מאמרים

"עד שמצאתי את שאהבה נפשי" / הרב אריה חיים נווה שליט"א

שיחת הלב- חלק א'

יש בחכמת הקבלה חלוקה ל 'מוחא וליבא' שלכאורה זו חלוקת התודעה. למעשה זה לא אמור להיות, אמור להיות דבר אחד, מה זה 'מוחא וליבא'? אז רוב האנשים מתרגמים את זה לעבודה של השכל ועבודה רגשית, אבל למה שיהיו שתי עבודות? למה שזה יהיה בשני מקומות? למה יש עבודה רגשית ויש עבודה שכלית? אז התשובה היא שכל דבר שאנחנו רואים אותו כנבנה, כמשהו שהוא מובנה פה, יש לו מבנה בעולם העליון ובעולם העליון ביותר. עצמות הבורא נחשבת ללב והאור אין סוף נחשב לשכל. אמנם פה, בעולם שלנו נאמר 'מוחא שליטא על הלב' אבל זה רק בגלל שהלב של העולם התחתון נחשב לחפץ הלב, נחשב לרצון, אז כביכול ההיבט השכלי צריך לשלוט בו, שהאדם צריך להיות כמעט קר, לעשות שיקולים קרים, להפעיל גבורה ולפעול כגבורה כנגד השכל, לעשות שיקולים יותר רציונליים. אבל באמת בעולם העליון יותר שזה העולם האידאלי, יש שמה 'ליבא שליטא על המוחא' ולשמה צריך להגיע, רק צריך להבין מה זה 'ליבא שליטא על המוחא', צריך לדעת למה זה ככה למה זה 'ליבא שליטא על המוחא' ואיך זה בא לידי ביטוי. האמת היא שזה העניין של פרשת 'בשלח', של 'שירת הים', של 'קריעת ים סוף' (נדבר על זה בפרשה, בשיעור הגדול שהוא שיעור מאד מאד חשוב, זה ממש שער לאור חדש).

ההגות נמצאת בלב -

אנחנו מצווים בהגות ליבי תבונות, כתוב: "והגית בו יומם ולילה" זה ידוע שההגות נמצאת בלב. כביכול יש התרחשות באותו זמן; התרחשות של השכל ויש התרחשות של הלב, בכל רגע נתון יש התרחשות שכלית והתרחשות של הלב. למה הכוונה? נניח שתיקח מדען ונערה בת 16 ואתה מציג לשניהם שושנה ואתה שואל אותם מה אתם רואים? אחד יגיד לך: יש שמה 13 עלי שושנה ויש שמה פיגמנט אדום והוא גדל בתנאים כאלה וכאלה ויש לו כך וכך אחוזים של מים, יהרוס את כל העולם, והיא ישר זה יגע לה בלב, זה פחות או יותר ההבדלים. עכשיו תשאל' מה נכון? נכון הניתוח השכלי או נכון מה שהיא מרגישה ישר עם הלב?

עכשיו ניקח למשל את עניין האומנות - כשהתחילה האומנות מיד התחילה ביקורת האומנות והאומנים נורא התרגזו, מה פתאום יש ביקורת אומנות? איך אתה יכול לבקר את האומנות שלי? זו אומנות זה לא מדע מדויק. ומבקרי האומנות אמרו' זה כמו שיש בעל מקצוע, יש בעל מקצוע שעושה עבודה יפה ויש בעל מקצוע שעושה עבודה בינונית אז אפשר לתת ביקורת. ואז באיזשהו שלב קמה אומנות אבסטרקטית ואומנים ברחו למקום אחר לגמרי, כלפי חוץ יצרו מעין קשקוש וכבר אי אפשר היה לתת לזה ביקורת, איך אתה יכול לתת ביקורת לקשקוש? אז או שאתה פוסל את זה לגמרי או שאתה אומר' אין לי שכל לדון בזה, אני משאיר את זה ככה.

והאמת היא שכל התורה של הקב"ה, הרי כתוב: "תורתו אומנותו" כל התורה של הקב"ה היא אומנות אבסטרקטית, ואעפ"י שהכל נראה מסודר, שכן אפשר לתת עליו ביקורת, אי אפשר לתת עליו ביקורת. איך אפשר בכל זאת להבין אומנות אבסטרקטית? התשובה היא - רק עם הלב. אם אתה מנסה להיכנס למוזיאון של תמונות אבסטרקטיות, אתה יכול לצאת נורא מתוסכל, אתה יכול להגיד 'שום דבר פה לא דיבר אלי' כי נורא ציפית לאיזה ציור שהוא כמו צילום, איזה ציור עם מסר, לראות אומנות יפה ואתה רואה כל מיני קשקושים ואתה יכול לצאת נורא מתוסכל, אבל מי שיעצור וינסה להרגיש, זה עולם ומלואו, אתה יכול לעמוד מול ציור לנצח, בניגוד לציור אפילו הכי יפה שיכול להיות, אבל בגלל שהוא ציור חד חד ערכי כמו שדה חיטה, או תחנת רוח או נערה שמצוירת, אז זה ציור חד חד ערכי, זה כאילו אתה רואה, אתה מתרגל לזה. יש אנשים שקונים את זה במיליוני דולרים וזה תלוי בסלון כמו סתם תמונה, כאילו, אם הייתה לו תמונת פלסטיק, זה אותו דבר. למה? הוא ראה את זה אז זה לא עושה לו את זה. ויש אנשים שקונים אומנות אבסטרקטית והם נפעמים ממנה, ממש זה נוגע לליבם מאד והם נפעמים ממנה כל הזמן, כל בוקר יש לזה משמעות אחרת כי אין לזה משמעות חד חד ערכית, אתה קם וזה מתאר את מה שאתה מרגיש מבפנים. לוקח זמן להתרגל לזה שיש לך קשקוש בסלון כי כל מי שנכנס שואל' מה מצויר פה? אבל רק אתה עם הזמן מתחיל לאט לאט להבין שיש כאן משהו שהוא עמוק יותר ואתה מתחיל ליהנות מזה כי אתה נותן משמעות לקשקוש.

[דברי הרב נווה: למה אני אומר את זה? תראו כמה שהעולם הזה לא מובן; בן אדם אומר לבן זוג שלו: אני אוהב אותך, אני אוהבת אותך והצד השני לא מבין את זה כי הוא מקבל את זה לפי הכלים שלו והוא לא יודע גם להעריך את העומק שממנו זה נאמר ואת ההתפעמות הרגשית, הוא לא יודע כי הוא לא יודע. כל אחד נולד במקום מסוים, תרבות מסוימת, והאמירה של צד אחד לא מובנת אצל הצד השני אעפ"י שאנחנו במיוחד, אנחנו הדור הזה, זה דור שהוא מאד תקשורתי והוא מאד משכיל והוא מאד מבין עניין ופחות אותו יותר עברנו את אותן חוויות, אבל עדיין שאנחנו מדברים אחד עם השני אנחנו לא מבינים אחד את השני, אעפ"י שאנחנו אומרים את אותן מילים. וכל היום וכל הלילה אתה שומע, 27 שנים, אין יום שאני לא מקבל את זה בצורה של הודעה או שיחת טלפון; 'אני לא מובן', 'לא מבינים  אותי', אין יום, מאה אחוז, תעשו 27 כפול 365 ימים, ביום שבת אני חושב שאני אנוח מזה, בבית הכנסת מישהו אומר לי את זה, זה ככה. למה זה ככה? בפסקה מב' ב'הקדמה לתלמוד עשר הספירות' כותב הרב אשלג שגם הקב"ה אומר את זה. גם הקב"ה אומר: 'אף אחד לא מבין אותי'. עכשיו זה קטע, אתה אומר: מה יש להבין פה? מה לא מבינים? מילא אנחנו כבני אדם לא מבינים אחד את השני אבל הבורא יכול להגיד, לכתוב ככה: 'אף אחד לא מבין אותי' ? מה עם כל הצדיקים שהיו לכל אורך הדורות? מה עם תלמידי חכמים שעמלים יומם ולילה ללמוד את הפירושים; פשט, רמז דרש וסוד? הבעש"ט אמר: אף אחד לא הבין אותו, כתוב: "תורת ה' תמימה" מה זה "תמימה"? תמימה, אף אחד לא נגע בה, אף אחד לא חדר אליה פנימה.

345546

אז אנחנו מתחילים משהו חדש וזכינו לזה בשיעור של זוגיות. ידוע שאם מורידים אור חדש במקום חדש אז נפתח גם המזל, אז בעזרת השם שיפתח המזל פה לכולם, בין אם זה לשלום בית ובין אם זה לזוגיות אבל בע"ה יש לנו עוד מעט 'פיטום הקטורת', בלי עין הרע יש לנו 11 זוגות מהתלמידים שלנו שמתחתנים בקרוב, אז אנחנו עושים הרבה מתחת לפני השטח אבל האדם צריך להכין את עצמו כי הרבה פעמים אנחנו מחתנים אבל צריך לשמור על שלום בית, זה לא חכמה לחתן, זה החלק הקל, החלק הקשה זה לשמור את השנה שלאחר מכן. על כל פנים, זה הזמן לשמוע מה מפריע שם].

ניתן דוגמא - התורה מדברת איתנו ב"ואהבת לרעך כמוך", אז אם התורה מדברת ב"ואהבת לרעך כמוך" איך זה בא לידי ביטוי? בוא ניקח מקרה - נניח שיש ארבעה חברים שרוצים להרים שולחן ואחד מהחברים מעלה רעיון מאד לא רציונלי אומר: בואו אני רוצה להרים אותו דווקא מהרגל השמאלית למטה, להרים אותו קומפלט לגמרי, לנתק את כל ארבעת הרגלים מהקרקע, וזה רעיון טיפשי, אתה רוצה להחזיק מלמטה כדי להרים את כל השולחן? אתה רוצה שכל הארבע יעזרו לך מהצד שלך? למה אתה צריך את זה? על פי החסידות ועל פי הקבלה, הנכון הוא להתבטל אליו וללכת לעזור לו להרים את זה מלמטה, אעפ"י שאין בזה שום שכל ושום רציונל. ואתה תגיד: למה? לא להגיד לו? לא להעיר לו? לא להגיד לו' תשמע, איזה רעיון זה? בוא, אנחנו ארבעתנו, כל אחד יתפוס פינה, נרים, בשביל מה ללכת עכשיו מסביב? אז שואלים: מה הפואנטה שלך? בשביל מה באת לעולם? באת לעולם להרים שולחן  או באת לעולם לקיים "ואהבת לרעך כמוך"? אז אם באת להרים את השולחן, תרים את השולחן רציונלית אבל אם באת להתבטל, לקיים "ואהבת לרעך כמוך" אז תתבטל אליו כי זו לא הפואנטה. בסוף, מה הוא יגיד? המשימה נכשלה, לא הצלחנו להרים אבל אהבתם אותי, האמנתם בי, הייתם לצידי בשעה שהייתי טמבל. תיכף אנחנו נראה איפה אנחנו עושים את זה בחיים שלנו.

יש בחסידות תיאור שאדם יושב, לומד תורה יומם ולילה. אחרי שהאדם נפטר מן העולם, הקב"ה מזמן אותו, אומר לו: מה למדת? אומר לקב"ה: אל תשאל, אני יודע רש"י, תוספות, חבל לך על הזמן, איפה כל דבר מונח, מעביר אותה למשנה' מה כתוב כאן? אומר לו הכל, מעביר אותו לגמרא, מתפלפל איתו, אין מילה שהוא שכח, ממש כל דבר אומר לו. אומר לו: נו, ומה השגת מכל זה? אומר: למדתי תורה. אז הקב"ה אומר לו: תודה שהיית איתי 6,000 שנה. מה הרעיון? הקב"ה מודה לו על הנוכחות שלו איתו בלילה, בנוכחות שלו בזמן שהוא למד תורה והוא מה חושב?  שהוא בא ללמוד תורה, הוא בא להשכיל.

הרבה פעמים, נשים, כשהן מדברות עם הבעלים שלהן הן יכולות לשאול סתם שאלות, לשאול שאלה ולא לחכות לתשובה, הגבר מנסה לתת הרצאה כדי להגיע לפואנטה וזה לא משנה לה, היא מעבירה את הפואנטה וגברים יכולים לקרוע את השערות מהראש כי הם לא מבינים, כאילו, מה, אני מדבר איתך, למה אנחנו לא מגיעים לפואנטה? למה השיחה מתבלבלת? למה את שואלת 400 שאלות? למה את לא מרוכזת? למה את חופרת? והאישה למעשה אומרת: אני לא רוצה לשמוע עכשיו הרצאות, אני רוצה להיות איתך, הסיבה שאני מעסיקה אותך זה רק כדי לאחוז את הזמן, להיות איתך. אז מאשימים תמיד את הנשים שהן לא רציונליות אבל האמת היא שהאישה באה ללמד אותנו את העבודה שבלב.

הקב"ה רוצה את הלב -

אז שוב, זה הפספוס שיש פה שכביכול יש שתי התרחשויות בו זמנית; יש התרחשות שכלית ויש התרחשות רגשית ואנחנו צריכים לשים לב להתרחשות הרגשית שהיא ההתרחשות האמיתית, כי היא נסתרת. כל דבר שהוא בנסתר, ידוע שהוא יותר נוטה לאמת כי לא שמים על זה עין. כשאתה בא לראות יצירת אומנות אז יש את ההתרחשות השכלית שזה הניתוח של זה ויש את ההתרחשות הרגשית של מה שזה עשה לך בפנים. אבל לא צריך ללכת כל כך רחוק, הרמב"ם אומר שצריך להסתכל בטבע כדי להתחבר אל הקב"ה. עכשיו, אם אני אסתכל בטבע ואני אביא עכשיו להרבה מאד אנשים (מאה איש), אני אראה להם מראה של שושנה ואני אשאל אותם מה אתם רואים? כל אחד יגיד תשובה אחרת,  אבל מה הקב"ה ברא? למה התכוון הקב"ה כשהוא ברא את זה? ועוד לא סתם, יהיו אנשים שיש להם קונוטציה שלילית משושנה, יגיד' זה מזכיר לי קוצים, כל אחד עם השטויות שלו.

אז זה העניין, כתוב ש"רחמנא ליבא בעי", בסופו של דבר הקב"ה הרחמן רוצה את הלב, והתורה מתחילה ב"בראשית" של ב' ונגמרת ב-ל' "לעיני כל ישראל" וכל מה שעוטף את כל התורה כולה זה הלב. וכתוב: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ", יש כ"כ הרבה מאמרים שמדברים על עניין של כישלון השכל והצלחת הלב שזה לא אומר שצריך להיות רגשן, זה לא אומר שצריך לפעול עם רגשות כי זה יכול להיות קטנוני מאד, ההיפך, צריך לעלות לעולם שהוא נמצא מעל השכל אבל עדיין זה נחשב לעולם הלב עליו נאמר "בִּינָה לִבָּא וּבָהּ הַלֵּב מֵבִין" הלב מבין.

יש מושג בתורה שנקרא "אבנתא דליבא" - הבנת הלב. איך יודעים שאדם נמצא בשכל ולא נמצא בלב? אם הוא שואל יותר משלוש שאלות, ככה הגמרא אומרת' שבא אדם, שואל אותך יותר משלוש שאלות תגיד לו: אני לא יודע. למה? כי הוא שואל, הוא מציק שכלית. ובכלל הלב הוא טריטוריה שלא נחקרה עד היום, ב"ה. (נדבר על זה בפרשת השבוע כי פרעה, בלעם, לבן עמלק, העולם האקדמי, כל העולם הזה, כל העולם של אומות העולם – הכל מיוצג ע"י השכל, והעולם היהודי זה עולם הלב, זה עולם שכל כולו זה "אבנתא דליבא").

[דברי הרב נווה: אם תקראו בספרי מוסר על עניין של "ואהבת לרעך כמוך" על עניין של זוגיות, אם תשמעו בשמיעה חוזרת את כל מה שאני מלמד פה בתורת המידות או על זוגיות ותשמעו את זה עם הלב - זה לא ברור מאליו? צריך ללמד את זה? זה הכי טריוויאלי אבל כשעולים לשכל זה הדבר הכי קשה בעולם, יש לך מיליון שאלות. אז יש כאן קונפליקט מאד גדול בין השכל לבין ה"אבנתא דליבא" ואדם צריך לחיות ב"אבנתא דליבא", יש הבנת הלב.

17941

גם האמונה נמצאת בלב אבל ברגע שאתה רואה שבן אדם מתחיל להקשות, הוא מקשה מהשכל, למה? יש לו איזה אג'נדה, הוא כרגע לא רוצה להאמין או לא רוצה להיות או לא רוצה לקיים או אני לא יודע מה הוא לא רוצה אבל יש דברים שפשוט אתה נכנס לתוך הלב וזה הדבר הכי ברור בעולם, ברור שזה כך. ב"ה אני שותף בהרבה קבוצות וואטסאפ אז אני שולח כל כמה זמן איזה מאמר והמאמרים זה של "ואהבת לרעך כמוך", אז אני שולח ובדר"כ אנשים מגיבים: פששש... ואח"כ אני שואל למטה: תגידו' זה לא הדבר הכי מובן בעולם? מה פששש פששש פה? ברצינות, אני מנסה להבין את זה, למה זה לא ברור? אז אתה רואה שכשאדם עולה לשכל זה לא ברור כי יש לו מלא קושיות: 'אבל מה אם הוא ככה'? 'ומה יהיה אם ככה'? 'אבל מה יהיה אם ככה'? וברגע שאתה נח על הלב, זה ברור].

אז יש מקום שבו כל העולם הזה ברור, יש מקום שכל העולם הזה מאד לא ברור והאדם חי בשתי הטלטלות האלה, יש לו מצבים של גדלות שאומר: 'אני יכול לחבק את כל העולם', 'הכל ברור', 'אשרי העם שככה לו', 'אשרי העם שהשם אלוקיו', להודות להלל ולשבח על כל רגע, מסתכל על תמונת נוף, על השמיים והוא עף, מוצף מרוב אהבה. יש פעמים שכלום לא ברור לו, הכל חשוך, התבלבלה לו כל התורה, הוא לא יודע למי להאמין, הוא לא יודע מי זה הרב שלו, איזה יום היום, איך קוראים לי ולמה צריך להניח תפילין בבוקר. אז הבעש"ט אומר: 'כל פעם שאתה יוצא מהלב זה מה שקורה'.

עניינים בין גבר לבין אישה, זה הכל עניין של "אבנתא דליבא" - גבר ואישה זו מערכת יחסים שונה לגמרי מאשר כל סוג של מערכת יחסים שיש אותה בחוץ. כל סוג של מערכת יחסים שיש אותה בחוץ היא מערכת יחסים שמצריכה שכל כביכול; לתקשר, להעביר מידע, לספר אחד על השני, למצוא מילים מקבילות, למצוא מכנה משותף, בסדר, אין דרך אחרת. אבל כשגבר ואישה נמצאים בבית, חייב להיות "אבנתא דליבא" ובכלל כל בני זוג שאוהבים, האמת היא, ככה זה צריך להיות בכלל באנושות, ככה אנשים צריכים להרגיש אחד עם השני, "אבנתא דליבא". מה, אין "אבנתא דליבא" שאנחנו עם אותה מערכת רגשית? אין "אבנתא דליבא" שאנחנו אותו דבר? אדם שנמצא ליד בן אדם אחר, אין לו שנייה אחת אפשרות להיכנס לתוך הלב ולהבין שהוא כמוהו בדיוק? אבל כשאתה עולה לשכל אז לא; 'אני אשכנזי' 'הוא ספרדי', 'אני חסידי' 'הוא חילוני', אני כזה והוא כזה, כל התבניות בעולם השכל מעלה כדי להגיד – 'אני לא הוא'.

אבל ה"אבנתא דליבא" אומרת: 'לא מה פתאום הכל אחד', למה אתה מקשקש? וזה פלא כי האנושות משחקת עם זה, האנושות משחקת עם שוויוניות והיא יכולה להיות הכי גזענית בעולם, היא משחקת עם שוויוניות והיא יכולה להיות הכי שוביניסטית בעולם, היא יכולה לשחק עם שוויוניות ועדיין לעשות דוגמנים ודוגמניות וכדורגלנים וכדורגלניות ומעמדות, וזה יכול להיות לך באותו משפט. זו הטלטלה, ליהודי אסור שתהיה לו את הטלטלה הזאת.

משכנו של היהודי הוא בלב. בחלק חמישי ב'מכתב מאליהו' אומר שהראש צריך לכוון אל האין סוף והלב צריך לכוון לעצמות הבורא כי הוא קשור שמה, זה לא שאנחנו צריכים לבנות משהו, יש לנו טבע רוחני שהוא כבר קשור שמה, הוא אחוז שמה, וברגע שאדם רק יסכים לזה, רק שהוא ישמע את ציווי הלב, זה יהיה לו הדבר הכי ברור בעולם.

[דברי הרב נווה: לצערי הרבה פעמים יוצא לי לשבת עם אנשים שעושים בעיות של שלום בית, זה הולך לשני הכוונים ואתה אומר: רק אם היו עוצרים שניה אחת לשמוע ולא להאשים; 'את ככה', 'אתה כזה', 'את כזאת', 'אני מפחדת ממך', 'אתה מפחד ממני', 'אני מבועת ממך', אם שנייה אחת היו עוצרים להקשיב עם הלב זה היה ברור לגמרי, הכל היה ברור. מתי זה מתחיל? כביכול בביטוי של זה. אם אנחנו אחד אז למה זה מתבטא ככה? אז זה הקטע, שאם אנחנו אחד אתה היית מבין למה זה מתבטא ככה וגם לא הייתה לך בעיה שזה מתבטא ככה. רק אם יש לשניכם את ה"אבנתא דליבא" שאתם אחד והכל בסדר ויש שם אהבה שאינה תלויה בדבר אז זה יכול להתבטא בכל מיני צורות. מה הבעיה? אני סתם נותן את זה בצורה מוקצנת שהגבר יהיה עם נוצות אדומות על הראש והאישה תרקוד סלסה באילת באותו זמן. למה אני אומר את זה בצורה מוקצנת? כי יש המון שפיטה בעם, אתם לא מבינים כמה חרדים שופטים את החילוניים ולגביהם זה סטריאוטיפ ממש, מבחינתם אפשר לזרוק את כולנו לפח וההיפך. הסטריאוטיפים זה הדבר הכי מסוכן בעולם והסטריאוטיפ הוא סטריאוטיפ של השכל ואילו הייתה "אבנתא דליבא" זה מיד היה מובן].

המשך המאמר בשבוע הבא.

 

logo
 
נוה קדשך-בית מדרש לאחדות 
בנשיאות הרב אריק נווה
 
כל הזכויות שמורות
לנוה קודשך © 2018

 

צור קשר

התע"ש 14 כפר סבא
מרכז חאן בבא, אולם 09

מזכירות
מענה טלפוני ימים א'-ה'
10:00-17:00
050-7662857/8
הנהלה
050-7662852 09-8800709

דוא"ל

מפה

מזכירות
מענה טלפוני ימים א'-ה'
10:00-17:00
050-7662858 | 050-7662857
הנהלה
050-7662852 | 09-8800709
 

התע"ש 14 כפר סבא
מרכז חאן בבא, אולם 09