מאמרים

ad96

"עד שמצאתי את שאהבה נפשי" / הרב אריה חיים נווה שליט"א

"סוד הזיווג של אור וכלי"

 הקדמה -

זה השיעור הראשון של "עד שמצאתי את שאהבה נפשי", השיעור הקודם היה שיעור מבוא. המטרה של השיעורים בזוגיות היא ללמד את הזוגיות דווקא עפ"י חכמת הנסתר, לא לדבר במושגים של פסיכולוגיה, לא לדבר במושגים של יועצי נישואין אלא לדבר במושגים העמוקים של המתרחש על הנפש בעניינים של זוגיות. היקום מחולק לזכרי ונקבי, הקב"ה כאמור, עצמות הבורא זה אנדרוגינוס. האריז"ל אמר: "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות והוא נקרא אור אין סוף", אז זה מתחיל מאור אין סוף, לא אור אופטי אלא אור של דעת ואין סוף הכוונה ללא תבנית. אז היקום מתחיל מבורא שיש לו תודעה שהיא ללא תבנית ומן הסתמא זו תודעת האחד. תודעת האחד זה אומר שזה לא שהוא חושב אחד כי אם הוא חושב אחד - הוא חושב אז זה כבר תבנית, אלא שאין שם תבנית ובכל זאת יש שם משהו, הכל, זה תודעת הייחוד, זה נקרא עצם הבורא, זו מהות הבורא. מהות הבורא זו תודעה אין סופית, תודעת הייחוד שאין לה תבנית.

להוציא מהכוח אל הפועל -

הסיבה לבריאת העולמות הייתה משום שהאור עצמו זה פוטנציאל, האור נקרא פוטנציאל, כוח, ובפוטנציאל יש הכל אלא שחסרה פה שלימות, צריך להוציא מהכוח אל הפועל, אי אפשר שהדברים יישארו בכוח. יש תכונות בתוך האלוקות שיכולות להישאר בכוח, לא חייבות לצאת; כמו החכמה שלו, כמו הגבורה שלו, כל דבר אחר יכול להישאר שמה אבל יש נתון אחד, תכונה אחת שלא יכולה להישאר בפוטנציאל אם היא קיימת שם וזו תכונת הנתינה. אם יש נתינה בפוטנציאל היא לא יכולה להישאר בפוטנציאל, זה נוגד את חוקי הלוגיקה. אם יש נתינה בפוטנציאל, היא חייבת לבוא לידי ביטוי, אין כזה דבר נתינה בפוטנציאל, ובגלל שזה השורש של מה שמתקיים בתכונה של עצמות הבורא, אז עצמות הבורא כביכול ברא עולם, כביכול היה נדרש ליצור עולם כדי שתהיה נתינה החוצה, כדי להביע את הנתינה, שיהיה manifest, שתהיה הגשמה לנתינה ולפיכך כביכול הוא ברא את העולם.

לכן הוא נקרא הטוב והמיטיב, הוא ברא את עולמו כדי להיטיב לנבראיו והדבר החשוב ביותר זה הגל נושא של כל התהליכים - החסד, עניין החסד, שחסד זה הנתינה של הבורא. כדי לתת, למעשה צריך ליצור נברא שיקבל וזה הכל נעשה ממנו כי זאת רשות אחת בלבד. אז צריך ליצור למעשה בריאה שהיא מקבלת וכאן נבראה הישות הנקבית, כי המושג זכר בקבלה - זה נותן ומשפיע והמושג שנקרא נקבה בקבלה - זה מקבל. אז אין כאן עניין של הבדלים פיזיים זה הבדלים מהותיים וזה לא בא לרמז שנניח לכן האישה היא אגואיסטית והגבר הוא לכן נותן, אנחנו מדברים כרגע על שלבים מאד עליונים, שורשיים, שעדיין עוד לא ירדו לעולם הזה כדי לקבל את ה- manifest, את ההגשמה המקורית שלהם, זה עוד לא הגיע לכאן כמו שצריך.

אנחנו מדברים כרגע רעיונית אבל בעקרון היקום מתחלק לשניים: לזכרי ונקבי, לנותן ולמקבל כאשר מערכת היחסים שיש ביניהם זה נתינה וכביכול קבלה. אבל אותה בריאה שיצאה, דרך אגב היא נקראת השכינה הקדושה, השכינה זו תודעת הקבלה אבל מכיוון שהיא יצאה מן הבורא עצמו אז היא יצאה קדושה כמוהו והיא לא יכולה לקבל בע"מ לקבל, כי אם היא יצאה כמוהו והיא כמוהו במהות שלה אז ההוויה שלו היא נתינה, ההוויה שלו היא לא קבלה אז גם ההוויה שלה היא נתינה ולא קבלה ואם היא תקבל אז היא תחוש בושה.

איך פותרים את הפרדוקס -

אז מה עושים? איך פותרים את הפרדוקס הזה שהקב"ה ברא בריאה שהיא השכינה הקדושה, תודעה שמקבלת, היא צריכה לקבל אבל אסור לה לקבל, היא כשלעצמה לא יכולה לקבל. אז הפלונטר שהיא צריכה לפתור בתוך עצמה זה שהיא צריכה לקבל בע"מ להשפיע, היא מקבלת בע"מ להשפיע אז הקבלה שלה גם כן נחשבת להשפעה.

ולמה הדבר דומה? הרב אשל"ג נתן לזה משל: אדם מזמין את החבר שלו לארוחה ואומר לו' בוא, אני מכין עבורך, אני אוהב אותך, אני רוצה להכין לך ארוחה גדולה מאד. עכשיו ההוא יכול לנצל את זה, להרעיב את עצמו כל היום, לבוא לארוחה ולהגיד' הזמנת אותי לארוחה, תביא את הארוחה, ואנחנו יודעים שזה מעשה בהמי ולא דרך ארץ. מצד שני, הוא הזמין אותו לארוחה אז הוא יכול כאילו לבוא איך שהוא רוצה, הוא הזמין אותו, אז אנחנו יודעים שזו לא דרך ארץ לעשות את זה כי אנחנו יודעים שמשהו פגום שם. אז מה עושה אדם שבא לקבל את הסעודה? הוא מגיע לסעודה, דוחה את הסעודה ואומר לו' אני לא באתי בשביל הסעודה, אז הוא אומר לו: תשמע' אני טרחתי, אני אמרתי לך שאני מזמין אותך לסעודה, בוא תאכל. אומר' כן, אבל אני לא כ"כ רעב, אני לא באתי בשביל הסעודה וככה ההוא אומר לו' אבל אני הזמנתי אותך, אני אמרתי לך ואתה ידעת שאתה מגיע לסעודה ושוב יש כאן איזשהו משא ומתן כזה, עד שהבחור שהוזמן לסעודה רואה שזה יכול לגרום צער אם הוא לא יאכל אז הוא אומר לו' אתה יודע מה, אני אוכל אבל אני אוכל בשבילך, בגלל שאתה טרחת. אז אמנם הוא יושב ואוכל, אבל כל האכילה שלו נחשבת להשפעה, הוא אוכל בגלל שהוא עושה השפעה, הוא נותן את האפשרות לצד השני ליהנות מהנתינה שלו.

אז ככה גם בני האדם - זה לא שאנחנו לא צריכים להיות הישרדותיים, אנחנו הישרדותיים אבל אנחנו צריכים לדחות קצת את תנאי ההישרדות ולא להגיד' אהה, השם מביא גשם, יאללה בוא ננצל, השם הביא תפוזים, יאללה בוא ננצל, זה לא ככה, אלא צריך לדחות את שלבי הקבלה ולהגיד לקב"ה: אנחנו מקבלים כי אתה רוצה לתת לנו אבל תכל'ס אנחנו יכולים גם בלי זה, מתוך הבנה עמוקה שאנחנו תודעה נצחית שלא תמות כאן. אמנם בתוך הגוף הגוף יגמר אבל התודעה היא נצחית, אנחנו לא צריכים את התפוזים של הקב"ה אבל אנחנו יכולים להגיד לקב"ה: אנחנו מקבלים כי אתה רוצה לתת ולא לאכול כמו בהמות אלא לאכול מתוך מקום נפשי, ממקום תודעתי שונה לגמרי ואז הקבלה שלנו תהיה נתינה ואז מתרחשת מערכת יחסי גומלין של נתינה הדדית וגם המקבל הוא בחזקת נותן כי הוא עושה נחת רוח לנותן לו וזה נחשב להשפעה.

עכשיו נכנסים יותר עמוק כי ככה צריך להיכנס לבריאה. בתוך התהליך, קל מאד להתבלבל בקבלה, אתה בשנייה אחת לא מרוכז, אתה נהיה רעב ואתה אוכל כמו בהמה וכאן מתחילות הצרות וכאן האדם מואשם בגזל, האדם מואשם בהרבה דברים. הרב אשל"ג נתן לזה שם –הרצון לקבל לעצמו. מישהו יכול לבוא ולשאול' הרצון לקבל לעצמו מה? זה לא עניין של הרצון לקבל לעצמו מה, אלא זה פשוט הרצון לקבל לעצמו. התחילה אגוצנטריות, חשיבה עצמיית על עצמי וברגע שזה התחיל אז התחיל הפירוד בעולם, התחילה נפרדות בעולם ולמעשה השורש של הנפרד זה האגואיזם.

המחשבה היותר עמוקה זה אנחנו אחד ואעפ"י שאנחנו נמצאים בנפרד, אנחנו עדיין יכולים להיות אחד, לקיים מערכת אינטראקטיבית של נותן ומקבל אבל שהמקבל מקבל בשביל הנותן ואז הכל בסדר, אבל ברגע שכל אחד התחיל; אני אני ומה איתי ומה יהיה איתי, ומה, מה עלי, אני רוצה לקבל, זה נהיה בלאגן, מפה התחיל הבלאגן.

שורש הנתינה הוא לא נתינה של צדקה, הקב"ה לא הפך את הנברא שלו לעני שצריך לקבל כסף או לקבל משהו, אנחנו לא צריכים להרגיש עניים, זה לא נכון לבוא בכלל בתודעה כזאת, זו תודעה אומללה. זה שאנחנו נברא ואנחנו חסרים זה לא צריך להפוך אותנו עכשיו להיות בתודעת ריקות, הפוך, כמו שאמרנו' אותו בן אדם שבא לסעודה, לא צריך להרעיב את עצמו ולהרגיש רעב שאם הסעודה לא תינתן לו הוא ימות מזה מרעב, ההיפך, שיבוא כשהוא אכל ויגיד לו' אני באמת לא צריך את הסעודה שלך, אני שבע, אם אני כבר באתי, אני באתי כדי להיות חבר שלך, באתי כי הזמנת אותי, באתי לכבד אותך ואני אוכל, זה לא שאני לא אוכל אבל אני אוכל בשבילך כי אתה טרחת. ואז הוא מראה לבעל הבית שהפואנטה הייתה החברות ביניהם, לא הסעודה ואז כל תהליך הקבלה יהיה השפעה.

אז אותו דבר ככה זה גם ההבנה המרכזית שהקב"ה לא שם את האדם בתודעה של עני, הוא לא רצה לשים אותו בתודעה של עני כי אדם שמגיע עם רמה כזאת הוא מגיע דווקא עם תודעה של מלאות עם תודעה של יש לי אני לא צריך את זה ממך. אדם כביכול יכול להתחכם עם בוראו ולהגיד לו' אני אמנם נברא זמני פה אבל אני יודע שהתודעה שלי נצחית אז תכל'ס אני לא צריך את הטובות שלך, לא את הכספים שלך ולא את הבתים שלך ולא את התפוזים שלך, אני לא צריך, אני יכול להסתדר גם בלי זה וגם אם אני אפטר מן העולם, אני עדיין אהיה נצחי, "לא ידח ממנו נידח" אז אני כביכול יכול לשחק עם זה, אבל מכיוון שהקב"ה רצה לעשות אותי נברא אז אני יכול לקבל אבל בגלל שאני רוצה לעשות לו נחת רוח של הנתינה, הוא רוצה לתת.

הנתינה הזאת כמו שאמרנו בתודעה של אני, אדרבא זה שם אותי בתודעה של נאהב מכיוון שהקב"ה לא נותן כי הוא נותן, כי יש לו שפע, זו לא המטרה, הוא נותן כי הוא אוהב. הגל הנושא של הכל זה אהבה גדולה מאד וצריך לדעת שזו הפואנטה. זו לא אהבה רגשנית מכיוון שהאהבה הרוחנית החוץ גופית היא אהבה אחרת לגמרי ממה שאנחנו מכירים פה, זאת אהבה שאינה תלויה בדבר, זאת אהבה של אחדות שאעפ"י שיש תנועות של נפרדות אז יש כוח פנימי שעושה את הנפרדים לאחד, ולכן ההגדרה בחכמת הקבלה של אהבה זה השתוקקות של ישויות נפרדות להיות אחד, אז יש השתוקקות להיות אחד.

אז אמנם נוצר נברא, אבל יש השתוקקות להיות אחד איתו. מה תהיה האינטראקציה שתהפוך אותו להיות אחד איתו? הנתינה אליו. זה לא רק סתם שאחד יעמוד מצד אחד ויגיד' אני מאוהב בך. אתה מאוהב בי ו... משאיר אותי נפרד? מצהיר כל הזמן שאתה מאוהב בי? צריכה להיות איזושהי אינטראקציה בינינו, משהו שימשוך אותי. גם בין מגנטים, כאשר מגנט מושך מגנט אז יש קווים מגנטים שמושכים אחד את השני, יש איזשהו תהליך של משיכה, אתה לא יכול לעמוד מהצד שלך ולהגיד' אני מלא בהורמונים של אהבה ולכן אני מאוהב בך, זה לא עוזר לאף אחד. כאשר האישה זקוקה לעזרה בבית, כאשר היא זקוקה לגבר שלה, הוא לא יכול להגיד לה מהמשרד 'מאמי אני מאוהב בך', ביי, זה לא עוזר לאף אחד, חייבת להיות מערכת של אינטראקציה, של נתינה. חייבת להיות נתינה והנתינה חייבת להיות הדדית, לא נתינה וקבלה, נתינה בלבד, משני הצדדים. אז רק צריך לדעת איך עושים את זה.

נתינה היא אהבה -

אז קודם כל הנתינה היא אהבה. הגל הנושא של הכל הוא אהבה. בכלל הנושא הוא אהבה ולכן כל הפואנטה של כל התורה כולה זה "ואהבת לרעך כמוך" ובעניין הדבקות שמדובר זה "ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", זה היינו הך. זה היינו הך כי אתה בכלל צריך להיות מאוהב בבריאה הזאת, אבל עניינה של האהבה עצמה חייבת להיות מלווה בנתינה, זו חייבת להיות אהבה אקטיבית, זו לא יכולה להיות אהבה פסיבית שבה אתה פשוט מרגיש שאתה אוהב, יש הרבה שהם אוהבים והם עפים על עצמם, הם אפילו לא צריכים לראות את הבן זוג שלהם וזה לא נכון, אתה צריך לקיים אינטראקציה עם הנאהב ואם אין אינטראקציה עם הנאהב אז אין אהבה. ואנשים חושבים שזה תלוי זמן שכאילו עם הזמן זה נגמר ונותנים לזה לגיטימציה מהביולוגיה שהורמון האהבה נשאר בין שלוש שנים לחמש שנים ואח"כ הוא הולך לאיבוד ונשאר ההרגל. לא נכון.

על ידי קילוף התודעה ושימוש נכון בתודעה, אפשר להיות מאוהב מאד מאד מאד ועוד מחוץ לגוף, ולאהבה הזאת, לא רק שאין גמר אלא יש לה רגנרציה מתמדת והיא יכולה להמשיך ולהתחדש ולהיות גדולה ואתה יכול להיות נפעם עד כדי מצב שאתה מרגיש שאתה תיכף מתפוצץ. אבל אם אתה רוצה להיות זקן ולמות בתוך הרוטינה של מצרים, אז בסדר, פה אתה נותן לעצמך לגיטימציה לא להיות מאוהב וזה שאתה חושב שההורים שלך היו כאלה וסבא וסבתא היו כאלה, זה לא נותן לזה לגיטימציה וזו גם לא עובדה מדעית.

אז צריך כאן לעשות איזשהו תהליך - אין מה לעשות, כולם צריכים לעשות תהליך בינם לבין עצמם ואם הם לא יעברו כאן תהליך זה פשוט לא יקרה, ואנחנו אומרים את זה מניסיון, אנחנו לא מלמדים ולא עושים, אנחנו מלמדים, תאמינו, אנחנו חיים בתוך הדבר הזה ואתה מאוהב כי אתה מאוהב. זה לא שאתה מאוהב במישהו, אתה מאוהב כי אתה מאוהב ואתה מייצר מערכת נתינה עם כל מה שאתה מאוהב, במקרה הזה זה עם כל הבריאה כולה. ואפשר להגיע לשם.

אנחנו עושים את זה באמצעות הגות עמוקה, התבוננות, שחרור מכל מיני פחדים, דאגות, תבניות של: יבגדו בי, לא יבגדו בי, יעזבו אותי, לא יעזבו אותי, חרדות נטישה וכל מיני דברים כאלה שאנחנו מדברים על זה בשיעורים די הרבה. ברגע שאתה משחרר את כל זה, זה פועל יוצא שאתה אוהב כי זה הטבע של הבריאה, זה טבע רוחני זה לא משהו שצריך לעשות, אין כזה דבר להתאהב, זה קורה, בהסרת המחיצות זה קורה מאליו. אז כל מערכת היחסים שנעשית בין הגבר לבין האישה, במקום שהיא תיהפך להיות אהבה של נתינה, היא נהפכה להיות אהבה של קבלה, זה כביכול לכתחילה נכנס לא טוב.

רוב האנשים שמחפשים זוגיות, מחפשים לקבל אהבה, לא לתת אהבה וזו הטעות השורשית, הבסיסית - זו הפואנטה של היום הזה. (דברי הרב נווה: כל אחד רושם לי: אני עצוב, אני גלמוד, אני זקוק לקבל אהבה. אני מבין את זה, זה מובן כי אנחנו מבינים את הרגש, אף אחד לא יורד על הרגשות האלה, צריך לדעת שהרגשות האלה מאד שונקים, זה מאד משעבד להיות חור שחור של מישהו שאומר' תן לי תשומת לב, תאהב אותי, תסמס לי, תעניק לי, אתה רק משעבד את הצד השני והצד השני יאבד נפשית את הרצון שלו בכלל לעשות את זה וזה לא נכון ככה לשעבד את הבן זוג). אז לכתחילה נכנסים לזוגיות מאהבה, זה נכון, אבל אהבה לא נכונה, זו אהבה של 'תאהבי אותי' 'תאהב אותי', ובני הזוג שונקים אחד את השני.

אז כל סוג של אהבה, של רצון בתשומת לב או רצון באהבה או רצון באיזשהו סוג של השפעה מהצד השני, כבר לא נכון. ואז הצד השני נמנע מלתת, כאילו יש לו משהו שאומר' דווקא בגלל שאתה רוצה, אני דווקא לא רוצה לתת. זה לא 'דווקא' ילדותי, זה מתג טבעי שברגע שאתה קולט שמישהו שונק אותך אתה נסתם מלהעניק לו כל הזמן כי אתה קולט' הוא לא יעריך את זה, זה לא ימלא אותו. אני יכול להיות לידו 24 שעות ביממה, לתת לו את הנוכחות שלי, לתת לו שיחות, לעשות בשבילו את כל הבית, לעשות אותו נסיך או נסיכה וזה לא יעזור, זה ישנוק וזהו ולא תהיה לזה שום הערכה ושום הכרת הטוב.

הבעש"ט אמר: אתה רוצה להרגיש אהבה? אתה צריך לתת אותה. אתה לא תרגיש אהבה בקבלה של אהבה, אתה תרגיש אהבה רק אם אתה תיתן אותה. וזה האלף בית וכולם צריכים להיזהר בזה מאד, שני בני הזוג אשמים בזה, גם הגברים וגם הנשים, נשים אולי יותר מבטאות את זה, את הרצון בתשומת לב, רואים שהפסוק "ואל אישך תשוקתך" ניכר אבל ההבעה הזאת של אני רוצה אותך, אני צריכה אותך, הצרכנות הזאת – משעבדת, והצד השני לא נמצא במצב של לתת את האהבה הזאת.

זה הולך both ways, גברים בהיבט הזה רוצים כבוד, אז זה לכאן או לכאן, זה היינו הך, זה עובד לשני הצדדים אז צריך לדעת שאהבה לא מקבלים, אהבה נותנים. אין כזה דבר לקבל אהבה, אתם צריכים לדעת את זה, החיה הזאת לא קיימת ואם היא קיימת היא חיה רעה, היא לא חיה טובה. אפשר לראות את זה בין ילדים והורים; מה ההורים לא עושים בשביל הילדים, ההורים באופן אינסטינקטיבי בתהליך של נתינה לילדים שלהם והילד לא מעריך את זה, הוא לא יודע כמה ההורים שלו עוברים בשבילו, אין לו מושג כמה מחשבה, כמה עומס נפשי יש עליהם, כמה דאגה, הוא יכול לגדול ולא להרגיש את זה בכלל, זה כאילו כלום בשבילו. אבא היה בשבילי ארבעים שנה או שלושים שנה או כמה זמן עד שיצאתי מהבית וזה כלום בשבילי, עד כדי כך שצריך לתת ציווי לכבד את ההורים, זה עד כדי כך שצריך לתת ציווי על זה, שזה היה אמור להיות טריוויאלי. עם כל מה שההורים עושים בשבילנו, ברור שזה היה צריך להיות ככה; קמים בלילה, טורחים, מפרנסים, בנו בית, כל כך עמלים סביבנו, מחזיקים אותנו בידיים לילות שלמים בבכי, לך תחליף לו, יש לו חום, תיקח אותו לקופת חולים, תאסוף אותו מבית ספר, כמה התארגנות יש סביב ילדים והם לא מודעים לזה. למה? הוא מקבל, הוא לא משפיע על ההורים שלו כלום, כמו חור שחור שיושב בבית, לימדו אותו: אל תעשה כלום, רק תקבל את האהבה שלנו בתקווה שאתה תבין את האהבה שלנו.

בזוגיות זה אותו דבר רק זה יותר מאמלל כי אתה מצפה, זה בן אדם בוגר אז אתה מצפה ממנו. לכן לכתחילה, אי אפשר להיכנס לזה, אעפ"י שבן אדם נורא זקוק לזה, הוא לא יכול להיכנס לזה מתוך קבלה. האמת היא שככה אנשים גם עושים לבורא; כל תהליך התפילה, כל התהליכים של החיות פה בעולם הזה, אתה יכול לראות אנשים שמגיעים לכותל (אנחנו לא מבזים אף אחד אבל צריך לתקן) ממש בתפילות סוחטי דמעות ובכי ו'אני מסכן' ו'אני זקוק לך' ו'אין לי בית' ו'לא התחתנתי'. עוד פעם, אפילו אם הבורא יתן לו את זה, הוא לא ירגיש, הוא לא יבין שזה מאהבת הבורא, הוא לא יבין אפילו שזה הגיע דרכו.

יש את הבדיחה הזאת שאדם מחפש חניה, הוא בא, לחוץ נורא, מחפש חניה בדרך לסרט' הקב"ה דחוף תדאג לי למקום חניה, ממש, מסתובב מסתובב, פתאום ממש מול הכניסה מתפנה אז הוא אומר לקב"ה' תודה רבה, הסתדרתי. ככה זה האדם - כשאתה בא ב- mode  כזה של לקבל, זה לקבל, זה לא יעזור ואתה לא תעריך שום דבר ואתה לא תשים לב לשום דבר ממה שמתרחש סביבך ורואים את זה משני הצדדים, גם בבית. (דברי הרב נווה: 27 שנים אני מטפל בבעיות של שלום בית, זו התלונה העיקרית אחד של השני; 'הוא לא מעריך את האהבה שלי', 'היא לא מעריכה את האהבה שלי', 'היא לא יודעת מה אני עשיתי בשבילה', 'הוא לא יודע מה אני עשיתי בשבילו', ככה כל הזמן האשמות האלה, יומם ולילה אלה האשמות המרכזיות. ולמה? כי זה שני חורים שחורים שבאים ומנסים להתאהב, זה לא יעבוד ככה).

צריך לדעת איך לאהוב -

אז קודם כל צריך לדעת איך לאהוב. צריך ללמוד את האומנות של האהבה לכתחילה וזה ראש אחר, זה ראש שצריך להשקיע בו. זוגיות זה אולי אחד הדברים החשובים ביותר ביהדות, אחרי פיקוח נפש בא זוגיות. מעולם לא שמענו על אף מצווה שהקב"ה אומר' אם יש בעיות, תמחו את שמי, העיקר שלא יהיו בעיות. לא שמענו את זה על שום דבר, על זוגיות כן. זה נפסק להלכה, שאם היום נניח אחד מבני הזוג נהיה רוחני או חוזר בתשובה והשני ממש לא, האישה נניח נידה, לא שומרת שבת, כלום, ממש, לא בשר, חלב, לא מעניין אותה שום דבר והוא חזר בתשובה, אז הוא בא עכשיו לרבנים' 'תשחררו אותי מהזוגיות הזאת', אומרים לו' מה פתאום. למה שנשחרר אותך? כשהתחתנתם היית חרדי? לא. יש לך כאן מקח טעות? לא. אז למה שנשחרר אותך? אתה אומר' אבל רבותי, בסדר, אני מבין, אבל היא לא טובלת, היא לא שומרת שבת, היא לא אוכלת כשר והיא ככה גם מאכילה את הילדים שלי, אתם אומרים לי לחיות איתה ועכשיו מה, מה עושים? אנחנו לא יכולים להגיד לך לעבור על ההלכה אבל להתגרש אין לך היתר. אז מה עשינו בזה? אבל זה ככה. ואין בית דין שיתיר לו להתגרש, אין אף בית דין שיתיר לו להתגרש במצב הזה. (דברי הרב נווה: זה לא נפסק להלכה, אני רק מסביר שהקב"ה אמר' 'תמחו את שמי העיקר שיהיה ביניהם שלום בית', אין היתר להרוס בית, להרוס בית זה להפיל אבן מבית המקדש).

אז צריך לדעת עד כמה זה חמור להתגרש, ואדם שמתגרש יעמוד בבית דין רק על העניין של הגירושין וישאלו אותו שאלה שאלה, למה עשית את זה? צריך לחשוב מיליון פעם לפני שעושים את הצעד הזה. היום יש יצר הרע מטורף להתגרש דווקא, כאילו עושים צ'ילבה עם חברה. אנחנו לא חברים עכשיו אז זה לא ככה, צריך לדעת שהגירושין שקולים כנגד התאבדות, אתה יכול להיפרד מהחצי שלך ואתה אפילו לא יודע את זה, זה לא דבר פשוט בכלל. זה שזה נמצא בהלכה זה נמצא בגלל שיש לנו עניינים של תיקונים ואנחנו לא בחתונה קתולית אבל אם מישהו מתגרש הוא צריך פסיקה של גדולי דור כדי שיגידו לו את הדבר הזה, רק אדם גדול יכול להגיד לו' אתה צריך להתגרש.

(דברי הרב נווה: אבל אני כבר אומר לכם' אני בעצמי יושב בבתי דין – אין היתר, לכתחילה אין שום היתר, צריך לבדוק טוב טוב. בעקרון צריך לדעת שיש תיקון בין גבר לבין אישה. בספר 'פלא יועץ' בערך 'אהבת איש לאשתו' הוא אומר עד לאיזה מצבים זה יכול להגיע. ואנשים עושים חישובים רציונליים; אבל הילדים רואים את הריב, אבל זה וזה, הקב"ה יודע, זה מסע של כולנו ותמיד אפשר גם כן לתקן. ראיתי זוגות שהיו בכלא על הכאה הדדית והיום הם זוג יונים, אז לא לעשות כ"כ מהר שברו את הכלים ולא משחקים. בכלל, יש קטע היום להחליף כל דבר במקום לתקן. ההורים שלנו לא ידעו בכלל מה זה להחליף, כל דבר זה לתקן. מכונת כביסה התקלקלה, מתקנים, נפלה לספה הרגל, מתקנים, לא צריך ללכת עכשיו לקנות ספה ב- 15,000 ₪ בגלל שנפלה רגל, מביאים נגר, הוא יודע גם לתקן. הדור הזה למד להחליף, כל הזמן מה שלא טוב, יאללה נחליף. אתה אומר' אבל אפשר לתקן את זה, זו לא בעיה, זה עולה הרבה פחות. זה עובד? למה להחליף? למה לא לתקן? אז נהיה ראש כזה. הבן זוג לא עובד – בוא נחליף, אז זה לא ככה. תדעו לכם שהחשיבות של לתקן היא הרבה יותר גדולה מאשר להחליף ולעשות את זה בסדר).

אנחנו באנו לתקן, המילה קרויה תיקון, לא החלפה. באנו לעשות תיקון, לא להחליף, כ"כ חשוב להבין את זה.

לצורך העניין הזה אנחנו צריכים לדעת איך להיכנס נכון לזוגיות. בואו נתייחס לזוגיות קלוקלת כמו למחלה ואנחנו רוצים להבריא. כדי להבריא, אנחנו צריכים לעשות את הפעולה הבאה - לא סתם קוראים לזה להבריא, להבריא זה כמו לברוא. הקב"ה ברא את העולם יש מאין. גם האדם יכול לברוא יש מאין רק שצריך לתקן פה את המושג – בריאה ולהסביר איך אפשר לברוא שמיים וארץ חדשים, לברוא גוף חדש, לברוא זוגיות חדשה, אפשר לברוא הכל, נסביר את זה.

בריאה - רוב האנשים תופסים את המושג בריאה, במיוחד בריאה יש מאין כמו הוקוס פוקוס, הקב"ה אמר' "יהי אור", טלאק נהיה אור. למה? ככה, כי הוא קוסם. לא ככה. הבריאה יש מאין הכוונה, אין לא כלום אלא אין סוף, מהאין סוף נהיה יש. יצירת תבנית מתוך מרחב שאין בו תבנית, פשוט מאד, חשב תבנית מחשבתית, אמר: 'אור' אז 'אור', אז הוא חשב את זה. למחשבה של הבורא יש הליך; שם הוויה זה השם שלו, הוויה לשון התהוות, הוא מהווה את הדברים מהאין אל היש, (יש לזה עשר ספירות או עולמות, לא ניכנס לזה רק נסביר שיש  תהליך של התהוות).

בגדול אנחנו מחלקים את זה לשלושה: למחשבה, לרגש ולגוף והאדם ע"י החזקה של מחשבה מסוימת יכול לברוא לעצמו גוף חדש. אם המחשבה שלך מוזנחת, אז זה יפול על תהליכים טבעיים אבל אם אתה תחזיק מחשבה, אתה יכול לייצר חומרים ביוכימיים חדשים שיבנו לך גוף חדש, תלוי מה אתה מחזיק במחשבה שלך, אז אפשר לעשות את זה. גם בסוגי אהבה; סוג אהבה רגילה תפריש את הורמון האהבה, סוג אהבה אחר תפריש משהו אחר. אם המחשבה חושבת סוג אחר של אהבה, ערך מחשבתי חדש כמו למשל, 'אהבה שאינה תלויה בדבר' ואתה תבין מה זה ותחזיק אותו, הגוף שלך יגיב לזה רגשית. מה שאתה מחזיק בראש מיד מופרש רגשית, אח"כ זה יכנס לך לחילוף חומרים ויבנה לך גוף חדש, תחזיק את זה חזק למשך תקופה מסוימת, נניח של חצי שנה, יש לך גוף חדש בהתאם למחשבה החדשה שאתה החזקת אותה. הבעיה היא שאנשים לא מחזיקים מחשבה אחת לאורך זמן ואז זה נופל עפ"י הטבע, אבל אפשר לברוא תהליך חדש, בהחלט שאפשר לברוא תהליך חדש. כמו שבן אדם חולה והוא יכול לבנות עפ"י תהליכים מחשבתיים גוף חדש, ככה אפשר לבנות זוגיות חדשה כי זה לא רק נעצר בגוף. (דברי הרב נווה: אני אסביר את התהליך הזה של איך נניח בונים גוף חדש שאתה עושה אותו אבל אני לא אוהב להשתמש במילה דמיון מודרך כי המילה דמיון נורא מבלבלת).

להחזיק תודעה עם חזון  -

אנחנו צריכים לדעת שיש מציאות מחוץ למציאות הסובייקטיבית שלנו שהיא מציאות אמיתית. מחוץ למציאות הסובייקטיבית שלנו יש מציאות אמיתית שאדם לא שופט אותה, שהוא לא יודע מהי בכלל, זו המציאות של האחדות הפשוטה. אם האדם יחזיק עכשיו במחשבה סתם של אחדות, פשוט אחד ויפריש לגוף שלו את התחושה הזאת, שירגיש למשל תחושה של אחד או יחשוב את המושג אהבה, יחשוב אותו הרבה זמן והגוף שלו ירגיש את הדבר הזה, הוא יחזיק בזה הרבה זמן, לאט לאט, שוב, הגוף שלו הרי יצטרך לעבוד עם התחושות החדשות שהן למעשה מתורגמות כרגשות, כחומרים ממש שמופרשים לדם, עד שלמעשה הגוף יקח את זה בחשבון ועם הזמן הגוף ממש יצור או ילך נקרא לזה ככה ויצור manifest  לעבר המחשבה.

אל תשכחו שהעולם שלנו "ליטרלי נמצא על גלגלים" אז אם הוא בנוי עכשיו אלף, אתה יכול להזיז אותו לאט לאט לאט שהוא ידע להסתדר בינו לבין עצמו לעבר מה שאתה מחזיק כמחשבה. החזון שלך יכול ליצור את המציאות, אז אם האדם מחזיק חזק מאד בתוך התודעה שלו משהו מסוים, תמונה מסוימת, הרגשות והגוף שלו יגיעו לאותה מחשבה, הם יעשו השוואת הצורה עם מה שהוא יחזיק במחשבה. יש לא מעט אנשים שריפאו את עצמם רק באמצעות תודעה, אפשר לקרוא לזה אמונה אבל מה זה משנה? אני נותן כאן תוקף למחשבה מסוימת, מה זה משנה איך אני קורא לזה; אמונה או מחשבה? זה רופא לא באמצעים קונבנציונליים (נקרא לזה ככה), אלא זה רופא באמצעות התודעה; נתתי לה תוקף, לא נתתי לה תוקף, עובדה - הצלחתי להבריא. ויש המון הוכחות ודוגמאות שמראות לנו שזה עבד, לא חסר בזה.

על כל פנים, אנחנו רואים שהמחשבה והחזקה של מחשבה עם רצון להחזיק את המחשבה כמו חזון ואני מחזיק אותה עם רצון, יצור מצב שהרגשות שלי והגוף שלי לאט לאט ידביקו את זה. (דברי הרב נווה: יש המון תהליכים גופניים שאפשר להסביר אותם כאן אבל אני לא רוצה לרדת לזה כי אני לא רוצה שתתפסו על זה, אני רוצה שתבינו שזה בתודעה ותחזיקו תודעה, אל תחכו לגוף ולראות את התהליכים שלו שידביקו את התודעה, פשוט תחזיקו תודעה).

ברגע שאתה מחזיק תודעה עם חזון - הגוף ידביק את החזון, הגוף וגם הרגשות. אם אתה מסתובב עם תחושה שאתה אומלל ואתה עצוב, אז זה מה שאתה מייצר, אתה מייצר גם רגשות שהם עצובים וגם גוף אומלל. איך אמר 'איוב'? "אשר יגורתי יבוא לי" - דברים שאני מפחד מהם זה מה שאני מייצר. ב'ישעיהו' כתוב: "כאשר דימיתי הייתה" הדברים שאני מדמה אותם, ככה זה נהיה ועל כן זה רבות, אנחנו מדברים על זה כל הזמן, רק המטרה היא כמובן לא לדמיין, נניח עכשיו אתה יכול להגיד' אז אני יכול לכופף כפיות? אני יכול להיות סופרמן? אז אני יכול לעוף באוויר? זו לא הפואנטה כי זה שייך לדמיון זה לא שייך לעובדה שמחוץ למציאות הסובייקטיבית שלך יש מציאות אובייקטיבית, אתה צריך שהמחשבה שלך פשוט תחשוב על המציאות האובייקטיבית.

נסביר למה הכוונה - נניח שאנחנו יושבים פה בחדר ומחזיקים ידיים אחד לשני. עכשיו נניח שישימו על כולנו משקפות וירטואליות של מציאות מדומה - זה מיד יקח אותך. ברגע שאתה שם משקפת של מציאות מדומה זה מיד יקח אותך לשם. נניח שלאחד יקרינו רכבת הרים, לאחד יקרינו שהוא טייס בחיל האוויר, לאחד יקרינו שהוא אסטרונאוט, לאחד יקרינו צלילה במים עמוקים, כל אחד יכנס לעולם הזה, פשוט יכנס ממש לעולם הזה. אבל מה באמת בפועל קורה? שהוא נמצא פה ומחזיק את הידיים לחברים שלו. עכשיו אני יכול להקרין לו מלא דברים למשקפת; אני יכול להקרין לו שנאה, סרט מלחמה, סרט אימה, אבל בפועל הוא נמצא עם החברים שלו בחדר אחד והוא מחזיק להם את הידיים - אז המשקפת הווירטואלית הזאת זו המציאות הסובייקטיבית שלנו.

לכל אחד בראש יש הקרנה של מה שהוא חושב שזאת המציאות אבל מה באמת קורה? באמת קורה בעולם הרוחני שאנחנו אחד, זה באמת קורה. אז אני צריך לדעת איך אני מסנכרן כאן שתי מציאויות: יש כאן מציאות אמיתית של אחדות ויש מציאות מדומה שהיא המציאות הסובייקטיבית שאני חי בתוכה, שהיא וירטואלית לגמרי. עכשיו אני חייב לעשות איזה קורלציה ביניהם, אני חייב לעשות איזושהי השוואת הצורה בין השניים האלה ונשאלת השאלה רק איך אני עושה את זה.

  • אופציה אחת - נניח אם לכולנו באמת היו משקפות וירטואליות כאלה, אז אתה מוריד את המשקפות הווירטואליות - אנחנו לא יכולים לעשות את זה למציאות כי זה אומר להתאבד, אנחנו לא יכולים לעשות עכשיו יציאה חוץ גופית.
  • אופציה שנייה - זה שבתוך המציאות הווירטואלית, נניח שאני מוצא את עצמי בדיסני וורלד ואני יודע שבמציאות האמיתית אני נמצא פה ב-09 בכפר סבא אז בראש אני אזיז את המציאות המדומה ושמה נניח אני אעלה על מטוס ואסע לארץ ישראל ומארץ ישראל אני אקח טרמפ משדה התעופה לכפר סבא ואז אני אבוא ואכנס לכאן, ואז תהיה קורלציה בין מה שאני רואה במציאות המדומה לבין מה שקורה באמת בעולם האמיתי ואז הם יהיו אחד לאחד.

אז זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות בחיים שלנו. להבין, במציאות אנחנו אחד ממש, נוגעים אחד בשני, משפיעים אחד על השני, מקיימים "ואהבת לרעך כמוך", אנחנו אחד ממש, רק המציאות הווירטואלית מראה לנו נפרדות. אז מה שצריך לעשות זה להזיז את המציאות הווירטואלית שתתאים למציאות האמיתית, זה מה שנקרא תודעת מוח ימין ותודעת מוח שמאל וצריך להשוות את תודעת מוח שמאל שתשווה לתודעת מוח ימין שדיברנו על זה בשיעור הקודם.

לחשוף את העובדה שאנחנו כבר אחד -

אז ככה זה בין גבר לבין אישה – הם חיים בתוך מציאות ווירטואלית, מציאות סובייקטיבית שכל אחד מהם חי בה ואם הם רוצים להיפגש הם צריכים לעשות עבודה לעבר המציאות האובייקטיבית שקיימת, הם לא צריכים להמציא שום דבר ולכן אין גם מה להאשים אחד את השני; את כן אוהבת אותי, את לא אוהבת אותי, לא הבעת את זה נכון, אתה לא מביע את זה נכון, אתה לא לוקח אותי לקרוז, אלא רק פשוט להגיע אל האמת, בואו נגיע אל הדבר שבאמת מתרחש, אנחנו כבר אחד, בוא נחשוף את זה. בוא נעשה פעולות שאני ואת חושפים את העובדה שאנחנו כבר אחד.

וזה נעשה על ידי למידה, זה נעשה על ידי התבוננות, זה נעשה על ידי הגות, זה נעשה על ידי מעשים. הנתינה ההדדית שאנחנו נותנים אחד לשני היא נתינה אמיתית שממילא מתרחשת. יש נתינה, הנשמות נותנות אחת לשנייה אור, אנחנו רק צריכים להלביש את זה, לתת לזה איזשהו מלבוש, איזהmanifest  לנתינה עצמה ורק להבין שזה למעשה אמצעי ולא מטרה. אני יכול לתת לאשתי כוס תה, אני יכול לתת לה תכשיטים, אני יכול לתת בגדים אבל זו לא הפואנטה, הם למעשה רק מלבושים לאור שעובר ביני לבינה ואנחנו כל הזמן צריכים לעבוד בצורה כזאת של ההבנה, של קודם כל הבנה שהמציאות הווירטואלית, המשקפת מראה לי משהו אחד שהיא לא סתם מראה לי היא גם מקרינה לרגשות שלי אבל למעשה המציאות היא אחרת לגמרי, המציאות היא שאנחנו אחד. אז אנחנו צריכים לעשות כל סוג של מעשה יצירתי כדי להביא את עצמנו לחוש את זה. לחוש את הדבר הזה וניתן כמה דוגמאות;

  • קודם כל לעשות כל דבר ביחד - להשתדל לעשות כל דבר ביחד, עד כמה שאפשר. כמובן שיש לנו עבודות ויש לנו מטלות, אבל עד כמה שאפשר להשתדל לעשות דברים ביחד; לצאת לקניות ביחד, להיות במשפחה ביחד, לאכול ביחד, לא למצוא סיבות לא להיות ביחד וזוגות מוצאים סיבות לא להיות ביחד והיום עם הסמראטפונים זה בכלל איום ונורא, נמצאים אחד ליד השני וכל אחד בסמארטפון שלו. אתה בסמרטפון שלך אז אתה במציאות הסובייקטיבית שלך ולהיות עם הסמארטפון, להיות אחד ליד השני זה בדיוק להיות עם משקפת של מציאות וירטואלית כי מה אתה עושה? אתה רואה כדורסל והיא בודקת מקרמה? זה לא נקרא להיות ביחד כי אתם לא משווים בכלל מציאויות. זו דוגמא אחת.
  • דוגמא שנייה - גם בזמנים שאנחנו לא נמצאים ביחד צריך להתגעגע להיות ביחד ולא להגיד' יש לי 8 שעות עבודה, ברוך שפטרנו, אני אצא קצת לנוח מחוץ לעבודה. זה יוצר פירוד, ברור שזה יוצר פירוד. כעבור כמה שעות שאתה נמצא בעבודה אתה אפילו לא חושב על כלום, אתה לא זוכר אותם בכלל, אתה לא זוכר את המשפחה שלך, אתה עסוק במה שאתה עושה, אתה לא זוכר אותם בכלל. לא תמיד מעניין אותך אפילו מה מתרחש, נפל, לא נפל, האישה אכלה היום לא אכלה, לא מעניין אותך בכלל ואסור שזה יקרה. אעפ"י שיש פירוד, צריך להיות געגוע, אעפ"י שאנחנו נמצאים בנידה, האהבה בין גבר לאישה היא הכי גדולה בזמן נידה ואעפ"י שאנחנו נמצאים בגלות, הקב"ה הכי הרבה חושב על השכינה בזמן הגלות. אז אם פיזית אנחנו מרוחקים כי זה מה שבא לנסות את האהבה שאינה תלויה בדבר, אז מה אם פיזית אנחנו מרוחקים, זה לא אומר שנפשית אנחנו צריכים להרגיש מרוחקים, צריך להרגיש את הגעגוע הזה.

הגמרא אומרת' "נשים במה זכיין?" גבר עושה תורה ומצוות, אוקיי, "נשים במה זכיין?" הרי הן לא מצוות בהרבה דברים וזה פלא, מה זאת אומרת? מה, היא לא שומרת שבת? היא לא שומרת מצוות? בטח שהיא שומרת מצוות, אז יש שלושים מצוות שהיא לא שומרת אבל בגדול בוודאי שהיא שומרת את הכל, יש מצוות ששקולות כנגד כל התרי"ג מצוות, מצוות "ואהבת לרעך כמוך" מצוות השבת, יש הרבה דברים שהם שקולים כנגד. מה זה "נשים במה זכיין?" מה שהגבר זוכה גם היא זוכה, אומרים, לא. ששולחות את בעליהן ומתגעגעות, תבינו, ששולחות את בעליהן ומתגעגעות. וזה למה? כי שוב, זה נגד הטבע, הטבע רוצה להיות כל הזמן עם הבעל "ואל אישך תשוקתך" אז היא מאפשרת לעצמה להיפרד ממנו אבל היא מתגעגעת. יש הרבה נשים היום ששולחות ולא מתגעגעות, כאילו, צא תביא פרנסה ותהיה בחוץ כמה שיותר וכמה שיותר תכניס כסף, יותר טוב. זה לא טוב. זו לא זוגיות בריאה, אנשים לא יודעים מה הם עושים עם המחשבות שלהם.

(דברי הרב נווה: אנשים מתארים לי מה הם עוברים ברגשות, במחשבות, אתה אומר' המחשבה בכלל לא בכיוון, הם מחפשים זוגיות טובה כשהם חושבים עקום לגמרי. בגלל זה אנחנו לומדים פה עכשיו זוגיות לאור חכמת הקבלה, כי חכמת הקבלה, כי חכמת הנסתר מגלה לנו מה קורה בינתיים מאחורי הקלעים. מאחורי הקלעים אתם אחד, איך אתם משלחים אחד את השני בלא געגוע? איך אתם נפרדים בלא געגוע? איך אתם לא חושבים אחד על השני? אז זה מצב שהוא כביכול הפוך לחוקיות הרוחנית וגם כאשר חוזרים הביתה, אז לא חוזרים להגיד' הוא יבוא ויקל עלי, אני אגיע הביתה - היא תכין לי כבר אוכל חם, זה לא סוג המחשבות הנכונות, כי עוד פעם, זו אהבה של לקבל, אלא אתה צריך לחזור הביתה, אני אחזור, היא בטח הייתה כל היום עם הילדים, אני אעזור לה איתם. ואם תגיד' אין כוח, בוודאי שיש לך כוח.

בצבא ראינו כמה כוח יש לכוח. כל הזמן חשבנו' אין, עכשיו אני נגמר. כמעט אחרי מסע כומתה הקפיצו אותנו לשטחים. אני התגייסתי באוגוסט 87 והייתה לנו חזית גם בלבנון, גם נפתחה האינתיפאדה הראשונה, היו לנו פרעות מבית ומחוץ עם הגייס השלישי, ככה היה בכל מקום. הייתי יוצא פעם בחמישה שבועות הביתה. אחרי מסע של 90 ק"מ שאח"כ האריכו לנו אותו ל-120 ק"מ כי עשו טעות בניווט, עם פקל"ים, אז אומרים לנו' אתם צריכים ללכת לשטחים, אתם לא חוזרים הביתה. אתה אומר' אין כוח בכלל, אין מצב, פתאום אתה רואה שכן יש לך כוח, אתה מוצא את עצמך שרוט בכל הגוף, פצוע ורודף עם אלות להרביץ לערבים ויש לך כוח לעשות את זה כמו גדול. אז תמיד יש כוח לעשות כוח אז לא להגיד לעצמך לשבת כמו 'אפנדי', היית 8 שעות במשרד או אפילו 18 שעות במשרד ולהגיד אני אחזור הביתה, אני אשים רגל על רגל ואשתי תשרת אותי, מה פתאום. אתה בא לעבוד, אתה בא לעזור, יש כביסה, יש ילדים, אי אפשר לגדל חמישה ילדים לבד, אי אפשר, החיה הזאת לא קיימת. ולא לחשוב שהנשים הן חזקות וגברים מאשימים שנשים לא חזקות כמו פעם. משהו חייב לבוא על חשבון, אין כזה דבר. היא לא יכולה לעשות חלוקת קשב וריכוז לחמישה ילדים וגם לעבוד וגם לעשות. גם אם היא תגיד לך שהיא עושה את כל הדברים האלה, זה בא על חשבון משהו. אם הריכוז שלך לא פה סימן שאין ריכוז פה, אם תשומת הלב שלך נתונה פה סימן שהיא לא נמצאת פה.

אז הראש – אני בא לתת, אני בא לעזור ואז להיכנס הביתה, להפשיל שרוולים, לא להיכנס עכשיו כעוד עומס על הבן זוג.

והצד השני אותו דבר - לחשוב שהבן זוג יבוא אז נכין אוכל ונקל אחד על השני, כי עוד פעם, תחשבו' זוגיות זה נתינה אחד לשני, אפילו שהגוף עייף והוא מרוט והוא גמור, תמיד יש לו עוד כוח, תמיד יש כוח לתת, אין כוח לקבל תמיד יש כוח לתת. ותדעו לכם, זה לא עניין של צנחנים, זה בכלל לא עניין של כוח פיזי, זה עניין של מחשבה נפשיית, לבוא לעשות טוב למישהו אחר, לחזור הביתה לעשות טוב למישהו אחר, אז כל הזמן המחשבה צריכה להיות כזאת. לא להפיל את התיק על מישהו אחר ותמיד לחלוק בעומס, כל מה שרק אפשר. באותו רגע, אתה יכול להחליף, תחליף, אתה יכול לעשות כלים, תעשה כלים אתה יכול להוציא את הכביסה תוציא את הכביסה, כל מה שאתה יכול לעשות, תעשה. מה הבעיה? אתה במילא נמצא בבית. אתה מדבר בטלפון, שים בלוטוס ותוציא את הכביסה החוצה ואפשר גם לתפוס את השפורפרת וגם להוציא את הכביסה החוצה, אין תירוצים).

זוגיות זו נתינה הדדית -

הראש צריך להיות ראש של נתינה - אהבה זו נתינה. זוגיות זו נתינה הדדית ועוד פעם, זה צריך להיות הדדי. ואם קורה שאחד מבני הזוג נפל והוא נהיה חור שחור, בסדר, צריך לאפשר גם את זה, לא להגיד לו אנחנו בנויים על נתינה, אתה לא נותן עכשיו, זו גם קבלה שאתה אומר לבן זוג שאתה לא נותן עכשיו. לאפשר, אחד נפל, להניח לו ליפול, להניח לו. לפעמים אנחנו זקוקים למנוחות האלה, גם לזה צריך כוחות ולא קרה שום דבר. בכלל, לא קורה שום דבר. זה לא משנה מה קורה, זה נחשב לשום דבר. תקטינו כל דבר, אל תעשו ביג דיל משום דבר, זה הכל עובר. אז מאד חשוב שתבינו שזה מרוץ לטווח ארוך, זה לא ריצות קצרות ומהירות, זה מרתון, אבל במרתון אנחנו נגיע להיות אחד. ברגע שקבעתם את זה לעצמכם כחזון בראש, אתם תגיעו. "הבא ליטהר מסיעין בידו", "הבא ליטמא פותחין לו" אבל "הבא ליטהר מסייעין בידו" כיצד מסייעין בידו? ב"נשמתא קדישא", נותנים לו נשמה קדושה שתעזור לו להגיע לחזון שלו, תגדיר את זה רק כחזון.

(דברי הרב נווה: לצערי אפילו תלמידי חכמים לא מגדירים את הזוגיות שלהם כחזון, הם מגדירים את הלימוד תורה שלהם כחזון, את ההשכלה התורנית שלהם כחזון, זו טעות מרה. הרבה תלמידי חכמים יצאו ואמרו להם' בוא תראה כמה תורה למדת, בוא תראה כמה מסנגרים יש לך שעשית חסד פה וצדקה פה ואז עולה המקטרגת ואז מעלים לו את האישה כקטרוג, אומרים לו' רק אותה שכחת, היית צדיק בחוץ, מלאך בחוץ ובבית היית מכשף. והיא תקטרג עליך וזה מבית, "עניי עירך קודמים", זו לא חכמה להיות צדיק בחוץ, תהיה צדיק בתוך הבית, בוא נראה אותך בתוך הבית.

הראשון שיעיד על המשיח שהוא המשיח זו אשתו. אם מישהי יכולה לבוא ולהגיד' הבעל שלי זה המשיח, אני יכולה להגיד לכם; על המידות שלו, על העשייה שלו, על הנתינה שלו, על ההשפעה שלו, על ההתחשבות בי, זהו, אני יודעת אותו מבפנים, אני ישנה איתו. אנשים לא יעידו שאתה משיח, אין כזה דבר, גם אם כל העולם יגיד לך שאתה צדיק, תהיה בעיניך כרשע. האישה שלך זה משהו אחר. אז ככה נכנסים לזוגיות, עם הראש הזה. צריך בשביל זה סבלנות, צריך בשביל זה כוחות וצריך לזה היפוך מגמה, אבל זה מה שיחזיק והדבר הזה בונה אישיות לעילא ולעילא.

אז גם אלה שעדיין רווקים, אל תחפשו מישהו לאכול איתו חביתה בבוקר, לא לבוא עכשיו בקטע של לקבל אהבה. יש לכם את ההזדמנות, הקב"ה נתן לכם את האפשרות הזאת לבנות זוגיות בראש אחר ולא ליפול לקלישאות של הוליווד אלא לחפש מישהו לתת לו.

יהי רצון שנפנים את זה. אולי קצת קשה לקבל את השיעורים האלה רגשית אבל הם אמיתיים. תלכו לפי זה, אתם תראו, אל תתבלבלו עם זה. אנשים אומרים לי' זה מבלבל אותי, זה לא מבלבל, אתה פשוט רוצה לקבל ואתה רוצה לגיטימציה לרצון לקבל ואין שום לגיטימציה לרצון לקבל. תהיה רק בראש של חסד, רק בראש של נתינה כי כל הבריאה היא כזאת; הצמחים נותנים, האבנים נותנות, הים נותן, הטבע נותן, הכל נותן, כל מלאך נותן, הכל כאן זה אורות. אתה לא יכול להיות כלי, הכל כאן אור).

יהי רצון שנפנים את זה בעזרת השם.

logo
 
נוה קדשך-בית מדרש לאחדות 
בנשיאות הרב אריק נווה
 
כל הזכויות שמורות
לנוה קודשך © 2018

 

צור קשר

התע"ש 14 כפר סבא
מרכז חאן בבא, אולם 09

מזכירות
מענה טלפוני ימים א'-ה'
10:00-17:00
050-7662857/8
הנהלה
050-7662852 09-8800709

דוא"ל

מפה

מזכירות
מענה טלפוני ימים א'-ה'
10:00-17:00
050-7662858 | 050-7662857
הנהלה
050-7662852 | 09-8800709
 

התע"ש 14 כפר סבא
מרכז חאן בבא, אולם 09