אחת.

הם מתארים את זה כחוויה ואומרים שאין שם מה לראות, אין תמונה בכלל, הם קולטים שזה למעשה מתוכם ומבינים שזה למעשה מחשבה, אז אחד העניינים שחזרו על עצמם זה עניין המנהרה והם מתארים אותה כחשוכה ושהם טסים בה. אבל אם אין תנועה והכול אור אז לאן הם זזים? ויחסית למה? לכדור הארץ? ולמה בקצה שלה יש אור?

 

אז יש הסבר מאוד יפה על התופעה הזו- ההסבר הזה היה יותר קבלי והזוהר מכוון שכל הנשמות עוברות דרך מערת המכפלה בדרך אל האור. מה המשמעות שכל הנשמות עוברות דרך מערת המכפלה בדרך אל האור?

זו לא מנהרה אופטית אז מן הסתם זו מנהרה שהיא מחשבה. מתי הופיעה המנהרה? כל פעם שעלתה בי שאלה מה אני עושה פה, או מה קורה פה, לא משנה איזו שאלה, אז הופיעה המנהרה. המנהרה נראית רחוק ואז אתה כאילו צריך לטוס ואתה רואה את האור בקצה המנהרה.

המנהרה למעשה היא קושיה, אתה מעלה שאלה, הרי אין שם משהו לראות אותו, המנהרה היא קושיה, כל שאלה תיראה לך כמו נקודה שחורה רחוקה ואתה אומר מי יענה לי, אבל אם אתה בפוקוס על השאלה המנהרה כביכול מתקרבת אלייך, אומנם כביכול בתחילה היא חשוכה אבל מעצם העובדה שאתה בפוקוס על השאלה הרצון שלך לדעת את התשובה זה מה שגורם לך לתנועה, השאלה היא המנוע, והואר שבקצה המנהרה זו התשובה לשאלה שלך. יש כמובן אינספור מנהרות כי יש לך אינספור שאלות ויש אינספור תשובות לשאלות האלה.

 

מבחינתנו אם אנחנו נולדנו כתודעות להוציא לאור שלמות פעולותיו שמותיו וכינויו וכל שם אני צריך לגלות אותו, אני רוצה לדעת מה זה אהבה, מה אני, מי אני, מה החיים שלי, וכל השאלות הן שאלות לגיטימיות אבל אז כולנו צריכים לעבור דרך המנהרה הזאת כי הזוהר מחבר בין האדם לבין העולם שלו לבין מה שיהיה איתו גם לאחר מכן. אז לאחר מכן הוא מסביר לך שאתה עובר דרך המנהרה  החשוכה, פה אתה עובר דרך המנהרה החשוכה בתסכול שלך, אבל בעולם אנחנו בתוך המנהרה. כל האנושות עדיין עוברת בתוך המנהרה כי כל האנושות כולהשאלה שֶׁאֵלָה ואנחנו בתוך המנהרה החשוכה ואחר כך אנחנו נראה את האור.

כדור הארץ עדיין נוסע בתוך המנהרה הזאת, אחר כך כתוב שיהיה יום שכולו אור והכוונה שהתשובה תבוא.

ולמעשה עכשיו אנחנו נמצאים במסע בתוך התודעה וזו המנהרה, והיא חשוכה כמו שאנחנו רואים, וזו ההסתרה.

 

מה זה קשור למערת המכפלה? מה נמצא במערת המכפלה? למעשה אתה צריך עבור דרך מנהרה חשוכה אבל בתוכה יש מישהו, יש לך את אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה, והראש של עשו. כשאתה עובר שם אל תסתכל עליהם כדמויות, הם תודעות, אדם וחווה זה חוכמה ובינה, אברהם זה החסד, יצחק זה הגבורה, יעקב זה התפארת, ומערת המכפלה זה בגלל שלכל דבר יש את הצד הגופני שלך ואת הצד הנשמתי שלך,  ואתה עובר דרך מערת המכפלה ואתה תקבל תשובות לשניהם. וכל הנשים  שנמצאות שם זה הצד של הגוף, וכל הגברים זה הצד של האור.

 

ולמעשה התפקיד שלך עכשיו זה לעבור בתוך העולם הזה רק תהליך של למידה, כמו תהליך של בית ספר, ורק ללמוד את הסיטואציות שאתה נמצא בהן, ואתה צריך לדעת מה זה להיות עני, ומה זה להיות יתום, ומה זה להיות גרוש, אלמן, שמח, טוב לב, חכם, וטיפש, הכול, אתה רק צריך ללמוד את זה. כי אם בתורה כתוב- "ויתעצב השם אל ליבו", אל תעבור על זה מהר,אתה לא מבין מה זה עצב, ומכיוון שאתה לא מבין מה זה עצב אז אתה לא יכול ללמוד את התורה הזו כמו שצריך והתורה הזו צריכה להוביל אותך לאינסוף. אז למעשה אנחנו צריכים להרגיש כמו קרני אור, שלוחי האל, ולא בעלי חיים אישיים פה, ורק לומדים כל מיני רעיונות וקונספטים ומחשבות והמטרה שלנו היא לתפוס את המחשבה בקונספט ולשאול את עצמי- האם אני מבין את הסיטואציה שאני נמצא בה? האם אני מבין מה זה חוב כלכלי? האם אני מבין מה זה עצב? האם אני מבין מה זה דיכאון? או שאני בועט בזה ואני מזדהה עם זה ומתעצבן מזה? זו השאלה, ואז זה משהו אחר לגמרי.

כי פה אני עוד לא נכנסתי בכלל למנהרה (כשאני מתעצבן ומזדהה), ואילו במציאות האחרת אתה נכנס למנהרה אבל לפחות אתה עובר דרך המנהרה, כי בשמחה תצאון, אנחנו צריכים לצאת מהדבר הזה בשמחה.

 

הזוהר מסביר- אין אדם שלא שואל שאלות, אבל מכיוון שהוא התייאש בדרך הוא תקוע באמצע המנהרה ולא ממשיך ולגביו זה חושך וצלמוות והמקום הזה לגביו הוא המוות, הוא מת בתוך החשכה בתוך המערה רק בגלל שהוא מיואש, ואילו אדם שיש לו תקווה שהוא מביע אותה באמצעות תפילה, עצם העובדה שיש לך תקווה שזה ייענה, התפילה צריכה למעשה להוביל אותך לתשובה, היא צריכה להוביל אותך לאור החוצה, אז למעשה אתה מתפלל כדי לדעת את התשובה לשאילתה שלך, כמו מה אני, מי אני? מה באתי לעשות פה? מה המשמעות של העצב, מה המשמעות של השמחה, איך אני פותר את הסוגיה הזו? איך אני פותר את המחלוקת הזו, ואם יש לך תקווה ותפילה שמלווה את התקווה הזאת זה ייתן לך את המסע, זה יגרום לך לנוע בתוך המנהרה החשוכה של החיים שלך לעבר האור שמחכה לך לאחר מכן. ואז אדם כזה יכול לחיות בשמחה ומתוך תקווה שזה תיכף נענה, שמה שאני עכשיו חוקר ושואל זה תיכף יענה ואין מצב שזה לא ייענה כי השאלה מניעה אותי.

 

 

הלך הרוח של הנשמה

וכאן נשאלת השאלה אם ככה- מה הלך הרוח שצריך להיות לי כאדם חי, כאילו בכל הסיפור כולו חסר משהו. למעשה יש כאן בעיה של הלך הנפש, אנחנו חיים כאן סתם בלי ידיעה מה אנחנו עושים בעולם הזה. אז נשאלת השאלה- מה הלך הרוח של הנשמה כשהיא יצאה לעולם?

כל הבעיה שלנו היא שאנחנו לא מבינים את הקב"ה, אז למעשה יש לנו כאן כלים שלמים שניתנים לנו במהלך כל החיים האלה להבין כביכול את הקב"ה.

רק כדי לא להבדיל את עצמנו כישויות חיצוניות לקב"ה, אנחנו צריכים לדעת שאנחנו למעשה השותפים שלו, אנחנו צריכים להוציא לאור שלמות שמותיו פעולותיו וכינויו.

זה נכון שביום יום יש דברים שאנחנו צריכים לעשות אותם, אבל אני צריך לדעת שהדברים שאני צריך לעשות הם לא הפואנטה, אלא מה שאני חווה במחשבה מהדברים האלה, מה אני חווה ברגש כתוצאה מהדברים האלו זה מה שחשוב. וגם אם אני חווה חשכות נוראית וריקנות- כרגע אנחנו עוברים בתוך המערה זה חלק מהמערה, אם כתוב תסכול אז צריך לעבור דרך תסכול, אז אני לומד מה זה תסכול. בלימוד הזה אי אפשר להיכשל במבחן מהסיבה הפשוטה מכיוון שזה לימוד נצבר, יש לנו זיכרון. מה שחסר לנו זה הלך רוח נכון כדי להתהלך פה.

נסביר מה אמרו לנשמה שזה הלך הרוח שהיא צריכה לעשות ולחזור עם זה. תמיד צריך להזין אדם עם הלך רוח כדי שישיג את הדבר.

 

כתוב בספר דברים- "ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר" הזוהר אומר שזה הלך הרוח שהדביקו לנשמה, במילים אחרות החיות היא למעשה המחקר.

אז הנשמה יצאה במוטיבציה הזאת, וכשהיא הגיעה אמרו לה- עצרי, בואי נתחיל עם בייבי מוצרט, אחר כך פרפר נחמד, הטלוויזיה תהיה הבייביסיטר, ואתה תהיה פאסיבי ואל תעשה כלום. ואז נכנענו לסימולאטור הענק הזה ואנחנו פה צופים פאסיביים ואיבדנו את כל החיות, אף אחד לא חוקר ולא שואל ולא דורש.

אל תשב ותחכה לגירויים חיצוניים, אתה מדען אתה חוקר אתה דורש זה מה שאמרו לנשמה שלך לעשות.

 

אז הלך הנפש שלנו צריך להיות כזה, איבדנו את זה, אבל אפשר להחזיר את זה, תזכרו- כל שאלה, כל תמיהה, תזכרו את המנהרה הרחוקה, כשאתה מעלה את השאלה זה מתחיל כמנהרה רחוקה, אם אתה לא תסתכל ואם לא יהיה לך את הפוקוס עליה אתה תמות במנהרה אם בכלל תיכנס אליה, ואם רק תתרכז בשאלה ותתפלל שהשאלה תקבל את המענה, כי האור שבקצה המנהרה זה התשובה לשאלה, והאור בקצה המנהרה הכללי זה הקב"ה, אז ברגע שאתה שואל ואתה מתפלל על זה, הקב"ה אומר לך-תדע שהמנהרה פתוחה, ורק תשאל, תקווה תתפלל. כי- וחקרת ושאלת ודרשת זו גם התנועה. ואין מישהו שלא ייענה, אם אתה מקווה שדבר יתרחש זה כבר בדרך אלייך, רק תחזיק את השאלה, תעמיק אותה, תלמד עליה יותר והנקודה היא כאן להחיות את הנפש.

 

 

 

חוויה פאסיבית

ועכשיו נסביר היכן הרוב נמצא- כשאתה לוחץ ביו-טיוב על כל מיני סרטונים אתה בעצם מפעיל רגשות וזה פשוט סימולאטור לרגשות, אתה צופה פאסיבי ותכלס אתה לוקח סמים שמפעילים לך רגשות, וזה לא נכון לחיות ככה כי כל חוויה פאסיבית היא חוויה מרוקנת, כי כשזה נגמר והמסך יורד, אין כלום בנפש. אחרי 4 שעות ביו-טיוב הנפש הפסיקה לקבל גירוי אז עכשיו יש לה ריק, אז או שאתה הולך לישון, או שאתה עובר לגירוי אחר, ומה שאתה עושה זה, אתה יוצר חלל בתוך הנפש, ולהוציא אדם מהמקום הזה זה ממש קשה כי זה ממש למות.

השלב שלנו לעבור ממוות לחיים הוא- אני אזוז, אני אנוע, אני אשאל את השאלות. להיות צופה פאסיבי זה לקבל תשובות, זה לא לשאול שאלות, בזמן שהתורה אומרת לי תשמע- שאלת דרשת חקרת, אתה צריך להיות במעמד של שאלה מכיוון שאם אתה נמצא במעמד של שאלה ואתה תמות מהעולם התשובה תרד עלייך.

 

 

לסיכום

 

1. אנחנו נצא מהעולם הזה כשמה שיבדקו לנו זה רק את הכלים השכליים, וישאלו את התודעה שלך מה למדת?

    במה עסקת?

2. לאור מה שאתה עסקת בו, אתה מושך אור שישב לך על הכלים, וחס ושלום זה יהיה הגיהינום שלך, וזה יהיה

    גלגולים, וזה גם מה שנקרא כף הקלע. כף הקלע זה להיכנס למקום וזה כמו כלא בשבילי(כמו-נקלעתי לתאונת

    דרכים, נקלעתי לסיטואציה). שעוברים מכלא מחשבתי אחד לאחר. האריז"ל בתורת הגלגולים מסביר שזה איום

    ונורא, שאדם עובר ממחשבה למחשבה, מטרגדיה לטרגדיה והוא חי את זה עוד פעם. הוא עוד פעם חי את כל

    המציאות רק שהפעם זה בלי מערכות הגנה של הגוף, זה חשוף, מערכת העצבים שלך חשופה לגמרי. אנשים

    שתיארו את החוויה הזו אמרו שזה גיהינום, אין שם גיהינום כמו כלא שלוקחים אנשים פושעים ושמים אותם בכלא,

    שם כל אחד בגיהינום שלו, מה שהוא חושב זה הגיהינום שלו, אתה תהיה שם בתוך הגיהינום שאתה בנית לעצמך

    כאן בעולם הזה. תבינו שלשם אנחנו מכינים את עצמנו, אז אדם צריך להבין מה הוא עושה. אם הוא כל היום- אני

    כועס על זה, ושונא את זה, וההוא עשה לי וההוא לקח לי, אתה תצא מפה וזה יהיה העולם שלך. עולמך תראה

    בחייך נאמר לכולם, מה שאתה חושב כשתצא החוצה זה מה שתראה, האור בחוץ הוא אור, אבל אתה הכנת כלים

    מחשבתיים. אנשים חושבים כשהם יצאו החוצה זה כמו לשחרר את השד מהבקבוק, אבל זה לא ככה, דיברנו על

    זה שזה תודעה, וכמו שזה תודעה פה זה גם תודעה שם. אז איך פה אתה מצומצם ושם תהיה אינסוף? כלים

    שהכנת אותם פה אתה פשוט תראה אותם שם.

  

    לכן צריך לשטוף את הראש בתהילים ובתנ"ך, וכל יהודי צריך לדעת את התנ"ך לפחות פעם אחת, זה יישאר לך

    לנצח כי זה מוטבע בתודעה והיא לא שוכחת, אז שאלו יהיו הכלים המחשבתיים שלך כשאתה תצא.

    אל תגרוס חומר, תשאל, מספיק שתשאל על המשנה, מה זה מה אני קורא? כבר הדבקת את השאלה למה

    שקראת וזה משהו שיישאר לך. אז תשטוף את הראש ממה שהיה לך קודם לכן, מהצלילים המראות הספרים,

    ופשוט תכניס את הכל למסגרת.

                  

יש סיפור על רבי אליעזר הגדול שיצא לים הגדול והוא ראה מים שבולעים מים, אז הוא אמר אני אאסוף מכאן חבית ונסע לאנדריאנוס, ואנדריאנוס תקף אותו-"אתם היהודים  מסתתרים מאחורי התורה שלכם, אתם חשוכים, לנו יש אדריכלות וגיאומטריה ואנחנו בונים דברים" רבי אליעזר ענה לו- יש מים שבולעים מים, תביא חבית של מים שלכם ואני אביא כוס מים שלי ואני אמלא אותה עד הסוף, אתה תשפוך את כל החבית שלך לתוך הכוס ונראה אם זה נשפך. הם עשו זאת והכוס לא עלתה על גדותיה.

חז"ל הסבירו- זה משל, מים שבולעים מים- אין מים אלא התורה, ואתם חושבים שיש לכם תורת שונות תביאו את כל התורות שלכם שימו בתוך התורה שלנו ותראו שהיא בולעת את הכול, הכול נמצא שם בפנים.

הזוהר אומר שאפילו הדמיונות ותתי דמיונות נמצאים בתורה, אין משהו שלא נמצא בתורה, למעשה המציאות היא התורה, ומתפצלים ממנה כל המציאויות, כל היצורים וכל הנעשים וכל הנבראים וכל הנאצלים, הכול מתפצל משם. אז אם אתה נותן לכל זה מסגרת חדשה ואתה אומר- אה למעשה למדתי תורה, ואתה מכניס את זה לתוך הכלים המחשבתיים אז זה ישמש את זה. אז התמונה שראית כאן אפילו שהיא הייתה טמאה אז היא שייכת לאונס של דינה, ורצח שאתה ראית אז זה שייך לרצח של קין את הבל, וגנבה שראית אז כתוב לא תגנוב, כל מה שראית והוא טמא עכשיו הוא נכנס לתוך מסגרת של טהרה למסגרת של תורה, אז לא חיית אפילו שנייה אחת לשווא, הפוך, הכול ישמש את התורה, הכול ממלא את האותיות של התורה, אבל בתנאי שתכניס את עצמך למסגרת. קודם תכסה את עצמך בתוך תנ"ך, ותלמד משנה ותלמד גמרא (גברים),נשים- תנ"ך.

 

ככה רבי שמעון בר יוחאי רצה לפתור את כל העולם מהדין- הקב"ה שאל אותו איך? ענה לו- כולם לומדים תורה בעצם בצורה כזו או אחרת, אבל זה לא תופס כי הם לא מכוונים, הקב"ה אמר- הם לא לומדים לשמה, ומי שלומד תורה שלא לשמה זה נחשב לו לביטול תורה. אז מה צריך לעשות? אפשר כביכול לחטוא לשמה, אז אנחנו חטאנו כל החיים שלנו אז עכשיו רק נכניס את זה למסגרת של התורה כי צריך כלים מחשבתיים שזה האותיות של התורה, זה כשלעצמו כבר מיישר את כל הנשמה.

 

 

אז הדבר הראשון זה לקרוא תנ"ך ותוך כדי הקריאה לשאול שאלות, לגרוס אבל לא כשאתה מדקלם, אלא לנסות לפחות להבין, ואז אתה תוחם את עצמך במסגרת של התורה, התנ"ך זה המסגרת המחשבתית שלנו, שיהיו לך את

הדימויים הנכונים מהתנ"ך ולא דימויים מהיו- טיוב, או מהקוראן, או מבודהה, או מכתבים כאלו או אחרים. לפחות שכל הדימויים שחווית אותם יקבלו מסגרת.

דבר שני- יהודי נולד כדי שתהיה לו רוח הקודש, יהודי בלי השגה זו בעיה כי אז למעשה הוא לא מחובר לאלוקיו, האלוקות הרי זה רוח הקודש כל מי שיש לו לב טוב שורה עליו רוח הקודש.

לא לפתוח את הפה ברע בכלל, הקב"ה חתם איתנו על ברית המאור של להוציא לאור שלמות שמותיו פעולותיו וכינויו ולא משהו אחר.

 

 

ואהבת לרעך כמוך

לא לחשוב שליליות- מבחינת הקב"ה הוא כאילו נתן לאדם סוג של אתגר, כל התורה זה ואהבת לרעך כמוך, צא תחקור את נפשך כדי לקיים פה אחדות ואהבה. אתה אומר- אבל אנשים לא משתפים איתי פעולה. הקב"ה אומר- אבל אתה צריך לקיים אהבה שאינה תלויה בדבר, אתה צריך לקיים ואהבת לרעך כמוך, תבין שכל השאר רק יאמנו אותך, כל אדם צריך לומר- העולם נברא בשבילי. כמו שהמאמן בחדר כושר נראה שהוא מתאכזר למתאמן- תרים עוד 5 פעמים, תרים משקולת יותר כבדה והוא לא מענה אותו אלא הוא מכין את המתאמן. אז כדי שאתה תצליח לקיים ואהבת לרעך כמוך צריך שמישהו יפגע בך, יבזה אותך, ויזרוק אותך, ואילו אתה עדין צריך להמשיך ולאהוב, אז קודם כל זה האתגר שלך, וזו התכלית שלך.

וכאן תהיה יצירתי- איך אני בכל זאת מוציא על האדם הזה אהבה למרות שהוא פוגע בי בלי סוף. כי זה התפקיד שלנו פה- לא לכבות את האהבה, "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" מדובר על אש האהבה, התכלית שלנו פה זה לקיים אהבה ללא תנאי, והוא אומר לך- תהיה יצירתי.

אז אם התכלית שלי היא להוציא רק אהבה אז מה קשור עכשיו להוציא עצב ותסכול ועצבים? אם אדם חושב לעשות את זה תכלס אין לו סיכוי כי העולם הזה נראה בלתי אפשרי, אבל אם אדם חושב לעשות את זה הקב"ה אומר- כאן אני אעזור לך וכאן נכנסת רוח הקודש. כי כל מי שפה, ומי שמתעסק איתך הוא מתעסק איתך בעולם טורי, בעולם המעשה, בעולם גשמי, רוח הקודש זה מחוץ לפה, אז אני אעזור לך ואני אתן לך יתרון שאין אותו לאף אחד, אבל בתנאי שאתה לוחם האור.

 

אז רוח הקודש לא תלויה בהשגה, זה בהגדרה שלך כלוחם, אם אתה מציב לעצמך לאהוב, כי הפואנטה היא שזה לא יכבה בך, וברגע שתוציא אהבה ללא תנאי לכל אחד, מה אתה? אתה רק אור, ולזה משה רבנו הגיע, הוא נקרא איש האלוקים. העם הוציא למשה את הנשמה, אבל משה לא חדל.

מה דחף את משה רבנו? מה הייתה המוטיבציה הרגשית שלו? את זה מגלה לנו יתרו- משה רבנו לא רק שמע את הצרות של העם אלא הוא אהב אותם, והוא קיבל אותם כדי לאהוב אותם, והוא היה אדם אחד שאהב 600 אלף איש, אז כשמשה רבנו שקול כנגד 60 ריבוא, זה לא עניין שכלי, זה עניין הרגשי.

אז תבינו איזה לב היה לו בסוף שהכיל 60 ריבוא אנשים.

 

הקב"ה עשה שנגור בערים צפופות, נראה אחד את השני כל רגע, ונהיה בחיכוכים רגע רגע, במכולת, במדרכה, בכביש, בכל מקום, והוא אומר אל תשנא, לא את זה שחתך אותך בכביש, לא את זה שגנב לך את התור בבנק, אתה צריך לקלוט שכל הזמן יש לך הזדמנויות לאהוב אנשים, תסתכל עליהם ותכיל אותם.

אדם כזה אין מצב שרוח הקודש לא תשרה עליו, כי זו המהות של רוח הקודש, רוח הקודש זה ההרכב של 600 אלף איש, והרכב של 600 אלף איש זה לאו דווקא התודעות שלהם כמו הלב שלהם, כי אם אני מכיל אותם הם שלי.

וזה עניין של שנייה לומר- אני לא כועס על זה שנמצא מולי, אני לא מבזה אותו, אני מכיל אותו אבל לא בהתנשאות, אלא אני מבין אותו. כמה זמן לוקח להבין בן אדם? כמה זמן לוקח לקלוט אותו? בשנייה אחת, ואם ההתנהגות שלו ברברית הנטייה הטבעית שלנו היא להסתגר, מה הנטייה האלוקית? לחמול ולאהוב. הקב"ה אוהב אותנו כל הזמן אהבה ללא תנאי אנחנו פשוט לא מודעים לזה כשאנחנו כאן, אבל מי שמת מוות קליני ישר מרגיש את האהבה ללא תנאי הזו. והקב"ה אומר למה אתה שונא מישהו אחר? הוא רק עושה את התפקיד שלו בסיפור.

בקלות המצב הרוחני יכול להשתנות, זה הלך רוח, אתה קם בבוקר ומרגיש שמשהו שורה עלייך, אנשים חושבים שזה תלוי בהישגים לימודים, אבל זה לא תלוי בלימודים, זה תלוי רק בדבר הזה, אם אתה תכיל עוד אדם ועוד אדם זה פשוט קורה, והלב שלך נהיה ענק ואין לו גבול, זה הלב שלי, פגעו בי, הלב שלך נפתח ואפילו תאהב קיר, ואז זה שורה, ואז החוכמה שורה, ואנחנו לא מבינים כמה זה קרוב, ואז רק צריך לדאוג שלא יעלה כעס. זו רק מחיצה דווקא, וזה רק להחליט להכיל את האנשים סביבך.

 

כשאתה לא מבין סוגיה ואתה שונא אותה, זה כמו לשנוא מישהו בעם ישראל, פשוט תאהב את הסוגיה והיא תיפתר לך, אז אין כאן עניין של ללמוד, רק תאהב את הסוגיה ואתה תבין אותה. ישראל זה יש 60 ריבוא אותיות לתורה, כל אות בתורה זה מישהו מעם ישראל, אתה שונא כמה אותיות, אתה שונא כמה אנשים מעם ישראל, אז הבעיה שלך היא לא שאתה מבין או לא מבין, הבעיה היא שאתה שונא אותם.

אז כשמכילים מישהו ואתה מתחיל לאהוב אותו, אחר כך אתה מבין אותו, או שאתה אוהב אותו כדי להבין אותו, למה שזה אחר כך לא יחול על התורה? אם תעשה את זה עם האותיות של התורה תשרה עלייך רוח הקודש? בוודאי, כי אתה לומד תורה, אז למה שזה לא יקרה גם כשאתה עושה את זה ברחוב?

 

אז זה עניין של ויקהל פיקודי, כל אחד ואחד מאיתנו הוא רכיב בתוך המקדש, אנחנו לא יכולים לשנוא אחד את השני, "והיה המשכן אחד", אחרת המשכן לא יהיה אחד.

הכהן הגדול היה רק אהבה, ואם האדם מלא אהבה כל העולם הזה מסתדר, כל הסתירות יסתדרו לך, כל השינאות בעולם יסתדרו, וזה הלך הרוח וזו המחשבה שצריכה להיות לנו, וכל יום צריכים לבדוק מה למדנו היום, אין מה לשנוא ולכעוס, זה לא רלוונטי לעולם הזה, תתפוס את עצמך ותגיד- מה שאני חושב עכשיו זה הכלי שלי לעולם הבא.

 

אם כל יום נתנסה באהבה וכל יום נילחם עליה ואפילו שלא נצליח מה יראו לנו בעולם הבא?

 

רק אהבה

 

 

 

 

 

  • חדשים
  • נצפים
  • מומלצים