Facebook

  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
Prev Next
קטלוג שיעורים

קטלוג שיעורים

מיטב השיעורים של הרב נווה בנושאים מגוונים עכשיו זמינים על גבי דיסקים לשמיעה. זוגיות | תיקון המידות | התפתחות רוחנית ועוד...

להמשך
קטלוג שיעורים

קטלוג שיעורים

ריכזנו בשבילכם קטלוג שיעורים מובחרים, מוגש באהבה, להזמנות  050-7662857/8 אפרת 

להמשך
תורת המהות והעצמות

תורת המהות והעצמות

תורת המהות והעצמות -לחצו כאן לפרטים

להמשך
עד שמצאתי את שאהבה נפשי

עד שמצאתי את שאהבה נפשי

סדרת שיעורים חדשה בנושא זוגיות

להמשך
  • 1
  • 2
  • 3
Prev Next
פרשת חקת- עניין של תודעה

פרשת חקת- עניין של תודעה

התורה למעשה זה 'הווה מתמשך' - כל מה שכתוב בפרשה אחת צריך לקרות כל הזמן.

להמשך
סוד הרפואה הרוחנית

סוד הרפואה הרוחנית

חידושה של לבנה' זה זמן ידוע, הוא קבוע והוא גם נורא מדויק, ועניין חידושה של לבנה זה משהו חשוב מאוד...

להמשך
פרשת אמור-סודות מן הטהרה

פרשת אמור-סודות מן הטהרה

לא באנו ללמוד אלה באנו להיזכר, ברגע שאתה מוציא את הקרשים ומסיר את המחיצות אתה פשוט חוזר לאור הנשמה

להמשך

 

 

 

 

 

 

 

 



 

 

התוועדות במהלך התפילה

הרב אריה חיים נווה

 

המשך משבוע שעבר-

בכל דרגה רואים משהו, בכל דרגה זה מוקרן, הרי מה זה עולם? לכאורה זה היה אמור להיות עולם תודעתי פנימי, אבל גם עולם תודעתי פנימי שאדם נמצא בו, אפילו אם הוא מודט, יש שמה התרחשויות, יש שם עדיין רגשות, יש שם עדיין מחשבות, וככל שמורידים בעולמות אז בכלל יש לזה גם חוש, יש לזה גם נראות. באמת בעולם האצילות אין נראות, הכלים מלאים באורות והבחינה היא עצימת עיניים. יש עצימת עיניים תחתונה, ויש פקיחת עיניים פנימית ובעולם קדמון החוויה היא של אחדות תהומית. לכן בעלי רוח הקודש כבר לא כ"כ רואים את העולם הזה כפי שהוא נראה אלא הם מבינים אותו מבפנים ולאט לאט יש הבנה או כניסה לעולמות הפנימיים אבל הם עדיין נקראים עולם והם עדיין נקראים עולם חיצוני ותיכף תבינו למה.

אז כביכול, מבחינת עולמות חיצוניים יש את עצם האדם כמו שיש את עצם הבורא ויש מרחקים שונים מעצם האדם שנקראים 'עולם קדמון', 'עולם אצילות', 'עולם הבריאה', 'עולם היצירה' ו'עולם העשייה', יש מרחקים שונים והם באים לידי ביטוי במרחקים האלה.

ב'עולם העשייה' הוא ממש רואה כמו שאנחנו רואים פה, בעולמות היותר פנימיים הוא מבין את הכל מבפנים. כתוב על השכינה שהיא נקראת "עולימתא שפירתא דלית לה עינין", "עולימתא" זה עלמה, "שפירתא" זה יפה, אבל אין לה עיניים. איך עלמה יפה ואין לה עיניים? הכוונה שהיא לא מסתכלת על 'עולם העשייה', היא לא מסתכלת על הדברים בצורה חושית אלא היא כשלעצמה כבר התחברה לעצמות שלה. בעצמות ממש כמובן וב'אור אין סוף' אין עבודת בירורים, אין מחשבות חיצוניות, אין פנימי וחיצוני זה הכל אחד, זה פשוט עצם היותנו, זה בעצם עצם היותו של הקב"ה.

ואנחנו רק נמצאים בעולם של תודעה, כמו שאומר הזוהר: "עלמא הדין כחלמא דמי" העולם הזה דומה לחלום, וכמו שבחלום האדם מייצר את החלום ובאמת אין חלום אמיתי הוא רק מֵיצַג חיצוני לעולם הפנימי שלו, כתוב "אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי ליבו", אז הלב, ליבה זה הפנימיות, ו"אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו", הלב מקרין החוצה, נורא פשוט, לא מסובך.

 

עכשיו, במה עלינו להתעסק בתוך העולמות כולם? עלינו "להוציא לאור שלימות פעולותיו שמותיו וכינוייו", לשם כך נברא העולם. עלינו להיות השגרירים של הבורא כי הוא צמצם אותנו כדי לבטא אותו, הוא כ'אור אין סוף' לא יכול להיכנס לתוך העולמות כי אחרת הוא יהפוך אותם ל'אין סוף', הוא צריך לצמצם אותם. כמו שאמרנו, לא צריך שראש ממשלת ישראל ישב עכשיו באו"ם וייצג את מדינת ישראל, הוא לא צריך את זה, הוא שלח שגריר. אותו דבר, לא צריך שסמכות גדולה תהיה עכשיו בכל המחלקות, צריך שמנכ"ל יהיה עכשיו בכל המחלקות? לא, יש סמנכ"ל, יש טכנאי, יש מהנדס, יש הנדסאי, יש שגרירים שלו. אז אותו דבר, הקב"ה צמצם את אורו לכל עולם ועולם ובכל עולם ועולם צמצום האור שלו מייצג אותו, לא צריך את הנוכחות האישית שלו שם.  

עכשיו, איך זה קורה שהקב"ה מצמצם את עצמו ועדיין נשאר 'אור אין סוף'? אז כמו שאמרנו, כשיש לנו מנכ"ל אז הוא שם עוד בן אדם שיהיה סמנכ"ל ואז הוא שם ראש לשכה ואח"כ הוא שם מנהל חשבונות ואח"כ הוא שם מהנדסים, זה הכל באי כוחו, כולם באי כוחו של המנכ"ל. אז ככה אצל הקב"ה, בגלל שהכל עשוי ממנו ואין באמת מישהו שהוא באי כוחו אז הוא מצמצם את עצמו, הצמצום שלו נקרא המחשבות שלו.  

הדבר דומה כמו לאדם גדול שיורד ומשחק עם הבן שלו אז הוא יורד ומצמצם את הדעת שלו להיות עם הבן שלו. כרגע הוא בצמצום הדעת אבל הוא עדיין אדם גדול, זה פשוט לא מתבטא, הוא פשוט מצמצם את עצמו כרגע להיות ילד קטן. אז ככה הקב"ה למעשה נכנס בעולמות והוא מצמצם את עצמו כדי להיכנס בעולמות אבל ההוויה הפנימית העמוקה שלו היא עדיין 'אין סוף'.  

 

איך מבינים את זה? לפי פנימיות וחיצוניות. מה ההבדל בין אבא גדול שהוא יודע הרבה ואותו אבא שהוא משחק עם הילדים שלו עכשיו גולות על השטיח? הפנימיות שלו. יש את ההבעה החיצונית שבה הוא משחק, ממש נראה חיצונית שהוא משתטה והוא משחק עם הילדים שלו ויש את מה שהוא בפנימיות שלו כפי שהוא עומד בפני עצמו. אז ככה, לכן אנחנו קוראים לזה פנימיות וחיצוניות, יש את הבורא בפנימיות שלו שהוא למעשה עצמות הבורא, 'אור אין סוף' ויש את ההבעות שלו, האופן שבו הוא מתנהג בתוך העולמות, זה הצמצומים שלו.

עכשיו אם כן עולה שאלה- איך אנחנו לא זוכרים שאנחנו הבורא? איך אנחנו לא זוכרים? איך יכול להיות שיש כופרים? איך יכול להיות שאנחנו לא מזוהים עם זה, זה לא טבעי לנו? למה מישהו צריך לבוא ולהגיד לנו שאנחנו בכלל אלוקיים, צמצום של הבורא, איך יכול להיות שבכלל השתרבבה העובדה שאנחנו אבק כוכבים או שבאנו מהקוף? ממש רעיונות נלוזים שהלב לא מקבל אותם. איך זה יכול להיות? למה הקב"ה עשה את זה שיהיה נתק כזה?

אז התשובה היא- שחלק מהוצאת שמותיו פעולותיו וכינוייו של הבורא חייב להיות מהפרש פוטנציאלים כזה גדול בינו לבין עצמו שהפוטנציאל הנמוך שבו צריך להיות בחשיכה מוחלטת לגמרי, לגמרי, לגמרי, מקום שנקרא 'מלכות דלית לה כלום ולַא מידי', אין לה כלום משל עצמה, היא חייבת להיות במצב הופכי לקב"ה כי אם הקב"ה רצה "להוציא לאור שלימות פעולותיו שמותיו וכינוייו". איזה 'שם', 'פעולה' ו'כינוי' הוא יוציא? באיזה עוצמות? באיזו איכות? מה הפרש הפוטנציאלים שהוא ייצור? אז כמובן כדי שהכל יהיה כ"כ מלא ושלם וגדוש הוא חייב לעשות היפך של עצמו. הוא 'אור אין סוף', היפך של עצמו נקרא 'נקודה אמצעית', נקודה זה לא pointגאומטרית שמישהו עשה עם קולמוס, עם דיו, אלא נקודה הכוונה נקודה תודעתית כ"כ אגוצנטרית ומרוכזת בעצמה שהיא חושבת רק על עצמה ואומרת 'אני', ואומרת 'אני' ו'אני לא אתה', 'אני זה לא הבורא', 'אני זה רק אני', 'אני מרגיש רק את עצמי ואני חי בתוך עצמי וזהו, זה מה שאני יודע'.

 

זה הרעיון שהקב"ה צמצם את עצמו בנקודה האמצעית אשר בו באמצע ממש, לא הכוונה באמצע, הרי ב'אור אין סוף' אין אמצע, אין כאן למעלה ולמטה, ימינה ושמאלה, מה שייך אמצע? In the middle, זה לא middle, אלא הכוונה עשה נקודה תודעתית אגוצנטרית שהיא בדיוק הפוכה ממנו, שהוא 'אור אין סוף' שכל הזמן חושב רק השפעה והענקה ב- 360 מעלות נותן את עצמו בכל ההוויה שלו והוא עשה בכוונה, בכוונה באמצעות התודעה שלו, צמצום התודעה שלו צמצם את התודעה שלו שתהיה נקודה אגוצנטרית שחושבת אך ורק על עצמה, מרגישה אך ורק את עצמה, מנותקת לגמרי מהסביבה שלה כמו איזו ישות אוטיסטית. וזה האדם של העולם הזה, אדם הכי גרוע שיכול להיות; אגואיסט, אגוצנטרי, מרוכז בעצמו, לא מרגיש שום דבר. עכשיו, זה לא אומר שהוא לא יכול לצאת להרגש הזולת, לא יכול להתפתח, הוא יכול אבל כרגע מבחינת מה שהקב"ה עשה בתודעה שלו, הוא עשה אישיות שנורא מרגישה רק את עצמה, אישיות נורא אגוצנטרית שמרגישה רק את עצמה.

עכשיו, יש לנו את כל הדרמה האנושית, עכשיו התהליך צריך להתרחש כי האדם הזה שהוא כ"כ קטן, התודעה שלו כ"כ קטנה, נולד תינוק והוא מרגיש את עצמו, לא מעניין אותו עכשיו כלום, אבא אמא, חם לו קר לו הוא צועק, הוא בוכה, רוצה חלב, לא מעניין אותו כלום, הוא לא רואה אף אחד לנגד עיניו, ככה הוא גדל והוא לומד כבר מגיל קטן להגיד 'אני', 'אני רוצה', 'בא לי', דברים כאלה ואין לו מושג, הוא לא ער, המודעות שלו לא פתוחה, אין לו מודעות עצמית, ובגלל שאין לו מודעות עצמית, חס ושלום אם הוא יישאר ככה הוא לא יוכל להתפתח לאף מקום, הוא ימות ככה וצריכה להיות בו מודעות עצמית. מודעות עצמית - זה אומר שצריכות להיות לו כביכול שתי הכרות: הכרה פנימית פנימית פנימית שהיא אלוקית, לא נגועה, אותה הכרה של הקב"ה ועדיין מחוברת אל הקב"ה, והכרה אחת של עצמו כאינדיבידואל, מצומצם שמסתכל במראה ואומר' הנה, יש כאן ידיים רגליים, יש כאן מישהו, יש לו שם, יש לו מין, מגדר והוא אומר 'אני' והוא מרגיש את עצמו; 'רעב לי', 'צמא לי', 'חם לי', 'קר לי', וכו'.  

עכשיו, האדם הזה הכ"כ מצומצם, מן הסתמא חסר שפע, אין לו כלום לידו, רק הקב"ה מלא בכל השפע אבל האדם האגוצנטרי הקטן הזה בתודעה שלו אין לו שום שפע ומה שיש לו זה פִּינַאץ; אוכל, מים אטמפוספירה, כדור הארץ, זה מה שיש לו. ועל כל דבר כביכול הוא צריך לשאול ולבקש, כל דבר לגביו הוא צרה, הוא צריך בגדים הוא צריך מזון, כל דבר, אפילו דעת, כל דבר, הוא נצרך להכל, ממש ישות חסרת ישע לחלוטין, לחלוטין והוא חייב עזרה כלשהי דחוף. מכיוון שהוא יודע את זה הוא יכול לעשות אחת מן השתיים: או לדאוג לעצמו, לנסות ללכת להיות צייד, גנב, רוצח, דואג לעצמו או לבקש פשוט מאד להתוודע לשפע שיש מסביבו ולבקש את השפע הזה ומכאן התפילה, מכאן באה התפילה.

 

הכרה פנימית ערה -

יש עוד עניין שחשוב לדעת אותו, ניתן לזה דימוי כדי שזה יעזור לכם; המושג 'עולמות' - אל תראו את זה מלמעלה למטה כמו מעלית או מגדל או בניין. גם כשרואים את 'עץ החיים' בכל מיני תרשימים, מציירים את זה תמיד מלמעלה למטה, אלא תראו את זה כפנימיות וחיצוניות כאשר המושג פנימיות מלמד על ההכרה הפנימית, הכרה עמוקה פנימית ויש הכרה מוחצנת. הגוף נמצא בהכרה מוחצנת ובכל זאת יש שם משהו פנימי יותר שער למה שקורה מבחינה מוחצנת. למשל, אני יכול להיות ער לזה שהיד שלי כואבת ואני יכול להסתכל ולנסות להזיז אותה, להשתלט עליה ואם יש לי כאב, באופן הכי טבעי אני רוצה להביע אותו בצעקה או משהו כזה אבל יש בי משהו שאומר אל תביע, תשתלט על זה, אז יש לי הכרה עצמית, יש כאן שניים, אני פתאום קולט, אם אני הייתי חיה והייתי ישות אחדותית הומוגנית, הייתי צועק, כל מה שהיה בא לי הייתי מוציא את זה החוצה כמו חיות, אבל פתאום אני קולט שאני יכול לשלוט, יש דברים שבאים כגירויים מצד הגוף שלי שאני אומר בהתחלה 'זה אני', 'זה הגוף שלי', 'אני רעב', 'אני צמא', 'אני עייף', 'אני רוצה ללכת לישון', יש, יש דברים כאלה אבל יש לי עוד קול פנימי יותר שאומר: 'אתה יכול לשלוט בזה', 'אתה לא חייב להיענות לדרישות של זה עכשיו', אתה אומר: 'מה, אני רעב, אני לא אוכל אני אמות', תחזיק מעמד.., אל תדאג אתה תחזיק מעמד, אתה לא חיה, תחזיק מעמד.

 

עכשיו, 'תחזיק מעמד' כזה יכול להיות גם ארבעים יום וארבעים לילה 'תחזיק מעמד' זה כאילו שיש פקודה פנימית שיכולה להגיד לגוף 'אתה לא אוכל', פקודה עד המוות. ז"א יש שם משהו, כוח פנימי שכביכול יכול להרוס את הקיום שלי, כביכול להרוס את ההישרדות שלי, שאתה אומר: 'היי, הלו, מה, אני חייב לאכול, אם אני לא אוכל ואני לא אשתה אני אמות, אני איחלש, לא יהיה לי כוח', יש שם משהו פנימי שאומר 'אל תדאג לא יקרה כלום, לא תיחלש ולא תמות ואני פוקד עליך לא לאכול'.  

ולכאורה זו סתירה, אצל רובוט זה לא מתקיים, לרובוט לא יכולה להיות מודעות עצמית, לכן כל העניין של הארטיפישל אינטליג'נס שזה שקר אקדמי מטורף וכ"כ מרגיז, השקר הנלוז הזה הוא כ"כ בעייתי להגיד לאנשים שיש אינטליגנציה מלאכותית, אין שום אינטליגנציה מלאכותית, מה שהם קוראים אינטליגנציה מלאכותית זה פשוט חשיבה של כל הקומבינטוריקה האפשרית שאפשר לעשות ויש עניין של מערכת לומדת, אבל מי שמבין זה נקרא שטוח, אין שם שניים, אין דואליות. ואילו פה יש דואליות יש כאן שניים, באינטליגנציה הפנימית העמוקה שלנו יש לפחות שניים, יש חמישה, הרי אמרנו; 'נפש', 'רוח', 'נשמה', 'חיה', 'יחידה', אבל אנחנו מדברים כרגע על הכרה פנימית שמודעת להכרה חיצונית.

ואם אדם יעשה את זה הוא יכול לבוא ולהגיד: 'רגע, אז מה זה הגוף הזה?', 'אם אני יכול לשלוט בו אז מה זה?', 'מיהו?' יותר מזה, אנחנו לא כ"כ מזוהים עם המראה שלנו, אתה אומר, אולי הייתי יכול לבנות מראה אחר? יש פעמים שבו אתה אומר: 'עכשיו לא בא לי להיות רעב', אתה מוצא את עצמך עכשיו באיזה אירוע חשוב ופתאום הגוף רעב ואתה אומר: 'שנייה אחת, ממש לא מתאים לי הקטע הזה עכשיו, לא רוצה להיות רעב', או דברים כאלה שעולים, אז אתה קולט שיש כאן עכשיו דואליות, יש דיאלוג בפנים.

אז נשאלת השאלה - אם יש דיאלוג בפנים ויש דואליות אז מי האני האמיתי שלי? מי האני האמיתי שלי? מי אני? אני הגוף? הגוף ההישרדותי שחס ושלום אם הוא ימות.. הרי נניח שאני נותן בפנים פקודה 'אתה לא אוכל', כמו שחס ושלום עושות אנורקסיות, 'אין את לא אוכלת', אוקיי, עכשיו נניח שזה יביא למצב של כמעט מוות ממש, שאני יכול לתת לעצמי פקודה 'אתה לא אוכל, תיחלש תיחלש אבל אתה לא נוגע, אתה לא מכניס אוכל לפה', ואתה אומר, אני אביא את עצמי למוות, הגוף ימות, ימות, אין ברירה אחרת. אוקיי, נניח ואנחנו מביאים את עצמנו למצב של מוות, האם פה סוף הסיפור? אם לא נעניתי לדרישות הגוף לדרישות האני ההישרדותי, האני הנמוך שנמצא פה, האני ההשרדותי, האני הקטן, האני של עולם העשייה, אם הצלחתי לבטל לחלוטין את כל הבקשות שלו, את כל הישות שלו והבאתי אותו למוות, כמו למשל באוכל שאמרתי לעצמי, 'אין, אתה לא אוכל, אתה לא אוכל, אתה לא אוכל', נותן פקודה, כי מצד הגוף מגיע רעב, יש הצקה והראש אומר: 'לא, אתה לא אוכל', ומה שקרה בסוף זה שזה מת, בסוף זה מת.

אז נשאלת השאלה - עכשיו הכל מת? כל הדבר הזה שנקרא אדם, הכל מת? זו השאלה. והתשובה היא שלא. כמובן שאנחנו יודעים על תופעת המוות קליני [דברי הרב נווה: אני לא נותן את זה כראייה, אני רק משתמש בזה כי אין ברירה, כי אדם שנמצא בפנימיות ונמצא ברוח הקודש יודע את זה לחלוטין שזה לא סוף הסיפור אבל אי אפשר לדבר אז בכל זאת צריך להנגיש את זה לבני האדם ולהגיד], יש חמישים מיליון איש שעברו חוויה של מוות קליני, זה לא נגמר בפטירת הגוף, התודעה ממשיכה הלאה, התודעה לא נעצרת בגלל שיש גוף, הגוף יכול להיהרס בכל מיני צורות של הרס; בפיצוץ, בפצצת אטום, ממש להתכלות לגמרי, בשריפה בשואה, זה לא סוף הסיפור, התודעה ממשיכה הלאה, גם אם אדם יחבק עכשיו פצצת אטום והיא תתפוצץ עליו, התודעה נמצאת בחוץ, נמצאת עומדת, שום דבר לא משפיע עליה, גם לא חום של פצצת אטום.

 

אז מה נשאר? מה זה הדבר הזה שנשאר? מה זה הישארות הנשמה? מי זה האני הזה?זו הנקודה. זו נקודה כ"כ קריטית להבנה, נסביר את זה לעניין של התפילה. כי למשל אדם, לאדם באמת יש בעיות של פרנסה וחסר לו אוכל, הוא מתפלל לקב"ה לאוכל והקב"ה אומר לו' אולי אתה לא צריך אוכל? אולי אתה יכול להסתדר בלי זה? יתכן שאתה מבקש ממני דברים לאני הנמוך שלך, לאני ההישרדותי שלך שאתה לא צריך אותם כי הרי זה לא יגמר באוכל הוא יכול עכשיו גם לבקש אוטו ויכול לבקש בגדים ויכול לבקש כל מיני סוגים של הנאות, והוא אומר: 'מה, אני מבקש את זה בצורה אצילית, בצורה של תפילה והקב"ה אומר: 'תשמע, אתה רוצה שאני אענה לאני התחתון שלך שהוא אגואיסט ואגוצנטרי ולא רואה אותי ולא רואה אף אחד ממטר? אמנם אתה מתפלל אבל אתה רוצה שהגדולים ישרתו את הקטנים, לְמה? לאיזה צורך זה?  

 

חשוב שהאדם יבין את המהות שלו לפני שהוא מתפלל -

אז לפני שאדם מתפלל, מאד חשוב שהוא יברר מה הוא, מה הוא הכוונה - מה המהות שלו כדי שהוא יברר, כדי שידע מה חסר לו, אולי לא חסר לך כלום? למה הדבר דומה? היה מלך שהוציא הוראה ואמר לכל הממלכה שלו: 'כל מי שרוצה משהו, שיבוא ויבקש ממני את מה שהוא רוצה'. הנסיך, הבן שלו גם שמע את זה, פתאום הוא דופק לו בדלת: 'שלום אבא', 'אהה, בן שלי מה שלומך? מה העניינים?' אומר: 'תגיד אבא, אני יכול לקבל לחמנייה?' אומר לו: 'מה אתה מבקש ממני לחמנייה, בשביל מה אתה צריך לחמנייה? יש לך פה ארמון שלם, לך קח', 'לא, אבל אבא אמר, הוציא הוראה שכל מי שרוצה לבקש ממנו, מה שהוא רוצה שיבקש ממנו, אני רעב ללחמנייה, אני רוצה לחמנייה', 'כן, אבל אתה נסיך, מה אתה מבקש ממני לחמנייה עכשיו? נסיך בוא תבקש ממני אולי גינוני מלכות, תגיד לי: אבא איך מולכים אחריך? איך לומדים את העולם? מה אתה מבקש ממני לחמנייה, מה לך וללחמנייה עכשיו? עני, מישהו מסכן, רחוק אין לו לא מימינו ולא משמאלו, הוא זקוק, שיבקש ממני לחמנייה אני אתן לו הרבה יותר מלחמנייה, בשבילי זה רק צורה למשוך אותו אלי אבל אתה נסיך, מה אתה, אתה בא אתה מבקש ממני לחמנייה?'

 

אז אותו דבר, כאילו הוציאו איזו הוראה, תפילה, כל דבר לבקש מהבורא. אנחנו העם היהודי, אנחנו חלק אלוקַ ממעל ממש, אנחנו נמצאים סמוכים על שולחנו של הקב"ה כל רגע נתון, אנחנו מבקשים מהקב"ה לחמניות? משהו פה לא בסדר, משהו בהבנה פה לא בסדר, משהו פגום פה מן היסוד, תבינו. אז מה המלך למעשה אומר לנסיך? אומר לו תבין את המהות שלך, אתה נסיך, בשביל מה אתה צריך לבקש ממני דברים כאלה, אז אותו דבר, הקב"ה פונה לעם היהודי ואומר: שנייה אחת לפני שאתם מתפללים עכשיו, שלא תבזבזו את זה עכשיו על שטויות, השם שלח לי זיווג קטן, שלח לי.. קודם כל בוא תגיד לי מה אתה, בוא, תספר לי, אתה בן מלך, אולי יש דברים שהם כבר קיימים אצלך ואתה לא יודע? מה אתה מבקש ממני שטויות? וזה עניין גדול, זה עניין גדול מאד.   

אם האדם לא יבין את המהות שלו אז אולי הוא מבקש על דברים שהוא לא צריך והוא לא מבקש על דברים שהוא כן צריך, כי נסיך בכל זאת צריך לבקש מהמלך משהו אבל לא לחמנייה. אם אתה נסיך תבוא תגיד לו: אבא, אתה המלך אני נסיך, בעזרת השם אחרי גיל מאה עשרים, או לחילופין, גם לא, שתחיה אפילו לעד אבל אני נסיך אני לא רוצה להיות סתם בצלך, הבן של', בוא תלמד אותי גינוני מלכות, תראה לי איך אתה חושב, איך מנהלים את הממלכה, אולי אני אעזור לך? אני אהיה השותף שלך? אוקיי, זו בקשה לגיטימית. ככה יהודי צריך היה לפנות אל הקב"ה. הוא אומר, אתה בראת אותי כאדם עשית עולם כ"כ נפלא, בוא תלמד אותי גינוני מלכות, איך משתלטים על הממלכה, איך מולכים על העולם הזה ביחד איתך, זו התפילה המרכזית שצריכה להיות של יהודי.

 

מהות התפילה הגבוהה של היהודי -

אז למעשה מהותה של התפילה של היהודי היא זאת מה שכרגע אמרנו, כמו הבקשה הלגיטימית שצריכה להיות לנסיך מהמלך. הנסיך צריך להיכנס למלך ולהגיד לו: אבא, תלמד אותי למלוך ואם אתה חי, לא אחריך חס ושלום, יכול להיות שאתה תחיה לעולם, תחיה לעולם, אבל אני נסיך ואני מתעתד להיות מלך, תלמד אותי, אולי אני אהיה מלך על ממלכה אחרת, אולי יהיו לאבא עוד ממלכות, אני אעזור לך רק תלמד אותי את כל תכסיסי המלכות, איך מולכים איך נכון להיות מלך איך נכון לחלק את השפע, איך נכון להתנהג, ואז בוודאי שהמלך יגיד לו, בוודאי, אז בוא תהיה לידי בזמן שאני מתפקד, אני אראה לך הכל אני אפילו לא צריך לעשות לך שיעורים מיוחדים, תוך כדי תנועה אתה תלמד אותי.

 

הקב"ה רוצה לשים את עם ישראל וכל אחד ואחת מעם ישראל על כסא הכבוד לידו ולהראות לו בעיניים 'בוא תראה איך אני מולך על העולם בוא תראה איך יוצרים עולם בוא תראה איך מולכים על העולם', וזו התפילה שצריכה להיות של היהודי, של בן מלך.

חשוב שתחשבו על זה קצת, זו מהותה של התפילה הגבוהה, צריך לחשוב על זה קצת, לאט לאט לעבד את זה ולעכל את זה ולהבין את זה. אל תתפסו את זה כפשוטו, למה? אם תתפסו את זה כפשוטו, תגידו' מה, מה אני, אני מה אני? בוא תגיד לי באמת מה אתה. אתה גוש בשר שבא לאכול ולשתות שבעים שנה ולמות? זה מה שאתה? הדימוי העצמי הנמוך שהתת מודע שלך משכנע אותך זה מה שיוביל אותך אח"כ בעולמות האחרים למקומות מאד נמוכים. אחרי שנצא מן הגוף הקב"ה יגיד: אוקיי, יש כאן עכשיו עולם של תודעה פתוחה, תודעת הייחוד, אתם רואים שהכל כאן רקמה אחת, מי יודע איך להתנהל פה? אז בן אדם שיגיד הייתי טכנאי, הלכתי לעבודה, הייתי עסוק עשר שעות ביום, הייתי בפרנסה, הייתי דחוק, האישה חפרה לי במוח, אני גם קטן, עזוב, מה אני? אני בן של אדמו"ר? אני כלום, הוא יעלה אח"כ למימד שכולנו נגיע אליו, למימד התודעה, מה אתה תעשה שמה? לא סתם חז"ל אמרו לנו ב'פרקי אבות', 'העולם הזה דומה לפרוזדור העולם הבא דומה לטרקלין, הכן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין', אז למה עכשיו אתה תקוע בעולם הזה סתם, ואלה שאומרים: 'קודם כל אני אדאג לפה אח"כ אני אדאג לעולם הבא', לא, ממש לא, ממש ממש לא, אם אתה לא תכין את עצמך לבאות, אוי ואבוי. ומה שזה גוזר, הקב"ה ברחמים שלו, ברחמים שלו יגיד: אוקיי, הוא לא קלט את הקטע, אני חייב להפסיק את החיים שלו עכשיו כדי להחזיר אותו הלאה או לייסר אותו מאד כדי להכין אותו לעולם הבא כי לעולם אני לא יכול לקבל אותו ככה. מכאן הוא יכול לסבב ייסורים מטורפים והרבה מאד אנשים לא יודעים את זה שייסורים מסובבים עליהם בגלל שהם לא קלטו שהם צריכים לעבור הכנה לקראת העולם הבא.

והדבר דומה לזה שילדים בבית ספר יסודי אמרו: 'עזוב, בוא נגמור את הבית ספר היסודי, עזוב אותך  עכשיו תיכון, לך תקבע עיוני, מקצועי.., עזוב אותך משטויות בוא' אנחנו לא מבינים כלום, נגמור כיתה ח', נעבור הלאה', מגיעים לתיכון בתיכון אומרים להם' תכינו את עצמכם הלאה, אוניברסיטה צבא וזה, 'עזוב אותך, בוא נגמור איכשהו את הארבע שנים האלה, נוציא תעודת בגרות 56 אח"כ נראה מה יקרה'. ואז עוד פעם, אתה מגיע לעולם אח"כ ואז אתה קולט, חסר לך המקצוע הזה, חסר לך המקצוע הזה, לך תעשה מכינה לך תעשה השלמות, לך תעשה פסיכומטרי ואז אתה אומר: 'חבל, היו לי כבר ארבע שנים, הייתי פנוי ביני לבין עצמי, היה לי כיף, העולם הזה היה שלי, ממש, הייתי יכול ממש להשקיע כמו שצריך, לצאת כשכבר מקבלים אותי בוודאות לאן שצריך לקבל אותי'. ככה האדם נוהג, כמו איזה טמבל, סגור פה, לא מעניין אותו מה שקורה מעבר. זה שזה לא מעניין אותך זה לא אומר שזה לא קיים, שזה לא מחכה לך, זה עומד מחכה לך, זה קיים, אתה חייב להכין את עצמך פה.

 

אז הקב"ה מחכה לנסיך שלו, לבן מלך שלו ולבת מלך שלו שילמדו גינוני מלכות. "אומר לציון עמי אתה אל תאמר עמי אתה אלא עִמי אתה בשותפות". ואם האדם לא ישכיל הוא מסבב לעצמו או ייסורים או מוות כי הקב"ה יגיד: 'הוא לא הבין, הוא שקע בתוך העולם הזה ואני חייב להכין אותו לעולם הבא. כתוב "כָּל יִשְֹרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ"זה אומר שיש כאן מבחן שצריך לקבל בו מאה ביל הוק וביל קוק, אין ברירה אחרת, אין ברירה אחרת, אחרת מה, לא ידח ממנו נידח, מה, נמות טמבלים?, נמות טכנאים? נמות מוסכניקים? נמות פקידות? ככה נמות? נו, אוטוטו זה הולך להיפתח, העולם הבא זה עולם של פתיחת התודעה, אנחנו פתאום נקלוט עולם שהוא כולו רק רקמה תודעתית אחת, העולם הזה יהיה לא רלוונטי, חבריא זה חלום שתיכף אנחנו מתעוררים ממנו, ממש ממש בקרוב ממש הכרוז כבר מפרסם, צריך להריח עוד מעט את ריח הגאולה, אליהו הנביא תיכף עומד להגיע.

 

[דברי הרב נווה: לא מזמן הייתי בחנוכת בית של הרב ששאלו אותו בבדיחותא אבל הוא ענה ברצינות: 'הרב, כמה קרוב המשיח?' אמר: 'זה כ"כ קרוב שזה מפחיד'. אבל כל בר דעת ומי שנמצא בפנים כבר יודע את זה, יודע את כל התהליכים, אנחנו מאד מאד לקראת, רק שזה לא יתפוס אותנו לא מוכנים כי או שזה יסובב עלינו הרבה מאד מלחמות, עוד שואה, עוד בלאגן, עוד מיתה ובריאה מחודשת כדי לעשות הכל כמה שיותר מהר, למה ככה? כבר הגענו עד הלום, צריך לשנס מותניים, צריך לראות איך מייעלים את העבודה, זה הכי חשוב, לייעל את העבודה, לא להפעיל יותר כוח. אני לא כ"כ אוהב את הפיזורים של המילים 'מסירות נפש' ו'יאללה' ו'מאמץ' ו'תקבל על עצמך', זה עניין של יעילות, זה עניין של להתייעל, צריך כל הזמן לברוא עולם מחדש, לראות באופן יעיל מה אתה צריך לעשות ואח"כ לגעת רק בנקודה אחת שתשנה את הכל וזה מה שאנחנו עושים בשיעורים. אז אנחנו צריכים ומתבקשים להתייעל מבחינה מחשבתית, להבין מה נדרש מאתנו, מאד להתייעל. אבל כאן זה רק אחרי שאדם יתוודע לעצמו.  

 

הפואנטה של השיעור -

נסיים בזה וזו הפואנטה, כל זה היה הקדמה לפואנטה של עכשיו. למה למעשה אנחנו מבקשים שהאדם יתוודע? מה הכוונה ללמוד גינוני מלכות? מה הכוונה שותפות? אני יכול להיות שותף של הבורא? מה אני מבין בממלכה שלו? אני יודע מה קורה מעבר? אני יודע בכלל מה קורה בעולם הזה שאני שותף שלו? שותף זה חצי חצי, שותף זה שניים יודעים בדיוק מה קורה, שותף זה שני מנכ"לים. אני יבחוש שאין לי מושג מעצמי כלום, אני אהיה עכשיו שותף לקב"ה?

 

נגיד קודם כל איך מתחילה השותפות -השותפות מתחילה מזה שאתה תפסיק להגיד שאתה יבחוש, השותפות מתחילה מזה שאדם יפסיק לראות או לעשות לעצמו דימוי עצמי נמוך, להפסיק עם ענווה פסולה. כל השיחה שהעברנו כרגע הבהירה שאדם צריך כל הזמן לאט לאט לברר לעצמו בראש ובראשונה את המהות שלו, מה אני? צריך להיות לי ברור לגמרי מה אני. ולאור העובדה שכולנו, כל באי עולם כל בני העולם ורק מי ששקרן פתלוגי מכחיש את זה, יודע שיש כאן שניים, מודעות עצמית, אני מודע למשהו נמוך יותר ממני, ואם אני אכנס הלאה ואני אראה מי זה זה שמודע, יכול להיות שאני אגלה שם תבנית, פתאום אני אצא ואני אראה שאני מודע לתבנית הזאת. בכל דבר שיש בי אני יכול להיות מודע לדבר הזה שיש בי ולהיות מודע למודע. עד איפה? עד להכרה שבעצם אין לי תבנית.

ואיך אני יודע שאין לי תבנית? איך אני יודע שההכרה שלי אין סופית כמו ההכרה של הבורא? איך אני יודע שהאני האמיתי שלי חסר תבנית, הכרת 'אין סוף'? איך אני יודע את זה? התשובה היא - שכל תבנית, כל מה שישימו לי, אני יכול לשבור אותה, אני יכול להיות מעליה, אני יכול להגיד: 'אני לא שייך אליה', 'אני לא מזוהה איתה', 'אני מושפע ממנה', 'היא קשה עלי', 'היא יונקת אותי', 'היא שונקת אותי', אבל עדיין אני מודע אליה ואני יכול לא להיות היא; אני יכול לצאת מכעס, מעצב, ממה שאפילו כל האישיות שלי כ..., אני יכול לצאת ממנה. אני יכול להתנהג ככה, אני יכול להתנהג ככה, אני יכול לעשות ככה, אני יכול לעשות ככה, ולמעשה אין משהו בעולם שאתה יכול להגיד עלי וזה יכול לתפוס אותי, אין, אפילו משהו אחד קטן, אפילו משהו אחד קטן ומדובר על כולנו, כולנו.

יוצא שההתוועדות המרכזית כדי שאני אהיה שותף לבורא, הרי אמרנו ששותף זה שווה ערך, זה קודם כל ה-acknowledge , הריאליזציה,  הפקיחת עיניים, ההבנה, הקבלה שהאני האמיתי שלי חסר תבנית, ההכרה שלי היא 'אין סוף', האני האמיתי שלי הוא 'אין סוף' וכל שאר הדברים שמתחתיי הם כן סוף הם כן תבניות.

קודם כל זה מכשיר העבודה שלי, עם זה אני אתחיל לעבוד. למה? כי אז אני יכול לראות תבניות ולעבוד עליהם, לשבור אותם, לשנות אותם, לנוע ביניהם, אז תהיה לי עבודה אבל אני חייב לדעת למי יש פה את העבודה עם מי אני מתעסק, מי נמצא מולי, מי השותף שלי, ככה הבורא אומר, מי השותף שלי?  ואדם צריך לבוא ולהגיד: 'הנני, שלחני, אני קולט שאני הכרה חסרת תבנית, אני אין סוף, דבר איתי, מה אתה רוצה שאני אעשה בעולם אני אעשה ביחד איתך, כל מה שאתה רוצה שאני אעשה אני אעשה כי אני מסוגל, מה הבעיה?'

[דברי הרב נווה: אני רוצה שתחשבו על זה קצת, אנחנו עוד נצטרך ללבן את זה בשיעורים הבאים ולאט לאט, פשוט צריך להמשיך ולדבר על זה ואח"כ לדבר על האפליקציות של זה, מה עושים עם זה ונראה לי שבע"ה זה יהיה בסדר. השם ישמור אתכם].

 

 

לפרטים נוספים פנו למשרדי העמותה 050-766-2857/8