Facebook

  • 1
  • 2
  • 3
Prev Next
קטלוג שיעורים

קטלוג שיעורים

ריכזנו בשבילכם קטלוג שיעורים מובחרים, מוגש באהבה, להזמנות  050-7662857/8 אפרת 

להמשך
תורת המהות והעצמות

תורת המהות והעצמות

תורת המהות והעצמות -לחצו כאן לפרטים

להמשך
עד שמצאתי את שאהבה נפשי

עד שמצאתי את שאהבה נפשי

סדרת שיעורים חדשה בנושא זוגיות

להמשך
  • 1
  • 2
  • 3
Prev Next
סודות התפילה וההתבודדות- הקשר בין תפילה למציאות

סודות התפילה וההתבודדות- הקשר בין תפילה …

המושג שלימות שזה הבורא. מאד חשוב שאנחנו נבין שזה הבורא, הרי אנחנו לומדים על הבורא, אז לתפוס אותו רק כאור...

להמשך
פרשת אחרי מות- מצעד החיים

פרשת אחרי מות- מצעד החיים

צריך להבין את משמעות המוות ואז להתחיל לחיות. 

להמשך
פרשת צו - צו השעה

פרשת צו - צו השעה

התורה כולה עומדת כנגד העולם

להמשך

 

 

 

 

 

 

 

 



 

 

הקשר בין תפילה למציאות

הרב אריה חיים נווה

 

הקדמה -

סודות התפילה 30 יעסוק בקשר של בין תפילה לבין מציאות. לכאורה זה נושא תמוה, מה זאת אומרת? הרי תפילה אמורה להשפיע על המציאות, בגלל זה אנחנו מתפללים [דברי הרב נווה: והאמת דנו בזה קצת בשיעורים קודמים אבל לאור השאלות החוזרות ונשנות של הציבור בנושא הזה, מצאתי לנכון להעביר את זה בצורה יותר עמוקה, וממקום מאד שורשי]. עפ"י תורת הקבלה, העניין המרכזי הוא עניין השלימות וכל הזמן צריך לשים את זה לנגד העיניים, זה מעין איזה constantבמערכת, איזושהי אקסיומה שלא תשתנה ואליה אנחנו צריכים להגיע.

 

הקב"ה נקרא הבעל בלתי תכלית שכביכול הקב"ה - אין לו תכלית. מה הכוונה אין לו תכלית? תכלית זה אומר שיש איזשהו מהלך שבסוף צריך להגיע לאנשהו ואילו הקב"ה, אין לו איזה מהלך שאליו הוא צריך להגיע לאנשהו כי הוא זה הוא, הוא ממילא שיא הפוטנציאל אז אין איזה תהליך שיביא אותו לעוד יותר פוטנציאל, לעוד יותר של שיא הפוטנציאל, אז כאילו אין כאן איזשהו מהלך שצריך לגדול או להשתנות או לבנות או מחכים למשהו מבחינת הבורא. מבחינת הבורא עצמו הוא נקרא הבלתי תכלית. הבעל בלתי תכלית בא לידי ביטוי על ידי השלימות שלו, הוא כבר שלם והשלימות הזאת באה לידי ביטוי כאשר ההגדרה של המילה שלם בחכמת הקבלה זה כוח ופועל. הדברים שנמצאים בכוח, בפוטנציאל, גם באים לידי מימוש. הפוטנציאל קרוי עצמות הבורא והביטוי של עצמות הבורא זה אור אין סוף, אור בלי תבנית וזה נקרא פוטנציאל מכיוון שזה מכיל את הכל, שם אין לזה מילים, שם אתה לא יכול להגיד' האור חכם או האור גיבור, זה כאילו כן אבל לא, זה כן שזה נמצא שמה אבל לא זה לא, זה אור אין סוף אז אתה לא יכול להגיד שהאור גיבור כי אתה תצמצם את האור להיות גיבור או את האור להיות רחום או להיות משהו אחר, אז זה נשאר ככה, אור, פוטנציאל, גילוי.

 

השלימות -

מה כן? המושג שלימות שזה הבורא. מאד חשוב שאנחנו נבין שזה הבורא, הרי אנחנו לומדים על הבורא, אז לתפוס אותו רק כאור זה לא נכון כי זו תפיסה חד מימדית, אתה צריך לתפוס אותו יחד עם הגילוי שלו וזה נקרא שלימות והבורא פלוס האור שלו נקרא שלימות וזה מתקיים לנצח, לעד ולעולמי עולמים. מהאור עצמו יוצאות כל התכונות; יוצא רחמים וצריך לדעת שרחמים זה צמצום של משהו שנמצא באור, יוצא נניח חסד אז חסד זה צמצום של משהו שנמצא באור, יוצא חכמה והחכמה זה צמצום של משהו שנמצא באור, ויש אינספור דברים שהאור הזה מוציא והם מחולקים לשלוש: 'שמות', 'פעולות' ו'כינויים'. אז כמו שהאריז"ל סיכם את זה כ"כ יפה, "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות והוא נקרא אור אין סוף, וכאשר עלה ברצונו לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים, להוציא לאור שלימות פעולותיו שמותיו וכינוייו, הנה אז צמצם את עצמו בנקודה האמצעית אשר בו".

אז מה כביכול הייתה מטרת הבריאה? סיבת בריאת העולמות? עניין של "להוציא לאור שלימות פעולותיו, שמותיו וכינוייו", אבל מיד האריז"ל אומר שזה לא היה תהליך בזמן אלא שזה כבר והמילים 'היה' 'הווה' ו'יהיה', זה פשוט 'היה' – זה עמוק, זה כאילו בתוך עומק ההוויה, 'הווה' - זה קצת לפני שזה יוצא לפועל, נראה ו'יהיה' – זה כשזה מתגלה. אז יש לנו למעשה כאן כמו קליידוסקופ שהקב"ה פושט צורה לובש צורה, פושט צורה לובש צורה. הקליידוסקופ הוא קליידוסקופ ,זה כבר מבנה סגור, לא מכניסים לתוכו שום דבר ולא מוציאים ממנו שום דבר אלא רק מסובבים, ובסיבוב אתה רואה למעשה את אותם החלקיקים כל פעם מסתדרים אחרת, כל פעם יוצרים צורות אחרות והצורות האלה אפשר לקרוא לזה אינספור צורות של אחדות.

בכל קונסטלציה - האחדות נשמרת, ז"א, אם ניקח את בריאת העולם, האדם הראשון, ושוב, זה לא כ"כ נכון להגיד בריאת העולם כי ההתניה היא שהיה פעם זמן וזה התחלה של דברים אבל אנחנו מסתכלים כהתחלה, אמצע, סוף, מה שאנחנו קוראים: 'ראש', 'תוך', 'סוף' במושגים של קבלה- זה כאילו עומק ההוויה, עומק הבריאה, אמצע הבריאה וסוף הבריאה, אבל תדעו שזה קיים כל הזמן. ז"א, גם כשיבוא משיח בסוף הזמן אחרי כל מה שיקרה; אדם הראשון עדיין נמצא בגן עדן, והוא ואשתו אוכלים מהתפוח והם עדיין עושים את חטא אדם הראשון ובינתיים מגיע המשיח ועדיין יש שואה, ועדיין יש את אברהם אבינו עוקד את יצחק - כל התורה קיימת.

כאן הקושי של האנשים להבין את זה וזה ברור כי הרציונל הטבעי, האנושי, עובד עפ"י זמן ולגביו היסטוריה זה משהו שכבר היה, נעלם מהאופק והוא לא נמצא ולא יחזור יותר והעתיד עוד לא נבנה - אבל לא כך אצל הבורא. תזכרו שאנחנו בצמצום, צמצום זה צמצום התודעה, התודעה של הקב"ה קרויה אין סוף, בעלת העדר תבנית ולכן אצלו הכל נמצא בהיה הווה ויהיה. לכן הוא נקרא שם הוויה – היה הווה ויהיה. לגבי הקב"ה יש כבר את המשיח, ואיך הוא נראה ואיך הוא בא ובאיזה נסיבות וזה כבר קיים, (תיכף נדבר על העניין של מה זה קיים) ויש את אדם הראשון שעדיין אוכל מגן עדן, כל התהליכים נמצאים, זו הסיבה גם שאנחנו צריכים לעבור על כל התורה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, שאתה אומר' בשביל מה לטחון כל שנה את אותה תורה? בסדר, הבנו. [דברי הרב נווה: אני חוזר בתשובה כבר 27 שנים, אני יודע את כל התורה בע"פ, מה יעשה אדם שהוא גירסא דינקותא ומגיל אפס הוא למד את זה והיום הוא בן שמונים? בסדר, כבר הבנו, קראת את הספר הזה כ"כ הרבה פעמים, דשת בו, אתם יודעים, זה לא כמו בספרות רגילה שקראת לדוגמא את הספר 'הארי פוטר' שלוש פעמים, ארבע פעמים, עשר פעמים, בסדר, אז אתה זוכר בו איזה קטעים ואחרי עשר פעמים אתה זוכר, ראית סרט עשר פעמים, אתה זוכר. תחשבו' 27 שנים לא לעזוב את הספר הזה ולדבר רק על הספר הזה ולטחון כל מילה בספר הזה, אתה לא יכול לא לזכור ולא לדעת אותו. אז אתה אומר' בסדר, טחנו את העניין הזה, הבנו, אוקיי, מה עכשיו?].

 

אז הזוהר אומר שמי שחושב שהתורה היא היסטוריה או סיפורים תיפח רוחו, ככה הוא התבטא בלשון מאד קשה, הוא ממש אומר' 'תיפח רוחו'. וזה למה? כי הוא רצה להסביר, זה לא היסטוריה וזה לא סיפורים אלא זה מחשבת הבריאה, מה שאתה קורא זה את מחשבת הבריאה ולהבדיל אלף אלפי הבדלות אבל זה כמו לפתוח את התכנות של מערכת ההפעלה ואתה רואה את כל שורות הקוד, ובחוץ אתה רואה כל פעם את המסך משתנה, אתה רואה כ"כ הרבה אבל זה נע באותה מערכת הפעלה, אותה מערכת הפעלה מניעה את כל צורות הנראות שאתה רואה אותם [דברי הרב נווה: ותיכף אני אגיד לכם למה זה חשוב כי אז אנחנו נגיד' אם הכל מוכן והכל ידוע והכל נמצא כבר אז על מה אני מתפלל? ולכן קראתי לשם של השיעור הזה 'הקשר בין תפילה לבין מציאות', אבל לפני זה אנחנו עוד צריכים לעבות את זה ולחזק את זה כדי שאנחנו נבין בינתיים מה קורה כביכול מעבר לתפיסת התודעה שלנו עכשיו, כי התודעה שלנו נורא מצומצמת].

תבינו' צר עולמי כעולם נמלה, ממש תבינו, אנחנו לא מחוברים בכלל אבל אדם שזוכה לרוח הקודש, רוח הקודש מיד מחברת אותו ל'היה' 'הווה' ו'יהיה' לפי מדרגות מסוימות, זה הכל לפי מדרגות ורואים את כל השלימות והמטרה שכשיוצאים החוצה שאתה תשאל' מה קרה פה? אז התשובה - השאלה מה קרה פה היא לא רלוונטית, התשובה היא זה שיש בחוץ את ה'פעולות' ואת ה'שמות' ואת ה'כינויים' שלו ואדם שזוכה ב"ה לעליית נשמה גבוהה מאד שמוציאה אותו מחוץ לעולם התבניות, אנחנו לא אומרים' עד אין סוף, לכל דבר יש בחינות, מיד שהוא מסתכל על הכל והוא שואל את עצמו, אז מה קורה פה? מה קרה פה? אז אתה רואה פשוט המון 'פעולות', 'שמות' ו'כינויים' שבאו לידי ביטוי ואתה לא רואה למשל את אברהם אבינו כבן אנוש זקן לפני 3,000, 4,000 שנה שעקד את הבן שלו בדרמה,  לא, אתה רואה חסד. ואת יצחק אתה רואה כגבורה ואת יעקב אבינו אתה רואה כרחמים. כאילו, הפרסונה, האדם עם כל הרעשים של הדרמה האנושית שלו נגוזים לגמרי וכל מה שאתה רואה זה את החסד. אברהם אבינו הלביש את החסד והחסד פעל וכל תנועה שלו, אפילו הנשימות שלו היו חסד. הקב"ה לקח את הקונספט חסד, עשה ממנו אדם והאדם הזה עכשיו חי.

אז ככה הקב"ה עשה את זה לכל התכונות שנמצאות באור. כל התכונות בלי יוצא מן הכלל וזה לא רק מה שבעשר ספירות, בעשר ספירות מופיעות התכונות השורשיות אבל  יש חסד דחסד ויש גבורה דחסד, יש רחמים דחסד וכו'  ואח"כ יש חסד דחסד דחסד ואח"כ יש גבורה דחסד דחסד וזה ככה עד אינספור. וכל דבר מזה, כל מינון כזה, כל מיני מינונים של כל מיני האורות השורשיים האלה, זה כמו לעשות נניח מרק, אומרים לך תשמע' יש מים ויש לך את אותם תבלינים, יש לך שבעה תבלינים: חסד, גבורה, נצח, הוד, יסוד, מלכות ולצורך העניין הזה אומרים לך' עכשיו תעשה מרק, תעשה הרבה מרקים, אתה אומר' נתתם לי 100 סירי מים, הם אותו דבר בדיוק, באותה כמות, רק התבלינים, יש לי 7 תבלינים, מה, עם 7 תבלינים אני אמור לעשות לכם 100 מרקים? אז מה אדם כזה יעשה? מה הוא יכול לעשות? הוא משחק עם המינונים. הוא יעשה לך מרק שיותר נוטה לחריף, פה מרק יותר נוטה למלוח, פה מרק יותר נוטה לכורכום ופה המרק יותר נוטה לפפריקה, מה הוא יכול כבר לעשות? אז למעשה יש לך מינונים שונים אבל עדיין יש את כל הטעמים, כאילו הטעמים האלה באים לידי ביטוי, כן, יש דומיננטיות לטעם אחד אבל השאר מעצימים את אותו טעם ובסופו של דבר זה תכלס אותו מרק, זו תכלס אותה אחדות. ויש כאן המון שלימות, כל הרעיון כאן זה להבין שזה פשוט מאד מדגיש לך את השלימות.

עכשיו, רק חשוב מאד שלא תגידו לעצמכם בנפש what's the big deal  כי יש בזה המון ביג דיל, כשמגיעים לשמה אתה מבין מה הביג דיל. זה ביג דיל אבל זה גאוני מאד וזה נחוץ מאד. לא סתם נאמר, "גדולים מעשי השם דרושים לכל חפציהם", רק פה, פשוט בעולם הריק הנפשי שלנו - כל דבר מרגיש חסר טעם, אז גם כשאומרים לך דבר גדול, זה מרגיש לך כרגע חסר טעם, זה לא מלהיב אותך כי אין לנו עדיין חיבור חוויתי לזה. כשלבן אדם אומרים' בוא תאסוף את החפצים שלך אנחנו יוצאים עכשיו לאיזה טיול ויהיה לך מה זה כיף, אז יש לו חיבור חוויתי לזה, כשאומרים לבן אדם' בוא נאכל איזו עוגה שבחיים שלך לא טעמת אותה, בסדר, יש לו חיבור חוויתי למשהו שהוא אוכל, אבל כשאומרים לנו תשמעו' בסוף הכל יגיע לשלימות, אתה אומר' בסדר, אוקיי, לא מבין מה זה. כאן יש קושי, יש כאן קושי אבל בכל זאת מה שצריך לשמש אצלנו כמוטיבציה רגשית זו היציאה מהצמצום לעבר ההרחבה ומבקשים שנעשה את זה רק בתודעה, זה היופי שמבקשים מאתנו, אומרים' יש יופי מרהיב בחוץ, יש גאונות בחוץ, יש מלאות בחוץ, יש כ"כ הרבה דברים שנמצאים בחוץ שאין לזה תיאור בכלל ומי שנמצא שמה ואומר לעצמו למה זה היה צריך להיות? השאלה הזאת מיד נגוזה, כלומר, היא נהפכת להיות לא רלוונטית כי אתה מבין שיש כאן שלימות גאונית, יפה, מענגת מאד והתפקיד שלך היה רק להיות מניפסט למשהו נורא מסוים בתוך השלימות הזאת.

אם ניקח את הדוגמא של הקליידוסקופ - זה הרי גרגרים שכל פעם נופלים בכל מיני צורות אז למעשה זה רק הגרגר שמשתקשק שם בפנים וזה כביכול אנחנו, ואז הגרגר שכל פעם מטלטל לו מצד לצד כל פעם כשהילד מזיז, אז הוא מטלטל לו, בשבילו זה סתם זה כאילו אני אבן והנה עכשיו יש לי את הצרה הזאת והנה עכשיו אני מתהפך על הראש, והילד עף לו על עצמו, הילד לצורך העניין הזה הוא הצדיק ואנחנו מתגלגלים לנו פה ורואים דרכנו את כל השלימות, אבל אתה אומר' אבל זה לא נעים לי וזה מובן. אבל היופי הוא זה שהקב"ה לא השאיר אותנו אבן בקליידוסקופ אלא הוא נתן לאבן הזאת להיות כל הקליידוסקופ ואז כשאתה נהיה כל הקליידסוקופ אתה מתחבר להתפעלות של הילד ואתה מבין' אוקיי אני מבין עכשיו מה קורה.

צריך להבין את זה גם מפאת הרגשות כביכול [דברי הרב נווה: אני אומר את זה בלשון מושאלת כי אין לנו מילים אחרות להשתמש בהן וזה לא שאין מילים אלא שזה מקום בלי מילים]. למשל, כשאנחנו מדברים על הרגשות של הקב"ה זה כביכול לא שייך להגיד את זה אבל בכל זאת, המושג של הרגש כביכול אצל הבורא זה עונג, ככה כותב בעל 'ספר יצירה', אנחנו רק אומרים מה שרבותינו נתנו לנו: "אין באור למעלה מעונג" וזה למה? כי זה עונג של שלימות ומלאות. למה אנחנו מרגישים ריקות? בגלל תהליך הצמצום, אנחנו לא מחוברים אז אנחנו מצומצמים וככל שהאדם מצטמצם יותר, הרגשות שלו נהפכים להיות קטנים יותר, סתמיים יותר, חסרי תכלית יותר ולכן התחושות המרות, אבל צריך לדעת שבמקום עליון יותר - כמובן שמתקיים שם עונג. אנחנו לא עולים כדי לחוות עונג, רק צריך לדעת באמת את האינטראקציה שיש לנברא ולבורא, מה יש לאינטראקציה, לאבן עם הקליידוסקופ עצמו.

מה מתבקש מהנברא ? -

ז"א, כל פעם מנסים להעמיד לאדם כל מיני הישגים; כדאי לך לעשות את זה כי אתה תזכה בעולם הבא, כדאי לך לעשות את זה, יש שכר, כדאי לך לעשות את זה, לא בשביל זה אנחנו עושים את זה כי אנחנו חלק מהשלימות, אנחנו לא נוסיף לשלימות ואנחנו לא גורעים מהשלימות. הדבר היחידי שהוא המדויק ביותר שאפשר להגיד עליו, זה מה שאומר הזוהר: שבתכלס, מה שמתבקש מן הנברא אומר' ש"ישתמודעון ליה", "דישתמודעון ליה" - תהיו מודעים אליו, כי ברגע שאתה מתחבר במודעות לכל הדברים האלה, אז יש את חווית האושר, אז יש את חווית השייכות, אז יש את חווית המלאות, אז גם אין עבודת בירורים, אתה לא צריך לברר שום דבר מכיוון שהכל מבורר. אז תכלס, אם אנחנו רוצים להגדיר לא יעד אבל דרך, מה עושים עכשיו? את הפעולות שלנו, במה אנחנו צריכים להתעסק? התשובה היא – לפתוח את התודעה שלנו.

 

[דברי הרב נווה: אני לא רוצה להעמיד את זה כתכלית למרות שהזוהר כותב את זה, הוא כותב: "דישתמודעון ליה", אמר שהקב"ה ברא את זה כזה בגין "דישתמודעון ליה" - כדי שיתוודעו אליו, אבל אני לא רוצה להעמיד את זה כתכלית מכיוון שזאת יותר פעולה שצריך לעשות אותה כי אז יהיה לחץ להיות מודע אליו וזה גם לא נכון, אלא אנחנו צריכים להיות מודעים אליו ואני תיכף אדבר על זה כי התפילה כאן תופסת תפקיד מאד חשוב]. לימדו אותנו עפ"י הפשט להתפלל כאשר יש מצוקה, להתפלל כשחסר, וכבר נגיד שכל העניינים של החסר שיש אותם בעולם; זה יכול להיות חסר בבריאות, כי באור אין סוף בוודאי שהכל בריא, חסר באושר, כי באור אין סוף הכל מאושר, חסר בחכמה, כי באין סוף הכל מלא בחכמה, וכו'. ז"א, אם אני אעמוד על זה ואני אשאל' אז על מה אני מתפלל למעשה? הרי הקב"ה רוצה שיהיה את החוסרים האלה, זה כל הרעיון, זה חלק מהשלימות, שלימות - חייב גם שיהיה קונטרסט כדי שתהיה שלימות. איך אני אדע שהוא רחום אם לא יהיה משהו כנגדו שהוא אכזרי? איך אני אהיה באהבה ללא תנאי, אם כנגדו לא יהיה משהו שהוא בשנאה גדולה? איך יהיה אור אם לא יהיה חושך? איך יהיה טוב אם לא יהיה רע?

 

מי ישחק את תפקיד הרע? הרי זה הכל תודעה, כל החומר של כל הבריאה זה תודעה ומי שמוציא את זה זה רק בני האדם, חושך שעומד בפני עצמו אין לזה שום ערך. אז החושך לא יתלהב מהאור, לכן חפצים כשלעצמם, אין להם ערך, לכן הזוהר אומר' "אין עולם בלא אדם", אין ערך לדברים, זה רק הקרנות, הקב"ה מקרין את זה דרכנו, יש תשע ספירות והמלכות היא המסך שעליה כביכול הכל מוקרן, לא המסך הקבלי, המושג מסך קבלי הוא אחר אלא הכוונה למסך הרגיל כמו שאנחנו מכירים, איזשהו קיר להקרין עליו תמונה. אז התמונה שעל הקיר כשלעצמה היא חסרת משמעות, המשמעות חייבת לצאת ממישהו שיש לו תודעה, למישהו שיש לו גם תודעה מורכבת, שידע לפענח את התמונה. אז אי אפשר להגיד' טוב אז היוונים כבר אמרו שאין אור בלא חושך וחושך בלי אור וקור בלי חום וטוב בלי רע. נו אז מה, אז ביהדות זה לא ככה כי הם התייחסו לזה כמשהו פיזיקלי שקור זה העדר חום וחושך זה העדר אור, ממש התייחסו לזה כמשהו פיזיקלי שעומד כשלעצמו גם אם לא צריך אדם וביהדות אומרים מה פתאום אבל "אין עולם בלא אדם", האדם זה כל העולם כולו זה כמו להגיד' אין חלום בלא חולם, זה למעשה חלום שלנו, אנחנו עוברים את זה, אנחנו יודעים את זה אנחנו מדברים את זה.

הגמרא מלאה בסיפורים על חלום, התורה מלאה בחלומות, זה לא שסתם תוקעים את זה , זה נראה הזוי לדבר כ"כ הרבה על חלומות; אברהם אבינו התנבא בחלום, גם יעקב, חלום יעקב, יוסף עם החלומות שלו, פרעה עם החלומות שלו וכו' זה ממשיך לתוך התנ"ך, נבוכדנצר, כולם, לא היה מלך שלא היה איזה עניין עם חלומות, וכתוב: "בחלום אדבר בו" וזה אחד חלקי שישים מן הנבואה. הגמרא מלאה בזה, חוני המעגל ישן שבעים שנה וחלם, זה החלום שלו, הוא רצה להגיד שאנחנו עוברים כאן בסוג של שינה והעולם שמוקרן הוא סוג של חלום. אז זה מדובר, זה ידוע, "עלמא הדין כחלמא דמי", אז הרעיון כאן שאם אין חולם בלא חלום למה? כדי שמישהו יפתור את החלום, זה הרעיון, צריך מישהו שיפתור את החלום. אז אותו דבר, מישהו צריך לפתור לנו את העולם הזה.

לכן "אין עולם בלא אדם" והחסרונות צריכים לעבור ומי שמגלם את החסרונות האלה הוא גם כן בן אדם. אז אנחנו צריכים לעבור ברווקות כואבת, במצבים כלכליים קשים ובהעדר בריאות ובכלל בכל ההעדר, לא צריך לפרט את זה. אנחנו צריכים לעבור שמה והמעבר שמה הוא רק נותן לך הרגש של הצמצום בעצמך, בתוך המקום עצמו, נותן לך הרגש של הצמצום ואין, אף אחד לא יכול לפסוח על זה. זה לא בגלל שעשינו משהו שהוא בסדר או לא בסדר, זה פשוט ככה.

דוד המלך במזמור כג' אמר' "גם כי אלך בגיא צלמוות", אז יש עניין של ללכת ב'גיא צלמוות'. אבל מה, מה היה הפתרון שלו ל'גיא צלמוות'? "לא אירא רע כי אתה עמדי" כי הוא הרגיש שהוא איתו, הוא התוודע אליו, ב'גיא צלמוות'. "שבטך ומשענתך המה ינחמוני", אז 'שבט' - זה כמו שבט הרועים, זה המקל, זה כביכול הדבר הרע שיש בדבר עצמו. ו'משענתך' - זו המשענת שלך כי אתה נמצא איתי בגיא צלמוות ואני יודע שאתה נמצא איתי בגיא צלמוות אבל אני בגיא צלמוות. זה שבגיא צלמוות אני יודע שהקב"ה נמצא איתי בסדר גמור אבל זה לא מוציא אותי מגיא צלמוות כי הקב"ה רוצה שאני אהיה שם. ואם כתוב: "עמו אנוכי בצרה" הקב"ה אומר' "עמו אנוכי בצרה", אז אתה אומר לקב"ה: אם אתה איתי בצרה אז אולי תוציא אותי מהצרה? למה אתה צריך להיות איתי גם כן בצרה? וכמו שכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", גם כתוב "אני השם השוכן איתם בתוך טומאתם", אתה אומר' אם אתה נמצא אתנו ואתה שוכן אתנו, אז אולי תוציא אותנו מפה? אז זה לא הרעיון, הרעיון הוא למעשה לחוות גם את המציאות הזאת, גם את המציאות של הטומאה וגם את המציאות של כמו שאמרנו 'גיא צלמוות' ורק צריך לעשות את זה בשבילו, צריך לעבור שם בשבילו, צריך לחוות את החוויה של להיות במקומות האלה בשבילו, והמקומות האלה מאד חשובים.

ולכן הקב"ה גם לא נותן לנו דעת באותם מקומות, כי הוא רוצה שנחווה את אותם מקומות בלי דעת.מאד חשוב לראות את זה רק כמו סרט, או כמו במשקפת של מציאות וירטואלית שאנשים שמים משקפת של מציאות וירטואלית כדי לפחד, יש תוכנות של רכבת הרים וג'ונגל הפחדות וכל מיני דברים כאלה, ממש אנשים שמים משקפת וירטואלית כדי לפחד ולהיות בסיוט, הם עושים את זה לעצמם והם נורא נהנים מזה, למה? כי הם אומרים' זה וירטואלי ואני כאילו בוחר להרים את המשקפת ולהוציא אותה, אז גם העולם הזה זה משקפת וירטואלית.

עכשיו נשאלת השאלה, אם ככה, אז היינו צריכים רק לעבור את המסע, ההוראה שלנו הייתה צריכה להיות - רק תעברו את המסע. אז א' האמת שזה באמת מה שמתבקש – רק תעברו את המסע ואנחנו קוראים את זה בספר 'שמות', 'ויקרא', 'במדבר', 'דברים' את העם עובר את אותו מסע, המסע לא משתנה; מוציאים אותם ממצרים בעשר מכות, מוליכים אותם ומעבירים אותם את חציית הים, ואח"כ יש לנו את זה שלא נתנו להם מים, לא נתנו להם אוכל, לא נתנו להם בשר, הם הולכים 40 שנה במדבר, ז"א, זה מסע. אבל כתוב שהקב"ה אומר' "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", שהקב"ה כביכול מעריך את זה, הוא מעריך את זה כביכול שאנחנו עוברים בשבילו בכל המקומות האלה כדי "להוציא לאור שלימות פעולותיו, שמותיו וכינויו", ושוב, תשימו לב לשפה, זה לא 'אנחנו' ו'הוא', צריך לטשטש את זה. הזוהר לאט לאט מעלים את האדם, הוא עושה לו fadeכזה מאחורה, הוא והדרמה האנושית שלו והפרסונה שלו, ויותר נותן חשיבות למסע.

מכיוון שזה כך אז המסע צריך להתרחש, ואם המסע שמה כתוב, אז נשאלת השאלה אם מישהו היה יכול לעמוד ולהתפלל מהצד: 'השם יהי רצון שלא תתן לנו מסע של 40 שנה' או שכולם יעמדו ויתפללו: 'השם יהי רצון שנגיע לארץ ישראל ממש ממש מהר'. ואנחנו רואים שזה לא ככה ולכאורה לעמך' אני לא מצפה, אבל 'משה רבינו', שהוא כן יודע, אולי הוא כן היה צריך לעצור את הדברים האלה ולהגיד לקב"ה: הקב"ה סליחה, מה אתה עושה לעם הזה? למה אתה לוקח אותו במדבר ברגל 40 שנה? זה לא סיירת מטכ"ל, יש פה נשים, ילדים וטף, יש פה תינוקות, יש פה זקנים, בשביל מה אתה לוקח את כל אלה 40 שנה? מה אתה מגדל ילדים במדבר?

אז הוא לא מתפלל על זה. יש הרבה דברים שכביכול זה היה תמוה שאתה אומר' למה לא עצרת המסע ולא התפללת על סוף המסע? אתה מעדיף לעצור ולהתפלל על 'שליו' ודברים כאלה מאשר להתפלל על סוף המסע? למה אתה לא תמה על זה? אז ידוע, "ואלה מסעי בני ישראל", שיש כאן מסעות ואנחנו צריכים לעבור שם. במסעות האלה צריכים לעבור גם דרך אונס לצערנו, גם דרך מכות ודרך פחד, אבל שוב, מאד חשוב שתהיו בגדלות להבין את זה שזה למעשה הרקע של השלימות. אנחנו נראה את השלימות, אל תדאגו, לא יהיה מישהו שהוא לא יהיה גאול, לא יהיה מישהו שהוא לא יהיה חנון ולא יהיה מישהו שהוא לא יהיה רחום. "לא ידח ממנו נידח", 'ידח' - זה לשון אחד, הכל יחזור בחזרה לאחדות נפלאה פשוטה, יפיפייה והכל יהיה בסדר. לא צריך לדחוק באנשים לחזור בתשובה, לא צריך לעשות שום דבר, יש כאן מסע ותהליך על השם הוויה והשם הוויה יוצר את כל המציאויות ובכל רגע נתון כאמור כמו עם הקליידוסקופ, אפשר לעצור את הכל ולשאול' עכשיו הכל אחד? והתשובה תהיה כן. ז"א, אם היינו עוצרים לפני בריאת העולם את הכל ושואלים' עכשיו הכל אחד? כן, בטח, אור אין סוף וביצירת גן העדן חוה ונחש וכל מה שהתרחש שם לפני החטא - האם הכל אחד? התשובה היא כן, הכל אחד. ואחרי החטא? אתה עוצר בקין והבל - הכל אחד? כן, סדום ועמורה, אתה עוצר את הכל, בודק את כל המציאות, ממש מצלם, כל הניצבים נמצאים, הסרט, הבמאי, הכל בסדר - הכל אחד? כן וכו'.

אז למה המציאויות יוצאות? כי אמרנו' זה פושט צורה לובש צורה, פושט צורה לובש צורה, ואנחנו נמצאים באיזשהו סוג של 'פרפטום מוביליה' - של מכונה נצחית ששומרת על האחדות שלה והיא פושטת ולובשת צורה. יש לזה כמובן הגיון, ויש לזה גם סדר ואפשר לחזות את זה, אבל עדיין, צריך לדעת שאנחנו נמצאים בתוך סופראורגניזם ענק שלם ומושלם והכל בסדר והדבר היחידי שחסר זה רק שהבריות יתוודעו לזה. וגם זה, לא לגמרי חסר, כי מי שצריך לא להיות מודע יהיה לא מודע ומי שצריך להיות מודע, יפתחו לו את העיניים. [דברי הרב נווה: אני מתאר את זה בצורה כזאת בכוונה כדי שאתם תבינו שמהפן של הקב"ה הכל בסדר. מאד חשוב שתבינו את זה כדי לא להרגיש כאילו הבורא לחוץ, לא להרגיש כאילו לבורא יש רגשות, כאילו הוא שופט, כאילו יש כאן איזושהי בקרה, יש כאן איזשהו סוג של שפיטה, בקרה אני מתכוון מבקר כמו מבקר המדינה, מישהו עם ביקורת, זה לא בדיוק ככה. כאילו, הכל טוב כל הזמן ואפילו אם מישהו יכנס עכשיו בקיר, יהיה משהו כנגדו שיאזן את הבריאה והכל ישמר ועדיין יהיה אחד. ואם אנחנו עוברים את כל הצרות האלה כמו רצח ואונס וגניבה ולא יודע מה, אז כל הזמן צריך לזכור שאין אובדן ברוחני, זה תודעות שנכנסות לתוך חומר, יוצאות מתוך החומר, הן עוברות פה, נמצאות פה שבעים שנה, שלושים שנה, שמונה עשרה שנה או חמישה חודשים ויוצאות מתוך החומר. זה הכל שלבים של in & out, זה ריקוד והכל נפלא, באמת הכל נפלא, הכאב היחידי הוא רק על הנברא שלא יודע, שהוא עובר כאב עם כל הלב, הוא עובר את כל הצער הזה].

כל הכלים שניתנו לנו הם כלי אחדות -

אז אם ככה שמצד אחד חייבים לעבור את כל המצבים האלה, ומצד הבורא הכל שלם ומושלם, אז מה התפילה? מה התפקיד של התפילה? אז אני יודע שלימדו אותנו להתפלל על דברים, וזה בסדר, זה בסדר ל-levelמסוים (נגיד את זה ככה) אבל צריך לדעת מה התכלית של התפילה כשהקב"ה המציא אותה, כמו כל מידה אחרת. הרי הקב"ה עשה קינאה והוא עשה כעס והוא עשה עצב והוא עשה חסד והוא עשה שמחה והוא עשה חיוך אבל הוא ייעד את זה למטרתו, עשה לזה 'הקדש' למטרתו והדבר הזה משמש למשהו.

 

השם הכולל של השימוש של הכל - זה הכל כלי אחדות. למה הדבר דומה? כמו שאתה נכנס לנגריה ואתה רואה על הקיר, ממש זה נראה כמו כלי משחית; מסורים למיניהם וכלי שיוף וכל מיני מלחציים וברגים ומברגות, אתה מסתכל על הקיר, זה נראה כמו כלי מלחמה ממש. למה משמש הכל? דווקא לבנייה. דווקא הכל משמש לבנייה, לבנות רהיטים יפים, מוצלחים, חזקים, יפים, זה מדהים, כל כלי המשחית משמשים לבנות ועוד ליפות, לעשות שהכל יהיה כ"כ יפה.

אז אותו דבר גם כל הכלים הרגשיים, הרוחניים שהקב"ה נתן לאדם, הם נקראים כלי אחדות, בלי יוצא מן הכלל. אז אם האדם ידע האם אני פועל עם המידה שלי נכון או לא נכון, איך אני אדע? גם מאיפה אני יודע, אולי אני מגזים? אולי אני עושה יותר מדי חסד? זו שאלה גדולה מאד, זה יפה מאד ששואלים את השאלות האלה, התשובה היא – תבדוק אם זה יוצר אחדות או שזה כבר מוביל לפירוד. למשל אם אתה עושה חסד בנתינה של כסף למישהו שהוא מהמר אז בוודאי שאתה לא עושה אחדות בבריאה הזאת וזה לא נחשב לחסד, אתה הורס אותו, או לתת כסף למישהו שהולך וקונה עם זה סמים, הוא אוסף צדקה ברחוב ואתה נותן והוא הולך וקונה עם זה סמים, זה נחשב שנתת לו צדקה? לא, זו צדקה שלא במקום, בוודאי שצריך להיות מודע למה אתה נותן ולמי אתה נותן, אבל צריך בכל זאת להבין שכל הכלים האלה, כל הכלים הרגשיים האלה וכל מה שניתן לנו, גם הכלים השכליים, הכל בלי יוצא מן הכלל, הם כלי אחדות.

אז אתה יכול לשאול' מה, כעס יכול לשמש לאחדות? עצב יכול לשמש לאחדות? קנאה יכולה לשמש לאחדות? התשובה היא כן [דברי הרב נווה: אנחנו העברנו סדרה שלימה רק על תיקון המידות שבה דיברנו על זה (יצאה לאחרונה חוברת ויצאו עוד מהחוברת הזאת, שמה אני בדיוק מסביר את זה) אבל בעיקרון הכל משמש לקודש, עצב משמש לקודש, כעס משמש לקודש וכל דבר משמש לקודש בתנאי שיודעים איפה ומתי להפעיל אותו וגם באיזה מינון ובאיזו צורה ולומדים את זה, אנחנו כבר עברנו על זה, אני לא רוצה לדוש בזה]. אז אם ככה, אנחנו רוצים לדעת למה ייעד הקב"ה את התפילה, בשביל מה הוא שם את התפילה?

מה מטרת התפילה ? -

לכאורה, התפילה זה כאילו אם אתה נמצא בצרה או בחסר, אם אתה תתפלל - אני אענה לך, ככה זה נראה. ואנחנו רואים, לא אנשים פשוטים קטנים שלא יודעים איך להשתמש בתפילה ואיך להתפלל ואולי הם אפילו מניפולטיביים בתפילה, אנחנו מדברים על ענקי עולם שהיו מתפללים ולא נענים; 'אברהם אבינו' ממש התפלל תפילה של הפצרה על סדום ולא נענה, 'משה רבינו' התפלל תקט"ו תפילות (515 תפילות) להיכנס לארץ ישראל ולא נענה, 'רבי חנינא בן-דוסא' היה אומר' "אם תפילתי שגורה בפי אני נענה, אם תפילתי אינה שגורה בפי אני לא נענה", אז הוא הראה לצדיקים מתי זה לא נענה. והיתה פעם אחת שלא ירדו הגשמים, הייתה בצורת ואמרו' למי נלך שיתפלל? למי אנחנו יודעים שהקב"ה כן יענה לו? הלכו לבניו של 'רבי חייא' שהיו יודעים לסדר תפילתם היטב היטב בכל העולמות והיו נענים להם בכל העולמות. ושמו אותם לפני העמוד, הכוונה כבעלי תפילה והם התחילו' "השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך" והעבים התחילו להתקשר "ברוך אתה השם אלוקינו ואלוקי אבותינו", ממש זה נראה כאילו היום נהיה חורפי ותיכף יורד גשם, תיכף הם מגיעים ל"משיב הרוח ומוריד הגשם" ופתאום נכנסה איזו דמות בצורה של דוב וכולם נבהלו והפסיקו את התפילה, ואתה אומר' אבל הם התפללו, הכל היה לגיטימי, ביקשו מגדולי הדור להתפלל, מתפללים, הכל נעשה לפי הספר, למה אתה מפריע?

 

אז לכן אנחנו אומרים' שכדי שלא תהיה אכזבה, אלה שמלמדים, מלמדים קצת בצורה פשטנית אבל צריך ממש להבין הרבה דברים במתרחש פה כי יש פה גאונות והיא מורכבת, היא אמנם מגיעה לפשטות אבל יש כאן גאונות והגאונות הזאת רוצה את המורכבות. זה שוב, זו גאונות מורכבת שמגיעה לפשטות שבסופו של דבר זו גאונות פשוטה אבל היא עוברת דרך מורכבות מסוימת שצריך להבין אותה.

 

אז הרבה פעמים הקב"ה לא נענה לתפילות ובמקומות מסוימים כתוב' למה הקב"ה עשה את האימהות שלנו עקרות? כי הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים. זה פלא עצום, אתה מענה אנשים שיתפללו אליך? למשל בחינוך אומרים לא לקחת לילד סוכריה או לענות אותו כדי שהילד ירדוף אחריך, זה חוק בחינוך שהחסידים קבעו, הם יודעים טוב מאד לא לעשות את זה, זה מעצבן את הילד וזה לא גורם לו לחוש שאתה אבא טוב, הוא לא מבין מה אתה רוצה ממנו, הוא מרגיש שכאילו המטרה של הלקיחה היא התעללות, הרי אתה יכול לתת לו, למה אתה מתעלל בו? אז אולי האימהות היו יכולות להגיד את זה: מה, הקב"ה עשה אותנו עקרות מסכנות וסובלות כדי שנתפלל אליו? כאילו, אפשר לתרגם את זה גם ככה. ויש בזה סכנה ואנחנו יודעים שהסכנה הזאת קיימת, ולא קיימת היום בגלל שאנחנו חושבים ככה, זה היה קיים מאז ומעולם, אם אתה יכול לתת למה אתה לא נותן? אתה הרי חסד.

אז צריך להבין את זה כי באמת, האמירה הזאת שלמשל הקב"ה עשה את האימהות שלנו עקרות כי הוא מתאווה לתפילתם של צדיקים נשמעת אכזרית, זה לא נשמע טוב בכלל. [דברי הרב נווה: תחשבו שנניח אני אוהב את קולן של הציפורים, אז אני הולך ומרסס את כל המקומות, הורג להם את כל שטחי המרעה והמחייה ורק מסביב לחצר שלי אני שם זירעונים כדי שיבואו רק אלי ויצפצפו רק אצלי, זה אכזרי לעשות את זה]. אז הקב"ה, איפה החסד שלך בא לידי ביטוי? מה, אתה מתאווה לתפילתם של צדיקים? אתה רוצה שיתפללו ואז אתה רווה נחת רוח מהתפילה שלהם? מה הקטע?

אז ברור שלדברים האלה יש עומק והעומק הגדול שהקב"ה אומר (וכאן הפואנטה של השיעור, חשוב להבין את זה) - למה הקב"ה כביכול מחסיר מהצדיקים? כי הוא מתאווה לתפילתם? מה הפירוש של זה? והתשובה היא – שהתפילה הופכת את האדם להיות מודע, זה לא עניין החסר, יכול להיות מצב שדרך אגב החסר לא יתמלא או שהוא לא יתמלא כמו שאתה חושב. מאיפה אנחנו יודעים על מה התפללה רחל? אולי רחל התפללה על שלושים ילדים? למה אתה נותן לה אחד, שניים? חנה הנביאה התפללה, לא התפללה יום יומיים, מה שהיא עברה בשביל להיכנס להריון, אנחנו לא יודעים כמה נשים בעולם עברו את מה שעברה חנה הנביאה - הוא נתן לה ילד אחד. מאיפה אנחנו יודעים מה עבר לה בראש? אישה הרי לא מסתפקת בילד אחד.

אז זה פלא, מה אתה רוצה בתפילה? תגיד מה אתה רוצה בתפילה. והתשובה הייתה – ההתוודעות אל השם. אנחנו חושבים שחנה זכתה בשמואל, אבל אנחנו יודעים שזה לא ככה, היא לא זכתה בשמואל כי היא לא זכתה לגדל אותו, היא זכתה להביא אותו לעולם אבל הוא נלקח לבית המקדש, והוא גדל בבית המקדש, היא לא זכתה להיות אמא שלו באמת, היא זכתה להיות האמא הביולוגית שהביאה אותו פיזית אבל אז היא שמה אותו בבית המקדש, אמנם זמן קצר לאחר מכן, שנתיים שלוש וזהו, הוא גדל שם לבד, אמא שלו לא ראתה אותו, 'אלי הכהן' גידל אותו. אז היא התפללה על משהו, היא אמרה לו' תביא לי ילד ותיקח אותו אז מה הקטע? הסיפורים האלה הם רבים, זה לא אחד שניים, זו דוגמא מייצגת שכביכול המתפלל צריך להראות לבורא שמה שאני מבקש, החסר שמציק לי ובגללו אני מתפלל הוא לא הפואנטה.

מהצד האחר, מהצד של הבורא -מהצד של הנברא הוא צריך להגיד לו זו לא הפואנטה, עכשיו מהצד של הבורא, אנחנו ננסה להבין את זה. כשהבורא ברא את העולם הוא ברא אותו משום תכונת הנתינה. חז"ל אמרו' בפוטנציאל, באור, יש הכל, אבל אף תכונה שם לא מחייבת שהיא תבוא, שהיא תצא מהכוח אל הפועל, אין חיוב לוגי שמשהו יצא מהכוח אל הפועל. חכמה לא חייבת לצאת החוצה, אתה חכם, תישאר חכם, למה זה חייב לצאת החוצה? למי אתה צריך להראות חכמה, אתה לא צריך להראות חכמה. גבורה, רחמים, אתה לא צריך את זה, כלומר, לא חייב, אין הכרח לוגי, אין חוק לוגי, חוק לוגי הגיוני שיכריח שתכונה מסוימת תצא מפוטנציאל לפועל, חוץ מתכונה אחת – נתינה, נתינה לא יכולה להישאר בפוטנציאל, אין כזה דבר, צריך לתת, חייבים להוציא את הנתינה לפועל. אז אם צריך להוציא את הנתינה, צריך לדעת למי לתת את הנתינה הזאת, וכביכול אנחנו צריכים לדעת שזו המוטיבציה הרגשית של הבורא להתבטא בעולם שלו, משום שקיימת בו תכונת הנתינה וזה השורש של כל המידות, כל המידות עצמן – עניינם נתינה.

בכתר כתוב: "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא" ב"עתיקא קדישא", בחלק העליון ביותר, נאמר שאין שם שמאל, אין שם קימוץ, גבורה היא קימוץ, צמצום, כולה ימינה, זה הכל עניין של נתינה, בשורש זה הכל עניין של נתינה, זה הכל אהבה ונתינה. אוקיי, אז אם הקב"ה רוצה לתת לנבראים שלו, מה הוא רוצה לתת לנבראים שלו? מה זה, זה עשיר שאוסף עכשיו את כל העניים ואומר להם' חבריא, יש לי כ"כ רצון וחשק פנימי מצד עצמי לתת ולהשפיע,  בואו, תעשו לי טובה, תקבלו ממני. [דברי הרב נווה: אני חושב שאין אקט יותר משפיל מזה. לו אני הייתי עני ומישהו היה בא ואומר לי, מה שנקרא Indulge me, תשעשע אותי, תן לי לתת לך כדי שאני ארגיש עונג מלתת לך, זה לא נעים, אתה אומר' אבל אני עני, אתה מבייש אותי]. למה שמת אותי בכלל בסיטואציה כזאת שאתה תיתן לי, מי אתה בכלל? למה אתה שם אותי במקום הזה? אתה מקבל עונג מזה שאתה נותן לי? אז תבינו, הדברים כאן עמוקים. כל הדברים שאנחנו שומעים אותם כסיסמאות בכל מיני הרצאות זה סיסמאות, כמעט הופכים את הסיסמאות האלה לקלישאות וצריך להבין שיש כאן עומק גדול מאד כי הבורא לוקח את זה בחשבון כמובן. אם אני רוצה לתת, אני חייב ליצור נברא, אז מה אני אברא עכשיו איזו ישות ענייה ומסכנה שתקבל ממני all mighty, ואני אהיה המתגדל עליו? ברור שלא.

אז מה צריכה להיות האינטראקציה בין הבורא לבין הנברא? האינטראקציה צריכה להיות בקטע שהבורא אומר לנברא "את כל טובי אעביר על פניך", אני לא רוצה רק לתת לך חולצה ונעליים, בית שחסר לך ולחתן אותך עם איזה מישהו, תבין' אני רוצה לתת לך אותי וכל שאר הדברים שתבקש ממני זה רק 'ידא אריכתא' שלי, זה רק דברים ממני, אני נותן לך פיסות ממני, אני חותך מעצמי, אני נותן לך אבל תהיה מוכן כי אני רוצה לתת לך אותי.

וזה דרך אגב האינסטינקט שיש בין גבר ואישה לתת מתנות זה לזו, הם שולחים תמיד מתנות; המוהר והנדוניה, זה כאילו חלק ממה שהם יתנו אחד לשני וזה פלא, מה אתה נותן מתנה אם אתה הולך להינות ממנה, מה כל המוהר שחתן מביא לאישה שלו אם אח"כ הוא יתחתן איתה ובמילא הוא יקבל את כל המוהר בחזרה? יבוא איזה מישהו, יאמר לאשתו' אני נותן לך מתנה מיליון דולר, מה תיתן לה מתנה מיליון דולר? אתה הולך ליהנות מזה, אתה מתחתן זה יהיה גם שלך. או שהיא הולכת ומביאה לו נדוניה, אז היא מביאה לו מסט מצעים ועד שהיא קונה בית, איזו בדיוק מתנה את נותנת לו אם את הולכת להשתמש בזה בעצמך? מה הרעיון של זה מוהר ונדוניה? בשביל מה עושים שמה תנאים ווורטים ואני אתן ככה, אתם נותנים לעצמכם, מה אתם עושים צחוק? מה הדבר הזה?

אלאהרעיון הואהגברת האהבה - להגיד לבני זוג, אני נותן לך בינתיים עד שתקבלי את כולי, אני נותן לך בינתיים דברים שהם בעלי ערך סנטימנטלי, בעלי ערך משמעותי שמעבירים אותי, אבל בסוף את הולכת לקבל אותי. אז ככה הקב"ה עושה את זה עם הנברא שלו שהנברא שלו זה השכינה שלו, והוא למעשה לאט לאט מעביר אליה כל מיני מתנות אבל המטרה היא לתת את עצמו. אז הנתינה של הבורא - צריך לדעת מהי הנתינה עצמה. האמת היא, כל דבר שאנחנו מקבלים מהבורא צריך להיות בעל ערך סנטימנטלי כי זו מתנה מהבורא, אנחנו צריכים לשמור אותו, כאילו יש לי חתיכת בורא עד שבסופו של דבר אני אקבל את כל הבורא כולו ואני צריך לצפות לזה, כי הוא מתכוון להעביר את כל כולו לפה אז הקב"ה לא סתם אמר' "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" בתוך כל אחד ואחד מהם, הוא מתכוון לשכון בתוכנו, לתת את עצמו לנו.

והנברא, הנברא צריך לצפות לזה, הנברא לא יכול להגיד לקב"ה' נתת לי סמארטפון, תודה רבה, על הכיפאק, אני מסתדר איתו, תישאר בחוץ, נתת לי בית אז זה בסדר גמור, נתת לי ילד, תישאר בחוץ. אז לא יתכן שלמעשה האבות והאימהות שלנו יתפללו לקב"ה ויגידו לו' תודה רבה שנתת לנו ילד ושנייה אחת לשכוח מזה ולהתעסק עם הילד, ללכת איתו לגן וללכת איתו לבית ספר וקיבלנו צעצוע ותודה רבה לזה שנתת את הצעצוע. לא. הצדיקים צריכים לדעת – הוא מתאווה לתפילתם של צדיקים כדי שיתהווה איזשהו סוג של אינטראקציה של נתינה מצד הבורא אבל המטרה של כל המתנות האלה היא לשים אותם בצד ולהגיד' אני לא מחכה לזה, ז"א, זה נחמד שזה הגיע מאת הבורא אבל אני רוצה את הבורא כי אני מחכה לבורא, אני לא רוצה מתנות ממנו אני רוצה אותו.

אז חנה הנביאה - היא דרך אגב זאת שגילתה שם שלא היה ידוע עד אז, צירוף של מילים שלא היה ידוע עד אז שנקרא – 'הוויה צבקות', י' ק ו' ק' ו-צ'- ב'- א'- ו'- ו-ת' - הצירוף הזה לא היה עוד קודם לכן, היא קיבלה אותו בנבואה, ש'צבקות' זה לשון צוותא, שהוויה למעשה מחבר את כל החיבורים האלה והיא הרגישה את זה באינטימיות של התפילה שלה, תוך כדי האינטימיות של התפילה שלה היא הרגישה חיבוק שהוא מחבק אותה והיא אומרת' 'זה הוויה צבקות', במקום להגיד' השם המחבק, זה להגיד 'הוויה צבקות'. ובסוף היא השאירה את תפילת חנה. ותתפלל חנה ותאמר' "עלץ לבי בהשם, רמה קרני בהשם" וכו', כל 'תפילת חנה' שהיא מדברת שמה, היא מדברת על קירבה שיש בין הנברא לבין הבורא והיא לא מזכירה את שמואל אפילו לא פעם אחת ב'תפילת חנה'. "כי שמחתי השם בישועתך", תסתכלו את תפילת חנה, זה מאד מרגש.

אבל כל הרעיון כאן זה שהיא גילתה את האינטימיות שיש בינה לבינו, היא קיבלה את הבורא כתוצאה מזה שהוא עשה אותה עקרה, היא קיבלה את הבורא, היא לא קיבלה ילד, היא קיבלה את הבורא. אז המטרה של כל התפילות שלנו היא ההתוודעות אל הבורא.

התפילה הקלאסית אמנם נקראת תפילת 'שמונה עשרה' אבל התפילה הקלאסית שאנחנו קוראים אותה תפילה בשלימותה, כל תפילה הכוונה לתפילת עמידה אבל כל נופך התפילה, עד שמכין ל'תפילת העמידה' שזור בדברים מן התהלים על פי רוב ושמה למעשה בעל ספר התהלים זו באמת התפילה האולטימטיבית, זאת התבודדות והגות ולמעשה שיחה מאד אינטימית ב- levelשל תמלול רגשות. מי שיודע לקרוא את התהלים כמו שצריך - דוד המלך מתמלל רגשות שמפעפעים בו וזה בלי מילים [דברי הרב נווה: אני בספק אם הוא אמר את זה בפה שלו, הוא אמר בפה אח"כ], אבל הרגשות שלו בקעו בקשר בינו לבין הבורא שלו והוא כתב את זה. וזאת מטרת התפילה. ז"א, מי שעכשיו רוצה להיכנס לתפילה, הוא צריך לדעת שזה להיכנס, זה להיכנס לתוך עולם, זה עולם של התבודדות, זה עולם של הגות, זה עולם של אינטימיות.

אנחנו הרי לומדים את כל התפילה מתפילתה של חנה ש'שפתותיה נעות וקולה אינו נשמע' וחז"ל אמרו' איך מזיזים את השפתיים והקול לא נשמע? קצת לחש. אומר הזוהר' לא, לא לחש, אסור גם לחש, אסור להשמיע שום קול, שום איושה אסור להשמיע. זה אומר שמי שמשמיע קול הוא חסר אמונה. למה? כי אתה צריך לדעת, זה לא בחוץ, זה בפנים. למי אתה משמיע את זה? אם אתה משמיע סימן שאין לך אמונה, זו השמעה פנימית, אתה צריך להיכנס פנימה. ולמה שפתותיה נעות? אז צריך לקרוא את זה בלב, כי בכל זאת שיהיה "כל עצמותי תאמרנה השם מי כמוך", שתהיה איזושהי הצטרפות של כל הגוף, גם הגוף הפיזי, אבל הגוף הפיזי לא יהיה לו ביטוי חיצוני מכיוון שהתהליך הוא פנימי בכלל.

ודרך התפילה למעשה נעשה כל תהליך פתיחת השערים הפנימיתוהמודעות הפנימית נפתחת והמודעות הפנימית נפתחת, תדעו לכם, על פי רוב רק בתפילה. [דברי הרב נווה: התורה היא בסדר, החכמה היא בסדר, אבל הקב"ה ידע שיהיו הרבה מאד אנשים אינטליגנטים על פני כדור הארץ, יש כ"כ הרבה אנשים, אתם לא מבינים, באמת ב"ה חריפים מאד אבל הם סתומים בלחץ והם שטחיים כמו אני לא יודע מה והם בקיאים מאד בתורה, אנשים שמלמדים את כל הדברים האלה באוניברסיטה, אתם רואים פרופסור שעשה דוקטורט על הספר הזה ועל הספר הזה, הוא בקיא בו קדימה ואחורה על כל המפרשים שלו אבל הוא רובוט, הוא קר, הוא מוחצן מאד, הוא מאד לא פנימי, אז זה לא שהתורה תעשה את זה, צריך לדעת את זה, תורה לא עושה את זה, ההשכלה של התורה לא עושה את זה, לדעת איפה כל דבר מונח בשולחן ערוך, איפה כל דבר מונח פה, מונח שם, וזה, זה לא כלום, זה כלום, אלא מה שפותח את כל השערים, מה שמוביל את הכל זו עבודה שבלב ואיזוהי עבודה של הלב? זוהי התפילה].

ואם נשאל מה בין תפילה להתבודדות, להגות? התשובה היא שהתפילה כוללת את הכל ביחד ולכן צריך ללמוד את הרכיבים של התפילה. לכן אנחנו לומדים התבודדות בנפרד, אנחנו לומדים הגות בנפרד שאת זה אנחנו לומדים בתורת המהות והעצמות ואח"כ התפילה עצמה שזה גם התוספת של צירופי האותיות שחז"ל כתבו לנו - שלושתם ביחד זה הכלי האולטימטיבי להתוודע אל השם [דברי הרב נווה: אבל בגדול, ההשתוקקות, הכיסופים, תבינו, אני רוצה להגיד משהו, אני רוצה להישמע צנוע אבל תורה היא ועלינו ללמוד אותה וחז"ל אמרו' אפילו בתפילת 'שמונה עשרה' שהדיבור והשפתיים זה יהיה כמו גבר שמקיים זוגיות עם האישה שלו אם אתם מבינים למה אני מתכוון, שהם נמצאים בשעת הזיווג, שהדיבור הוא כזה, זה עמוק מאד, זה אינטימי מאד, ויש המון המון תהליכים בתוך התפילה שהתפילה גם צריכה להשתנות, מכיוון שכשאתה נכנס פנימה המילים משתנות, הנוסח משתנה, הבקשה משתנה, ולתפילה יש גם תת מודע, יש את התפילה במודע ויש את התפילה בתת מודע ואפשר להתוודע לתפילה שבתת מודע וזה עוד עמוק ועמוק ועמוק ועמוק.

שיא התפילה הוא שתיקה, בשתיקה נפגשים בבורא.

אני הייתי מציע לתרגל את זה קצת עם תהלים. לא להגיד תהלים בקול רם, קשה לשמוע מישהו אומר תהלים בקול רם, רואים איך זה מהפה ולחוץ, אני לא רוצה לבזות את זה, גם אין לי כוח, אבל אני רוצה להסביר שזה לחש כ"כ פנימי, תחשבו שנתנו לנו כאן הצצה של הדיבור של נשמה של דוד המלך עם הקב"ה כשבסופו של דבר הוא הגיע לדבקות במזמור ק"נ, הוא זכה לדבקות, דוד המלך זכה למות נשיקה והוא נמצא בהיכל הכי גבוה שיכול להיות והתהלים הביעו את כל רחשי ליבו בדרך לשם.

אני הייתי מציע לקחת את עצמנו למקומות האלה, להיות מאד מאד שקטים, להגיד את המילים האלה, הייתי מתחיל אפילו להגיד את המילים של תהלים בלב רק כדי להתחבר לשיח הזה שהיה בין דוד המלך לבין הבורא. רק מאד חשוב שתבינו שדוד המלך התחבר לשיח של השכינה, כלומר, אם נשאל' של מי בדיוק הייתה התפילה הזאת של תהלים? זה לא בדיוק דוד המלך כדוד המלך זו התפילה של השכינה - השכינה מדברת עם בוראה. הכישרון הזה עבר לשלמה המלך שכתב את 'משלי' 'קהלת' ו'שיר השירים'. השיא הוא 'שיר השירים'. אז צריך לקרוא את זה בלב ולהרגיש איזה הדהוד נפשי יש פה בין הבורא לנברא. מאד חשוב לי שתבינו את המשמעות הרגשית של התפילה].

לסיכום- עניינה של התפילה זה להתוודע אל הבורא, תפילה טובה היא כ"כ ממלאה שאתה אפילו שוכח על מה התפללת.

אנחנו עוד נמשיך לדבר על זה כי בכל זאת נרצה עוד להרחיב על העניין הזה של - אז איפה השינוי של המציאות? אז למה אנחנו מתפללים על אנשים לרפואה או לכל מצוקה אחרת? התשובה היא – שברגע שיש עליה של תשומת הלב שלנו, של הלב שלנו אל הבורא, ממילא מתעלים כל העולמות, אז ממילא יורדת הארה שמרפאה את הכל.

אם יהיו עשרה אנשים שיתפללו כזאת תפילת עומק, הם יורידו אור שישטוף את כל העולם וממילא ימלא את כל החוסרים, ממילא זה ירפא את כל החולאים.

שנזכה לזה בעזרת השם.

 

 

 

 

לפרטים נוספים פנו למשרדי העמותה 050-766-2857/8