Facebook

  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
Prev Next
קטלוג שיעורים

קטלוג שיעורים

מיטב השיעורים של הרב נווה בנושאים מגוונים עכשיו זמינים על גבי דיסקים לשמיעה. זוגיות | תיקון המידות | התפתחות רוחנית ועוד...

להמשך
קטלוג שיעורים

קטלוג שיעורים

ריכזנו בשבילכם קטלוג שיעורים מובחרים, מוגש באהבה, להזמנות  050-7662857/8 אפרת 

להמשך
תורת המהות והעצמות

תורת המהות והעצמות

תורת המהות והעצמות -לחצו כאן לפרטים

להמשך
עד שמצאתי את שאהבה נפשי

עד שמצאתי את שאהבה נפשי

סדרת שיעורים חדשה בנושא זוגיות

להמשך
  • 1
  • 2
  • 3
Prev Next
פרשת חקת- עניין של תודעה

פרשת חקת- עניין של תודעה

התורה למעשה זה 'הווה מתמשך' - כל מה שכתוב בפרשה אחת צריך לקרות כל הזמן.

להמשך
סוד הרפואה הרוחנית

סוד הרפואה הרוחנית

חידושה של לבנה' זה זמן ידוע, הוא קבוע והוא גם נורא מדויק, ועניין חידושה של לבנה זה משהו חשוב מאוד...

להמשך
פרשת אמור-סודות מן הטהרה

פרשת אמור-סודות מן הטהרה

לא באנו ללמוד אלה באנו להיזכר, ברגע שאתה מוציא את הקרשים ומסיר את המחיצות אתה פשוט חוזר לאור הנשמה

להמשך

 

 

 

 

 

 

 

 



 

בס"ד

שירת הכלי | הרב אריק נווה

פרשת 'בשלח' התשע"ה

 

בפרשה זו נעסוק בשלושה נושאים וננסה להבין את הקשר הישיר בניהם- ה"מן", קריעת ים סוף, ושירת הים.

 

ה"מן"

המן קשור בפרנסה, ואומרים שזו סגולה לפרנסה לקרוא את פרשת המן. כתוב-"קשה פרנסתם של ישראל כקריעת ים סוף" אז זה הקשר של המן לקריעת ים סוף וזה הקשר הראשוני. עניין השירה שמופיעה לאחר מכן- שירה נמצאת בעולם הבריאה וזה גם עולם הזיווג ועולם האהבה, ולכן השירה מיוחסת לאהבה כי אי אפשר לשיר בלא אהבה.

בשעת השירה נעשה זיווג ועל זה נאמר- "קשה זיווגם של בני ישראל כקריעת ים סוף". אז יש לנו את הקשר בין פרשת המן, בין קריעת ים סוף ובין השירה. כאשר המן מרמז על הפרנסה שקשה פרנסתם של ישראל כקריעת ים סוף, ועניין השירה שזה מרמז על אהבה הזיווג שגם הוא קשה כקריעת ים סוף.

 

המן אמור להיות אור רוחני, האדם אמור במחשבה שלו להגיע לחשיפה לאור רוחני שמחייה אותו בלא אמצעים גשמיים, לא אכילה ולא שתייה, והאור הרוחני שמגיע מהמן מחייה אותו. תלמידי חכמים וצדיקים יודעים לעשות גם וגם, מהסיבה הפשוטה שהמן מחייה אותם והם מחיים את האוכל כדי לתקן את הנשמות שנמצאות שם. אז הם לא אוכלים בשביל עצמם, אלא בשביל להחיות את האוכל עצמו.

מן זה אור רוחני שאדם צריך להיחשף אליו וההארה הרוחנית הזאת-"זיווג דלא פסיק", הוא צריך להחיות את האדם, וזה המקום לומר שכל מה שזה סגולות לפרנסה- לא מדובר על פרנסה גשמית, מדובר על פרנסה מהשמיים כי זה מחייה את האדם. וכל הפרנסות שמדובר עליהן ב"פותח את ידיך", מכוונות לפרנסה רוחנית.

הפרנסה של האדם נקבעת לפי הסטאטוס הרוחני שלו וזה מה שצריך ללוות אותו. לשנות את זה זו בעיה, כי זה אומר לשנות את הסטאטוס הרוחני שלו, אז צריך לדאוג יותר לסטאטוס הרוחני יותר מאשר לפרנסה עצמה.

אנחנו צריכים לכוון את ליבנו לשמים תמיד, אז "לקבל פרנסה מהשמיים" אומר שהאדם יכול  לשרוד מזה ממש,  האור הרוחני יכול לפקוד לו את הגוף ולהאיר לו את הגוף, ולרפא לו את הגוף, ומשה רבנו אכל מן ובגלל זה "לא נס ליחו ולא קהתה עינו" והוא לא שכח ולא הזדקן.

כאשר האדם נמצא בזיווג דלא פסיק עם הקב"ה אז הוא זוכה למן. השכינה היא אשתו של הקב"ה והוא עשה איתה כתובה במעמד הר סיני, ובכתובה כתוב שהקב"ה חייב ואחראי לדאוג לשכינה לשארה, כסותה ועונתה, אז הקב"ה אחראי וזו חובתו למלא את הצרכים ההישרדותיים שלנו, רק שהוא עושה זאת בדרך הרוחנית ולא הגשמית.

 

 

שירה

שירה נעשית באהבה גדולה מאוד וזה חייב להיות כתוצאה מהצפה רגשית, זה לא יכול להיות כי בא לך לכתוב שיר וזה מתחרז יפה, זה חייב להיות פרץ רגשי. בשעת אהבה גדולה מאוד הפרץ הרגשי דווקא גורם לאדם לדבר לא רציונאלית והוא כמעט מדבר ברוח הקודש, וברוח הקודש הוא מדלג על הדברים שמזכירים לו את העונג. הוא כאילו נמצא בעולם של אהבה ואז כל דבר שמגרה אצלו את העונג הוא מזכיר אותו, כשאדם רגיל יקרא את השיר זה לא יראה לו הגיוני זה לא יראה לו רציף, אבל אצל האדם המאוהב יש רצף ויש הגיון, ולכן השירה נכתבת ברוח הקודש ברמה מאוד גבוה, אבל אין שירה שנכתבת בלא אהבה.

 

 

חציית הים

גם עניין של מן וגם עניין של זיווג- החוק המשותף להם הוא לעבור ממחשבה גשמית  למחשבה רוחנית. בפרנסה אתה חייב לעבור ממחשבה גשמית למחשבה רוחנית אחרת לא תתכן פרנסה רוחנית ולכן זה נקרא מן. מן זה גרעין המילה של המילה אמונה וזה פונקציה של אמונה, הרבה מאוד אנשים חושבים שהם מאמינים אבל הם לא מאמינים, הם מזניחים והם אומרים אם ככה ואני מאמין אז אני לא הולך לעבוד, ואז הוא מובטל ואין לו כסף ואז הוא אומר- איך הקב"ה אכזב אותי כשאני האמנתי. אז אמונה זה משהו עמוק, אמונה, חציית הים, ואהבה נמצאים באותו מקום.

כל מעבר מתפיסה גשמית לתפיסה רוחנית מציתה את המן, מציתה את החוק הרוחני, ולמעשה אנחנו אמורים להיות אוכלי מן.

האור התפצל להרבה מאוד אורות, יש הרבה מאוד מימדים בתוך האור, והאור זה אור של אחדות פשוטה אבל האדם לא יכול לתפוס אחדות פשוטה כי האחדות הפשוטה הזו באה לידי ביטוי בזה שהיא אין סוף, על ידי זה שאין לה תבנית ולנו יש תבניות, אז האור מיטיב איתנו בתבניות שונות, יש אור של אהבה, אור של חוכמה, אור של אמת, אור של חסד, אור של גבורה וכו', כול אור כזה הוא מימד באור, אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו מכילים את כל האור כולו מתחילתו ועד סופו.

 

צמצום א' צמצום ב'

כדי שזה יהיה "מן", אנחנו צריכים לפעול בעוד צעד- אמרנו שהקב"ה ברא את עולמו על ידי שני מיני צמצומים: צמצום א', מהאור אינסוף כלפי מטה וזה לעשות מהאין- יש. הקב"ה צמצם עצמו בנקודה אמצעית אשר בו ואז הוא יצר עולמות שבהם יתכנו כל המציאויות.

בתוך צמצום א'- עכשיו האדם נודד, עכשיו האדם לומד, הוא עובר את כל החיים שלו בצמצום א'. בתוך צמצום א' האדם לומד, הוא צריך גירוי חיצוני- קריאה, לראות צבעים וצורות, לפגוש אנשים, לעבור מצבי רוח, לעבור את כל המצבים שהוא צריך, ולמעשה הוא עובר בצורה  הזו את כל טעמי המן.

 

מחשבה של מן זהמֵעֶבֶר לצמצום ב', הדבר הזה שלא נותן לי לחבר את כל טעמי המן ביחד, את כל המימדים כדי שזה יהיה מימד אחד- זה צמצום ב', ההגבלה היא בצמצום ב'.

אז צמצום א' זה שהקב"ה יצר את כל המימדים- מהאינסוף יצר סוף עם מלא מימדים, עכשיו כשאני צריך לעשות סופר פוזיציה ולהעלות את זה חזרה לאינסוף- בתוך צמצום א' אין לנו את האפשרות, אז צריך לצאת לצמצום ב'.

כל דבר שאנחנו לומדים גם אם זה נשמע גבוה ורחוק, הקב"ה עשה מודל בתוך מודל בתוך מודל אז יש משהו מן המשהו שיכול לרמוז לנו על היציאה מצמצום ב' וזה עניין הדמעה-

 

הדמעה

עניין הדמעה והבכייה הוא לא עניין של מניפולטיביות או צער, אלא זה השתוקקות וגעגוע גדול מאוד, ואי אפשר לצאת מצמצום ב' אלא אם כן יש השתוקקות וגעגוע גדול מאוד, וזה מאוד פשוט אבל הקב"ה שם את זה כדי להגן מכל הנוכלים והשקרנים, שאם יהיה אדם שינסה לנצל את התורה ואת כוח התורה לטובתו האישית- אם לא יהיה לו געגוע והשתוקקות לקב"ה זה לא יעבוד. מה יותר פשוט מזה שהקב"ה טמן את האמת באהבה פשוטה אליו, ורק הוא ידע אם זו אהבה פשוטה אליו, ולכן אי אפשר להגיע אליו בלי- אהבה פשוטה לקב"ה, אז אדם שינסה לאנוס את התורה ולשבת על הזוהר יומם ולילה ולנסות להוציא מזה שמות קדושים או את השם המפורש- לא יעלה בידו כי אין לו אהבה פשוטה לקב"ה בפשטות.

אחרי צמצום ב' זה לא רק מן, אלא זה כל הדברים שקשורים לאחד, זה גם השם המפורש, יש הרבה דברים שנמצאים שם שהם הסופרפוזיציה של כל המימדים, אבל רק השתוקקות וגעגוע גדולים מאוד וכזו בכייה שאתה מבין שאין אף אחד שיעזור לך חוץ מהקב"ה, ורק הוא יפתח לך את השער ואתה בוכה רק אליו.

אז עכשיו קישרנו את ה"מן" עם אותו זיווג של השירה שאמרנו שהזיווג נמצא באהבה והזיווג צריך להיות דלא פסיק ואי אפשר להגיע למן מבלי שאתה באהבה וגעגוע לקב"ה.

 

 

"יש מאיין"- חשיבה גויית או חשיבה חומרית תמיד חושבת- "יש מיש", זה המאפיין של חשיבה גויית כי אין להם אמונה ב"יש מאיין" ואילו אצל היהודי זה הבסיס, היהודי הפשוט שבפשוטים יכול לעצור ובמקום להמשיך להוסיף קומבינות הוא פשוט יכול לעשות יש מאיין, כי כל עניין של חציית ים סוף זה לעשות יש מאיין, כל עניין המן זה לעשות יש מאיין גם עניין של אהבה זה יש מאיין, גם לצאת מתוך העולם הזה זה יש מאיין, כל הדברים הם בחינת יש מאיין והיהודי צריך לדעת שיש לו את הכוח הזה.

לנו היהודים יש את היכולת לעשות מהסוף-"ים סוף" אין סוף, ולכן הים נפתח.

בכתוב יש סתירה כביכול, מצד אחד כתוב "ויסע השם רוח קדים עזה כל הלילה", ומצד שני כתוב שנחשון בן עמינדב קפץ לים והמים הגיעו אליו עד האף ואז הוא אמר- השם הגיעו מים עד נפש והשם פתח לו, אז איך זה מסתדר?

 

המעבר מהגשמי לרוחני

חכמי הקבלה גילו לנו שיש תשתית בתוך הדברים עצמם מוכנה לאין סוף, לכל ים יש שער, לקיר יש דלת, יש מנהרה קוונטית שאפשר לעבור מקצה אחד של כדור הארץ לצד השני, הכול פתוח ויש תשתית כזאת, יש תנאי כזה שהקב"ה התנה והקטע הוא שהאדם צריך לחפש את זה בתוכו, ולכן הקב"ה- העביר רוח קדים עזה כל הלילה- אבל נחשון בן עמינדב היה צריך למצוא את הפתח. עכשיו נשאלת השאלה איך מוצאים את הפתח?

על אנשי סדום נאמר שהם נלאו מלמצוא את הפתח, אבל בני ישראל בחציית ים סוף מצאו את הפתח.

חציית ים סוף היא לא הייתה חצייה ישרה אלא היו שם 12 שבילים לפי השבטים וזה היה בצורה של פרסה, הם יצאו מהחוף וחזרו אל החוף, זו הייתה מעין מנהרה שעוברים בה מימד, כי הם נכנסו עם אחד ויצאו עם אחר לגמרי, הם כאילו עברו מימד. העם לפני זה היה עם של עבדים והעם שיצא משם זה עם רוחני. צריכים להבין מה הסוד של קריעת ים סוף שהם זכו לשינוי הזה.

אז נבהיר את זה ככלל, הנוסחא של קריעת ים סוף- זה המעבר מהגשמי לרוחני, לכן זה קשור למן, לעניין הפרנסה, הזיווג וכמובן לחצות כל דבר בתוך התודעה, ועל זה אנחנו צריכים נדבר בהמשך ותתנסו בזה.

 

נסביר מדוע זה קשור לזיווג, ומה קשור הזיווג מקפיצה מגשמי לרוחני-

הרבה פעמים נראה לנו שזה עניין של מה בכך ואנשים מוצאים זיווגים בכל מקום כמו גם בפרנסה, אבל בפרנסה הסברנו שזה לצאת מפרנסה גשמית לפרנסה רוחנית וזה באמת קשה וצריך לעשות בשביל זה קריעת ים סוף, עכשיו צריך לדעת למה קשה זיווגם של בני ישראל כקריעת ים סוף. זיווגם של הגויים לא קשה? התשובה היא לא, כי הזיווג שלהם הוא גשמי ושל ישראל הוא רוחני.

 

אנחנו כבני אדם צריכים שתהיה לנו תודעה כמו של הקב"ה, והתודעה של הקב"ה היא כביכול תודעה של אנדרוגינוס, זה לא זכרי או נקבי, זה זכרי ונקבי ולכן עשה את האדם בצלמו בצלם  אלוקים ברא אותו הוא יצר אנדרוגינוס זכר ונקבה שחושבים כאחד. זה מחייב אברך או תלמיד חכם להיות נשוי ולא לבד, גבר ואישה צריכים להיות אחד וזו מחשבה חדשה שהיא של שניהם ביחד ולא יכולה להיות שם מחשבה או של גבר, או של אישה, וההחלטות שלהם צריכות להיות משותפות והכול לעשות ביחד.

קשה זיווגם כקריעת ים סוף- זה לקחת משהו שהוא שניים ולהחזיר אותו להיות אחד אבל זה אותו אחד, זה אותו אחד שקורעים אותו ומחזירים אותו להיות אחד. רק כאשר הגבר והאישה יחשבו לעשות אנדרוגינוס מהמחשבה שלהם- מול זוג שכזה אי אפשר יהיה לעמוד. גם אנשים שפועלים יחד צריכים לפעול כמו ארבה, ביחד.

 

קריעת ים סוף זו מעין יציאה מצמצום ב',- היום יום שלנו עובר בריקות ובגלל זה אנחנו מרגישים עצובים, התחושה שאנו מרגישים היא תחושה מדומה אבל היא באה מכיוון הגוף. אנחנו בנויים מגוף ונשמה, בעולם העשייה רובו רע מיעוטו טוב, זאת אומרת שיש יותר כוח ודומיננטיות מחשבתית על הגוף. כשאני מתעורר בבוקר ואני מנסה לחשוב מה אני מרגיש אז הראש ריק ואין לי ספר דידקטי שאני עובר עליו והוא ממלא אותו, ולכן בנפש אנחנו ריקים לגמרי.

לעומת זה מה כן היה צריך להיות? אני חייב להתמלא ממה שנקרא- תכלית. כלי חייב תכלית, הת' שייכת לאמת והאמת מתגלה בסוף והיא שייכת לעולם הבא, אז אדם חייב לחיות על תכלית, מה אני הולך להשיג תוך חודש שנה שנתיים ארבע, ולראות האם הוא מתקדם לעבר אותה תכלית.

בעיקרון התכלית שלנו היא הקב"ה וצריך להפסיק לפחד ממנו, אני צריך לשים אותו לנגד עיניי, ללמוד עליו וללכת ישר אליו ולדעת שאין עוד מלבדו ויש רק אותו ואני צריך להתמלא בו, אז אני צריך לדעת מה זה אור, ואני צריך לדעת מה ההוויה שלו, ואל תשתמש בתופעות שלו- מה הוא רחום מה הוא חנון, אלא תהיה אתה הדבר עצמו.

להחזיק את הקב"ה לנגד עיניי- אני יודע שזו אחדות פשוטה, זו אהבה ללא תנאי, אני יודע שזה עצם הדבר עצמו, אני נע תמיד לעבר עצם הדבר עצמו ולא לתופעות שיוצאות מהעצם, לא לקבל קצת חוכמה, לא לקבל קצת אמת, ואני בתוכי לא צריך קצת להיות דובר אמת או קצת לתת אהבה, אלא אני צריך להיות העצם של הדבר עצמו, וזה עניין של חציית ים סוף, לעבור מהתופעה לעצם.

 

 

לגעת בקב"ה

רק חוכמת הקבלה וחוכמת הסוד נוגעת בקב"ה כי היא מדברת עליו ישירות (בניגוד לכל הרבנים שמרחיקים אותנו מהקב"ה ולא נותנים לנו להתקרב אליו), "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות והוא נקרא אור אינסוף", "וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינוייו, והנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש ".

מבחינתנו חציית הים לא יכלה להיות כי אנחנו שואלים- מה ראה בעיני רוחו נחשון בן עמינדב? מה ראה העם? התשובה היא- רק את הקב"ה, הם לא ידעו לאן הם הולכים ולא ידעו שהם הולכים בפרסה כי הרי מה היה ההיגיון ללכת ולחזור בחזרה לאותו חוף שנמצאים בו המצרים? הם לא ראו את זה, הם ראו כאילו שהם הולכים לעבר הקב"ה.

אנחנו צריכים לחזק את ראיית התכלית, לשים את הקב"ה במרכז ולא לפחד מזה, לדבר על זה להתבודד על זה לצעוק על זה לשים אותו לנגד עיניי ולהבין שהוא עושה כאן הכול והוא היה והוא הווה והוא יהיה והוא כל הדברים כולם, ואין לנו שום בחירה, ואנחנו לא מסכנים ולא עצובים כי הוא עושה אותנו מסכנים ועצובים, וכל מחשבה וכל הרהור הוא עושה, כל תנודה כל רוח כל מעשה כל סיבוב של אלקטרון גם סביב עצמו וגם סביב האטום זה הוא עושה במודע, ואין דבר שנעלם ממנו, ואין שום מקום למחשבה אישית עצמאית, מה שיש אצלך במחשבה- הוא טומן לך את זה, כל רגש- הוא טומן לך את זה, וזה הוא עושה את הכול, והדבר היחידי שהוא נתן לך לעשות זה רק להיות מודע לזה, ואין לך שום שליטה בכלום, לא מבראשית ועד סוף התכלית, ואנחנו לא עושים שום דבר חוץ מלהיות מודעים לו, ומה שמראה שהידיים שלנו זזות- זה סימולציה, זו רק הדמיה, ורק המחשבה שלך היא זו שמלווה את התהליך, והמודעות היא זו שצריכה להתבונן לראות את התהליך וללמוד מזה, עד שהיא תדבק בבוראה, עד שהיא תקלוט ותהיה ערה לתוך עצמה והיא תדבק בבוראה, כרגע המודעות שלך היא דואלית כביכול, היא מקבלת מהגוף ומהנשמה ולאט לאט הגוף יתבטל בתהליך של זיכוך ומתי שהקב"ה ירצה, והוא יעשה אחישנה מתי שהוא ירצה, כתוב-"אני הויה בעיתה אחישנה", יש אחישנה בעיתה, זאת אומרת שיש זמן לאחישנה, אז רק צריך להיות בעל ענווה לקלוט את זה, וכל סוג של התאמצות לנסות לעשות משהו במציאות רק תוליד עצב ותסכול. צריך להיות סבלן ולהבין- עכשיו הכול בסדר, המשיח כבר פה, כל מי שעלה לדרגת יחידה ירד ונישק כל דבר שיש פה, צחק מכל דבר, הבין כמה אהבה גדולה יש פה, ואין לעשות כאן שום דבר חוץ מלשבת וליהנות מזיו השכינה וזה מה שיהיה לעתיד לבוא.

השאלה איך עושים את זה עכשיו?

 

 

עולם סובייקטיבי עולם אובייקטיבי

הכל תלוי על מה אתה מסתכל, מה שתסתכל עליו הוא ייהפך להיות כל עולמך, כל אדם נמצא במציאות סובייקטיבית, אין לנו חשיפה למציאות האובייקטיבית וזאת הבעיה, במציאות הסובייקטיבית אחד לומד רפואה אז כל העולם שלו זה רפואה, וככה כל אחד נמצא בתוך עולם סובייקטיבי משלו, בתוך עולם סובייקטיבי אין יניקה לאור כי העולמות הסובייקטיביים האלה נקראים עלמה דשיקרא, כמה עלמה דשיקרא יש? אין ספור.

יש הבדל ביהדות בין אינסוף לבין אינספור, אז כל הרגשות הריקים שאנחנו מרגישים אותם פשוט נובעים מעצם העובדה שכרגע אני מתמקד במשהו בתוך עולם מסוים, ולמעשה רק מחשבה אחת תמלא אותנו, תאיר את עינינו ואת ליבנו- והיא לחשוב רק על הקב"ה. אם תחשוב על משהו שהוא לא ממנו אז תהיה הרגשה של חוסר חיות וחוסר כוח. רק מחשבה שמתבוננת בו ומתעסקת איתו ותופסת את כל האור ודוחקת אליו ושרה לו ובוכה לו ומטרידה אותו אפילו- זה הדבר היחידי שממלא, כל מחשבה שהיא לא הוא היא דמיון כי אין עוד מלבדו, אז איך חושבים על משהו אחר שהוא כן מלבדו?, ואם אתה חושב על משהו אחר אז הדבר עצמו הוא ריק בגלל שהוא דמיוני. ואם תגיד אני עסוק, טרדות, פרנסה וכו' אז אל תמציא דברים כי זה ריק, ולא משנה כמה תנסה להיות מציאותי ואחראי אם אתה לא חושב על הקב"ה אז זה דמיון ולכן אתה יונק מזה ריקות, והריקות מולידה עצב והעצב יוליד דיכאון וזה המרה השחורה כי "לית לה מגרמה כלום" אין מזה כלום.

 

לנו יש המון ידע אז למה זה לא עובד? הקב"ה לא רוצה שזאת תהיה חוכמה, אני צריך להסתכל לעברו כל הזמן, כי אם החוכמה הייתה מזינה אותי אז הייתי נמצא רק מול החוכמה, מול הספר, והספר היה מחייה אותי בלי הקב"ה, אז אתה יכול להאביס עצמך במידע ותקום בבוקר והכול יהיה ריק. הקב"ה עשה את זה כדי שלא תתעסק עם התופעה, אלא שתתעסק עם העצם, עם עצם הדבר עצמו. אז אני צריך ממש לעשות שיוויתי השם לנגדי תמיד- כי זאת המחשבה האמיתית היחידה וכל שאר המחשבות הן מחשבות מדומיינות, ומחשבה מדומיינת מרוקנת.

גם אם עכשיו תלמד גמרא כדי ללמוד גמרא זה ירוקן אותך כי הגמרא זה לא הקב"ה, אנחנו מתעניינים בסופר, הספר והסיפור הם אמצעי להגיע לסופר.

לדתיים ולחוזרים בתשובה אמרו תתעסקו בהכול רק לא בקב"ה, וזה הרס לנו את השורש. הקב"ה אומר- תחשוב עלי, תהיה איתי, תתעסק איתי, תהיה אינטראקציה שאתה תרגיש אותה, כל תהילים זה עניין של שיוויתי השם לנגדי תמיד, לכן תהילים זה ישר לקב"ה. אבל צריך לכוון את הלב למקום הזה ולא לפחד ממנו, חשוב שנהיה מכווננים אליו רגשית ושכלית.

 

"זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ"

שירת הים- "אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַיהוָה, וַיֹּאמְרוּ, לֵאמֹר: אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה,  סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי-לִי  לִישׁוּעָה; זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ".

חז"ל שאלו: מה זה- זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ?

בחמישה דברים התקשה משה רבנו, הוא התקשה במעשה המנורה, התקשה במחצית השקל, עם הירח ועוד 2 דברים, ואז הקב"ה אמר לו- זה מעשה המנורה, "זה" זה זהות הקב"ה, הוא הראה לו את עצם המנורה עצמה. אז כשאורים "זה", זה עצם הדבר עצמו.

תבינו שזה עם של עבדים שיצא ואמר "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" אז מה הם ראו לנגד עיניהם?

התשובה היא- שאחרי 210 השנים של פרעה ואחרי כל כך הרבה זמן של חושך ואחרי כל כך הרבה זמן של מציאות הפוכה מהקב"ה, עכשיו הם הבינו שצריך להסתכל ישר רק אליו, ולהתעסק אך ורק איתו, וזה הדבר היחידי שהחיה אותם, ולכן אפילו שלא היתה להם תורה ולא שום דבר כי זה היה לפני מתן תורה אבל הם הבינו מה זה הקב"ה ואמרו רצוננו לראות את מלכנו, זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, ורק ככה עושים חציית הים.

יש כאן איזה קו דמיוני שהוא מפריע לנו, זה קו גשמי דמיוני והוא חזק, צמצום ב' זה קו חזק, הקו הזה שגורם לנו לא לעבור מהגשמי לרוחני זה קו חזק מאוד.

 

העניין של יש מאיין- המחשבה הגויית היא "יש מיש"-, דאעש מפעיל כוח, אנחנו נפעיל יותר כוח, נעשה מה שאפשר לעשות במסגרת הקיים, ואילו היהודי הכי פשוט צריך לדעת שהוא חשוף אל האינסוף. זה נשמע גבוה ואתה אומר אני מתפלל וזה לא נענה ואז אתה מתייאש.

נסביר מה זה לעשות יש מאיין ולעבור מהיש לאיין. מעצם העובדה שאני מחזיק את הקב"ה לנגדי ואני מתפלל אליו בפשטות, אני לא רוצה לעשות עכשיו מניפולציות, אני לא רוצה להגיד עכשיו-"אני יהודי, אז אני יכול לעשות יש מאיין, אז אני אתפלל והקב"ה יעשה בשבילי יש מאיין", זו לא הנקודה!

אז איך יוצאים מהיש לאיין ועושים חציית ים סוף- באופן הכי טבעי, ברגע שאני מתעסק עם הקב"ה ואני שם אותו לנגד עיניי ואני מתפלל אליו ומתבודד איתו ואני אוהב אותו ורגיש אליו ואני כותב לו ושר לו, וכל דבר שאני רואה אפילו עורב אני מייחס אותו אליו ואני עטוף בו,- באופן טבעי לאט לאט אתה נכנס לים עד שמגיעים מים עד נפש והים מתחיל לרדת לאט לאט ואתה עובר מהיש לאיין. בחשיבה הזו שאתה אפוף בו אתה עובר מהיש לאיין.

ככה זה יקרה כאשר כל דבר אתה מייחס אליו, כאשר כל אוושה מחשבתית אתה מכוון אליו, "קדש לי כל בכור", תכוון אליו כל דבר ובאופן אוטומטי תעבור מהיש לאיין, ים סוף נפתח לפנייך.

 

גם לעניין של ואהבת לרעך כמוך וגם אהבה בין גבר ובין אישה, הרי שני אנשים זה כמו שני בונקרים והם לא יודעים מה לומר כדי להכניס אחד ללב של השני, אז אפילו אם יש שני תלמידים שרוצים לקיים ואהבת לערך כמוך והם יושבים ומספרים אחד לשני על עצמם זה עדיין לא קורה, הקסם לא קורה.

הקסם הוא קסם של העולם ונסביר איך הוא קורה. תתארו שני עיגולים אחד בתוך השני כשהקטן הוא העולם הסובייקטיבי שלנו ואילו הגדול זה העולם האובייקטיבי או העולם של החבר שלי. אני כעת נמצא עטוף בעולם של החבר שלי, כעת אני מתעניין בו. אם אני מתעניין בו ומסתכל עליו ומנסה להבין אותו, באופן אוטומטי אני נפתח מהעולם הסובייקטיבי שלי שבו יש לי את השפה שלי, עולם המושגים שלי, את ההבנה שלי, הרגשות שלי, אני נפתח לעולם שלו, לשפה שלו, לרגשות שלו, וככה העיגול שלי נפתח לעיגול שלו, אני ממלא את עצמי בעולם שלו, לעולם הסובייקטיבי שלי אף אחד לא נכנס אני חי בתוך עצמי, אבל ברגע שאני מתעניין בו אני לומד משהו חדש ממנו, וכשאני מתבונן בו אני לאט לאט מחדיר אותו אלי. בדיוק כמו אנשים שמתחילים ללמוד תורה אז פתאום הם מתחילים לדבר פסוקים, לחשוב חשיבה יותר טהורה להתחיל להצטנע, משהו קורה להם. אז אותו דבר כאן- כאשר אני שם את הקב"ה לנגד עיניי ואני חושב עליו ומדבר איתו והוא ממלא כרגע את כל עולמי, אני יוצא מהעולם הסובייקטיבי לעולם האובייקטיבי. היציאה מהעולם הסובייקטיבי לעולם האובייקטיבי נקראת חציית ים סוף.

 

דוגמא נוספת- נניח שהייתה פעם אובססיבי למשהו, סרט שראית 700 פעם, ספר מסוים, והם נהפכו לתקופה מסוימת להיות כל עולמך ואתה חושב על זה כל הזמן ולא רואה שום דבר אחר, אז אם עושים את זה עם הקב"ה וממלאים את עולמנו בעולמו אז העולם שלי נפתח לעולם שלו ואז מהיש אני פורץ אל האין וזה לא קורה בבת אחת וחייבים להרגיש את זה פנימית.

כל הזמן צריכים לעלות לנקודה של האין בחירה, הרגשות שלי הם לא שלי, הוא כרגע שוטף אותי במה שהוא רוצה, ואני כעת מתבונן בזה, אם הוא רוצה שאני אהיה כעת בדיכאון אז אני אתבונן בדיכאון שהוא מוריד עלי- אז אני מודע לדיכאון, אני לא הדיכאון- אני מודע לדיכאון ואם אני מודע לדיכאון זה אומר שאני והדיכאון זה לא אותו הדבר, וככה על כל דבר ועניין, רק להיות מודע לעניין עצמו. עולה בך כעס, תגיד- אני מודע לזה שאני עכשיו כועס. אם אתה מודע לזה שאתה כועס כעת אז בשמיים מחשיבים שאתה לא כועס, לא משייכים את זה אלייך. רק אם אתה כועס-  אז כל מיני גיהינום שולטים בו, אבל אם אתה מודע אז זה לא נחשב כי זה לא נוגע בעצמותך, דנים אותך לפי העצם ולא לפי התופעות. אז עם כל דבר מיד לצאת למודעות של זה. אל תגיד אני בדיכאון כי אז הדיכאון ואתה זה אחד, פשוט תגיד- אני מודע לזה שאני בדיכאון ואני אסתובב קצת עם התחושה הכבדה הזאת.

 

השירה פרצה אחרי חציית ים סוף, אז אחרי היציאה מהאני הסובייקטיבי לקב"ה השירה פורצת, וזו לא הייתה שירה מלומדת אלא שירה שפרצה.

המדרש מלמד שאף אחד לא לימד אותם את השירה, אף אחד לא חילק שירונים, אלא זו שירה שפרצה מכולם ביחד, ואם ככה אז זה סימן שכולם הגיעו למדרגה רוחנית שממנה הם דיברו, והם היו 6 מיליון איש והם שרו את אותו הלחן ואת אותה השירה.

בדרגת נפש הביטוי שלה הוא דיבור, בדרגת רוח הביטוי הוא תפילה, בדרגת נשמה הביטוי הוא שירה, בדרגת חיה הביטוי הוא ניגון, בדרגת יחידה הביטוי הוא ריקוד. אם הם שרו ביחד זה אומר שהם עלו לדרגת נשמה וכל זה קורה עוד לפני שיש להם תורה וזה נעשה תוך זמן קצר מאוד וזה מלמד אותנו שדברים יכולים להיעשות תוך זמן קצר מאוד וזה בתנאי שיש את ההלך הנפשי המתאים.

עצם השירה עצמה היא דבר שאמור להיות לא נשלט, שיר צריך לבקוע רק אחרי שאתה מרגיש אותו.

מה שקורה היום לאמנים אמיתיים זה שיש להם השראה רגשית אבל זו לא השראה מלאה אבל בגלל שהוא טמא זה לא יוצא טוב. אז יש אמנים שהקב"ה בירך אותם שהם ירגישו את הניצוץ הזה אבל המילים שלהם לא יוצאות טוב.

השירה יוצאת כאשר האדם מוצף רגשית מאהבה.

 

הכול ידוע והרשות נתונה

 

חז"ל שאלו שאלה: המשפט- הכול ידוע והרשות נתונה מה הוא אומר? שהכול ידוע, יש כבר את כל המציאויות ואני רק מגלה אותן? או- שהאור הוא אור ואני ככלי מושך אור ויוצר מציאות? אז מה קדם למה? מה זה באמת ואיך מסתכלים על המציאות?

התשובה היא לא פשוטה......- הכול ידוע.

הרשות נתונה רק להזדהות.

כל המציאויות כבר מוכנות לנו, כי אפשר לסמוך על אדם שיבחר מן האור, אם אדם יבחר מן האור הוא לא יגיע לכל המציאויות, אבל הקב"ה רוצה שכל אדם יחווה את כל המציאויות אז הוא חייב לעשות את זה בשבילו, אז אם אדם אחד לא חווה אוושה של רגש מסוים הקב"ה יוביל אותו כדי שיחווה את אותה אוושה של רגש ואתה לא יכול להתנגד לזה. גם את איוב הוא לא יכל להוציא מהעולם מבלי שהוא יחווה ייסורים.

כעת נשאלת אם כך השאלה מה אנחנו עושים? בשביל מה הרב בא להשפיע על הקהל אם אין סיכוי להשפיע על הקהל? התשובה- שכצדיק זה מה שהוא צריך לעשות במציאות שלו, התורה אומרת לו צא תלמד, ומה שאנשים יעשו עם זה, זה עניין שלהם.

 

ריבוי מציאויות מקבילות,יש הרבה מציאויות מקבילות שמתרחשות והן מתרחשות ביחד, יש את המציאות של הצדיק, של הרשע, וכו' וכל אחד צריך לעשות בעולם שלו את מה שהוא צריך לעשות. אני צריך לעשות ואהבת לרעך כמוך והאדם השני עושה הפוך- פוגע בי אבל אני חייב להמשיך לעשות ואהבת לרעך כמוך, זה לא קשור אליו בכלל אתה צריך לעשות את מה שמצווה עלייך בלי שום קשר לאחר.

צריך לזכור כל הזמן- הדרך היא התכלית והתכלית היא הדרך, אם הקב"ה היה רוצה להביא את גמר התיקון הא היה עושה את זה כבר מהיום הראשון, אבל הוא לא רצה אז סימן שאנחנו עדיין צריכים להוציא לאור שלמות פעולותיו שמותיו וכינויו והלחץ שלנו מדכא אותנו צריך ליהנות מהרגע, מהדיכאון מהעצבות וזה לא נאמר סתם, כי אנחנו באמת צריכים לחוות את זה ללמוד את זה. הצדיק לא מייחס שום כוח לאף אחד חוץ מלקב"ה.

בכל רגע נתון אנו צריכים להיות בני חורין מכל הרגשות, מהתחושה של התסכול, מהמה יהיה איתי, ומה יהיה מחר בבוקר.

 

צריכה להיות לנו מול העיניים העובדה שאין בחירה, ואז אתה תבין שגם הים וגם הרוח, זה הכול הקב"ה, וגם היעדר המחשבה היעדר רגישות זה הכול הקב"ה, תחייה בתוך חוויה שאתה חי בתוך מציאות אחת, ולא שאתה יושב על חוף הים על איזה סלע ואתה מנסה לדבר עם אבא שבשמיים, זה כבר לא נכון, פשוט תעטוף עצמך בו, וזה הכי אמיתי וטבעי לדבר עם הקב"ה, ולאט לאט תבין שהוא השחקן שלובש את כל התפקידים, ופתאום אתה קולט אותו בכל מקום מתנהג כל מיני התנהגויות ולאט לאט זה נהפך להיות אין עוד מלבדו, וזה חציית ים סוף.

 

  • חדשים
  • נצפים
  • מומלצים